שלום כולן
"תודה על מה שכתבת ב'כמה מילים לעצמי' – תולדות
התחברתי במיוחד למילים:
ה' הטוב, מה בסך הכל ביקשתי? מה ביקשנו כולנו? קצת 'קמח' כדי להגיש מנחה לפניו יתברך…
למה כל כך קשה?
למה המצב כל כך מאיים?

כי אני מרגישה את זה המון פעמים,
אני רוצה להיות בסדר ועושה הרבה בשביל זה…
אבל לפעמים נראה לי שהמצב לא ממש משתף פעולה…
אני יודעת שהכל מה' – אבל אני שמחה לראות שגם את מרגישה לפעמים את הזעקה הזאת בוקעת ממך…"

אז אם את עדיין לא בטוחה שמותר לך להרגיש את זה, השבוע הזה את יכולה 'לפרגן' לעצמך –
גם יעקב אבינו ע"ה הביע את אותה משאלה, כמו שמביא לנו רש"י:
"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (בראשית ל"ז ב')
כשראיתי את המדרש הזה הרגשתי שאני רוצה להבין אותו יותר לעומק.
מצד אחד,
מי מאיתנו לא מזדהה עם הייחול הזה ל'לישב בשלווה' –
אחרי הכל, לא זה מה שאנחנו מבקשות? חיים כאלו של עבודת ה' בנחת, בשמחה ובטוב לבב?
אז למה החיים כל כך הרבה פעמים – נראים לנו כל כך לא כאלה…
מסכימות איתי? כי מי שהחיים שלה הם חיים כמו בפנטזיות – שתקום…
וכולנו יודעות שאף אחת לא קמה:) פשוט כי אין כאלו חיים.
בריאות, פרנסה, ילדים, משפחה…
גוף, נפש או נשמה
כל אחת וה'חבילה' שלה.
הנה, אפילו ליעקב אבינו לא נתן בורא עולם 'לישב בשלווה'
וכך, תוך כדי שאני מבקשת לשמוע עוד על הנושא ומבקשת מבורא עולם שאזכה לקבל הארה ולהבין קצת יותר את העניין, פתחתי ספר שעמד מול עיני "בית אב" – מהגאון רבי אליקים שלזינגר שליט"א ראש ישיבת הרמ"א בלונדון, במאמר בקשת שלווה מאמר ב'* המסביר את העניין על רקע דבריו של רבי עקיבא אייגר השואל מדוע דווקא ליעקב לא נתן השי"ת 'לישב בשלווה' בעוד שמצינו צדיקים אחרים שכן היה להם חיי שלווה – גם 'עולם הזה' וגם 'עולם הבא'?
ועונה על זה רע"א, שיעקב אבינו היה בשלווה, מאחר ועולם הבא שלו היה 'מובטח' שהיה לו רוה"ק שאם יוליד י"ב בנים ולא ימות אחד מהם – יזכה לעולם הבא,
וצדיקים צריכים להיות בדאגה בעולם הזה!
אז בואו קצת נבין מה זאת ה'דאגה' שצדיקים צריכים להיות בה בעולם הזה?
מובא שם, שהגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל שאל את החזו"א זצ"ל על מנהג הגלות שנהגו בו בדורות קודמים וענה לו שמטרת ההליכה לגלות היתה לעמול בתורה, דהיינו להצליח ללמוד על אף ההפרעות והמניעות, ולכן ביקשו גלות. (וכתוב שם שרבי אליעזר אמר לחזו"א – את זה אני יכול לעשות גם בביתי:)
מצינו למדים שמה שאדם מבקש לחיות בשלוה, ובודאי ראוי לבקש כן, אבל אם בכ"ז באים ביטולים ועיכובים ידע שזה לטובתו שיתגבר על כל זה ולהיות מנצח כמו שכתב ה"מסילת ישרים" (פ"א) שיבין שבזה הוא זוכה לשלמותו המכוון בבואו לעולם, שלא להיבטל מתורה ועבודה בכל מצב, ובזה נעשית התורה תורתו, ובזה עולה על סולם העליה כי מי שרוצה לעלות למעלה צריך סולם, ובסולם יש שליבות שמצד אחד מונעים עלייתו אבל ע"י השליבות האלו גופא יזכה לעלות ממדרגה למדרגה. (בית אב לפרשת וישב)
יאים הדברים למי שאמרם!
מגיל צעיר מאד שמעתי הרבה על הרב שליט"א וגם על להבדיל בחל"ח, אשתו הרבנית.
הרבנית, שהיתה לשם דבר ברחבי העולם היהודי בעיקר הארופאי אבל לא רק: "הרבנית יהודית שלזינגר" ניהלה ביד רמה משפחה – ממלכה, סמינר לבנות ומצודתה היתה פרוסה בכל מקום.
היא לא ישבה בשלווה לרגע.
היא לא הסתפקה בחינוך הבנות בסביבה הקרובה לה, והיתה טסה, כדבר שבשגרה, גם לרחבי אירופה – לא מופקע היה שתהיה בבוקר באנגליה, בצהרים באנטוורפן ובערב בוינה או צרפת…
חיי מאמץ – 'הכי לא בשלווה' שיכול להיות… ובעליה רוחנית מופלגת.
הכי לא בשלווה? כנראה הקב"ה בוחר להעלות את אוהביו גבוה יותר ויותר…
וכך, בעודה בשיא פריחתה, פתאום היא החלה לסבול ממחלה נוראה שכילתה אותה אט אט במשך כמה עשורים. והמשפחה? המשיכה לטפל במסירות ובכבוד מלכים שאין דומה לה באם המשפחה שבין מה שהכירו כל השנים לבין הדמות המיוסרת שבחדרה – לא היה כמעט כלום…
אבל – יחד עם הטרדות הגדולות שנחתו עליהם, הם המשיכו ביתר שאת בהרבצת ובלימוד תורה בעוז ובתעצומות!
וזה הדבר. להבין שבורא עולם שולח לנו קשיים ונסיונות, ממש כמו שליבות סולם שנטפס עליהם עוד מעלה ועוד מעלה

לדברים האלו – יש לי פרק נוסף, חי וחם חם…
שבוע שעבר הייתי צריכה להיות בלונדון בגלל עניין חשוב שקשור ל"שמורה" וניצלתי את הנסיעה לשני דברים שהיו יקרים לליבי עד מאד. הראשון, ביקור במחוזות נערותי הצרובים בליבי בטעם מתוק ומענג כל כך – ביקור בסמינר גייטסהד ובעיירה האהובה כל כך… בעז"ה מקווה לכתוב פעם גם על זה, אבל ביקור מרגש נוסף היה אצל ראש הישיבה הישיש שליט"א. בגלל הקרבה המשפחתית הותר לי להיכנס אל הקדש פנימה. אל חדרו של ראש הישיבה בן מאה וחמש שנים גדושות תורה…
רק בשביל הפרספקטיבה ההסטורית: הוא עוד היה 'תלמיד' של דודו- סבי זצ"ל שנפטר כשאימי היתה זעטוטה בת 3… אני זוכרת עוד שכאשר חלה בקורונה, חששו כולם כל כך לשלומו… יהודי בן למעלה ממאה שנה המאושפז בבית חולים לונדוני… מה אפשר לצפות?
אבל אז הזכיר רה"י שיש לו ברכה לאריכות ימים ממרנא הח"ח זצ"ל, ברכה שאכן כוחה היה יפה למרות כל התחזיות.
אחרי כל הבקשות המשפחתיות, הוספתי וביקשתי מראש הישיבה ברכה מיוחדת על שמורה. "קשה לי עם ניהול הארגון" אמרתי.
"מה קשה?" הוא בירר,
סיפרתי כמה קשה להשיג תקציבים.
הממשלה שכל מעייניה רק בהוצאת גברים מתלמודם, עבודת נשים היא לצנינים בעיניהם
והציבור – קשה להכניס למודעות את הצורך לתמוך בנשים העובדות…
"צריך לעבוד עם מסירות נפש" הוא אמר… בורא עולם הוא הוא המקור היחיד, השלמות היחידה, האמת היחידה – זאת הזכות שלנו לעבוד את ה' ולקיים את המצוות שמאפשרות לנו להידבק במציאות הזאת…
כמובן לא יצאתי עם מזומנים, אבל כן יצאתי עם הזמנה לעבודה…
עם חיזוק לכך שכך נגזר עלינו כאן בעולם הזה, אדם לעמל יולד, וזכות שלנו היא שהכוחות שלנו מושקעים בעמל תורה ומצוות!
ואני משתפת את כולכן, לא רק בגלל שמדובר על ה'שמורה' שלנו, אלא כי אני ממש רואה איך ניהול השמורה היא בבואה לניהול האישי של כל אחת ואחת בביתה פנימה. ההתמודדות הלא פשוטה אם הצורך להעמיד תשתית 'גשמית' בבית – כשבאמת מה שמעניין אותנו זה הרוח שבבית…

ואם רק נחשוב על זה נבחין שאכן כל אדם נגזר עליו להתאמץ בעולם, "ואשרי מי שעמלו בתורה" אשרי מי שאצלו כל דרך החיים זה חיים לקראת עשיה, וכל קושי שבורא עולם מזמן לו – הוא מנצל את זה כמקפצה רוחנית לדרגה הבאה…
ואין מתאים לסיים את הדברים האלו מהמילים המסיימות את המאמר:
"והוא חשבון הנפש שעל האדם לעשות, איך עבר יומו, כמה מפריעים היו לו ובכמה עמד, וכיצד היתה תורתו ועבודתו, ואז ידע אם הוא איש מצליח"!!!

מאחלת לכל אחת ואחת הרבה כוחות לצלוח במשימות הטורדות את ימינו
ולהשיג מה שיותר שלווה – למרות הכל…

שבת שלום ומבורך
לאה