שוב זכיתי לחוויה המענגת הזאת.
קולות שירה מרגשת ומוזיקה שאין שניה לה עולים מן הרחוב – הכנסת ספר תורה.
המוני רוקדים, ילדים נושאים לפידות ואמהות נושאות עוללים רכים בעגלות – יחד עם פמליות של ילדים… כולם מרוגשים, חבוקים ודבוקים בה.
בתורה הקדושה.
קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא.
נראה כי החוט המשולש לעולם לא ינתק,
חיבור עז ועמוק כל כך,
וכי מה יוכל לו…
ואכן, גם בלעם הרשע, כשצפה על מחנה ישראל, לא יכול היה שלא להרגיש את החיבור הזה. למרות כל הבטחותיו של בלק, נאלץ הוא להכיר בעובדה שאי אפשר להם לעם ה'לבדד ישכון' הזה… את החיבור הגדול בינם לבין הקב"ה,
אין סיכוי להפריד…
אין סיכוי להפריד?
בכח הקללה, בכח הזרוע – אין סיכוי להפריד.
אבל יש דרכים שכן.
וכולנו מכירות את סופה העצוב של הפרשה. חטא העם עם בנות מואב.
איך זה התחיל?
מגלה לנו האור החיים הקדוש:
… לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם… אין שייט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות:
כשאנחנו כאן, בתוך המחנה, אנחנו מרגישות בכל הלב – שזאת התורה לא תהא מופרדת… אבל איך בכל זאת זה יכול לקרות?
לפי שיצאו לטייל חוץ למחנה…
***
חוץ למחנה, קרוב היום כל כך לתוככי המחנה.
כבר אפילו לא צריך לטייל החוצה – מספיק גלישה קלה…
והנה עוד תיאור מסמר שיער שלולי והיה כתוב ב'ספרי' היה נראה שהוא תיאור מדוקדק של אתר קניות סטנדרטי ברחבי הרשת:
באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים.
באותה שעה אדם יוצא לטייל,
ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה,
והיתה מוכרת לו בשוויו;
וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות",
והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני,
וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?"
והיה נכנס אצלה,
והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" – והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? – השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? – אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו,
ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? –
הנזר מתורתו של משה", והוא נזור.
אנחנו נטועים חזק בתוך עולם מופלא של חיבור עז לבית ה'.
כל כך הרבה תורה, כל כך הרבה חיבור, חסד ועבודת ה' טהורה.
אבל…
הגלישה קרובה כל כך
ומסוכנת כל כך…
אז יחד עם העונג ותחושת הגאווה הפנימית על ה'מה טובו אהליך יעקב'
שומה עלינו לזכור תדיר –
שהכח שלנו הוא רק כאשר אנחנו מקיימים את ה'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'
פסיעה אחת קטנה מחוץ לגדר – גוררת גלישה ש… אחריתה מי ישורנה…
אנחנו בעלות האתגר הכפול –
היוצאות בזהירות מופלגת החוצה,
והאמונות על ההגנה בתוך האוהל פנימה,
בדיוק לנו נתנו הכוחות לצלוח את הדבר הגדול הזה.
למעננו,
למען האוהל שלנו,
למען מחנה ישראל כולו,
נשמור שבעתיים ונגן על הגבולות,
למען לא יטיילו חוץ למחנה…
שבת שלום,
שבת שנזכה לחוש את הברכה של: "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ"
לאה.
שוב זכיתי לחוויה המענגת הזאת.
קולות שירה מרגשת ומוזיקה שאין שניה לה עולים מן הרחוב – הכנסת ספר תורה.
המוני רוקדים, ילדים נושאים לפידות ואמהות נושאות עוללים רכים בעגלות – יחד עם פמליות של ילדים… כולם מרוגשים, חבוקים ודבוקים בה.
בתורה הקדושה.
קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא.
נראה כי החוט המשולש לעולם לא ינתק,
חיבור עז ועמוק כל כך,
וכי מה יוכל לו…
ואכן, גם בלעם הרשע, כשצפה על מחנה ישראל, לא יכול היה שלא להרגיש את החיבור הזה. למרות כל הבטחותיו של בלק, נאלץ הוא להכיר בעובדה שאי אפשר להם לעם ה'לבדד ישכון' הזה… את החיבור הגדול בינם לבין הקב"ה,
אין סיכוי להפריד…
אין סיכוי להפריד?
בכח הקללה, בכח הזרוע – אין סיכוי להפריד.
אבל יש דרכים שכן.
וכולנו מכירות את סופה העצוב של הפרשה. חטא העם עם בנות מואב.
איך זה התחיל?
מגלה לנו האור החיים הקדוש:
… לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם… אין שייט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות:
כשאנחנו כאן, בתוך המחנה, אנחנו מרגישות בכל הלב – שזאת התורה לא תהא מופרדת… אבל איך בכל זאת זה יכול לקרות?
לפי שיצאו לטייל חוץ למחנה…
***
חוץ למחנה, קרוב היום כל כך לתוככי המחנה.
כבר אפילו לא צריך לטייל החוצה – מספיק גלישה קלה…
והנה עוד תיאור מסמר שיער שלולי והיה כתוב ב'ספרי' היה נראה שהוא תיאור מדוקדק של אתר קניות סטנדרטי ברחבי הרשת:
באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים.
באותה שעה אדם יוצא לטייל,
ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה,
והיתה מוכרת לו בשוויו;
וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות",
והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני,
וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?"
והיה נכנס אצלה,
והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" – והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? – השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? – אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו,
ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? –
הנזר מתורתו של משה", והוא נזור.
אנחנו נטועים חזק בתוך עולם מופלא של חיבור עז לבית ה'.
כל כך הרבה תורה, כל כך הרבה חיבור, חסד ועבודת ה' טהורה.
אבל…
הגלישה קרובה כל כך
ומסוכנת כל כך…
אז יחד עם העונג ותחושת הגאווה הפנימית על ה'מה טובו אהליך יעקב'
שומה עלינו לזכור תדיר –
שהכח שלנו הוא רק כאשר אנחנו מקיימים את ה'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'
פסיעה אחת קטנה מחוץ לגדר – גוררת גלישה ש… אחריתה מי ישורנה…
אנחנו בעלות האתגר הכפול –
היוצאות בזהירות מופלגת החוצה,
והאמונות על ההגנה בתוך האוהל פנימה,
בדיוק לנו נתנו הכוחות לצלוח את הדבר הגדול הזה.
למעננו,
למען האוהל שלנו,
למען מחנה ישראל כולו,
נשמור שבעתיים ונגן על הגבולות,
למען לא יטיילו חוץ למחנה…
שבת שלום,
שבת שנזכה לחוש את הברכה של: "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ"
לאה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.