מזל טוב, כלה!
לא. לא שכחתי שכבר כתבתי על זה פעם. אפילו נהניתי לקרוא את זה שוב ולהתרענן .
אבל גם הפסוקים הקדושים היום הזכירו לי שבעצם נשארתי חייבת למגיבות אז
על הדברים…
"קראתי את מה שכתבת ובאמת אני שמחה מאד עם כל אלו שמרגישות אכן 'כלות האירוע' אבל בבקשה… תני התיחסות גם אלינו. אלו שרוצות, שואפות ועושות הרבה כל כך – אבל בפועל החיים לא בדיוק כמו שתכננו…
לא. אני לא מרגישה מספיק 'מחותנת' ביום הגדול הזה…
יש לך גם משהו בשבילנו?"
כן!
יש לי משהו מצוין בשבילנו!
בשביל כל אחת באשר היא, שמרגישה לעיתים, מזומנות יותר או פחות, את צער ההחמצה
של כל מה שלא עלה בידיה להגיע עדיו.
זה מה שאומר הפסוק על רגע סיום הכנת המשכן המרגש:
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א')
רש"י: "ויהי ביום כלות משה" – (במדרש רבה) כלות כתיב יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. "כלות משה" – בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בהמ"ק שנא' זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' לפיכך נקרא על שמו שנא' "ראה ביתך דוד"
מי עשה את המשכן? בצלאל, אהליהב וכל חכם לב – כך במפורש כתוב.
אולם התורה הקדושה מנכסת את העשייה הזאת למי? למשה רבינו!
לא בגלל שהוא זה שעשה את המלאכה בפועל, אלא בגלל שהוא מסר נפשו עליה!
דוד המלך לא הצליח לבנות את בית המקדש, אבל עשה כל שביכולתו עבור בנין הבית
ולכן הבית נקרא על שמו!
כי זה מה שבורא עולם רוצה מאיתנו: לעשות, להשתדל, למסור נפש. ה'עליונים למטה
ותחתונים למטה' של 'העתיד לבוא' זה בדיוק זה. מי שהצליח ללא יגיעה – יישאר למטה,
ומי שיגע גם אם לא הצליח – יעלה מעלה.
כולנו שואפות להרבות תורה בעולמו של ה' יתברך.
אנחנו עושות כל כך הרבה עבור המטרה הנעלה הזאת.
מכינות עצמנו לחיי תורה, מבקשות בכל לב ומוסרות נפשנו על הדבר היקר והמתוק הזה –
תורת ה'.
לפעמים, ברוך ה', זה מצליח לנו.
המאמצים נושאים פרי וסביבנו פורחות ערוגות בשמים מעלות ניחוח ערב ומחופות
בטללי תורה.
לפעמים… פחות.
אנחנו מנסות. משקיעות. זורעות בתשוקה, מטפחות באהבה, משקות בדמעות.
מנכשות ביזע.
ולא.
לא הכל הולך כמו שתכננו.
לא כל האדמות שוות הן, ולא כל הגידולים, למרות שכולן שתילים בחצרות בית ה'.
ואז מה?
ואז אנחנו עדיין ככלות הנכנסות לחופה לתוך משכן ה'!
כי הבניין נרשם על שם מי שמוסר נפש עבורו, גם אם לא הוא זה הגוזר בשמחה את הסרט
בטקס חנוכת הבית…
הבאנו לכן השבוע שיחה מעוררת השראה של גב' אסתר דומב, הרבה הארות ומעיינות
חכמה נפתחים בה. מומלץ בחום למי שרוצה להתחזק בנושא החשוב הזה,
ועוד מילה אחת לסיום, אליכן חברות אהובות שזוכות כל אחת ואחת חלק מהפסיפס
המרהיב של עבודת ה' בדור הזה-
בואו נזכור כולנו את חלקינו בתורה את החלק שה' הועיד לנו,
נשמח במאמץ ובשאיפות הכנות שלנו,
כי זה מה שמהותי בעבודת ה' – כמה מסרנו נפשנו עליה…
מאחלת לכולנו את הזכות לחיות ולחוות את האושר הנכסף
במיצוי האישי הייחודי…
כל טוב וחג שמח,
לאה
לא. לא שכחתי שכבר כתבתי על זה פעם. אפילו נהניתי לקרוא את זה שוב ולהתרענן .
אבל גם הפסוקים הקדושים היום הזכירו לי שבעצם נשארתי חייבת למגיבות אז
על הדברים…
"קראתי את מה שכתבת ובאמת אני שמחה מאד עם כל אלו שמרגישות אכן 'כלות האירוע' אבל בבקשה… תני התיחסות גם אלינו. אלו שרוצות, שואפות ועושות הרבה כל כך – אבל בפועל החיים לא בדיוק כמו שתכננו…
לא. אני לא מרגישה מספיק 'מחותנת' ביום הגדול הזה…
יש לך גם משהו בשבילנו?"
כן!
יש לי משהו מצוין בשבילנו!
בשביל כל אחת באשר היא, שמרגישה לעיתים, מזומנות יותר או פחות, את צער ההחמצה
של כל מה שלא עלה בידיה להגיע עדיו.
זה מה שאומר הפסוק על רגע סיום הכנת המשכן המרגש:
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א')
רש"י: "ויהי ביום כלות משה" – (במדרש רבה) כלות כתיב יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. "כלות משה" – בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בהמ"ק שנא' זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' לפיכך נקרא על שמו שנא' "ראה ביתך דוד"
מי עשה את המשכן? בצלאל, אהליהב וכל חכם לב – כך במפורש כתוב.
אולם התורה הקדושה מנכסת את העשייה הזאת למי? למשה רבינו!
לא בגלל שהוא זה שעשה את המלאכה בפועל, אלא בגלל שהוא מסר נפשו עליה!
דוד המלך לא הצליח לבנות את בית המקדש, אבל עשה כל שביכולתו עבור בנין הבית
ולכן הבית נקרא על שמו!
כי זה מה שבורא עולם רוצה מאיתנו: לעשות, להשתדל, למסור נפש. ה'עליונים למטה
ותחתונים למטה' של 'העתיד לבוא' זה בדיוק זה. מי שהצליח ללא יגיעה – יישאר למטה,
ומי שיגע גם אם לא הצליח – יעלה מעלה.
כולנו שואפות להרבות תורה בעולמו של ה' יתברך.
אנחנו עושות כל כך הרבה עבור המטרה הנעלה הזאת.
מכינות עצמנו לחיי תורה, מבקשות בכל לב ומוסרות נפשנו על הדבר היקר והמתוק הזה –
תורת ה'.
לפעמים, ברוך ה', זה מצליח לנו.
המאמצים נושאים פרי וסביבנו פורחות ערוגות בשמים מעלות ניחוח ערב ומחופות
בטללי תורה.
לפעמים… פחות.
אנחנו מנסות. משקיעות. זורעות בתשוקה, מטפחות באהבה, משקות בדמעות.
מנכשות ביזע.
ולא.
לא הכל הולך כמו שתכננו.
לא כל האדמות שוות הן, ולא כל הגידולים, למרות שכולן שתילים בחצרות בית ה'.
ואז מה?
ואז אנחנו עדיין ככלות הנכנסות לחופה לתוך משכן ה'!
כי הבניין נרשם על שם מי שמוסר נפש עבורו, גם אם לא הוא זה הגוזר בשמחה את הסרט
בטקס חנוכת הבית…
הבאנו לכן השבוע שיחה מעוררת השראה של גב' אסתר דומב, הרבה הארות ומעיינות
חכמה נפתחים בה. מומלץ בחום למי שרוצה להתחזק בנושא החשוב הזה,
ועוד מילה אחת לסיום, אליכן חברות אהובות שזוכות כל אחת ואחת חלק מהפסיפס
המרהיב של עבודת ה' בדור הזה-
בואו נזכור כולנו את חלקינו בתורה את החלק שה' הועיד לנו,
נשמח במאמץ ובשאיפות הכנות שלנו,
כי זה מה שמהותי בעבודת ה' – כמה מסרנו נפשנו עליה…
מאחלת לכולנו את הזכות לחיות ולחוות את האושר הנכסף
במיצוי האישי הייחודי…
כל טוב וחג שמח,
לאה
