משתפת אתכן בהרגשה ספציפית מהיום,
הרגשת צער ועצב גדול,
הרגשה שהיא בעצם רק משל…
יש לנו כל כך הרבה רגעים כאלו,
שכל אחת הייתה יכולה לכתוב נראה לי ספר, מהדבר הזה לבד…
מה גרם לי להרגיש את הכיווץ הקשה הזה בלב?
אז ככה:
היום קיבלנו תשובה שלילית על הגשה תקציבית שהשקענו בה את הנשמה.
זה כואב, כי הייתי בטוחה שהיא 'תסדר' לנו את פעילויות 'יקיר לי' בשנה הקרובה בכל הארץ.
המון בניתי על זה… ומשהו, לכאורה, 'טיפשי' שיבש את ההצלחה.

ולמה זה כל כך קשה לי?
זה קשה כי זה מבלבל…
רגע,
מה לא טוב כאן?…
זאת תהייה גדולה כל כך, שאפילו המייל הזה שראיתי שקיבלתי בדיוק 'במקרה',
ד"ש חמוד, מאחת המסיימות שהעבירה לי התכתבות עם חברה,
וגם היא לא הצליחה למחוק לי את ההרגשה 'המכווצת':

השתתפת ב'יקיר לי'? איך היה? כמו שלאה כותבת?

התשובה שלי:

אש!!
מה שלאה מתארת בלשונה הציורית זה "בקטנה" לעומת מה שהלך שם.
אי אפשר לתאר זאת במילים- צריך להיות שם :)
אין לך מושג איזו התקדמות מדהימה בעבודת ה' וכמה סדר הכניס לי לחיים (ערכים, התגברות, הסתכלות על אתגרי החיים- אפילו לידת תינוק למשל
ועוד ועוד)
כמה חיבור לנקודה היהודית והנשמה! לתורה הקדושה, לקב"ה!
איזה חיזוק אישי וצמיחה.
וגם בעבודה ובנוהלי החיים שלי.
למדתי הנחייה בראש ובראשונה לעצמי ובס"ד גם שאוכל לעזור לאחרות.

ואני אומרת לעצמי: רגע, הקב"ה יכל לסדר שזה יזרום ויעבור חופשי… שנוכל לקדם פעילות בכיף, שלא נוטרד מעול כלכלי…
אולי זה סימן משמים שהפעילות לא מספיק רצויה?….
מה קרה? מה השתבש?
מצד אחד, באמת מרגיש לי ואני גם רואה בשטח – שהפעילות חשובה
אבל מצד שני –
למה כל כך ק-ש-ה…????

אתן יודעות מה?

הכתיבה וההרהור החוזר גורם לי לרגע לא להבין את עצמי.
מה? באמת ככה אני הרגשתי?
זה מחשבות 'טיפשיות' לא!?
מאימתי שמענו שדברים טובים מגיעים באריזה של דולרים ירוקים?
מחסור בכסף מעיד באיזו שהיא צורה שהמטרה היא לא חשובה בפני בורא עולם?
שטויות לחשוב כך… אני חושבת לעצמי…
עכשיו.
כשאני במרחק של כמה שעות מהכאב וסערת הלב.
אבל כמה פעמים אנחנו שם-
בתוך דילמת חיים
בתוך סוגיית ה – מדוע: 'דרך רשעים צלחה'
ובאמת תוהים מה הדבר הנכון???
כמה פעמים אנחנו מתקשות לפלס את הדרך לאור האמיתי?….
כמה אנחנו מתאמצות להביא טֶרֶף הביתה
ונתקלות בחומות גבוהות ובמבוך שנראה כמעט בלתי אפשרי-
בתהיות, בשאלות, בבלבולים…
מה בסך הכל ביקשנו?
להביא לחם הביתה
בנחת ובהיתר!
למה כל כך ק-ש-ה?….

ואז אני קולטת שוב,
בפעם המי יודע כמה,
ש- זה,
בדיוק זה,
הגלות הקשה…
הבלבול, הלבטים, הביקוש והקריאה ללא מענה-
זה חלק מהגזירה.
אנחנו בגלות.
כבר אלפיים שנה.
במקום המקדש משקיעים מיליונים ומטפחים מיזמים מושקעים:
הדמיות תלת מימד, קניוני פאר, מסלולי טיולים ובילויים והרגשה של התחדשות ובניה.
ואנחנו יודעים שבעצם-
הכל (כמעט)
חורבן אחד גדול.
חתונה מפוארת, יין נשפך כמים, מנות גורמה, שנדלירים מוארים, כלה יפה-
ו-
חתן שלא מגיע…
מי יכול בכלל לבלוע טיפה אחת של מים בכזאת שמחה?
ככל שהחתונה יותר מפוארת, הצער יותר צורב…
זה מה שיש לנו יום יום ושעה שעה.
חיים בעולם של הסתר, עולם של תוהו, עולם של אתגר ענק-
בגלות הנוראה הזאת המסתירה מעיננו את בהירות האמונה,
את הידיעה האמיתית של מה תפקידי בעולמי,
מפזרת ערפל על הדרך הנכונה…
מטשטשת את הסיפוק ומעצימה את הספק.
ככה זה כשגלה כבוד מקדשנו
גָלָה גילוי שכינה מעימנו….
ואין לנו מנחם….

******

בעלי פותח בצד את מגילת איכה שעברה לנו בירושה,
מראה אותנטי של מגילת קלף ישנה,
כל כך סימבולי לספר איכה…
הוא מתיישב על הארץ ומבקש לקרוא כמה פסוקים
אני מרגישה שהנה – ודאי תהיינה לי כאן תשובה לתהיות
ומטה אוזן למילים העצובות:

"עבדים משלו בנו פורק אין מידם,
בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" (איכה ה', ח'-ט')

פתאום אני קולטת,
שאחרי הסילוק הגדול והבראשיתי והקללה של 'בזעת אפיך תביא לחם'
הצער הגופני וחובת ההשתדלות-
הגלות הוסיפה לכל זה מימד משמעותי וקשה-
בנפשנו נביא לחמנו!!!
חיבוטי נפש, קשיים, תהיות שלא נגמרות-
זה הכל חלק מהגלות!
לא חושבת שצריך להוסיף מילים,
מי מאיתנו לא מקוננת בעצמה?…

ופתאום זה גם כל כך מנחם ומעודד:
כל אחת ואחת מרבבות נשות החיל,
שמבקשת את ה' בתוך המסתור הגדול,
שלא נכנעת, למרות הכל.
ובתעצומות נפש מופלאה-
עושה כל שביכולתה-
כדי שחלילה וחס לא נגיע למצב של "בנשמתינו נביא לחמנו"….

בזכות כל אחת כזאת-
המפלסת דרך
תבוא הגאולה.

ממש כאן קרוב,
מתחת לכל השכבות,
יושבת שכינה ומקוננת גם היא.
אמנם המרחק גדול
אבל היא גם קרובה אלינו כל כך…
כמהה לגאולה וממתינה לנו
שנחפור שכבה נוספת, ועוד אחת ועוד ועוד…
כי ככל שנרגיש עמוק יותר את הצער והיגון הצורב על ההסתר,
נוכל לגעת קרוב יותר בשולי הרגשת העונג על הגילוי….

בתפילה שנזכה עוד השנה הזאת
להעביר גילולים מן הארץ
ולראות מהרה בתפארת עוזך…

שבת שלום,

לאה