בואו נסתכל לאמת בעיניים!

אנחנו בעיצומם של ימים קדושים ומסוגלים שיש בהם יכולת גבוהה וסגולית להכין את עצמינו למתן תורה. כמעט בסופם של הימים הקדושים האלה.

לא חבל לא לנצל אותם?

"וצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות" (רבינו יונה)

והחידושי הרי"ם אומר: "ימי הספירה באו לתקן המידות… וצריך האדם לתקן את עצמו בשבועות הללו כדי שיוכל לזכות לתורה…"

והשבועות האלה מצטמקים… אנחנו כבר עומדים בערב ראש חודש סיון. שבת מברכין.

רק רגע!

לפני שנחטוף פיק ברכיים מהמטלה התובענית והמלחיצה הזו. בואו, ממליצה לנו אסתר מ'אשת חבר', הבה נפרק את המטלה התובענית והמלחיצה הזו לגורמים. ולגורמי גורמים.

משהו אחד קטן. ישים. עיקבי.

נתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידיים.

פסיעה אחת קדימה. התורה כבר כאן!

וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול…

עוד שבוע שבועות.

שלא תגידי שלא אמרנו לך  – – – 

ויש לך בדרך עוד כמה עשרות (במצטבר) הזדמנויות לבקש

בברכות התורה

באהבה רבה

באהבת עולם

בשים שלום (חפשי איפה :)

לבקש שתזכי לקבל. לחיות. לאהוב. להעביר.

אם מתאים לך, נושא מומלץ נוסף הוא נושא ההודיה.

זה קל, נגיש, ובעיקר – ממלא ומשמח.

כשאני לומדת לפקוח עיניים ולראות מעט מכל השפע העצום בו מקיף אותי הקב"ה באהבתו האין סופית – כולי מתמלאת באושר עצום. כלי הנפש שלי מתרחבים, הנשמה מתענגת והגוף מתרפא ומתרפה. רק טוב אני מושכת על עצמי.

הנביא ירמיהו אומר "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד , על כן המו מעי לו , רחם ארחמנו נאום ה'"; 

מובא במדרש כי בכל פעם שאדם זוכר טובותיו של הקב"ה ומהלל ומשבח, בזה הוא מעורר רחמיו של ה' יתברך עליו, והוא לפניו כמו ילד שגורם שעשועים לאביו.  

ובכל פעם שאדם נותן תודה בכל ליבו על חסדיו המרובים של הקב"ה, ובפרט כאשר מודה על הדברים שהם כביכול קטנים שרוב בני אדם התרגלו אליהם, הוא מרבה לעורר בזה את רחמיו של הקב"ה ופותח עוד שערי תודה, 

שהקב"ה יתן לו עוד סיבות לומר תודה.

ביום ראשון, ראש חודש סיון, נזכה לומר הלל. שלוש פעמים בהלל אנו אומרים: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והמתפללים במנין זוכים להכריז זאת שש פעמים! [אחרי: "יאמר נא ישראל", עונים הקהל: "הודו לה' כי טוב…", וכן אחרי "יאמרו נא בני אהרון", "יאמרו נא יראי ה'"]

בילקוט שמעוני על פסוק זה בתהלים אומר המדרש: "אין לישראל מה שישלמו להקב"ה, אלא הודיה בלבד על כל טובה שהוא עושה להם."

האם יש לנו אפשרות לשלם לקב"ה? על כל טובה וטובה שעושה עימנו, כל שביכולתנו זה רק להודות לו!

ממשיך הילקוט: "משל למה הדבר דומה? 

לבעל בית שהיה מלוה לכל בני עירו, והיו בני עירו אומרים: זכור אותו בעל הבית לטובה, שהוא נותן לנו כל צרכנו בימות הגשמים.

אלא שבימות החמה דרש מהם תשלום: שלש סלעים רבית."

היה אחד שהיטיב ברוחב לב לכל בני עירו והילווה להם בשעת דחקם. כמובן, היללו ושיבחוהו על כך. אולם, כחלוף תקופה, דרש המלווה ריבית קצוצה על כל הלוואותיו, וגילה למפרע כי לא טוב לב היה כאן אלא עסקים (אסורים).

ממשיך המדרש את המשל: "בא אחד ואמר אני נותן לכם כל צורכיכם בסלע בלבד. 

הניחו את הראשון ומודים לשני."

גילו בני העיר מלווה אחר שהילווה להם בריבית נמוכה. מובן שעזבו כולם את הראשון ופנו לשני.

ממשיך המדרש: "בא שלישי ואמר אני נותן חינם ואיני דורש דבר עבור הצרכים שלכם –

לא לזה נאה להודות שהוא נותן חנם?!

הווי -"טוב להודות לה'!"

בא אחר ונתן לכולם  ב ח י נ ם !

למי מגיעה התודה? למי ראוי להודות?

ברור ומובן.

ולכן אנו מכריזים: "טוב להודות לה'!"

זה ראוי. זה נכון. זה מתבקש.

וזה גם הכי טוב.

להודות לה'.

עד אזכה להקריב

עדיך

קרבן תודה

ומנחה

כי זוכה אני

בידיך

בהתמדה

לברכה;

ומשתוקקת 

כוספת

בכל לב

להביא את ליבי אליך

בודקת

אוספת

כל טובה

מהללת את שמך!