הרגע. הרגע הגורלי שכל הבריאה מחכה לו – הגיע!
אם יקבלו בני ישראל את התורה, והיתה חיות ויהא קיום הלאה לכל מעשה בראשית.
והיה אם יסרבו, חלילה, מיד ייפסק קיום העולם וישוב הכל לתוהו ובוהו.
כל העולמות, לא רק כדור הארץ וכל אשר עליו. כל העולמות כולם ממתינים בדריכות ובשאלה של קיום לרגע הגורלי הזה.

וברגע הזה, שהוא תמצית התכלית של כל מה שקדם לו: אלפיים שנות קיום העולם. עשרה דורות מאדם ועד נח. השחתת העולם במבול וכינונו מחדש. עשרה דורות מנח ועד אברהם. כל מעשי האבות: אברהם יצחק ויעקב. לידת השבטים. מגירת יוסף. ירידת יעקב למצרים. שבע שנות הרעב הכלל עולמיות. התגלות ה' למשה בסנה. מאתיים ועשר שנות שיעבוד מפרך בגוף ובנפש. יציאת מצרים וקריעת ים סוף – כל אלו היו הקדמה והכנה לתכלית: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה!"
ברגע הזה מצווה הקב"ה את משה:
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", רש"י: "לבית יעקב אלו הנשים".
המהר"ם שפירא מלובלין שאל, מדוע נקראות הנשים 'בית יעקב' ולא 'בנות יעקב'? הרי זכרים מעם ישראל קרויים 'בני ישראל', לכן, מתאים היה שהנקבות היהודיות תכונינה 'בנות ישראל' או 'בנות יעקב'. למה נוקטת התורה בלשון בית – בית יעקב – בהתייחסה לנשות ישראל?
ועונה עפ"י המציאות שהיתה קיימת בימיו.
בזמנו היו שתי דרכים לריפוי מיחושי גרון והצטננויות: או על ידי בליעת סמי מרפא שנרקחו מעלים ושורשים מרים וחריפים; או על ידי נשימת אויר מבושם בצמחים בעלי ריח חריף.
לילדים, מבוגרים או לכאלו שהתקשו בבליעת סממנים מרים, היו מביאים לחדר ענפים ועלים של בשמים מדיפי ניחוח עז וחריף ואוטמים את חדר החולה. החולה היה שרוי פרק זמן מסוים בחדר ושואף לקרבו את האויר המבושם בחריפות. דרכי הנשימה שלו היו מיטהרים וכך היה נרפא ממחלתו.

גם במלחמת היצר ישנן שתי דרכים. והמהר"ם שפירא משווה אותן לדרכי הריפוי הנ"ל.
הדרך האחת היא עפ"י הוראת חז"ל במסכת קידושין: "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין". לימוד התורה בפה, גריסה ושינון ועמל היגיעה בה – משחררים את היהודי מכבלי היצר הרע. בדומה לבליעת התרופה דרך הפה.
דרך זו טובה ומותאמת לגברים שנצטוו במצוות תלמוד תורה.
כיצד תינצלנה הנשים מרשתו של היצר? מהי דרך המלחמה המתאימה להן, שאינן מצוות בלימוד תורה?
הדרך השניה מקבילה לדרך הריפוי השניה: מילוי החדר באויר מבושם ואטימתו.
על הנשים מוטל לשאוף ולספוג לקרבן את אוירת הקדושה והטהרה של הבית היהודי.
את כל הקדושה והעונג שמעניקה התורה.
כך תוכלנה להתגבר על פיתויי היצר המסית והמדיח.
כדי ללמדנו זאת כללה התורה את הנשים במסגרת של 'בית' וקראה להן 'בית יעקב'.

 בשבוע שעבר, בפרשת בשלח, כאשר החלו בני ישראל לקבל את הלחם השמיימי, כותבת התורה: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן". אומר הרש"ר הירש: "בֵּית יִשְׂרָאֵל – הֲוַי אוֹמֵר הַנָּשִׁים, מִשְׁעַנְתָּם הָעִקָּרִית שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה וְהַ"בַּיִת", הֵן קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ "מָן"- מְנוֹת מָזוֹן שֶׁחֻלְּקוּ עַל יְדֵי ה'! 
"דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת" – חוֹקְרֵי דִּקְדּוּקֵי הַכָּתוּב הַקַּדְמוֹנִים – הִדְגִּישׁוּ כְּבָר אֶת חֲשִׁיבוּת הַדָּבָר: "דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ מִן" (מְכִילְתָּא).
כַּוָּנַת מַתְּנַת הַמָּן הָיְתָה לְהַקְנוֹת וּלְעוֹדֵד אֶת מִדַּת שְׂבִיעוּת הָרָצוֹן וְהַהִסְתַּפְּקוּת, בְּיַחַד עִם טוּב הַלֵּבָב וְהַבִּטָּחוֹן בָּהּ' וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ; וּמִדָּה זוֹ תְּלוּיָה בְּעִקָּר בִּנְשׁוֹת הַבַּיִת וּבְסִגְנוֹן חַיֵּיהֶן.
לְפִיכָךְ יֵשׁ חֲשִׁיבוּת לְכָךְ, שֶׁדַּוְקָא הַנָּשִׁים הֵן אֵלֶּה שֶׁהִכִּירוּ לָרִאשׁוֹנָה שֶׁהַמָּן הוּא מַתְּנַת ה', הַנּוֹתֵן לְכָל אָדָם אֶת הַמַּגִּיעַ לוֹ דֵּי צָרְכּוֹ.
הֵן קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ "מָן" כְּדֵי שֶׁאֱמֶת זוֹ תֵּחָקֵק בְּדַעַת וְתוּשַׁב אֶל הַלֵּב…!"

בנות ישראל, כבר מראשית היותן לעם, השכילו לנצל את בינת הלב שחנן אותן ה', בשביל לקלוט את הפנימיות שבכל דבר ובכל מאורע.
הן אלו שהשכילו לקרא למן בשמו, לאחר שהכירו ראשונות את מתנת ה' המיוחדת שבמזון רוחני זה.
הן אלו שקלטו את מידת ההסתפקות ושביעות הרצון מהחלק שה' קצב לכל בריה.
הן אלו שקנו את הבטחון בה' ובהשגחתו שבאו לידי ביטוי ברור בירידת המן לכל אחד עפ"י דרגתו, ובכל יום ויום מחדש.
בנות ישראל שבדור המדבר – דור דעה – דור היוצאים ממצרים – דור שחזה בעיניו בשכינה בקריעת ים סוף – בנות ישראל האלה שבזכותן נגאלו, הן אלו שהנחילו הלאה בכל בתיהן את האמונה ואת הנחלת האמת באמונה בה' ועשו הכל כדי לחקוק זאת בדעת בני הבית ולהשיב אל לבבם.

בנות ישראל האלה, נקראות עתה בקבלת התורה לשמוע תחילה את דבר ה'.
והן מכונות 'בית', כי אישה היא הבית. כמו שידוע על התנא שהעיד: "מעולם לא קראתי לאישתי 'אשתי' אלא 'בֵּיתי'". כי האישה היא הבית, והבית הוא האישה. 
האישה היא המעצבת את הבית, היא הנותנת את הטון והיא משרת האוירה.  

גם קבלת התורה של הנשים היא באמצעות הבית, ולא בדרך הישירה של לימוד תורה. האוירה שהן משרות בבית, הצניעות, הקדושה, יראת ה' הטהורה, סבר הפנים היפות, נועם ההליכות – הן חלק מהדרכים לבצר את הבית ולהעניק לו במסירותן ובמעשיהן. זהו מתן התורה של הנשים. זוהי דרך החיים שמתוות הנשים ומעניקות לילדיהן.

וכך גם מדייק הפסוק: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך". האב מלמד את בנו תורה, ע"י דיבורי תורה ושמיעת האוזן של הבן. לכן מצווה הבן לשמוע את מוסר האב.
אולם קליטת האוירה שיוצרת האם היהודיה בתוך ביתה אינה נעשית דוקא באוזן. עצם ההימצאות באוהל האם ונשימת האויר – האוירה שהיא יוצרת שם, הם אלו שחורטים בנפש הילד את 'תורת האם'. לכן מצווה שלמה המלך: "ואל תיטוש תורת אימך" באופן יותר כולל ופחות מוגדר. (עפ"י ילקוט לקח טוב. ועפ"י 'עשינו זאת יחד')


ככה כתבה לנו לאה בשבוע שעבר: 
אני חושבת על נשות מצרים המופלאות שבזכותן נגאלנו
ועל אלו שבזכותן נגאל…
ונזכרת במילים שאמרה לי דודתי הרבנית הלינה שלזינגר ע"ה (ואל תגידו לי שעדיין לא קראתן את 'מי זאת עולה'… מתנה לכל אישה יהודיה…). התקשרה אלי בדיוק ברגעים שבעלי נכנס לזהות את בני היקר בבי"ח 'זיו' שבצפת: 
"אני רק רוצה לומר לך, שתדעי כמה כח יש לאשה שבבית!! אני זוכרת מהתקופה של אליעזר הי"ד שראיתי בחוש כמה השפעה יש להרגשה שלי בתוך הבית!!!" 
וכך המשיכה וחיזקה אותי במילים חמות… כי אכן – יש דברים שהן כוחן של נשים.
כח גדול יש לנו בהעצמה של הבית כולו…

ועם הכח הגדול הזה שנתברכנו בו, עם הכוחות המיוחדים והיכולות המופלאות שטבע בנו בוראנו באהבה, למען עיצוב ביתנו – לא נשכח את הצורה בה עלינו לעשות כל זאת; כמו שכתבה חיה בר ב'יש מפטירין' בשלח:
כנשים, יש לנו כח מיוחד,
יכולת מופלאה ששמורה רק לנו.
לפעול, לעשות, להציל את האומה!
בצניעות,
באוהל,
בצורה כנועה משהו,
בדרך הטובה והבריאה שבורא עולם טבע בנו.


תלוי בי הבית. בֵּיתי.
בסגנון חיי והתנהלותי
באופן הסתכלותי והיבטִי
במידת בטחוני והיותי.

מאוכלי המן יכולה להיות
גם בדור אחרון בו זכינו לחיות;

להבין טעמו. לקנות טוב לבב.
בטחון בה' ובטובו המסובַב.
לעודד שביעות רצון במה שנקצב
הסתפקות והתרפקות אליו ועליו.

תלוי בי ביתי. ילדי והשקפתם
אוירה שאיתי תנחה אורחותם
לשוני המרננת תעצב את שפתם
עשבי בּשֶׂמַי יותירו חותם – – –