המטבח של 'דודה הלינה' או: כך טווים בית גדול…
שלום כולן,
הבשורה הקשה הגיעה, ואני ליוויתי את אימי שתבדלח"א לבית ברחוב בית וגן.
הבית בו בילינו רגעים משמעותיים מימי ילדותינו,
הבית הכל כך ביתי, כל כך טהור, כל כך מלא רוח וקדושה.
וחום.
בני המשפחה נאספו כואבים בחדר הלימוד המהווה את מרכז הבית הגדול הזה,
ואני חמקתי לי בשקט.
והרהרתי עליה,
על הרבנית הדגולה שאבדה לעם ישראל.
ועל הדודה האהובה שאיבדתי אני היום.
ודאי שמעתם על דודתי הדגולה, הרבנית חיה הלינה ב"ר זאב, אשת חבר לבעלה הגאון הגדול רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, ראש ישיבת 'קול תורה' וחבר מועצת גדולי התורה.
עליה, על המשפחה, על הבית…
רבות סופר ועוד ועוד יסופר…
יספידו את אהבת התורה היוקדת שלה, בחורה צעירה שעזבה משפחה אמידה ותומכת בוינה המבוססת והגיע להקים את הבית הגדול כאן בארץ הקודש.
לא ראשות ישיבה חשובה עמדה לנגד עיניה, גם לא משפחה גדולה ומבוססת…
היא נישאה לחתן צעיר, בכור מבין שמונה יתומים ואם אלמנה המגדלת אותם בגבורה.
עזבה הכל והגיע למען מטרה נעלה אחת, לא מובנת מאליה ובודאי ובודאי שלא פופולרית: להקים בית של תורה!
המשפחה גדלה וברוך ה' קמו מתוך השבר והקימו אימפריה גדולה של תורה.
ודודה הלינה?
המשיכה כל הזמן בצניעות ובנחישות לעמוד מאחורי ובבסיס ההתפתחות המפעימה הזאת.
יספרו על אלפי בנות ישראל שהיא סייעה להן להקים בתים קדושים בישראל. מי שמכיר, יודע, כמה התמסרות ואש של קדושה היו שם, בשיעורים הללו שמסרה לשם שמים, ובלא כל תמורה כספית.
במשך חמישים שנה אירח הסלון הצנוע כמעט מידי ערב בקבוצה או ביחידות, כלות ונשים שבאו לשתות בצמא, ולקבל מהרבנית שתאציל עליהם מרוחה… כך עד לסדרה האחרונה שסיימה ביום שני זה!
יזכירו בודאי את העוצמות והכח, את האמונה והגבורה מימות ההצלה המופלאה בשנות הזעם, וגם את קבלת הדין באהבה אחר פטירתו של הבן היקר אליעזר הי"ד, שנהרג על קידוש ה' תוך כדי לימוד ושינון סוגיית הגמרא הקד' באירוע הכואב ההוא, בגן סאקר של לפני שלושים שנה.
יספרו על הלב הרחב והחם, על החסדים הקטנים והגדולים שהיא גמלה עם כל כך הרבה נדכאים וקשיי יום…
יספרו ויספידו גדולות ונצורות,
אבל לא על זה רציתי לכתוב…
גם לא על כל מה שאני יכולה להעיד כאחיינית.
בתור אחיינית אחת. אחת מיני מאה… דודה חשובה ונכבדת, ואחיינית צעירה בעשרות של שנים ממנה… ובכל זאת מרגישה כל כך קרובה.
אמנם יש בזכרוני אין ספור אפיזודות קטנות גדולות, שנראות כלא אמיתיות…
על דודה שכזאת שמופיע לבקר אותי בליל שבת בבית חולים, אחרי לידה. חצי שעה הליכה לכל כיוון אבל היא קופצת לבקר… (מן הסתם היו לה עוד חסדים בדרך, אבל זה לא גורע כהוא זה מגודלה של המחווה… אלא מעצים אותה…)
על המתנות הקטנות שהיתה נותנת תמיד לילדי כשהיינו מבקרים את סבתי ע"ה (שוויגר. שלה כן? אפילו לא אמא שלה… ושחיה את שנותיה האחרונות אצלם בבית!)
או למשל, יכולתי לספר על ה'דבש'.
קופסת דבש גדולה שליוותה אותי בטבעיות במהלך חודש החגים בתקופה ההיא כשבעלי היה מאושפז בבית חולים ובאמת לא יכולתי לחשוב על 'דבש'… אנשים טובים שלחו המון דברים, אבל איכשהו באזור סוכות, פתאום אני שומעת שאת הדבש שהעלתי על השולחן לאורך החגים, שלחה, איך לא… 'דודה הלינה'…
בתמצית: מכלול שלם של הנהגות קטנות שתיבלו את החביבות, הקרבה, המשפחתיות העצומה…
אבל גם על זה לא רציתי הפעם לספר…
אפילו לא על החיזוקים האישיים בשעות הכאב. על התזמון המדוייק של שיחת הטלפון שלה במוצש"ק הנורא, בדיוק ברגעים הקשים בהם נכנס בעלי שיחי' לזהות את בנינו היקר ז"ל, ובדיוק אז היא התקשרה להשתתף ולחזק "אין לך מושג כמה כוחות והשפעה יש לאישה בשעות קשות כאלו"…
ועד.. עד לשיחת הטלפון שקיבלתי ממנה בימים האחרונים ממש, אחד הנכדים חייג והעביר לה את השיחה: "רק רציתי שתדעי שלא שכחנו את היארצייט של אפריים" שיחה כל כך מחזקת ו… מתוקה…
כי באמת – דודה כמו שהיא, אין בעולם כולו…
אבל כשעמדתי שם בבית המופלא הזה,
ואיכשהו חמקתי לי לפינת המטבח,
כשעמדתי שם הרגשתי חזק,
שיש משהו שאני רוצה לספר עליו בקול גדול…
לספר, על:
המטבח של דודה הלינה!!!
כי דודה הלינה (ותסלחו לי שככה אני קוראת לה… אני לא מצליחה לחשוב עליה אחרת…) היתה עם כל גדלותה האדירה, אשת חיל למופת!
קורות ביתו של אדם יעידו עליו,
וקורות מטבחה יעידו עליה…
אני משתפת אתכן כאחיינית מגל של זכרונות נעימים המציפים אותי:
רואה מולי את השולחן הפשוט, אבל הנעים והמאורגן, סביבו הוגשו דייסות גורמה עשירות לפני היציאה ללימודים, וארוחות צהרים מזינות ומשביעות, שתמיד, אבל תמיד מוגשות בזמן…
רואה מול עיני קופסאות קופסאות כחיילים סדורים – מיני הקטניות והדגנים הבריאים והמזינים, ואני נזכרת איך קראה לי למטבח והסבירה לי את המעלות הסגוליות של התזונה הבריאה, הרבה לפני שזה היה טרנדי ונפוץ… נזכרת גם ב'שולחן האור' בו היא השתמשה לברירתם, בעידן שטרם הוואקום וה'ללא תולעים'.
מסתכלת על ה'קנווד' הפשוט, שערבל מידי שבוע כמות מכובדת של עיסה, שהפכה תחת ידיה האמונות לחלות שהיו לשם דבר… כל כך הרבה משפחות זכו למחווה מחממת הלב הזאת, בעיתות שמחה או חלילה צער…
מעבירה מבט על הכיריים הפשוטות, שאירחו על גבן אלפי קדרות ותבשילי קדש… כשמעליהם תלויה נוסח תפילה על הצלחה בלימוד תורה של בני הבית… ורואה בעיני רוחי את 'דודה הלינה' מערבבת סירים ומתקנת תיבול… תוך כדי האזנה לקלטות של שיעורים (כמה היא התרגשה כששלחתי לה הקלטות של הרבנים מגיטסהד… איזה אור ואהבת תורה…) ומשם כמובן למקפיא שתמיד היו מאורגנים בו למופת מאכלים מושקעים, מזינים ומתוכננים בקפידה ובתחכום…
עוצרת להפרד מה'טלפון'. הטלפון האגדי עם התוספת המיוחדת לייצוב השפופרת על הכתף, לאזן בין הצורך לשוחח שעות רבות מידי יום עם אלפי פניות לעצה והכוונה, לבין שמירה על הגוף מתנוחות מסוכנות…
וכמובן על הפתקאות הסדורות לידו, עם הרשימות בכתב ידה הנמרץ והמסודר… עשרות תזכורות למועדים וציוני אירועים… שהרי כל צאצא וצאצא מקבל (לפחות) שיחת טלפון ביום ההולדת…
וכל זה כמובן תחת מעטה מקיף של תמונות… תמונות לעשרות של המשפחה העניפה המקשטות כל פינה במטבח. והניחוח… הניחוח היהודי שגדש את המטבח ואת הבית כולו.
אולי תחשבו שזה טפשי,
מה פתאום אני נתפסת דווקא לזה,
מתוך מכלול אדיר שהרכיב את האישיות רבת האנפין והענקית בכל כך הרבה תחומים???
אבל כן.
זה מה שאני מרגישה שדודה הלינה היתה שמחה שאם כבר מדברים עליה,
אז שידברו על זה…
כי כולנו מחפשות את המתכון הסודי לגידול בתים גדולים,
ומהמטבח של דודה הלינה אנחנו יכולות לקבל השראה.
להבין שהדברים הגדולים הם חיי השגרה הסדורים. היציבים. הנכונים.
להבין שעם כל הבניינים האדירים שהצמיחה, לא זנחה את היסודות הבסיסיים של הבית שלה.
דודה הלינה,
אני כותבת ועיני מלאות דמעות…
רק שבוע שעבר דיברנו ואמרתי לך שאני נורא רוצה להיכנס אליך עם האלבום המופלא שהמשפחה הכינה ליארצייט. אולי בכלל את עכשיו רואה אותו ב'לייב'?…
אני יודעת כמה החשבת את הקהילה המופלאה הזאת של 'שמורה', כמה התפעלת מנשות החיל של דורינו היוצאות בגבורה לפרנס. ובכל זאת נשארות בבית…
עזבת את העולם הזה בדרך שכל כך אופיינית לך. השארת הכל מאורגן ומסודר.
פרידה יפה מהמשפחה ביום ראשון, סיום מסכת הקבוצות שלך עם המילים: 'תם ונשלם' ביום שני… ואפילו ד"ש מחמם ששלחת לי בשבת דרך משהי שביקרה אותך: הראית לה את 'דף הבית' שהיה מונח לצידך וסיפרת לה כמה את מעריכה את ההתאגדות הזאת ב'שמורה'…
השבוע לא תגיעי לבית הכנסת כמו מנהגך הקבוע, אבל כשיעלו לתורה יעלו על נס את הנשים הגדולות שבכל דור ודור: את "כל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה" (שמות ל"ה כ"ו)
אלפי נשים ובתים חבים לך את עובדת היותן "חכמות לב",
והלוואי ובמהרה נזכה ויקום הבית הגדול שכולנו מצפים לו, עם הגאולה השלמה
ויקוצו וירוננו שוכני עפר…
הלוואי נזכה וניקח פירורים מרוחך הגבוהה…
להעמיד עוד ארוחות, עוד כביסות, עוד ארגון וטיפול בילדים,
עוד ועוד רכיבים שירקחו בעז"ה
עוד בתים גדולים בישראל…
שבת שלום,
לאה
שלום כולן,
הבשורה הקשה הגיעה, ואני ליוויתי את אימי שתבדלח"א לבית ברחוב בית וגן.
הבית בו בילינו רגעים משמעותיים מימי ילדותינו,
הבית הכל כך ביתי, כל כך טהור, כל כך מלא רוח וקדושה.
וחום.
בני המשפחה נאספו כואבים בחדר הלימוד המהווה את מרכז הבית הגדול הזה,
ואני חמקתי לי בשקט.
והרהרתי עליה,
על הרבנית הדגולה שאבדה לעם ישראל.
ועל הדודה האהובה שאיבדתי אני היום.
ודאי שמעתם על דודתי הדגולה, הרבנית חיה הלינה ב"ר זאב, אשת חבר לבעלה הגאון הגדול רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, ראש ישיבת 'קול תורה' וחבר מועצת גדולי התורה.
עליה, על המשפחה, על הבית…
רבות סופר ועוד ועוד יסופר…
יספידו את אהבת התורה היוקדת שלה, בחורה צעירה שעזבה משפחה אמידה ותומכת בוינה המבוססת והגיע להקים את הבית הגדול כאן בארץ הקודש.
לא ראשות ישיבה חשובה עמדה לנגד עיניה, גם לא משפחה גדולה ומבוססת…
היא נישאה לחתן צעיר, בכור מבין שמונה יתומים ואם אלמנה המגדלת אותם בגבורה.
עזבה הכל והגיע למען מטרה נעלה אחת, לא מובנת מאליה ובודאי ובודאי שלא פופולרית: להקים בית של תורה!
המשפחה גדלה וברוך ה' קמו מתוך השבר והקימו אימפריה גדולה של תורה.
ודודה הלינה?
המשיכה כל הזמן בצניעות ובנחישות לעמוד מאחורי ובבסיס ההתפתחות המפעימה הזאת.
יספרו על אלפי בנות ישראל שהיא סייעה להן להקים בתים קדושים בישראל. מי שמכיר, יודע, כמה התמסרות ואש של קדושה היו שם, בשיעורים הללו שמסרה לשם שמים, ובלא כל תמורה כספית.
במשך חמישים שנה אירח הסלון הצנוע כמעט מידי ערב בקבוצה או ביחידות, כלות ונשים שבאו לשתות בצמא, ולקבל מהרבנית שתאציל עליהם מרוחה… כך עד לסדרה האחרונה שסיימה ביום שני זה!
יזכירו בודאי את העוצמות והכח, את האמונה והגבורה מימות ההצלה המופלאה בשנות הזעם, וגם את קבלת הדין באהבה אחר פטירתו של הבן היקר אליעזר הי"ד, שנהרג על קידוש ה' תוך כדי לימוד ושינון סוגיית הגמרא הקד' באירוע הכואב ההוא, בגן סאקר של לפני שלושים שנה.
יספרו על הלב הרחב והחם, על החסדים הקטנים והגדולים שהיא גמלה עם כל כך הרבה נדכאים וקשיי יום…
יספרו ויספידו גדולות ונצורות,
אבל לא על זה רציתי לכתוב…
גם לא על כל מה שאני יכולה להעיד כאחיינית.
בתור אחיינית אחת. אחת מיני מאה… דודה חשובה ונכבדת, ואחיינית צעירה בעשרות של שנים ממנה… ובכל זאת מרגישה כל כך קרובה.
אמנם יש בזכרוני אין ספור אפיזודות קטנות גדולות, שנראות כלא אמיתיות…
על דודה שכזאת שמופיע לבקר אותי בליל שבת בבית חולים, אחרי לידה. חצי שעה הליכה לכל כיוון אבל היא קופצת לבקר… (מן הסתם היו לה עוד חסדים בדרך, אבל זה לא גורע כהוא זה מגודלה של המחווה… אלא מעצים אותה…)
על המתנות הקטנות שהיתה נותנת תמיד לילדי כשהיינו מבקרים את סבתי ע"ה (שוויגר. שלה כן? אפילו לא אמא שלה… ושחיה את שנותיה האחרונות אצלם בבית!)
או למשל, יכולתי לספר על ה'דבש'.
קופסת דבש גדולה שליוותה אותי בטבעיות במהלך חודש החגים בתקופה ההיא כשבעלי היה מאושפז בבית חולים ובאמת לא יכולתי לחשוב על 'דבש'… אנשים טובים שלחו המון דברים, אבל איכשהו באזור סוכות, פתאום אני שומעת שאת הדבש שהעלתי על השולחן לאורך החגים, שלחה, איך לא… 'דודה הלינה'…
בתמצית: מכלול שלם של הנהגות קטנות שתיבלו את החביבות, הקרבה, המשפחתיות העצומה…
אבל גם על זה לא רציתי הפעם לספר…
אפילו לא על החיזוקים האישיים בשעות הכאב. על התזמון המדוייק של שיחת הטלפון שלה במוצש"ק הנורא, בדיוק ברגעים הקשים בהם נכנס בעלי שיחי' לזהות את בנינו היקר ז"ל, ובדיוק אז היא התקשרה להשתתף ולחזק "אין לך מושג כמה כוחות והשפעה יש לאישה בשעות קשות כאלו"…
ועד.. עד לשיחת הטלפון שקיבלתי ממנה בימים האחרונים ממש, אחד הנכדים חייג והעביר לה את השיחה: "רק רציתי שתדעי שלא שכחנו את היארצייט של אפריים" שיחה כל כך מחזקת ו… מתוקה…
כי באמת – דודה כמו שהיא, אין בעולם כולו…
אבל כשעמדתי שם בבית המופלא הזה,
ואיכשהו חמקתי לי לפינת המטבח,
כשעמדתי שם הרגשתי חזק,
שיש משהו שאני רוצה לספר עליו בקול גדול…
לספר, על:
המטבח של דודה הלינה!!!
כי דודה הלינה (ותסלחו לי שככה אני קוראת לה… אני לא מצליחה לחשוב עליה אחרת…) היתה עם כל גדלותה האדירה, אשת חיל למופת!
קורות ביתו של אדם יעידו עליו,
וקורות מטבחה יעידו עליה…
אני משתפת אתכן כאחיינית מגל של זכרונות נעימים המציפים אותי:
רואה מולי את השולחן הפשוט, אבל הנעים והמאורגן, סביבו הוגשו דייסות גורמה עשירות לפני היציאה ללימודים, וארוחות צהרים מזינות ומשביעות, שתמיד, אבל תמיד מוגשות בזמן…
רואה מול עיני קופסאות קופסאות כחיילים סדורים – מיני הקטניות והדגנים הבריאים והמזינים, ואני נזכרת איך קראה לי למטבח והסבירה לי את המעלות הסגוליות של התזונה הבריאה, הרבה לפני שזה היה טרנדי ונפוץ… נזכרת גם ב'שולחן האור' בו היא השתמשה לברירתם, בעידן שטרם הוואקום וה'ללא תולעים'.
מסתכלת על ה'קנווד' הפשוט, שערבל מידי שבוע כמות מכובדת של עיסה, שהפכה תחת ידיה האמונות לחלות שהיו לשם דבר… כל כך הרבה משפחות זכו למחווה מחממת הלב הזאת, בעיתות שמחה או חלילה צער…
מעבירה מבט על הכיריים הפשוטות, שאירחו על גבן אלפי קדרות ותבשילי קדש… כשמעליהם תלויה נוסח תפילה על הצלחה בלימוד תורה של בני הבית… ורואה בעיני רוחי את 'דודה הלינה' מערבבת סירים ומתקנת תיבול… תוך כדי האזנה לקלטות של שיעורים (כמה היא התרגשה כששלחתי לה הקלטות של הרבנים מגיטסהד… איזה אור ואהבת תורה…) ומשם כמובן למקפיא שתמיד היו מאורגנים בו למופת מאכלים מושקעים, מזינים ומתוכננים בקפידה ובתחכום…
עוצרת להפרד מה'טלפון'. הטלפון האגדי עם התוספת המיוחדת לייצוב השפופרת על הכתף, לאזן בין הצורך לשוחח שעות רבות מידי יום עם אלפי פניות לעצה והכוונה, לבין שמירה על הגוף מתנוחות מסוכנות…
וכמובן על הפתקאות הסדורות לידו, עם הרשימות בכתב ידה הנמרץ והמסודר… עשרות תזכורות למועדים וציוני אירועים… שהרי כל צאצא וצאצא מקבל (לפחות) שיחת טלפון ביום ההולדת…
וכל זה כמובן תחת מעטה מקיף של תמונות… תמונות לעשרות של המשפחה העניפה המקשטות כל פינה במטבח. והניחוח… הניחוח היהודי שגדש את המטבח ואת הבית כולו.
אולי תחשבו שזה טפשי,
מה פתאום אני נתפסת דווקא לזה,
מתוך מכלול אדיר שהרכיב את האישיות רבת האנפין והענקית בכל כך הרבה תחומים???
אבל כן.
זה מה שאני מרגישה שדודה הלינה היתה שמחה שאם כבר מדברים עליה,
אז שידברו על זה…
כי כולנו מחפשות את המתכון הסודי לגידול בתים גדולים,
ומהמטבח של דודה הלינה אנחנו יכולות לקבל השראה.
להבין שהדברים הגדולים הם חיי השגרה הסדורים. היציבים. הנכונים.
להבין שעם כל הבניינים האדירים שהצמיחה, לא זנחה את היסודות הבסיסיים של הבית שלה.
דודה הלינה,
אני כותבת ועיני מלאות דמעות…
רק שבוע שעבר דיברנו ואמרתי לך שאני נורא רוצה להיכנס אליך עם האלבום המופלא שהמשפחה הכינה ליארצייט. אולי בכלל את עכשיו רואה אותו ב'לייב'?…
אני יודעת כמה החשבת את הקהילה המופלאה הזאת של 'שמורה', כמה התפעלת מנשות החיל של דורינו היוצאות בגבורה לפרנס. ובכל זאת נשארות בבית…
עזבת את העולם הזה בדרך שכל כך אופיינית לך. השארת הכל מאורגן ומסודר.
פרידה יפה מהמשפחה ביום ראשון, סיום מסכת הקבוצות שלך עם המילים: 'תם ונשלם' ביום שני… ואפילו ד"ש מחמם ששלחת לי בשבת דרך משהי שביקרה אותך: הראית לה את 'דף הבית' שהיה מונח לצידך וסיפרת לה כמה את מעריכה את ההתאגדות הזאת ב'שמורה'…
השבוע לא תגיעי לבית הכנסת כמו מנהגך הקבוע, אבל כשיעלו לתורה יעלו על נס את הנשים הגדולות שבכל דור ודור: את "כל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה" (שמות ל"ה כ"ו)
אלפי נשים ובתים חבים לך את עובדת היותן "חכמות לב",
והלוואי ובמהרה נזכה ויקום הבית הגדול שכולנו מצפים לו, עם הגאולה השלמה
ויקוצו וירוננו שוכני עפר…
הלוואי נזכה וניקח פירורים מרוחך הגבוהה…
להעמיד עוד ארוחות, עוד כביסות, עוד ארגון וטיפול בילדים,
עוד ועוד רכיבים שירקחו בעז"ה
עוד בתים גדולים בישראל…
שבת שלום,
לאה
