שלום כולן,

בעיקרון,

אנחנו אמורות להרגיש קצת חמיצות… למה פתחתי את המייל?

למה בכלל אני כאן?

אז או שאת בעבודה
(איפה סבתא שהיתה במטבח כל החיים? איפה אמא המורה הדגולה שחופשיה חפפו לחופשינו?…:(
או… או שאת בבית ונכנסת לכמה שניות של התעדכנות…

(אוף… למה נסחפתי?:(
כך או כך, כולנו מרגישות שזה לא המקום הטבעי שלנו!

ואתן יודעות מה, כל המקום הזה שלנו בעולם, הוא לא המקום הטבעי שלנו!

כי בדיוק כמו שאנחנו יודעות להגיד היום על אבותינו שבמצרים,

אלו שנולדו וחיו לתוך מציאות איומה ובלתי נסבלת, אבל היה נראה להם ש'ככה החיים'…
עד לרגע בו עלתה שוועתם והם זכו לגאולה הגדולה,

יבוא יום, בעז"ה בקרוב,

ונדע כולנו שהכל גלות אחת איומה וגדולה…

"ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים: כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" 
(ירמיה כ"ג י'-י"א)

אז לא משנה עד כמה אנחנו טובעות בטיט ובבוץ-

הכמיהה לגאולה צריכה תמיד ללוות אותנו.

היא תגיע בעז"ה…

שמעתי מרבי אלימלך בידרמן שליט"א רעיון יפה על אכילת מרור:

המרור נאכל ללא הסבה. מדוע?
כי זה מר! הנפש לא מסוגלת 'להסב' תוך כדי האכילה הזאת.
אבל, שמכניסים את המרור בין המצות,
בין המצווה הגדולה המסמלת לנו את האמונה, הקדושה ה'אי החמצה' של היצר-
אפשר להסב! אפשר 'לעכל' גם את המרורות הקשות…!
כשאנחנו יודעות שהמציאות היא רק כיסוי שעוטף אותנו,
משהו שבורא עולם העמיד כדי להצליח מול הנסיונות
הכל נראה קל יותר!!!

אז גם אם אנחנו במציאות קשה, של עבודת פרך העוטפת אותנו לגמרי…
נזכור שהכל רק נסיון…
הכל רק מציאות וירטואלית מול המציאות האמיתית!

ורגע לפני שאנחנו נפרדות לחוג את הימים הגדולים בבית-
רוצה להזכיר למי שעדיין לא בחרה לעצמה רגעי חירות…

מאחלת לכל אחת ואחת מאיתנו ימי רוממות

הלוואי ונזכה כבר השנה לחוג בירושלים הבנויה

ועד אז-

ליהנות מאותם דברים מתוקים שבורא עולם מביא לנו…

ימי התעלות וקיום מצוות שמטעינים אתנו בכוחות מתוגברים לעוד שנה של עשייה…

שבת שלום

ופסח כשר ושמח!!!

לאה