מתנת האבל
את הסיפור הזה קיוויתי שלעולם לא אכתוב לכן.
קיוויתי שעד שיבואו ימי האבל הכלליים שלנו – כבר לא נזדקק לו
אבל הנה אנחנו כאן יחד,
נכנסות לעומק אבלות נוספת לשנה זו
ושוב, גם היום בשנת ה' אלפים תשפ"ב, לא הגיע זמן הגאולה.
זה היה כשקמנו מהשבעה, שמעתי את אחת הבנות שואלת את בעלי לגבי חובת האבלות של הקטנה, שעדיין לא בגיל אבילות.
"אבא, לאתי מותר הכל? ממש הכל? אפילו לשמוע מוזיקה"????
ואז, אחרי שהיא שמעה שאכן כן… "אתי יכולה לשמוע מוזיקה"… שמעתי אותה ממלמלת מילה אחת, שבעיני אמרה המון:
"מסכנה"…
"מסכנה אתי שמותר לה לשמוע מוזיקה…"
כמובן שיחד שוחחנו על מה זה מסכנה, ועל ההלימה המושלמת שהתורה מכתיבה לנו, בין המצוות לצרכים שלנו. ועל כך שמי שלא מצווה, בוודאי שאין לו את הצורך הזה בכל דיני האבלות… אבל גם כשהשיחה הסתיימה אני נשארתי עם הרבה מחשבות בראש.
כל כך הרבה פעמים קיימתי דיני אבלות.
מידי שנה אנחנו נכנסים לימי אבל על חורבן הבית הגדול והקדוש הזה…
חורבן על צער השכינה…
האם באמת הרגשתי את המתנה הגדולה שבאבל הזה???
אחת הבנות תיארה שלקראת סיום ה'שלושים' היא תכננה 'להאריך קצת הלאה"…
היא חשבה לעצמה, אחרי הכל – אפרים עדיין לא חזר, המצב קשה כל כך, ושלושים יום עוברים מהר כל כך… אולי בכל זאת – 'נבקש ארכה'…
עוד כמה ימים בלי מוזיקה,
עוד קצת בלי לגזוז ציפורניים,
עוד קצת בלהשאיר בלב את העצב הגדול – ולתת לו להקרין על היום-יום שלנו
כן, אנחנו עצובים…
ואז, היא מספרת, הגיע הבוקר
אבא הסתובב בבית והדליק מוזיקה
ולתמיהתה, כך היא מספרת, אבא הסביר לה שהתורה מצווה עלינו לשמוח, נגמרה 'הפריווילגיה' של האבל. זה נשמע קשה… אני יודעת… אבל מי שחושבת על זה, תמיד יכולות להיות לנו סיבות למה להרגיש שפופות, למה להרגיש 'מצוברחות'…
אבל ה' הטוב ברא אותנו עם מנגנונים אחרים.
מנגנון שאמור לשמוח ביום יום,
שאמור לחוות חיי אושר והרחבת הלב
ולהגביל את העצב ותחושות הצער.
(אני יודעת שיש מלא כאלו שרוצות, מה שנקרא, 'לצרוח עלי'…להגיד שאני מנותקת וכו'… אבל אני רואה שהתשובה לקולות הללו הולכת ומתארכת וגולשת למחוזות השמחה במקום להישאר באבל… אז אני שומרת את השיח הזה להזדמנות אחרת בעז"ה)
ובחזרה לאבל של כולנו:
אמנם עבודת ה' צריכה שתיעשה מתוך "שמחה וטוב לבב"
אבל כן יש ימים בשנה בהם הכל נראה אחרת.
בדיוק כמו משפחה המתכנסת באבלה הפרטי,
היושבת שפופה ומצוערת עד כלות הנפש
כך בדיוק נתן לנו ה' את הימים הללו –
ההזדמנות לחוש את העצב.
את הצער.
על הגלות.
על גלות השכינה,
על גלות הדעת,
על גלות כללית
ועל גלות פרטית.
זה הזמן לתת דרור לרגשות הכאב והעצב
להרגיש את הצער בלב, ולא בגלל שמדלגים על מקלחת…
להרגיש כמו מי שבא לנחם,
או כמו שכן שאין מצב שידליק מוזיקה, כשבבניין יש משפחה היושבת שבעה…
אנחנו משתתפים בצער השכינה,
שמשתפת עצמה עימנו בצרה שלנו
ו'מפרגנים' לעצמנו את ימי האבל העצובים הללו…
שנזכה בעזרת ה' לגאולה הקרובה בקרוב
ולבניין בית המקדש עוד בשנה זאת
שבת שלום!
לאה
בעקבות פניה על הדברים משבוע שעבר:
אני רוצה רק לדייק- כמובן: אישה טובה עושה רצון בעלה ויש היררכיה וכו' אבל,
כל זה הולך בד בבד עם: 'מכבדה יותר מגופו'. עלינו כנשים לחשוב ולעשות את חלקנו
ולהתמקד בו, אבל אם המצב הוא שהכבוד אינו הדדי – זו שאלת רב פרטית ומי שחשה
כך – חשוב לציין: כדאי שתשאל.
את הסיפור הזה קיוויתי שלעולם לא אכתוב לכן.
קיוויתי שעד שיבואו ימי האבל הכלליים שלנו – כבר לא נזדקק לו
אבל הנה אנחנו כאן יחד,
נכנסות לעומק אבלות נוספת לשנה זו
ושוב, גם היום בשנת ה' אלפים תשפ"ב, לא הגיע זמן הגאולה.
זה היה כשקמנו מהשבעה, שמעתי את אחת הבנות שואלת את בעלי לגבי חובת האבלות של הקטנה, שעדיין לא בגיל אבילות.
"אבא, לאתי מותר הכל? ממש הכל? אפילו לשמוע מוזיקה"????
ואז, אחרי שהיא שמעה שאכן כן… "אתי יכולה לשמוע מוזיקה"… שמעתי אותה ממלמלת מילה אחת, שבעיני אמרה המון:
"מסכנה"…
"מסכנה אתי שמותר לה לשמוע מוזיקה…"
כמובן שיחד שוחחנו על מה זה מסכנה, ועל ההלימה המושלמת שהתורה מכתיבה לנו, בין המצוות לצרכים שלנו. ועל כך שמי שלא מצווה, בוודאי שאין לו את הצורך הזה בכל דיני האבלות… אבל גם כשהשיחה הסתיימה אני נשארתי עם הרבה מחשבות בראש.
כל כך הרבה פעמים קיימתי דיני אבלות.
מידי שנה אנחנו נכנסים לימי אבל על חורבן הבית הגדול והקדוש הזה…
חורבן על צער השכינה…
האם באמת הרגשתי את המתנה הגדולה שבאבל הזה???
אחת הבנות תיארה שלקראת סיום ה'שלושים' היא תכננה 'להאריך קצת הלאה"…
היא חשבה לעצמה, אחרי הכל – אפרים עדיין לא חזר, המצב קשה כל כך, ושלושים יום עוברים מהר כל כך… אולי בכל זאת – 'נבקש ארכה'…
עוד כמה ימים בלי מוזיקה,
עוד קצת בלי לגזוז ציפורניים,
עוד קצת בלהשאיר בלב את העצב הגדול – ולתת לו להקרין על היום-יום שלנו
כן, אנחנו עצובים…
ואז, היא מספרת, הגיע הבוקר
אבא הסתובב בבית והדליק מוזיקה
ולתמיהתה, כך היא מספרת, אבא הסביר לה שהתורה מצווה עלינו לשמוח, נגמרה 'הפריווילגיה' של האבל. זה נשמע קשה… אני יודעת… אבל מי שחושבת על זה, תמיד יכולות להיות לנו סיבות למה להרגיש שפופות, למה להרגיש 'מצוברחות'…
אבל ה' הטוב ברא אותנו עם מנגנונים אחרים.
מנגנון שאמור לשמוח ביום יום,
שאמור לחוות חיי אושר והרחבת הלב
ולהגביל את העצב ותחושות הצער.
(אני יודעת שיש מלא כאלו שרוצות, מה שנקרא, 'לצרוח עלי'…להגיד שאני מנותקת וכו'… אבל אני רואה שהתשובה לקולות הללו הולכת ומתארכת וגולשת למחוזות השמחה במקום להישאר באבל… אז אני שומרת את השיח הזה להזדמנות אחרת בעז"ה)
ובחזרה לאבל של כולנו:
אמנם עבודת ה' צריכה שתיעשה מתוך "שמחה וטוב לבב"
אבל כן יש ימים בשנה בהם הכל נראה אחרת.
בדיוק כמו משפחה המתכנסת באבלה הפרטי,
היושבת שפופה ומצוערת עד כלות הנפש
כך בדיוק נתן לנו ה' את הימים הללו –
ההזדמנות לחוש את העצב.
את הצער.
על הגלות.
על גלות השכינה,
על גלות הדעת,
על גלות כללית
ועל גלות פרטית.
זה הזמן לתת דרור לרגשות הכאב והעצב
להרגיש את הצער בלב, ולא בגלל שמדלגים על מקלחת…
להרגיש כמו מי שבא לנחם,
או כמו שכן שאין מצב שידליק מוזיקה, כשבבניין יש משפחה היושבת שבעה…
אנחנו משתתפים בצער השכינה,
שמשתפת עצמה עימנו בצרה שלנו
ו'מפרגנים' לעצמנו את ימי האבל העצובים הללו…
שנזכה בעזרת ה' לגאולה הקרובה בקרוב
ולבניין בית המקדש עוד בשנה זאת
שבת שלום!
לאה
בעקבות פניה על הדברים משבוע שעבר:
אני רוצה רק לדייק- כמובן: אישה טובה עושה רצון בעלה ויש היררכיה וכו' אבל,
כל זה הולך בד בבד עם: 'מכבדה יותר מגופו'. עלינו כנשים לחשוב ולעשות את חלקנו
ולהתמקד בו, אבל אם המצב הוא שהכבוד אינו הדדי – זו שאלת רב פרטית ומי שחשה
כך – חשוב לציין: כדאי שתשאל.
