בעולה מן הבקר נאמר "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א', ט') 
כנ"ל לגבי עולה מן הצאן.
לעומת זאת  בעולה מן העוף נאמר "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה…" (שם ט"ז). 
"מראתו" היא הקיבה של העוף, שמושלכת לצד המזבח, בניגוד לקיבת העולה מהבקר והצאן שרוחצים ומקטירים. מדוע? "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה…" (ישעיהו ס"א, ח')!
למה דווקא העוף?
מסביר ה"משך חכמה" לפי דברי המדרש בסוכה ל'. שבהמת הבית ניזונה מאבוס בעליה, בניגוד לעוף שניזון ללא רשות משדות שאינן שלו, כלומר: מן הגזל. ולמרות שכל השדות בעולם שייכים לה' ית' והעוף בסופו של דבר אכל משלו – עדין קיבת העוף איננה רצויה להיות עולה לפניו על המזבח.  
ולמה דווקא בעולה? 
"אמר רבי יוחנן… משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים! אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו את עצמם מן המכס. אף הקב"ה אמר: אני ה' שונא גזל בעולה. ממני ילמדו בני ויבריחו את עצמם מן הגזל!"
ורק מהעולה שהיא כולה כליל לה' אפשר ללמוד את הקל וחומר הזה.
—-—
"כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט" – ומוכרח שכמו שנמשך הגלות זמן ארוך כן אשמחם בתשועה נצחית 
ואני "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה"  – אף בקרבן עולה… מוכרח שאשיב להם גזילת ארצם עם פירות ושבח ולכן בארצם משנה יירשו …
– "וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם" – יען שאני אוהב משפט, וגם בריתי יהיה לנצח. (מלבי"ם, ישעיהו ס"א, ח)
במהרה בימינו אמן.