פרשת ויקרא
שלום כולן,
שבועיים לפני היום הגדול, הלב שלנו נמשך עד מאד להיות בנקיונות ובהכנות לחג הגדול, כמו שהיטבה נעמי בסיפור אישי להגדיר, לחבוט מזרונים או לחוות סנט מוריץ… ובכל זאת, רבות וטובות מאיתנו נמצאות במקום אחר לגמרי. כבולות למחויבויות העבודה… וחולמות לעשות הסבת מקצוע, לפחות לחודש הקרוב…
אני לא משלה את עצמי לחשוב שיש משהי שיש לה זמן מיותר להתפנות לדיוורים ודיבורים, ובכל זאת כמה מילים בעקבות תגובה שקיבלתי שבוע שעבר, על תיאורים שתיארתי על הרבנית שלזינגר ע"ה, וגרמו אי נוחות מסוימת…
וזה היתה התגובה:
…חייבת לציין שקשה לי. קשה לי עם סיפורים גדולים על נשים גדולות שאני מרגישה שלא קשורים אליי בכלל ורק מחלישים אותי. קשה לי עם סיפורים על נשות חיל מפעימות, מושלמות בכל התחומים (כי רק את זה הרי שמספרים), שהארוחות אצלן היו תמיד תמיד מוגשות וחמות בזמן, מעולם לא הפריעו לבעל בלימוד התורה, כמובן טיפלו בילדים לבד וכו' וכו' (לא בדיוק מה שסיפרת אבל זה הרעיון הכללי…).
לא הייתי מגיבה בכלל אילולא הייתי מרגישה שסיפורים כאלו מחלישים עוד נשים מלבדי. הם תלושים ומנותקים ולא קשורים בכלל לחוויות שלנו, כנשות אברכים שגם מפרנסות וגם מנהלות חיי משפחה וגם מסדרות את הבית וגם וגם וגם…. ובסוף עוד מרגישות ייסורי מצפון כי הארוחה לא מוכנה בזמן וכי הן לא משתלטות על הכביסות…. ומי בכלל מדבר על דייסות גורמה ומיני קטניות…. בקיצור, אי אפשר לתפקד בכל החזיתות וגם להיות מושלמת כמו בסיפורים!!!
מאחר ואנחנו בערב פסח, שזאת ה-תקופה שיכולה לגרום את ההרגשות הקשות האלו, ומאחר וזה באמת מצער שיכולה לשבת בבית אשת חיל, המקיימת בית של תורה, תוך מאמץ וגדול לסייע בפרנסה, ובסופו של דבר – היא מרגישה … קטנה…
אז בואו באמת נדבר על זה…
ביננו, הרגשה קשה/מתסכלת/מקטינה נגרמת בדרך כלל בגלל כל מיני דברים חיצוניים.
הנסיון שלנו להיות כמו… לתקתק כמו… להצליח כמו… הוא מתכון בטוח להרגיש כמו – כמו בתיאור של המייל המצוטט. המרוץ הזה הוא מרוץ משותף כמעט לכל העולם, כולם מנסים לרוץ במרתון הזה של ההספקים וההצלחות, אבל מעטות מביננו עוצרות ושואלות את עצמן: האם זהו המסלול שלי???
נכון,
הקטע בשבוע שעבר תיאר בית מאד מתפקד. וזה חשוב.
אבל מאחורי כל אישה מתפקדת (ולא. בלי שום קשר לרבנית ע"ה) יש הרבה שטחים אותם היא בוחרת לתעדף נמוך יותר. החיים עצמם אמורים להיות מאד אינדיבידואליים: כל אחת הכוחות שלה, המסלול שלה, הצרכים שלה, התנאים שלה… כל אחת יודעת מה נכון לבית שלה, במה היא צריכה להתחזק ובמה היא יכולה להרפות.
האם זה משהו שאמור להחליש? להקטין?
תלוי את מי…
מי שקטנה במילא, זה לא מאיים עליה.
ולהיות קטנה – זה דבר גדול מאד!!!
היום חל ראש חודש ניסן. ראשון לכל חודשי השנה.
הטור בהלכות ר"ח מציין שראש חודש זה ה'חג של הנשים'
האישה מיוצגת על ידי הלבנה, משום שיש הרבה משותף ביניהן.
הלבנה היא לא מקור של אור כמו החמה. היא בסך הכל משקפת את האור של השמש.
וזה התנהגות מאד נשית.
לא להיות עם 'אמירה' עצמית אלא שיקוף של…
(גם המציאות של הלבנה שקטנה וכמעט נעלמת מידי חודש ומצליחה להגדיל עצמה מחדש – דומה מאד ביכולת ובכח של האישה לקום ולצמוח מתוך כאב וקושי, אבל זה נושא אחר…)
כשאישה היא 'שיקוף של…' החיים הרבה יותר קלים.
היא לא חייבת להיות סופרמנית באלף חזיתות.
היא צריכה לעשות מה שנכון לבית שלה ולתנאים שלה בזמן נתון,
זה מרגיע, זה מקל על מרוץ החיים וזה מאפשר חיים מתוך שפיות גם בעיתות של לחץ…
***
האם זה מקומם אי מי מכן?
מרגישות מקופחות? רוצות לפנות לארגוני נשים?..:)
ובכן: זזה לא רק אנחנו, הנשים, זה כולנו כאלו בתור עם!
כולנו מקטינים את עצמנו.
אפילו משה רבינו ע"ה שהיה הענק שבענקים, הוציא את עם ישראל באותות ובמופתים, הוריד את הלוחות ועוד… בכל זאת, בשעה שהיה צריך לעמוד ולהיכנס למשכן – המעיט עצמו ל'א' זעירא'
כולנו מתבטלים מול גדלותו של בורא עולם.
מה זה אומר התבטלות מול בורא עולם?
זה אומר להשלים עם מציאות החיים.
לקבל על עצמנו לעשות את מה שאפשר, ולוותר על מה שאי אפשר.
ובתור עוד בנות לעם היהודי, לשמוח עם כל אחד שעושה את חלקו הוא בפסיפס הגדול של הגדלת שמו יתברך!!!
כשאנחנו מכירות את המקום האמיתי שלנו, אז באמת אין מה להיות מתוסכלות מזה שיש משהו אחר שמצליח יותר…
אני עושה את מה שאני צריכה? את מה שה' מועיד לי? מעולה!!!
הקטנות הזאת, היא הגדלות האמיתית.
השאריות של הא' הזעירא – היו אלו שמהם קרן אור פניו של משה רבינו.
כשאנחנו חיות חיים כאלו של התבטלות וקבלת רצון ה'
החיים כולם קורנים לנו הרבה יותר…
שבת שלום,
ו… שלווה!!!
לאה
שלום כולן,
שבועיים לפני היום הגדול, הלב שלנו נמשך עד מאד להיות בנקיונות ובהכנות לחג הגדול, כמו שהיטבה נעמי בסיפור אישי להגדיר, לחבוט מזרונים או לחוות סנט מוריץ… ובכל זאת, רבות וטובות מאיתנו נמצאות במקום אחר לגמרי. כבולות למחויבויות העבודה… וחולמות לעשות הסבת מקצוע, לפחות לחודש הקרוב…
אני לא משלה את עצמי לחשוב שיש משהי שיש לה זמן מיותר להתפנות לדיוורים ודיבורים, ובכל זאת כמה מילים בעקבות תגובה שקיבלתי שבוע שעבר, על תיאורים שתיארתי על הרבנית שלזינגר ע"ה, וגרמו אי נוחות מסוימת…
וזה היתה התגובה:
…חייבת לציין שקשה לי. קשה לי עם סיפורים גדולים על נשים גדולות שאני מרגישה שלא קשורים אליי בכלל ורק מחלישים אותי. קשה לי עם סיפורים על נשות חיל מפעימות, מושלמות בכל התחומים (כי רק את זה הרי שמספרים), שהארוחות אצלן היו תמיד תמיד מוגשות וחמות בזמן, מעולם לא הפריעו לבעל בלימוד התורה, כמובן טיפלו בילדים לבד וכו' וכו' (לא בדיוק מה שסיפרת אבל זה הרעיון הכללי…).
לא הייתי מגיבה בכלל אילולא הייתי מרגישה שסיפורים כאלו מחלישים עוד נשים מלבדי. הם תלושים ומנותקים ולא קשורים בכלל לחוויות שלנו, כנשות אברכים שגם מפרנסות וגם מנהלות חיי משפחה וגם מסדרות את הבית וגם וגם וגם…. ובסוף עוד מרגישות ייסורי מצפון כי הארוחה לא מוכנה בזמן וכי הן לא משתלטות על הכביסות…. ומי בכלל מדבר על דייסות גורמה ומיני קטניות…. בקיצור, אי אפשר לתפקד בכל החזיתות וגם להיות מושלמת כמו בסיפורים!!!
מאחר ואנחנו בערב פסח, שזאת ה-תקופה שיכולה לגרום את ההרגשות הקשות האלו, ומאחר וזה באמת מצער שיכולה לשבת בבית אשת חיל, המקיימת בית של תורה, תוך מאמץ וגדול לסייע בפרנסה, ובסופו של דבר – היא מרגישה … קטנה…
אז בואו באמת נדבר על זה…
ביננו, הרגשה קשה/מתסכלת/מקטינה נגרמת בדרך כלל בגלל כל מיני דברים חיצוניים.
הנסיון שלנו להיות כמו… לתקתק כמו… להצליח כמו… הוא מתכון בטוח להרגיש כמו – כמו בתיאור של המייל המצוטט. המרוץ הזה הוא מרוץ משותף כמעט לכל העולם, כולם מנסים לרוץ במרתון הזה של ההספקים וההצלחות, אבל מעטות מביננו עוצרות ושואלות את עצמן: האם זהו המסלול שלי???
נכון,
הקטע בשבוע שעבר תיאר בית מאד מתפקד. וזה חשוב.
אבל מאחורי כל אישה מתפקדת (ולא. בלי שום קשר לרבנית ע"ה) יש הרבה שטחים אותם היא בוחרת לתעדף נמוך יותר. החיים עצמם אמורים להיות מאד אינדיבידואליים: כל אחת הכוחות שלה, המסלול שלה, הצרכים שלה, התנאים שלה… כל אחת יודעת מה נכון לבית שלה, במה היא צריכה להתחזק ובמה היא יכולה להרפות.
האם זה משהו שאמור להחליש? להקטין?
תלוי את מי…
מי שקטנה במילא, זה לא מאיים עליה.
ולהיות קטנה – זה דבר גדול מאד!!!
היום חל ראש חודש ניסן. ראשון לכל חודשי השנה.
הטור בהלכות ר"ח מציין שראש חודש זה ה'חג של הנשים'
האישה מיוצגת על ידי הלבנה, משום שיש הרבה משותף ביניהן.
הלבנה היא לא מקור של אור כמו החמה. היא בסך הכל משקפת את האור של השמש.
וזה התנהגות מאד נשית.
לא להיות עם 'אמירה' עצמית אלא שיקוף של…
(גם המציאות של הלבנה שקטנה וכמעט נעלמת מידי חודש ומצליחה להגדיל עצמה מחדש – דומה מאד ביכולת ובכח של האישה לקום ולצמוח מתוך כאב וקושי, אבל זה נושא אחר…)
כשאישה היא 'שיקוף של…' החיים הרבה יותר קלים.
היא לא חייבת להיות סופרמנית באלף חזיתות.
היא צריכה לעשות מה שנכון לבית שלה ולתנאים שלה בזמן נתון,
זה מרגיע, זה מקל על מרוץ החיים וזה מאפשר חיים מתוך שפיות גם בעיתות של לחץ…
***
האם זה מקומם אי מי מכן?
מרגישות מקופחות? רוצות לפנות לארגוני נשים?..:)
ובכן: זזה לא רק אנחנו, הנשים, זה כולנו כאלו בתור עם!
כולנו מקטינים את עצמנו.
אפילו משה רבינו ע"ה שהיה הענק שבענקים, הוציא את עם ישראל באותות ובמופתים, הוריד את הלוחות ועוד… בכל זאת, בשעה שהיה צריך לעמוד ולהיכנס למשכן – המעיט עצמו ל'א' זעירא'
כולנו מתבטלים מול גדלותו של בורא עולם.
מה זה אומר התבטלות מול בורא עולם?
זה אומר להשלים עם מציאות החיים.
לקבל על עצמנו לעשות את מה שאפשר, ולוותר על מה שאי אפשר.
ובתור עוד בנות לעם היהודי, לשמוח עם כל אחד שעושה את חלקו הוא בפסיפס הגדול של הגדלת שמו יתברך!!!
כשאנחנו מכירות את המקום האמיתי שלנו, אז באמת אין מה להיות מתוסכלות מזה שיש משהו אחר שמצליח יותר…
אני עושה את מה שאני צריכה? את מה שה' מועיד לי? מעולה!!!
הקטנות הזאת, היא הגדלות האמיתית.
השאריות של הא' הזעירא – היו אלו שמהם קרן אור פניו של משה רבינו.
כשאנחנו חיות חיים כאלו של התבטלות וקבלת רצון ה'
החיים כולם קורנים לנו הרבה יותר…
שבת שלום,
ו… שלווה!!!
לאה
