כשמשה רבינו מצטווה למנות את בני ישראל אחרי חטא העגל, כותבת התורה: "כי תשא את ראש בני ישראל".
בפרשה הקודמת, במדבר, דיבר ה' אל משה ואמר לו : "פקוד את בני לוי, למשפחותם לבית אבותם". כך גם בהמשך כשה' מצווה לקחת את הלויים במקום הבכורות, שוב מופיע לשון הציווי: "פקוד כל בכור זכר בבני ישראל".
אולם כאשר מבקש הקב"ה ממשה למנות את בני קהת, מתוך בני לוי, נוקט הכתוב בלשון בו פותחת פרשתינו שלנו: "נשא את ראש בני קהת"…
ובפרשתינו, שעניינה הראשון מחובר לפרשה הקודמת, "וידבר ה' אל משה לאמור, נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם, למשפחותם".
יש שהספירה של עם ישראל באה מתוך 'פקידה' ויש שבאה מתוך נשיאה והתרוממות.
מסביר האור החיים הקדוש, "לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר", הקב"ה רוצה להדגיש פה ענין נוסף מעבר לספירה של בני גרשון. לכן נקט הכתוב בלשון 'נשא' – "והוא שינשא וירומם את בני גרשון, לערך בני מררי", לעומת בני מררי, יש לגרשון מעלה וחשיבות, כי גרשון היה בכור בניו של לוי.
הספירה של בני קהת ובני גרשון יש בה חשיבות נוספת מעבר לפקידה; מעבר למנין המספרי גרידא.
בפרשה הקודמת הוקדמה מניית בני קהת, להיות נמנים הראשונים מכל בני לוי. והלא גרשון הוא בכור בניו של לוי?
מסביר ה'כלי יקר' יסוד חשוב ויקר.
אמנם "היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור… [אולם] לפי שנמסר משא הארון אל קהת", משום שבני קהת זכו לשאת את ארון העדות ואת הלוחות שבו, "על כן מנאו תחילה לכבוד הארון."
מכיון שזכו בני קהת לשאת, כאמור, את הארון, לכן – משום כבוד התורה – נמנו הם תחילה, למרות שאינם בני הבכור.
שואל ה'כלי יקר': אם כן, מדוע לא זכה גרשון הבכור לשאת את משא הארון?
היה ניתן בחלקו הכבוד הגדול, הראוי לו לפי בכורתו, ואז היה נמנה הוא ובניו הראשונים.
מדוע לא צוה כן הקב"ה?
עונה ה'כלי יקר': "שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמד דעת את העם, שיכבדו את לומדי התורה, ולקרא לקדוש ה' מכובד. לקדשו בכל דבר שבקדושה. כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר איתו."
הקב"ה רצה ללמדנו שאת הכבוד עלינו להנחיל רק לחכמי התורה, ולכבד את קדושי ה' בכל דבר שבקדושה.
"ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור, הייתי אומר, שבעבור הבכורה מינהו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון. ע"כ משא הארון אל קהת, ומנהו תחילה, וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. …"
אילו היה ניתן הארון בחלקו של גרשון, יכולים היינו לטעות ולחשוב שבגלל חשיבותו כבכור, קיבל גרשון את הכבוד לשאת את ארון העדות, ובגלל בכורתו מנו אותו הראשון.
דוקא כאשר בחר ה' את בני קהת, שאינו הבכור, לשאת את הארון; וכאשר בזכות הארון מונים אותם ראשונים – רק כך נחקק לנו בעצמות המסר הכביר.
"וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. …"
ועוד יותר מחדד ה'כלי יקר': "יקרה היא מפנינים, שהתורה, כתר תורה היא הפקר; ע"כ לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה, לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי לכתר כהונה אינו זוכה כל אחד, [רק] מי שהוא מזרע אהרון, אבל כתר תורה הוא הפקר לכל, והכל זוכין אליו!"
אם ה' היה בוחר בבני גרשון לשאת את משא הקודש של הארון, טועים היינו לחשוב כי רק הבכורים ראויים לכתר תורה.
אבל הכתוב מעיד: "יקרה היא מפנינים". יקרה התורה יותר מהכל; וראויה היא לכל.
לא רק בכורים. לא רק בני אהרון הראויים לכהונה. כל יהודי יכול לזכות בכתר תורה!
'טעם של מצוה' בשבוע שעבר כיוונה אותנו לקנות את התורה עד שתהא בשבילנו כמו 'שלט של מזגן', כמו מצפן המכוון בדיוק מתי נכון לחמם ומתי יש לקרר.
בערב היום הגדול, יום שמחת כל העולם כולו בקבלתינו את התורה לעד ולנצח נצחים, נרכון אל 'אדמת המדבר' המופקרת לכל; נתאמץ להתערטל מנגיעות מעוורות, ממידות כובלות, מהשקפה שאינה מזוקקת – ונתחנן לזכות בחלק גדול בתורה.
לא בגלל ייחוס. לא בגלל בכורה.
רק בגלל שאנחנו יהודים.
"והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך… כאשר רצית ואמרת לברכנו. …ותן חלקנו בתורתך!"
כשמשה רבינו מצטווה למנות את בני ישראל אחרי חטא העגל, כותבת התורה: "כי תשא את ראש בני ישראל".
בפרשה הקודמת, במדבר, דיבר ה' אל משה ואמר לו : "פקוד את בני לוי, למשפחותם לבית אבותם". כך גם בהמשך כשה' מצווה לקחת את הלויים במקום הבכורות, שוב מופיע לשון הציווי: "פקוד כל בכור זכר בבני ישראל".
אולם כאשר מבקש הקב"ה ממשה למנות את בני קהת, מתוך בני לוי, נוקט הכתוב בלשון בו פותחת פרשתינו שלנו: "נשא את ראש בני קהת"…
ובפרשתינו, שעניינה הראשון מחובר לפרשה הקודמת, "וידבר ה' אל משה לאמור, נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם, למשפחותם".
יש שהספירה של עם ישראל באה מתוך 'פקידה' ויש שבאה מתוך נשיאה והתרוממות.
מסביר האור החיים הקדוש, "לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר", הקב"ה רוצה להדגיש פה ענין נוסף מעבר לספירה של בני גרשון. לכן נקט הכתוב בלשון 'נשא' – "והוא שינשא וירומם את בני גרשון, לערך בני מררי", לעומת בני מררי, יש לגרשון מעלה וחשיבות, כי גרשון היה בכור בניו של לוי.
הספירה של בני קהת ובני גרשון יש בה חשיבות נוספת מעבר לפקידה; מעבר למנין המספרי גרידא.
בפרשה הקודמת הוקדמה מניית בני קהת, להיות נמנים הראשונים מכל בני לוי. והלא גרשון הוא בכור בניו של לוי?
מסביר ה'כלי יקר' יסוד חשוב ויקר.
אמנם "היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור… [אולם] לפי שנמסר משא הארון אל קהת", משום שבני קהת זכו לשאת את ארון העדות ואת הלוחות שבו, "על כן מנאו תחילה לכבוד הארון."
מכיון שזכו בני קהת לשאת, כאמור, את הארון, לכן – משום כבוד התורה – נמנו הם תחילה, למרות שאינם בני הבכור.
שואל ה'כלי יקר': אם כן, מדוע לא זכה גרשון הבכור לשאת את משא הארון?
היה ניתן בחלקו הכבוד הגדול, הראוי לו לפי בכורתו, ואז היה נמנה הוא ובניו הראשונים.
מדוע לא צוה כן הקב"ה?
עונה ה'כלי יקר': "שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמד דעת את העם, שיכבדו את לומדי התורה, ולקרא לקדוש ה' מכובד. לקדשו בכל דבר שבקדושה. כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר איתו."
הקב"ה רצה ללמדנו שאת הכבוד עלינו להנחיל רק לחכמי התורה, ולכבד את קדושי ה' בכל דבר שבקדושה.
"ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור, הייתי אומר, שבעבור הבכורה מינהו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון. ע"כ משא הארון אל קהת, ומנהו תחילה, וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. …"
אילו היה ניתן הארון בחלקו של גרשון, יכולים היינו לטעות ולחשוב שבגלל חשיבותו כבכור, קיבל גרשון את הכבוד לשאת את ארון העדות, ובגלל בכורתו מנו אותו הראשון.
דוקא כאשר בחר ה' את בני קהת, שאינו הבכור, לשאת את הארון; וכאשר בזכות הארון מונים אותם ראשונים – רק כך נחקק לנו בעצמות המסר הכביר.
"וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. …"
ועוד יותר מחדד ה'כלי יקר': "יקרה היא מפנינים, שהתורה, כתר תורה היא הפקר; ע"כ לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה, לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי לכתר כהונה אינו זוכה כל אחד, [רק] מי שהוא מזרע אהרון, אבל כתר תורה הוא הפקר לכל, והכל זוכין אליו!"
אם ה' היה בוחר בבני גרשון לשאת את משא הקודש של הארון, טועים היינו לחשוב כי רק הבכורים ראויים לכתר תורה.
אבל הכתוב מעיד: "יקרה היא מפנינים". יקרה התורה יותר מהכל; וראויה היא לכל.
לא רק בכורים. לא רק בני אהרון הראויים לכהונה. כל יהודי יכול לזכות בכתר תורה!
'טעם של מצוה' בשבוע שעבר כיוונה אותנו לקנות את התורה עד שתהא בשבילנו כמו 'שלט של מזגן', כמו מצפן המכוון בדיוק מתי נכון לחמם ומתי יש לקרר.
בערב היום הגדול, יום שמחת כל העולם כולו בקבלתינו את התורה לעד ולנצח נצחים, נרכון אל 'אדמת המדבר' המופקרת לכל; נתאמץ להתערטל מנגיעות מעוורות, ממידות כובלות, מהשקפה שאינה מזוקקת – ונתחנן לזכות בחלק גדול בתורה.
לא בגלל ייחוס. לא בגלל בכורה.
רק בגלל שאנחנו יהודים.
"והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך… כאשר רצית ואמרת לברכנו. …ותן חלקנו בתורתך!"
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.