קצת אחרי השבעה שמעתי דפיקה בדלת.

בפתח עמד יעקב, אחיין קטן ומתוק. הוא מגיש לי בדחילו ורחימו את ידו הקמוצה ופותח

אותה בזהירות מעל כף היד שלי. מטבע אחת של עשרה שקלים ועוד ארבע מטבעות של

10 אגורות… ומוסיף בקול שקט ומרוגש:

"זה לספר תורה של אפרים…"

זה היה כל כך חמוד שהעזתי לנסות להבין איך הוא הגיע לסכום 'העגול' הזה.

והוא הסביר לי: עשרה שקלים – ממני, ועוד ארבעים אגורות מחבר שלי.

הרבה כספים נתרמו בחסדי שמים עבור המטרה הקדושה הזאת, הנצחת אפרים היקר,

שנפטר בלי שזכה להשאיר זש"ק. לכל תרומה היה את הטעם הייחודי שלה, אבל לראות

בעיניים את הלב היוקד של יעקב החמוד – זה נורא מרגש.

ובכל זאת, אם היו נותנים לי לבחור בין תרומה של איזה גביר שנותן מהארנק בקלות

ובלי שום רגש – 10,000 $, הייתי בהחלט מעדיפה:)

אז מה קורה בתרומה, צריך את הלב או מספיק הכסף?

אומר לנו החתם סופר על הפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"

שזה בדיוק ההבדל בין נתינה למישהו שזקוק לכסף, לבין נתינה לבורא עולם שהכל שלו,

והדבר שהוא מבקש מאיתנו זה את הלב שלנו!

ילד שנותן ארבעים אגורות, נותן את ליבו… וזה יקר אצל הקב"ה הרבה יותר מנתינות

אחרות שנעשות בלי הרגשת הלב, או בלב חצוי…

וזה יסוד של כל המצוות כולן.

הקב"ה לא צריך מכונת-מצוות… רחמנא ליבא בעי!

הקב"ה מחכה ללב שלנו, לרצון ולחיבור האמיתי…

ותראו איזה יופי המילים החמות של החתם סופר:

ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש מטבע של אש תחת כסא הכבוד הראה הקב"ה

למשה שהכוונה לפי גודל אש אהבת ה' אשר תוקד בלב איש המתנדב בזה

מעורר למעלה את שרשו כידוע ולכן העשיר לא ירבה כי אין העיקר סכום המעות

רק נדיבת לבו מאהבתו הגדולה:

בתקופה האחרונה יצא לי יותר ללמוד ולהרהר בעניין 'הישארות הנפש' 'תחיית המתים'

ועוד כל מיני נושאים שמרוב טובה וחסד של הבורא יתברך, לא יצא לי להתבונן בהם עד

עתה בשימת לב גבוהה…

אחד הדברים הכי עצומים שזכיתי לחוש ולדעת, זה המשמעות הנכבדה שיש להרגשת הלב

שלנו. יש הרבה מקורות המדברים על זה שהישארות הנפש, זה בעצם הדברים שהותירו

רושם פנימי על עצמנו. יש לזה הרבה עומק שהלוואי ואזכה להשכיל ולהרגיש יותר ויותר,

אבל ממה שגם אני הקטנה זכיתי להבין, זה שהמשקל של הרגשת הלב שלנו – הרבה יותר

גדול ממה שחשבתי עד היום.

ההתרגשות והחוויה מקיום המצוות וקרבת האלוקים, זה לא איזה 'רכיב נוסף' בחיי היהדות,

זה השורש והבסיס ותמצית ההוויה שלנו!

מתנצלת בפני כל מי שעבורה זה פשוט ודרך חיים מקדמא דנא. זה לא שזה חדש לי.

חלילה וחס… אבל אני מרגישה שעכשיו זכיתי להבין את זה בעומק נוסף.

(אולי זה הכוונה של חביבין יסורין? אולי יש הרגשות שמרעידות את הלב רק בשעת

הדחק?) כך או כך, והלוואי ואזכה להבין ולהרגיש עוד ועוד מתוך שמחה וטוב לבב, בכל

מקרה – כולנו מרגישות שמעשה עם לב הוא הרבה יותר משמעותי מאשר עשייה חיצונית.

הפרשה כאן מלמדת אותנו את הרעיון הזה דרך תרומת המשכן, אבל בודאי שהכוונה היא

בכל מצווה ומצווה שאנחנו זוכות לקיים:

לפי גודל אש אהבת ה' אשר תוקד בלב איש המתנדב בזה מעורר למעלה

את שרשו !

אצלנו בבית אפרים יקירנו היה נוהג לומר לפני הקידוש את 'ריבון כל העולמים' –

תפילה מלאת חיבור ועונג על ה'. אין מתאים מלסיים במילים העורגות הללו:

… שתרחמני עוד בגלותי לגאליני,

ולעורר ליבי לאהבתך

ואז אשמור פקודיך וחוקיך בלי עצב…

שבת שלום,

לאה

נ.ב.

את הסיפור על 'יעקב' בכלל לא תכננתי לכתוב, אבל הוא היה כל כך 'נוגע ללב ולפסוק',

שפתאום מצאתי אותו כתוב… אז אם כבר הזכרתי את ספר התורה, אני מרשה לעצמי

לפנות אליכן בעניין. שבוע שעבר הגיע פילנטרופ גדול למשרדי השמורה. אני מנסה להתרים

גורמים בעלי יכולת ועניין בפרוייקט של הקמת מתחמי עבודה באזורי המגורים. הבאתי

מישהו שיסייע לי באירוח, והוא שאל אותי האם לבקש תרומה לספר התורה.

אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר על העניין האישי שלי, משום שאני לא רוצה שיסיט את

התרומה מהמטרה העיקרית לדבר הזה.

(ואגב, למי שמתעניינת, הוא עדיין לא התחייב על משהו:)

אבל מכן, חברותי היקרות, אלו שבגלל מגוון סיבות לא יצא לכן לתרום,

אני פונה בבקשה קטנה של תרומה חד פעמית בת עשרה או עשרים שקלים. לא משהו

גדול… אבל בחשבון פשוט: אם מתוך כ7,000 קוראות קבועות של המדור הזה, ובניכוי של

כ1600 התורמות היקרות שכבר נשאן ליבן לתרומה, יש בערך 5,000 קוראות שהתרומה

הקטנה שלהן – תסייע לנו להגיע בעז"ה לסכום המיוחל ונוכל לסכם עם סופר סת"ם על

תחילת כתיבה…

מרגישה לא נעים לתרום עשרה שקלים חד פעמי?

תראי כמה טוב עשו לי אותם ארבעים אגורות…

מודה מראש,

לאה

(מי שבעלה / אביה מעוניין לתרום לרכישת חלק מסויים בספר ובכך לקיים את

מצוות כתיבת ספר תורה, יכולה לפנות אלי במייל האישי – leah@shmura.org)