אז זהו,

רגע אחרי שהכל סגור קיבלתי את הפניה – להזכיר שוב את הקבלות 'להגנה בימי בין הזמנים'.

האמת… לא היה לי הרבה כח…
כל כתיבה דורשת ממני הרבה כוחות נפש-
ודי התחשק לי כבר 'להוריד הילוך' ולצעוד לאיטי לכיוון תשעה באב…

אבל אז
קראתי קצת את הקבלות המרגשות שמאות 'שמורות' קיבלו על עצמם ביום שלישי…
וזה היה באמת מרגש.
מתלבטת בתוכי אם לפרסם חלק מהקבלות – או שאולי הצניעות יפה להם – אבל בכל מקרה, בורא עולם המכיר צפונות ליבנו ודאי יודע ומחשיב כל קבלה וקבלה.

רוצה לכתוב כאן שתי סיפורי חורבן. חורבן אישי אמנם אבל כאלו שגילו לנו את האור בגדול שיכול לנבוע ממנו.

סיפור ראשון סיפרה לי ביתי בשם מורה שלה שסיפרה כך:
היתה לי תלמידה שאתגרה אותנו לאורך שנות הלימודים בנושאי תקנון ושות'… התוצאה: כשהיא עזבה אותנו היא נראתה בהתאם. דהיינו – לא מתאים…

יום אחד פגשתי אותה באוטובוס. הופתעתי עד מאד, ולטובה.
היא היתה במראה מכובד וחינני, ואני תמהתי מה גרם לה לשינוי.

העזתי לשאול אותה… וזה מה שהיא ענתה לי:

המורה זוכרת את הפיגוע שהיה ב…? המחבל שהוציא פתאום אקדח והתחיל לירות לכל כיוון?
ובכן, אני הייתי שם.
עמדתי קרוב מאד למחבל, ראיתי את המבט הרצחני בעיניים, שמעתי את שריקות הכדורים והרגשתי את היד המנופפת באקדח – ממש לידי.
ידעתי שזה הסוף שלי.
הבנתי שעוד רגע קט ואני עומדת בפני בית דין של מעלה.
לא יודעת איך להסביר לעצמי למה ומדוע – אבל באותה שנייה מלאת אימה הבטתי רגע על עצמי.
ופתאום הרגשתי בעוצמה הרגשה איומה: ככה? עם הבגדים האלו אני אגיע לבית דין של מעלה???

איני יודעת להסביר איך ומדוע, אבל ב"ה ניצלתי.
ניצלתי, והמחשבה הראשונה שהרגשתי כשחדרה להכרתי ההצלה היתה:
אני רוצה להיראות כך, שכשיבוא היום, ונזכה שמשיח צדקינו יבוא ויגאלנו –
לא אתבייש להופיע בפניו…

הרגשתי את זה אז, ואני מרגישה את זה בכל יום מחדש-
אני רוצה להיות מוכנה –
בכל יום שיבוא!

וסיפור שני?

סיפור שני שכולכן מכירות,
אבל בואו ניזכר בו שוב.
זוכרות את רגעי התופת של שנה שעברה?
הרגעים הללו שמתוך שעות ההמולה הכי שוקקת של לב 'שמגר' פתאום מדרדר האוטובוס וקוטע באחת את חיה של הצדקת שושי גלושטיין ע"ה

ועולה על רגליה של חברתינו המתוקה שבי פלאי.

הרבה אפשר לכתוב על הנשמות הגבוהות שנאספו לעולמן,
ועל עמידתה בגבורה של שבי במסעה המפרך בדרל לבריאות המיוחלת…

אבל סיפור קטן אני רוצה להזכיר עכשיו.

עדות של איש ההצלה שהגיע לזירה וטיפל בשבי המיוסרת.
מתוך שאול הייסורים הגדולים, הכאב החותך עד כדי כמעט עילפון-
היא דאגה למשהו אחד –
שרגליה ישארו מכוסות…

****

יש משהו משותף לשני הסיפורים.
ההכרה שבתוך הקושי והכאב הגדול – נמצאת אור האמת.
וברגעי האמת הללו, פורצת מליבנו הרגשה פנימית של רצון להתחזק בנקודה הכי חשובה לנו כבנות ישראל.

בין רגעים של חורבן לימים של פורקן
ננסה לקבל על עצמנו משהו קטן של הגנה.
הגנה על העם
הגנה על הציבור
ובעיקר – הגנה על נשמתינו שלנו!

המהפכה המטורפת העוברת על יושבי הארץ הזאת מוכיחה עד כמה גדול כוחו של הציבור.
מחאות עממיות יכולות להתלהט לאש גדולה.

אנחנו ניתן את תשובת המשקל.

נעביר לעוד ועוד חברות את הקריאה לקבלה אחת
שתלווה אותנו בעז"ה בימים הללו
תגן עלינו,
תביא בעז"ה לבניין בית המקדש
ובכל מקרה כוחה גדול –
להביא לבניין הבתים האישיים של כל אחת ואחת מאיתנו.

בתפילה מעומק הלב לגאולה השלמה בקרוב

לאה