זה שווה גם בלי כוונה????
בטרם נזעק "חזק חזק ונתחזק" עם כל עם ישראל, הבה נעמיק מעט, בפסוק מן הפרשה.
"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". יצאנו ממצרים להיות לה' לעבדים. יש כמה סוגי עבודות שלנו – עם ישראל, למלכנו – הקב"ה.
אומרים לנו חז"ל: "איזוהי עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפילה".
הרב וולבה, מייסד בית המוסר בירושלים, וממעצבי דמות בני התורה בדור שלאחר חורבן יהדות ארופה, כותב בספרו 'עלי שור': "התפילה היא עבודה מקיפה ולא קלה".
למקרא המילים האלה יכולה כל אחת לחוש קצת רגיעה.
לא רק לי לא קל…
זו אכן עבודה מקיפה, לא קלה. דורשת. אבל מאד מאד משתלמת.
עוד כמה מילים מהרב וולבה, מאירים לנו פינה להתגדר בה, ולצלוח את ההר שמצייר בדמיוננו היצר:
"עיקר מעשה התפילה הוא-
לעמוד לפני הש"ית.
הכוונה בפירוש המילות היא כוונה שניה לגבי עצם מעשה התפילה.
יתכן איפוא, שאדם אינו יודע פירוש המילות,
אבל הוא מכוון שהוא עומד לפני השי"ת,
ובזה מעשה התפילה בידו.
ויתכן,
שאדם מכוון את פירוש המילות, ואף הוגה בהן, אבל אינו מכוון כלל שהוא עומד לפני השי"ת-
ואז אין כאן מעשה התפילה, ומחשבותיו בעניני הברכות הן אולי בגדר תורה, אך אינן בגדר תפילה".
מגיל ינקות שיננו לנו כי "תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". ברור שיש חשיבות רבה ועצומה לכוונה שבתפילה, אבל…
אבל, יתכן שבשוגג גמור גרמו לנו לאבד את כל הטעם בתפילה, בגלל מאמר [מלחיץ] זה.
הרב וולבה כותב בפירוש ובדיוק רב: הכוונה בפירוש המילות היא כוונה שניה לגבי עצם מעשה התפילה.
היא לא העיקר!
הכוונה בתפילה היא לא העיקר!!!
את שומעת? גם אם במקרה, לא הבנת כל מילה ולא נתת כוונה לכל מילה, (ואולי אפילו לא שמת לב מה את אומרת…) –
כשאת מכוונת את מעשה התפילה, את העבודה לפני השי"ת, אז גם אם חלק מהמילים "נעלמו" לך בדרך, את מעשה התפילה עשית!
עיקר מעשה התפילה
הוא הידיעה: מה את עושה כעת.
לפני מי את עומדת וממלמלת!
קחי לך את המילים האלה השבוע
ותחשבי, אילו ממילות התפילה, היית רוצה להרגיש יותר מחוברת כשאת אומרת אותן?
יותר "עומדת לפני השי"ת"?
וברוח השבוע החולף, ל"ג בעומר והילולת הרשב"י. מירון. הדלקה. ישועות והשפעות. יש כרטיסים או אין… יהיו מעמדות של הדלקה בציון, או לא…
כתבו לנו ב"עשינו זאת יחד":
"את יכולה להיכנס. לא רק למטה. לא רק מבחוץ. לא 'איפה ששומעים הכל'. לא 'כמעט כמעט בפנים'.
את יכולה.
לעמוד לפני.
לא רבי שמעון
לא הרב שלו
לא משה רבינו
לא אברהם אבינו.
לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו
ולומר לו, בלשון נוכח
ברוך, אתה, השם
ויש כפל מבצעים, אחד פלוס אחד, חבר מביא חבר, לכל מה שאת רוצה,
זה אינסופי
זה לא עושה את זה שווה פחות.
אומר הרב אשר קובלסקי: שעת אמירת ברכות, היא שעה נשגבה. אף שהיא מתרחשת כמה פעמים ביום, אך זה לא מפחית מערכה, ולא משנה את העובדה הפשוטה שכאשר יהודי מברך, הוא מדבר עם בורא עולם, משוחח עמו בהתרגשות. היש מעלה גדולה מזו? וכל כך קל להתחבר: רגע לפני אמירת ברכה, כדאי לעצור ולהתבונן עד כמה אנו 'ברי מזל' שאנו יכולים באמצע היום לפנות לבורא עולם, אבינו היקר, ולהודות לו! כמה כדאי להרהר לרגע במשמעות המילים, בהן אנחנו – בני אנוש פשוטים – מודים לבורא עולם על רוב טובו! אפשר גם 'לשדרג' את הקשר הזה: לומר את הברכה מתוך הכתב, כדי להגביר את הריכוז. אפשר גם לאומרה בקול רם, ולהרוויח בכך שההודאה נובעת מעמקי הלב בקול גדול, וגם לזכות יהודי נוסף לענות 'אמן'. (הובא בגיליון 'הפותח')
בפרקי אבות פרק חמישי, אותו נאמר במנחה השבת, אומר התנא:
"ארבע מידות בהולכים לבית המדרש…" אומרת המשנה: "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, ולא הולך ולא עושה רשע".
אם נקרא שוב את החלוקה שמחלקת המשנה, ואת התארים שמעניקה היא לכל אחד מהארבעה, תצוף מאליה שאלה נוקבת: מה פירוש חסיד?
חסיד הוא מי שמעשיו הינם מעבר לראוי, מעבר לנדרש ממנו – מידת חסידות.
וכשקוראים את המשנה קשה להבין; מעשיהם של כל השאר לוקים בחסר. מה שווה הליכה בלי מעשה, בלי קיום? ומה שווה קיום מצוות בלי הליכה, כלומר בלי לימוד? שלא לדבר על מי שאינו לומד וגם אינו מקיים. לכאורה, מי שגם לומד וגם מקיים – ממלא את חובתו כראוי. אז מדוע קוראת לו המשנה 'חסיד'? מדוע הוא ראוי לשבח מיוחד?
כי מי שהולך ועושה, זאת אומרת לומד תורה וגם מקיימה, זוכה למה שכל האחרים אינם זוכים – הוא זוכה להארה שלה!
הוא זוכה לסגולה שרק הלומדים והמקיימים זוכים לה.
התורה היא זו שעושה אותו חסיד, היא עושה אותו אדם עם מעלה יתרה, אדם גדול!
ללמוד ולקיים זה אכן מה שנדרש מאיתנו; ומי שעושה זאת הקב"ה מרים אותו משם. מנשא אותו יותר.
ואם חלילה חסר אחד מן השניים, אי אפשר להגיע למקום שבו תפעל עליו הסגולה של התורה ותעשה ממנו חסיד.
זו ה'תורה' שלנו, בנות ישראל. בית יעקב.
ללמוד עוד הלכה חדשה. עוד הארה. תובנה פותחת לב. הנהגה ראויה ומתאימה.
ללמוד, להשיב אל הלב
ולזכות לקיים.
ולהתנשא ולהיות בגדר 'חסיד'.
ולנצל את האפשרות לקשר ישיר עם בורא עולם!
שואפת
להיות עבד
תמיד
להיקרא חסיד
מייחלת
להתקרב,
מתפללת
השכם והערב
ולא תדיר
כוונת המילות בליבי
ומה יהא
על תפילתי???
עבד נאמן
זוכר בכל זמן
לפני מי
הוא עומד
אל מי ישא דבריו
בעבור מי מעשיו
– – – שיויתי
לנגדי
כוונת אמת
היא תפילתי.
בטרם נזעק "חזק חזק ונתחזק" עם כל עם ישראל, הבה נעמיק מעט, בפסוק מן הפרשה.
"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". יצאנו ממצרים להיות לה' לעבדים. יש כמה סוגי עבודות שלנו – עם ישראל, למלכנו – הקב"ה.
אומרים לנו חז"ל: "איזוהי עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפילה".
הרב וולבה, מייסד בית המוסר בירושלים, וממעצבי דמות בני התורה בדור שלאחר חורבן יהדות ארופה, כותב בספרו 'עלי שור': "התפילה היא עבודה מקיפה ולא קלה".
למקרא המילים האלה יכולה כל אחת לחוש קצת רגיעה.
לא רק לי לא קל…
זו אכן עבודה מקיפה, לא קלה. דורשת. אבל מאד מאד משתלמת.
עוד כמה מילים מהרב וולבה, מאירים לנו פינה להתגדר בה, ולצלוח את ההר שמצייר בדמיוננו היצר:
"עיקר מעשה התפילה הוא-
לעמוד לפני הש"ית.
הכוונה בפירוש המילות היא כוונה שניה לגבי עצם מעשה התפילה.
יתכן איפוא, שאדם אינו יודע פירוש המילות,
אבל הוא מכוון שהוא עומד לפני השי"ת,
ובזה מעשה התפילה בידו.
ויתכן,
שאדם מכוון את פירוש המילות, ואף הוגה בהן, אבל אינו מכוון כלל שהוא עומד לפני השי"ת-
ואז אין כאן מעשה התפילה, ומחשבותיו בעניני הברכות הן אולי בגדר תורה, אך אינן בגדר תפילה".
מגיל ינקות שיננו לנו כי "תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". ברור שיש חשיבות רבה ועצומה לכוונה שבתפילה, אבל…
אבל, יתכן שבשוגג גמור גרמו לנו לאבד את כל הטעם בתפילה, בגלל מאמר [מלחיץ] זה.
הרב וולבה כותב בפירוש ובדיוק רב: הכוונה בפירוש המילות היא כוונה שניה לגבי עצם מעשה התפילה.
היא לא העיקר!
הכוונה בתפילה היא לא העיקר!!!
את שומעת? גם אם במקרה, לא הבנת כל מילה ולא נתת כוונה לכל מילה, (ואולי אפילו לא שמת לב מה את אומרת…) –
כשאת מכוונת את מעשה התפילה, את העבודה לפני השי"ת, אז גם אם חלק מהמילים "נעלמו" לך בדרך, את מעשה התפילה עשית!
עיקר מעשה התפילה
הוא הידיעה: מה את עושה כעת.
לפני מי את עומדת וממלמלת!
קחי לך את המילים האלה השבוע
ותחשבי, אילו ממילות התפילה, היית רוצה להרגיש יותר מחוברת כשאת אומרת אותן?
יותר "עומדת לפני השי"ת"?
וברוח השבוע החולף, ל"ג בעומר והילולת הרשב"י. מירון. הדלקה. ישועות והשפעות. יש כרטיסים או אין… יהיו מעמדות של הדלקה בציון, או לא…
כתבו לנו ב"עשינו זאת יחד":
"את יכולה להיכנס. לא רק למטה. לא רק מבחוץ. לא 'איפה ששומעים הכל'. לא 'כמעט כמעט בפנים'.
את יכולה.
לעמוד לפני.
לא רבי שמעון
לא הרב שלו
לא משה רבינו
לא אברהם אבינו.
לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו
ולומר לו, בלשון נוכח
ברוך, אתה, השם
ויש כפל מבצעים, אחד פלוס אחד, חבר מביא חבר, לכל מה שאת רוצה,
זה אינסופי
זה לא עושה את זה שווה פחות.
אומר הרב אשר קובלסקי: שעת אמירת ברכות, היא שעה נשגבה. אף שהיא מתרחשת כמה פעמים ביום, אך זה לא מפחית מערכה, ולא משנה את העובדה הפשוטה שכאשר יהודי מברך, הוא מדבר עם בורא עולם, משוחח עמו בהתרגשות. היש מעלה גדולה מזו? וכל כך קל להתחבר: רגע לפני אמירת ברכה, כדאי לעצור ולהתבונן עד כמה אנו 'ברי מזל' שאנו יכולים באמצע היום לפנות לבורא עולם, אבינו היקר, ולהודות לו! כמה כדאי להרהר לרגע במשמעות המילים, בהן אנחנו – בני אנוש פשוטים – מודים לבורא עולם על רוב טובו! אפשר גם 'לשדרג' את הקשר הזה: לומר את הברכה מתוך הכתב, כדי להגביר את הריכוז. אפשר גם לאומרה בקול רם, ולהרוויח בכך שההודאה נובעת מעמקי הלב בקול גדול, וגם לזכות יהודי נוסף לענות 'אמן'. (הובא בגיליון 'הפותח')
בפרקי אבות פרק חמישי, אותו נאמר במנחה השבת, אומר התנא:
"ארבע מידות בהולכים לבית המדרש…" אומרת המשנה: "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, ולא הולך ולא עושה רשע".
אם נקרא שוב את החלוקה שמחלקת המשנה, ואת התארים שמעניקה היא לכל אחד מהארבעה, תצוף מאליה שאלה נוקבת: מה פירוש חסיד?
חסיד הוא מי שמעשיו הינם מעבר לראוי, מעבר לנדרש ממנו – מידת חסידות.
וכשקוראים את המשנה קשה להבין; מעשיהם של כל השאר לוקים בחסר. מה שווה הליכה בלי מעשה, בלי קיום? ומה שווה קיום מצוות בלי הליכה, כלומר בלי לימוד? שלא לדבר על מי שאינו לומד וגם אינו מקיים. לכאורה, מי שגם לומד וגם מקיים – ממלא את חובתו כראוי. אז מדוע קוראת לו המשנה 'חסיד'? מדוע הוא ראוי לשבח מיוחד?
כי מי שהולך ועושה, זאת אומרת לומד תורה וגם מקיימה, זוכה למה שכל האחרים אינם זוכים – הוא זוכה להארה שלה!
הוא זוכה לסגולה שרק הלומדים והמקיימים זוכים לה.
התורה היא זו שעושה אותו חסיד, היא עושה אותו אדם עם מעלה יתרה, אדם גדול!
ללמוד ולקיים זה אכן מה שנדרש מאיתנו; ומי שעושה זאת הקב"ה מרים אותו משם. מנשא אותו יותר.
ואם חלילה חסר אחד מן השניים, אי אפשר להגיע למקום שבו תפעל עליו הסגולה של התורה ותעשה ממנו חסיד.
זו ה'תורה' שלנו, בנות ישראל. בית יעקב.
ללמוד עוד הלכה חדשה. עוד הארה. תובנה פותחת לב. הנהגה ראויה ומתאימה.
ללמוד, להשיב אל הלב
ולזכות לקיים.
ולהתנשא ולהיות בגדר 'חסיד'.
ולנצל את האפשרות לקשר ישיר עם בורא עולם!
שואפת
להיות עבד
תמיד
להיקרא חסיד
מייחלת
להתקרב,
מתפללת
השכם והערב
ולא תדיר
כוונת המילות בליבי
ומה יהא
על תפילתי???
עבד נאמן
זוכר בכל זמן
לפני מי
הוא עומד
אל מי ישא דבריו
בעבור מי מעשיו
– – – שיויתי
לנגדי
כוונת אמת
היא תפילתי.
