פותחת את הנביא,
קוראת בטעמים את הפטרת שבת ערב חודש
ומרגישה את הדמעות מטפסות לי במעלה האף
ויפקד מקום דוד
אהה… איזה חלל, איזה חסר,
איזו אבידה גדולה איבדנו השבוע
כשנפקד מאיתנו גאון שבגאונים הרב דוד שמידל
זכר צדיק וקדוש לברכה.

כל מה שיכתבו וכל מה שיגידו לא יגע באפס קצהו,
אבל אי אפשר שלא להגיד…
חוליה עבותה שקישרה אותנו לדור קודם,
שריד לדור דעה, תלמיד נאמן לחזו"א ולרב מבריסק.
תלמיד חכם עצום וגאון אדיר, ששלט בכל חלקי התורה
בעוצמות שקשה בכלל לתאר.
השקיע את כל חייו בתורה במסירות נפש של ממש!
היה עוזב את ביתו ביום ראשון,
גולה למקום תורה למשך כל השבוע וחוזר הביתה רק ליום חמישי.
שבוע ועוד שבוע,
חודש ועוד חודש,
שנה ועוד שנה,
חמישים שנה!
של לימוד תורה בפרישות מכל עניני העולם הזה!
יראת השמים שלו היתה לשם דבר בהקפדה מדוקדקת על קוצו של יו"ד
ואיזו ענווה,
עשרות פעמים זכיתי לראות אותו שב מתפילת שחרית,
לבדו, בלי משב"ק או עוזר,
לאט לאט, פסיעה אחרי פסיעה.
הרגשתי מאוד לא בנוח עם המחזה שחזר על עצמו מדי בוקר,
תלמיד חכם ישיש שצועד לבדו מדי יום, תיק טלית ותפילין ביד אחת,
בימות הגשמים מטריה ביד האחרת…
ביקשתי שיצרו קשר עם מישהו מבני משפחתו,
שיבקשו שמישהו יתלווה אליו,
לא שיערתי את התשובה שאקבל-
הרב מסרב שיתלוו אליו ויעזרו לו.
הוא לא צריך עוזרים ומשבק"ים,
כאלו ש'יסננו' מי ייגש אליו ולאיזה מידע הוא ייחשף,
שיצרו סביבו 'חצר' וכוורת…
עד לחורף האחרון, בו חלה, יכלו להתקשר אליו לנייד האישי בכל שעות היממה…

התנא רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.
נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה-
נראה לי שזו תמצית דמותו של רבי דוד זצוק"ל.

כמה עצה ותושיה זכיתי אפילו אני הקטנה ליהנות ממנו.
בנושאים שעומדים ברומו של עולם, בחמורות שבחמורות,
זכיתי לשמוע את תשובותיו החדות והברורות,
שנבעו מחוכמה אדירה עם יראת שמים טהורה.

ואיך אפשר בלי להזכיר את מסירות נפשו למען קברי ישראל.
בחודש טבת האחרון, כשהיה בין חיים למוות,
נסעתי לעורר עליו רחמי שמים.
חיפשתי את המקום המתאים ביותר וירדתי לטבריה.
שם, צמוד לקברו של רבי יוחנן בן זכאי והרמב"ם,
ביקשתי מבורא עולם שבזכות אותם קדושים, שבזכותו נותרו בקברם,
שישלח לו רפואה שלימה.
המשכתי להתפלל, ניגשתי לקברי העצמות שנמצאים שם בבית העלמין,
עצמות של קדושים וחסידים, תנאים וראשונים,
שהרב שמידל אסף במסירות נפש, כשהוא סופג אלימות מטורפת,
מתוך כפות הדחפורים ושקי החול שעמדו להישלח לאשפה.

מאות אלפי יהודים, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, נביאים וכוהנים,
זכו להישאר בקברם הודות למסירות נפשו.

ולא רק על כבודם של נפטרים מדורות עברו הוא נלחם,
גם למען בני דורו הוא נאבק.
באותם ימים בתי חולים הרשו לעצמם לנתח ולנוול כל מי שנפטר בתחומם…
כה גדול היה החשש עד שאנשים פחדו להתאשפז בבתי חולים
כדי שאם חלילה יעזבו את העולם, גופתם לא תתבזה ותושחת.
והרב שמידל היה זה שנאבק ונלחם בכל דרך,
לא חת מפני איש,
עד שהתופעה מוגרה.

עמדתי שם בלוויה, בוכה והמומה,
הרגשתי פשוט ש"ויפקד מקום דוד"
משהו שחסר לנו,
אבידה שאין לה תמורה.
הרגשתי שנמצאים שם אביי ורבא, רבי הקדוש ורב פאפא,
רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו,
יחד עם הרמב"ם והשל"ה.
תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, שעצמותיהם עמדו להיטחן עד דק
וניצלו רק הודות לנחישותו ומסירותו.
הרגשתי שכולם נמצאים שם, באים לקבל את פניו
ורק אנחנו נותרנו כאן, לבד, כספינה מטורפת שקברניטה אבד
מצפים שהחומל על דלים יחמול על דלותנו
ונזכה לתחיית המתים במהרה בימינו.

אותי זה ממש חיזק.
אותך?
אשמח לשמוע HB.Haya.Bar@gmail.com