ולכן אסרו לומר בשבת כל דבר שאסור לעשותו בשבת, ואפ' אם הוא אסור רק מדרבנן ואין חילוק אם מדבר עם אחרים או מדבר לעצמו,

אמנם אם אומר בלשון שיש צד היתר לעשות כך בשבת באופן מסוים מותר לדבר.

ולדוגמא אסור לומר אני מתכננת לקנות דבר מסוים, כיון שאסור לקנות בשבת, אבל מותר לומר אני מתכננת להביא או לקחת דבר מסוים אם אין איסור בהבאתו כגון שאינו מוקצה,

ואפ' במקום שאין עירוב מ"מ הואיל ואם היה עירוב היה מותר אינו דיבור של מעשה שבעצמותו אסור.

וכן אסור לומר אני מתכננת לנסוע למקום מסוים, אבל מותר לומר אני מתכננת ללכת למקום מסוים, ואפ' למקום רחוק שהוא מחוץ לתחום הואיל ויש צד היתר ללכת ע"י בורגנים (וי"א דווקא אם במציאות שייך שיוכלו להניח בורגנין)

והטעם הוא מכיון שהאיסור הוא רק לדבר ואילו הרהורים מותרים ונמצא שכל דבר שיש אופן לעשותו בצורת היתר הרי הדיבור אינו דיבור של מעשה אסור, ומה שיודע ומתכנן בליבו שיעשה כך בצורה אסורה מ"מ זה רק הרהור שמותר ולא דיבור אסור.

לצורך מצווה נחלקו הפוסקים אם מותר לומר בשבת שיעשה כך וכך יש שהתירו ויש שאסרו, והמשנ"ב הכריע שנכון לכתחילה להחמיר כשאין לזה צורך בדיבורו היום,

אא"כ יודע שיתכן שיתרשל בדבר, ועל ידי שיאמר שעושה זה יחייב אותו לעשות ולא יתרשל.

ולכן אין לומר שמתכננת לשטוף את הבית, כי אסור לשטוף את הרצפה בשבת (ונקיון מקומי לא נקרא שטיפה),

וכן אין לומר שמתכננת לנקות מקומות מסוימים בשביל פסח כי זה מעשה הכנה, ובעצם הדיבור כבר יש זלזול בשבת, אבל לומר סתם שמתכננים לנקות או לסדר מקומות מסוימים מותר כי אפשר שיהיה בזה צורך שבת ונחשב דבר שיש לו צד היתר בשבת. (וכיון שלא הזכיר מפורש שזה לצורך פסח אין בכך זלזול בשבת)

ומכל מקום אסור להרבות אפ' בשיחת דברים בטלים שאין בהם שום סרך מלאכה, ואם מתענג לדבר בהם מותר ומי שמחמיר גם בזה קדוש יאמר לו,

המקור: ס' ש"ז ב"י שו"ע ומשנ"ב.

לשאלות/הערות/הארות- hilchotshabatn@gmail.com