קטן – גדול
שלום יקרות
היום הזה אנחנו מסיימות שבוע 'אחר'
עדיין תחת הרושם והחוויה של חג הפסח. הלילה הגדול, החגים והשבת וכמובן גם חול המועד,
בו, בניגוד לשבתות בהם אנחנו ב'פלנטה אחרת' של ימי קדושה, בימים הללו יש אמנם את טעם ימי החולין – אבל מהול בהרבה רוממות של החג…
מניחה שכל אחת חוזרת עם חוויות ותובנות חדשות שהיא 'ליקטה פנימה',
ואני בטוחה שהתובנות והמחשבות שלי – לאו דווקא עדיפות על שלכן…
רק בכל זאת אני מרשה לעצמי לחלוק אתכן מחוויה עמוקה שעברתי:
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לקרוא. לא כל ספר, כמובן, אבל ספרים טובים ונוגעים – עושים לי ממש 'שמחת חג'.
הספר שאני עומדת לדבר עליו, לא בדיוק מסוג 'שמחת חג' – אבל הוא מותיר בי רושם כל כך עמוק, שאני לא מצליחה שלא לכתוב עליו כמה מילים.
מדובר בספר 'שלום מרדכי רובשקין' מכירות?
גם אני חשבתי שהכרתי… ולולי ביתי שממש רצתה אותו, ודאי לא הייתי בוחרת דווקא אותו ברשימת הספרים הנבחרים…
אבל, משלקחתי את הספר לידי – הבנתי שמדובר באוצר!
יהודי יקר, המגלם בכל מהותו והוויתו – את כל הקדוש והיקר לנו.
החל מהדף הראשון שמתאר את 'עקרונות הזהב' שסייעו לו לעמוד בתנאי השבי – וגרמו לי להישבות בקסמו של הספר… ולאורך הפרקים כולם: הרגשה של ספר מוסר מהלך וחי,
התגלמות של פאר הנשמה היהודית בתפארתה, תודות להיצמדות הבלתי מעורערת לתורת ה'.
אין מילים בפי לתאר את עוצמת החוויה שאני עוברת בקריאה על יהודי, לכאורה 'רגיל', אבל במבט פנימי פתאום מתגלה כמה כל כולו קדש לה'!
ולמה נזכרתי בזה עכשיו, כשבאתי לכתוב?
בגלל סיפור קטן, אחד מיני מאות שקראתי, והתחבר לי עם 'ספורנו' על פסוק בפרשה.
אז נתחיל בסיפור:
היהודי הצדיק הזה, ששהה שמונה שנים 'במקום שנקרא כלא' מתאר איך הצליח לשמור על מקסימום קרבת ה' בכל מצב. בפרק של 'עבודת היומיום' (נדמה לי) הוא מתאר איך היה נזהר מהמסכים שנמצאים במקום הזה בכל פינה…
'מסך' הוא כותב – זה מלשון 'הפרדה', בעיניו, המסכים זה הדרך של היצר בעידן שלנו – לנסות ולהסתיר את בורא עולם מאיתנו… ולכן, לכן הוא קיבל על עצמו לא להעיף שום מבט לעברם, אפילו הקל שבקלים, אפילו לא כדי לראות מה השעה…
הוא מתאר גם, שכשנכנסו ה'נגנים' והיה אפשר לרכוש ולהוריד מוזיקה, הוא גם לזה לא הסכים. לא רצה שמשהו חיצוני 'יכתיב' לו מה להרגיש בעקבות השירים שהוא ישים לו במאגר…
הוא מתאר שיחה שהיתה לו שיחה בנושא עם 'אימאם' מוסלמי שהסכים עם העיקרון ואמר לו "גם אני לא אשתמש בנגן'!
אבל… אחרי שבועיים, הוא ראה אותו מחובר לנגן+מסך… כמו אינפוזיה…
ברגע הראשון – הוא הרגיש זלזול… מה הוא לא יכול לעמוד על עקרון??
אבל אחרי רגע הוא חשב שנית וראה את הדברים באור אחר:
לגוי הזה אין נשמה! אין לו משהו שיכול לקבל סיפוק אמיתי משמירה והינזרות! אין לו תורה ומצוות שממלאים את הנשמה והנפש בתענוג… אז ודאי שהוא לא יצליח…
בפרשה שלנו הפסוקים מתארים את החטאים והתועבות של אומות העולם, וציווים חמורים להרחקה ושמירה. ואז בא פסוק נוסף (ויקרא י"ח ט"ז) שאומר:
אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמעו הגויים
מסביר הספורנו: "אל תטמעו אפילו בקרבה לג"ע, כי בכל אלה נטמאו הגויים כי תחילה פשעי הגויים לא היה בג"ע ממש אבל היה בקרבה בלבד… ומן הקרבה באו לידי כך שנטמאה הארץ בג"ע ממש
אנחנו מסתכלות סביב ורואות למרבה הכאב, עולם כל כך מדורדר מוסרית… אי אפשר להאמין שבני אדם מתורבתים מגיעים לדרגות זוהמה שכזאת…
אבל, אומר לנו הספורנו זה לא שהם התחילו ככה…
הם התחילו במשהו קטן
לאט לאט זה קרה… הקרה והכפור.
כל אחת מאיתנו היא בעלת נשמה שעוברת גלגול כזה או אחר בעולם.
יש לנו את הכח לשמור עליה!!!
ואחת העצות היא פשוט זאת – להתרחק מדבר שנראה 'קטן' ולא משמעותי…
כי כל דבר גדול – מתחיל מצעד קטן…
לטוב או למוטב.
מאחלת לכולנו שנזכה, במיוחד בימים הגדולים הללו של ספירת העומר
להוציא עצמנו מכבלי הגלות
עד לגאולה שלמה!
גאולת הנפש וגאולת הגוף…
שבת שלום,
לאה
שלום יקרות
היום הזה אנחנו מסיימות שבוע 'אחר'
עדיין תחת הרושם והחוויה של חג הפסח. הלילה הגדול, החגים והשבת וכמובן גם חול המועד,
בו, בניגוד לשבתות בהם אנחנו ב'פלנטה אחרת' של ימי קדושה, בימים הללו יש אמנם את טעם ימי החולין – אבל מהול בהרבה רוממות של החג…
מניחה שכל אחת חוזרת עם חוויות ותובנות חדשות שהיא 'ליקטה פנימה',
ואני בטוחה שהתובנות והמחשבות שלי – לאו דווקא עדיפות על שלכן…
רק בכל זאת אני מרשה לעצמי לחלוק אתכן מחוויה עמוקה שעברתי:
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לקרוא. לא כל ספר, כמובן, אבל ספרים טובים ונוגעים – עושים לי ממש 'שמחת חג'.
הספר שאני עומדת לדבר עליו, לא בדיוק מסוג 'שמחת חג' – אבל הוא מותיר בי רושם כל כך עמוק, שאני לא מצליחה שלא לכתוב עליו כמה מילים.
מדובר בספר 'שלום מרדכי רובשקין' מכירות?
גם אני חשבתי שהכרתי… ולולי ביתי שממש רצתה אותו, ודאי לא הייתי בוחרת דווקא אותו ברשימת הספרים הנבחרים…
אבל, משלקחתי את הספר לידי – הבנתי שמדובר באוצר!
יהודי יקר, המגלם בכל מהותו והוויתו – את כל הקדוש והיקר לנו.
החל מהדף הראשון שמתאר את 'עקרונות הזהב' שסייעו לו לעמוד בתנאי השבי – וגרמו לי להישבות בקסמו של הספר… ולאורך הפרקים כולם: הרגשה של ספר מוסר מהלך וחי,
התגלמות של פאר הנשמה היהודית בתפארתה, תודות להיצמדות הבלתי מעורערת לתורת ה'.
אין מילים בפי לתאר את עוצמת החוויה שאני עוברת בקריאה על יהודי, לכאורה 'רגיל', אבל במבט פנימי פתאום מתגלה כמה כל כולו קדש לה'!
ולמה נזכרתי בזה עכשיו, כשבאתי לכתוב?
בגלל סיפור קטן, אחד מיני מאות שקראתי, והתחבר לי עם 'ספורנו' על פסוק בפרשה.
אז נתחיל בסיפור:
היהודי הצדיק הזה, ששהה שמונה שנים 'במקום שנקרא כלא' מתאר איך הצליח לשמור על מקסימום קרבת ה' בכל מצב. בפרק של 'עבודת היומיום' (נדמה לי) הוא מתאר איך היה נזהר מהמסכים שנמצאים במקום הזה בכל פינה…
'מסך' הוא כותב – זה מלשון 'הפרדה', בעיניו, המסכים זה הדרך של היצר בעידן שלנו – לנסות ולהסתיר את בורא עולם מאיתנו… ולכן, לכן הוא קיבל על עצמו לא להעיף שום מבט לעברם, אפילו הקל שבקלים, אפילו לא כדי לראות מה השעה…
הוא מתאר גם, שכשנכנסו ה'נגנים' והיה אפשר לרכוש ולהוריד מוזיקה, הוא גם לזה לא הסכים. לא רצה שמשהו חיצוני 'יכתיב' לו מה להרגיש בעקבות השירים שהוא ישים לו במאגר…
הוא מתאר שיחה שהיתה לו שיחה בנושא עם 'אימאם' מוסלמי שהסכים עם העיקרון ואמר לו "גם אני לא אשתמש בנגן'!
אבל… אחרי שבועיים, הוא ראה אותו מחובר לנגן+מסך… כמו אינפוזיה…
ברגע הראשון – הוא הרגיש זלזול… מה הוא לא יכול לעמוד על עקרון??
אבל אחרי רגע הוא חשב שנית וראה את הדברים באור אחר:
לגוי הזה אין נשמה! אין לו משהו שיכול לקבל סיפוק אמיתי משמירה והינזרות! אין לו תורה ומצוות שממלאים את הנשמה והנפש בתענוג… אז ודאי שהוא לא יצליח…
בפרשה שלנו הפסוקים מתארים את החטאים והתועבות של אומות העולם, וציווים חמורים להרחקה ושמירה. ואז בא פסוק נוסף (ויקרא י"ח ט"ז) שאומר:
אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמעו הגויים
מסביר הספורנו: "אל תטמעו אפילו בקרבה לג"ע, כי בכל אלה נטמאו הגויים כי תחילה פשעי הגויים לא היה בג"ע ממש אבל היה בקרבה בלבד… ומן הקרבה באו לידי כך שנטמאה הארץ בג"ע ממש
אנחנו מסתכלות סביב ורואות למרבה הכאב, עולם כל כך מדורדר מוסרית… אי אפשר להאמין שבני אדם מתורבתים מגיעים לדרגות זוהמה שכזאת…
אבל, אומר לנו הספורנו זה לא שהם התחילו ככה…
הם התחילו במשהו קטן
לאט לאט זה קרה… הקרה והכפור.
כל אחת מאיתנו היא בעלת נשמה שעוברת גלגול כזה או אחר בעולם.
יש לנו את הכח לשמור עליה!!!
ואחת העצות היא פשוט זאת – להתרחק מדבר שנראה 'קטן' ולא משמעותי…
כי כל דבר גדול – מתחיל מצעד קטן…
לטוב או למוטב.
מאחלת לכולנו שנזכה, במיוחד בימים הגדולים הללו של ספירת העומר
להוציא עצמנו מכבלי הגלות
עד לגאולה שלמה!
גאולת הנפש וגאולת הגוף…
שבת שלום,
לאה
