שלום כולן,
סיפור טרי מהשבוע: זוג מירושלים (למען הגילוי הנאות, ה'גברת' משמורה:) הגיעו לביקור אצל מומחה גדול מאזור המרכז. בסיום הביקור, הודה הבעל בחום לרופא, ואיחל לו בחביבות: "שיהיה לך בהצלחה".
אנושי. לא!?
כנראה לא אצל בני הצווארון הלבן ממדינת תל-אביב.
"אני כבר מצליח" הדף את האיחול.
"טוב, אז שתמשיך להצליח"
"אני כבר ממשיך להצליח, אתה לא צריך לאחל לי הצלחה…"

"לא הבנתי" הקשה הירושלמי, "אתה לא רוצה להמשיך? להתקדם? לעשות עוד?"
"אני בשיא הפסגה היום. אין לי כבר להיכן להתקדם. אני מצליח מאד מאד מאד"
הסתכל על הרופא, ואמר: "מסכן"
"אני? מסכן? אני אומר לך שאני בפסגת ההצלחה האפשרית…"
תראה, הסביר לו הירושלמי, אתה ואני בערך באותו גיל. שנינו ככה 'באמצע החיים'.
אני מרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה מה להתקדם. יש לי עוד המון מה להשיג ולהספיק…
ואתה אומר לי שזהו. אתה כבר בשיא העשייה ואין לך למה להתקדם???
בעיני זה קצת… מסכן…

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את מילות הפסוק, שמרגשות אותי כל פעם מחדש:
"דבר אל כל בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא י"ט א'-ב')
קדושים תהיו. איך? כמה? לאיזה רמה תשאפו?
"כי קדוש אני"
יש לכם אופק אדיר של התקדמות… כי הקדושה היא ההידמות ל'קדוש אני'…
כשאנחנו נזכרות וחוות רגעים קסומים של 'קדושה', זה נשמע כמו הבטחה נצחית לאושר.
כל אחת שעוצרת שניה ומשחזרת רגעים של תפילה טובה, של מעשה נאצל או הימנעות מכוננת… מרגישה לבד את הדברים…
כן. גם ילד מתוק וטהור ש'בולע' פסוק בחומש בהנאה ממשית או הכנסת ספר תורה מרוממת ברחובה של עיר,
או סתם רגע מתוק סביב שולחן שבת –
רגעים כאלו שלא תמיד יש להם הגדרה אבל יש להם נוכחות של קדושה באוויר…
והאמת,
שהפרפור המרגש הזה בלב – זה משהו שיכול להישמר לפרקי זמן ארוכים יותר.
זאת בעצם משימת החיים שלנו – להרגיש את ה'קרבת ה' לי טוב' עוד ועוד ועוד…
ויש לזה עוד רמות:
לחשוב שהמתיקות הזאת היא משהו שיכול להיות קיים – באופן תמידי ונצחי…
לדעת שקיים עולם בו אנחנו פשוט רק 'נהנים מזיו השכינה'…
וואו… באמת יש לנו למה לשאוף…
יש לנו למה להכין את עצמנו…
מעבר לפינה, מחכה לנו מציאות כל כך מושלמת בטרקלין – לו רק נכין עצמו כאן בפרוזדור, שאין לנו בכלל יכולת לבטא במילים.
אז באמת איך אפשר שלא לרחם על מי שמרגיש שזהו – הוא כבר 'במיצוי מושלם'. הגיע לפסגה???

****

טוב, האמת היא שחשבתי להפסיק כאן.
אבל תוך כדי חיפושים הגעתי לרעיון מדוייק של רבי מילר זצ"ל, ש'עושה סדר' בהרבה מושגים מדוברים, ואני מרגישה שהוא יהווה תשובה הכי טובה למייל מסוג זה שהגיע אלי השבוע, מייל שניכר עליו שנכתב מעומק הלב, ואני מצטטת את חלקו:

…אז זה נכון מה שאני עושה? למה אני מחמירה עם עצמי ומרגישה שאולי זה מותר? אולי אני בכלל לא אקבל על זה שכר ח"ו כי זה לכתחילה עם סינון מאושר.
למה אין לי בבית טאבלט שאוכל להיעזר בו במקום ….?? …
אני מאמינה שהקב"ה רואה את ההשתדלות והצער אבל אולי הוא לא באמת רוצה בצערי זה? הרי יש דברים שהם לכאורה חומרות, אבל אומרים שזה גם מאותיות חמור ואין טעם לנהוג בהן. מה נכון?

האמת שהשאלה הזאת – היא שאלה של כולנו, ברמה זו או אחרת!
כי לכל אחת יש את השטחים ה'כבושים' שלה, השטחים 'המותרים לגמרי' בשבילה – ואת אזורי העבודה – השטחים האפורים. וכאן אנחנו כל הזמן בדילמה הבלתי נגמרת, של מהו האיזון הנכון להתנהל בו…

אז לא. לצערי הרב אני לא אכנס עכשיו לאיך מדייקים לעצמנו את הנקודה. זה נושא למספר מפגשים, לא למספר שורות… אבל כן רוצה לדבר שניה על העקרון.
שנהיה מוכנות להכיר בכך ש… שאנחנו כולנו על הרצף!
כולנו על הרצף הזה בין הקדושה העליונה לבין כוחות הטומאה. אנחנו כולנו נמצאות, כל אחת בנקודה האישית שלה – במקום כל שהוא, כשהנשמה שואפת להתעלות, והגוף מכביד ודוחף מטה…
השבוע, בפרשה בה אנחנו מצווים על ה'קדושים תהיו' – קדש עצמך במותר לך,
מאיר לנו הרב מרדכי מילר זצ"ל (רבי מילר מגייטסהד…)  אור חדש על הסוגיה המהותית הזאת
(שיעור ליום השבת, קדושים):
"דבר אל כל בני ישראל" –
"אל כל אחד ואחד בנפרד. בשאלה זו של ריסון עצמי אפילו בפני הנאות המותרות בדרך כלל, על כל יחיד להכיר את חולשותיו וכוחותיו ולהחליט כיצד עליו לנהוג בפרישות. אין התורה דורשת סיגוף לשמה ואינה מחרימה הנאות, אלא התורה מחנכת את האדם להכיר את עצמו, לעקוב אחר נטיותיו המאיימות להכשילו אפילו בדברים המותרים על פי דין. כך ילמד האדם להגביל את עצמו כדי לשמור על יציבותו הרוחנית" 

הסמל והדוגמא לפרישות אישית ביהדות – זה נזיר.
לכאורה, היינו מצפים, שאדם שהביא עצמו לדרגת 'נזירות' – הוא כבר במצב גבוה מספיק, שאפשר 'להרפות' עבורו את ההקפדות והדיקדוקים.
והנה, דווקא הנזיר – מצווה לסדרת איסורים מוקפדת ברמה הכי גבוהה…
אפילו להתקרב לכרם – אין מניחים לו…
נמצינו למדים, שדווקא בגלל שהקדושה היא כל כך נשגבת ומרוממת, ותמיד יש אופק אדיר להתעלות בו,
ככל שאדם בדרגה גבוהה יותר – נדרש ממנו להחמיר יותר!
"הצו להיבדל ולהתרחק מהחטא, לבנות מחסומים בפני היצר, חל לא רק על החלשים שבעם- אלא שדי להם ברמה נמוכה של הישגים. אלא דווקא להפך, יותר מכל הציווי "קדושים תהיו" מופנה אל אלו ששאיפותיהם הרוחניות גבוהות, שטהרת הלב היא משאת נפשם והם נכונים להקריב הרבה."

בימים האלו אנחנו משיקים את ימי העיון לעובדות ההייטק.
להגיד לכן בכנות?
קשה לי עם זה.
כל כך קשה לי שאנחנו צריכים להתעסק עם האש בעצמה…
לא עדיף לעזוב הכל – ורק להיות מחוברים ל'פסגת הזוך והקדושה'?…
אז זהו ש… לא… אין לי את הפריוולגיה הזאת לעשות 'מה שאני רוצה'
צריך לעשות – "מה שה' רוצה'
וה' רוצה אותנו שואפות להגיע הכי גבוה, הכי למעלה, בנקודת הזוך והטוהר הכי גבוהה,
ויחד עם זה-
הוא מזמן לכל אחת מאיתנו מציאות חיים משלה…
מי שמצליחה להישאר מזוככת, מנותקת ממלתעות היצר והרוע העולמי – אשריה!!! מה טוב חלקה!!!
ומי שלא…
שתעשה כל מה שהיא יכולה, כדי שבכל רגע נתון – תוכל להגדיר את מקסימום הקדושה האפשרית – לאותו רגע…

טוב,

הארכתי המון,
ועדיין לא הצלחתי להקיף את הנושא…
הלוואי ונצליח עם משימת החיים הכל כך לא פשוטה הזאת,
מתוך שאיפה גדולה – תמיד תמיד להיות יותר גבוה ומזוכך… ולא חלילה ההפך…

כל טוב ושבת שלום

לאה