כמה מרגש להפגש…
אז הנה אנחנו, אחרי מסע משותף וגם אישי, של העם, של כל חוג וקהילה, של כל משפחה ו… של כל אחת ואחת עם עצמה – מסע כל כך מיוחד לפסגות המציאות.
היה מרגש, היה מסעיר, היה שמח, הה גם לפעמים כואב ומבייש… הכל היו בהם בימים הגדולים הללו שמראש חודש אלול ועד אסרו חג בעבותות… והנה אנחנו כאן, 'ארוזים מחדש', מאיישים את המשבצת החולינית שלנו ו… מתחילים מחדש!
כמה טוב לנו, בנותיו האהובות של בורא עולם, שהמסע שלנו כל כך 'מתכתב' עם הנפש. השילוב המושלם בין אהבת היציבות
לבין תשוקת ההתחדשות –
והנה יחד אנחנו כאן,
שוב מתחילות מבראשית.
אז ממה נתחיל?
מצד אחד, איך לא. איך לא נתחיל מלדבר על כל מה שזכינו לו עם סיום שנתיים מטלטלות? ההתרגשות והשמחה הגדולה – ב"ה, שמחה עם כל אחד שחזר, וברמה האישית – שמחה גדולה שב"ה חזר בנה של האישה הגדולה והמיוחדת – ג'ולי קופרשטיין שכל כך הרבה קידוש ה' והתקרבות גדולה לתורה ולמצוות היה בעולם בזכותה – וגם כמובן עשרות (או מאות?) החברותות החדשות שקמו בזכותה, ב"ה, גם דרך שמורה…
והכי מהכל, יותר מכל סיפור אישי – גדול ככל שיהיה, המכלול של הסיפורים הוא – עצום ממש…
העובדה שיושבים יהודים בשבי, בתנאים איומים ממש – והם מגיעים מ'שום מקום' – שוב ושוב למקום הכי עמוק שיש
ומעירים ומציתים את אור האמונה והדבקות בה' לאש גדולה… זה פלא אדיר ומטלטל!
אבל היה עוד סיפור שאני שמעתי, שגרם לי להתרגשות רבה. ואני מרגישה שהוא הוא הסיפור האמיתי שלנו כעם…ועליו אני רוצה לספר…
זה היה במוצאי שמחת תורה, חזרתי מולהבת מ'גיחה' להקפות ב'רינת התורה', ב"ה בשל סיבה טובה – נכד שנולד לי בחסדי שמים… ונכדים שהופקדו למשמרת, לא יכולתי לפרגן לעצמי שעות ארוכות בתענוג הזה… אבל שעה של קורת רוח – בכל זאת פרגנתי לעצמי… הגעתי לישיבה הקדושה הזאת, כמה מאות בחורים הרוקדים שעה שלמה "ברוך אלוקינו… והבדילנו, הוא יפתח ליבנו בתורתו… וישם בליבנו אהבתו ויראתו…" ברגש כל כך גדול, כל כך ישיבתי וקדוש, תענוג לנשמה. (וכשזה מתובל בסוף בניגוני הפסוקים במנגינה מזרחית 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד…" – אח:) תערובת מושלמת:) והאמת, שכשמעתי אותם שרים שוב ושוב בהתלהבות הגדולה הזאת, בדבקות, במתיקות… תהיתי לעצמי: איך ייתכן שצעירים בני ימינו – כל כך מחוברים חזק למילים האלו, לאמת, לקדושה…
תהיתי וקיבלתי מהר תשובה.
כי כשבעלי חזר מתפעל אחרי שיחה עם ראש הישיבה, הגאון רבי עזרא ניסן שליט"א, הוא סיפר לי משהו ש'עשה לי סדר' בדברים…
הוא אמר שראש הישיבה אמר לו – ש95% מהבחורים לא יצאו ממתחם הישיבה מראש חודש אלול ועד אחרי תפילת נעילה!!!
בחורים צעירים המגיעים מכל מקום בארץ… מכל מקום… ונמצאים קרוב כל כך למרכז התוסס של הציבור החרדי. גאולה, מלכי ישראל, שמגר, תחנה מרכזית, ולהבדיל יפו וכו'… נשארים ספונים במתחם הישיבה 40 יום תמימים! כלום! שום יציאה! שום גישה או גיחה לרחוב בכלל…
ואחרי ששמעתי את זה – הבנתי איך היה שם כזה ריכוז גבוה של חיבור וקדושה – כשבחורים מצליחים להביא את עצמם למצב של התנתקות מוחלטת מהעולם, הם זוכים לקבל את הטעם והמתיקות – בדבר האמיתי של החיים… הם באמת לא צריכים כלום חוץ מריקודים מתוקים עם התורה הקדושה…
וזה בעצם מה שקרה לכל כך הרבה מהחטופים
המציאות הכואבת הזאת שהם חוו,
ההתנתקות מכל העולם כולו, גרמה להם להגיע למקום הפנימי והמאיר כל כך – של המציאות האלוקית.
וכל זה קשור מאד דווקא אלינו בפרשה שלנו השבוע
אחרי חטא אדה"ר אומר הקב"ה:
"ויאמר ה' אלוקים… פן ישלח ידו לקחת מעץ החיים ואכל וחי לעולם, וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן" (בראשית ג' כ"ג)
מה כל כך מסוכן ב'פן ישלח ידו'…?
ראיתי בשיעורו של רבי מרדכי מילר זצ"ל (שיעור ליום השבת, נושא מאד מיוחד שאני רק מזכירה ממנו טיפה מן הים…)
שבעצם בכל עניין החטא הנחש 'הטיל זוהמה' בעולם. כל העולם נהיה מרוחק מבורא עולם…
עם ישראל – בכח מיוחד שהיה להם במעמד הר סיני – 'פסקה זוהמתם'
אבל כל אומות העולם – נשארו… מזוהמים…
הבחינה הגבוהה שלנו כעם משמעותה – שיש לנו נקודה פנימית טהורה, שהתורה הקדושה מזככת ומעצימה. אבל כל זאת בתנאי – שיש לימוד תורה פנימי, ולא רק בשטחיות – אלא מתוך טהרת הלב.
הקב"ה לא רצה שאדם הראשון יחיה חיים של 'שלח ידו' למד את התורה באופן חיצוני, בלי השפעה אמיתית על הלב, על הנפש, על המעשים… רק כ'לקיטה מעץ החיים בעלמא', ולכן הוא גירש אותו מגן עדן – להתחיל מסע של חיים מחדש.
האבות הקדושים התחילו את הגילוי והדבקות ובמתן תורה זה נקבע כ'נכס לאומי' – אנחנו בליגה אחרת! לנו יש את היכולת לחיות חיים של דבקות פנימית בבורא עולם, של הנאה מרוחניות, של התענגות על ה'…
אבל- כל זה בתנאי שאנחנו זוכרים להרחיק עצמנו מכל מה שמכסה לנו את הנקודה הטהורה שבתוכינו….
ולכן, כל כך חשוב ה'והבדילנו מן התועים'
החיים האלו של הליכה בדרך נפרדת מכל העמים
אנחנו לא רוצים להידבק בזוהמה שלהם… לא מכלי ראשון, ולא מכלי שני או שלישי…
***
אנחנו מתחילות היום דרך חדשה
דרך חדשה – ישנה
שוב פותחות חומש בראשית
שוב שומעות על מעשה הבריאה, על בריאת האדם, על שבת, על חטא אדם הראשון, על בזעת אפך ועל בצער תלדי בנים
הכל כך מוכר, והכל כל כך חדש…
הלווא ונזכה לחוש תמיד את היופי, את החום, את השמחה והרומות שבכל רגע ורגע של חיים כיהודים,
הלוואי ונזכה למזער את נקודות החיכוך ביננו לבין כל מי שמזוהם, או דבוק לו…
הלוואי ונזכה ונגיע לרגע של התיקון הגדול של כל העולמות
ולרגעים בהם ישובו כל הבנים כולם לגבולם…

***
ורגע לפני שאני מסיימת, רוצה להגיד עוד משהו שהתעורר בי בעקבות הרבה תגובות ושיחות ופגישות שהיו לי מאז הכנס:
המון משתתפות מספרות שהיה משהו בתוכן – שדיבר אליהם יותר מתמיד…
לא יודעת איך להגדיר את זה,
הרבה סייעתא דשמיא,
אבל-
גם חשוב לי להגיד את האמת:
השנה החלטנו לתת לכולכן 'טעימה מיקיר לי'
לקחנו נושא מהותי של ההתמודדות האישית שלי מול המציאות
וקצת שוחחנו עליו – לאור עקרונות שאנחנו מדברות לעומק ביקיר לי
חשוב לי לכתוב לכן, דווקא משום שבעצם, נתנו טעימה,
אבל נשארו נושאים שלא הצלחנו להגיע אליהם, לדוגמא:
איך, אחרי הכל, אני יודעת מה זה נסיונות שאני מקבלת? ומה זה נסיונות שאני לוקחת?
הדברים האלו הם כל כך יסודיים ועמוקים – שהם דורשים כמה מפגשי עומק…
וזה רק אחד מהנושאים המהותיים שמשתתפות יקיר לי זוכות להגיע אליהם
התמודדות חברתית בעבודה, מעמד האישה כ'מפרנסת', ביטחון מול השתדלות, ועוד…

להצטרפות ליקיר לי יש הזדמנות חד שנתית
עכשיו או בתשפ"ז…
ממליצה לכל אחת ואחת לפרגן לעצמה לחוש את העונג, האושר, החום
וכל הדברים הטובים שיש לקרבת אלוקים אמיתית להציע:)

שבת שלום
לאה