שלום יקרות,
אנחנו כאן, ניחוח שבועות עדיין באוויר,
הלבבות שלנו קרובים מחדש ל"והיו עיננו וליבנו שם כל הימים"
והדהוד הקול הגדול מחורב – קול גדול ולא יסף – ערב באוזנינו.
וכשלא???
כשלא הכל כל מתוק ונופת צופים?
כשאנחנו בדרך קשה ומיוזעת?
כשאגלי זיעה מתערבבים בדמעות תסכול וצער?
מה אז?…
כמה גדולה אני יכולה להרגיש עם עצמי?
כמה בכלל אני שווה?…
מי שחושבת שהיא האחת והיחידה שבדיוק מרגישה ככה, מוזמנת לקרוא את התגובות על 'חלקינו' שבוע שעבר, ובכל פעם שעולה הנושא היקר הזה בשמורה:
"היגיעה היא המציאה" – הקב"ה רוצה אותנו, את הלב, את המאמץ והעבודה
התוצאות? זה חלק מתוכנית אלוקית שאין לנו הבנה בה.
בואו נקרא יחד שוב את הרש"י הנפלא על הפסוק הראשון של הפרשה שלנו:
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח' ב')
"בהעלתך" – למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות "בהעלתך" – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה
אני בטוחה שגם אתן מרגישות את תחושת הנעימות של הרש"י המתוק הזה… כי הנה לנו דיבור ישיר מהקב"ה על "הדלקת והטבת הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
חשבתן על זה פעם למה זה "מדליק ומיטיב" ולא "מיטיב ומדליק" הרי ההטבה היא קודם ההדלקה? אלא מה, להטבה יש ערך בפני עצמה! ויתירה מזאת, הרמב"ם אומר שמצוות העשה בהדלקת המנורה היא בכלל לא ההדלקה – אלא: ההטבה.
מן הסתם, הטבה איכותית כזאת שהיא מסוגלת להגיע להדלקה:
באופן הזה שתהא השלהבת עולה מאליה!
וזה עידוד גדול לכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו,
המאמץ והעבודה שלנו – הם הם האור הגדול שהקב"ה מבקש מאיתנו שנדליק בעולם העשיה הזה.
ולסיום?
סיפור טרי שהגיע בעקבות הסיפור שלי יום שלישי,
לא שיניתי שום מילה-
לקרוא, לדמוע וכן לקנא,
לקנא בעמל…
שבת שלום
לאה
למי כותבים סיפור?
יש לי גם סיפור, חם מהתנור, וקשור לאהבת תורה, אז לשיקולכם אם להכניס אותו בזמן הקרוב…
רק מבקשת לא לקנא עד שגומרים לקרוא…השירים והריגושים של אתמול עוד מלווים אותי בכל רגע… לא מצליחה לעבוד…
הבן שלי מארגן כבר שנה "סדר לימוד" מעין סדר שלישי לילדים במחזור שלו, כיתה ח'
אתמול הם סיימו סדר זרעים מועד שחילקו ביניהם ולמדו בעיון!
ארגנו לבד אולם, מזרח עם רבנים, דרשן ידוע, זמר ואורגניסט, סעודה של ממש ועריכה (לא היה חסר כפית או קערה לסלט ירקות חי!) הכל בניצוח של הבן שלי, אבל עם המון הירתמות של כל החברים שפשוט סבבו אותו כמו מלך
וכל השנה הוא לומד בהתמדה גם בין הסדרים ובין לבין מארגן תמריצים לחברים. מי שילמד ב"תענית דיבור" כל השבוע יקבל קוגל / צ'ולנט, מי שילמד מעל X שעות יקבל כך וכך
וכל החברים איתו, נסחפים ונהנים
ואני מהצד אומרת מזמור לתודה ומתרגשת מהאהבה שלו לתורה, מהניתוב של המרץ, מהאהבה וההערצה של החברים שלו
אבל זה לא היה ככה תמיד…
בן בכור, הבן שלי, בן שכל החלומות התנקזו אליו
בהתחלה הוא היה "רק" שובב מאוד
שובב מאוד מאוד
שובב מאוד מאוד מאוד
אח"כ הוא לא הצליח ללמוד בקלות את האותיות, והניקוד
וכל נושא הקריאה היה קשה
התחלנו עם אבחונים,
טיפולים ושיעורים מפרכים, ישבתי איתו בגיל 5 כל יום!! וזה לא ממש הביא תועלת…
מסיבת חומש שהרגשתי בה שהבן שלך לא ממש קשור לכל מה שקורה כאן, ואנחנו מהצד… לא חוגגים עם כולם
היה קשה, אבל גייסתי את כל הסבלנות אליו, ואת כל המילים ניסיתי לרכז לתפילות,
דמעות היו שם ממילא
והשיניים שלו היו ישרות ואכולות למעלה ולמטה, מרוב שהוא חרק אותן אלו באלו בשינה (נס שהן היו שיני חלב)
פעם מאבחן ידוע, שהוא גם ד"ר לענייני קשב וריכוז, אמר לנו "שצריך שהוא יזיל ריר מהפה מרוב אהבת התורה כדי שיצליח ללמוד …"
עם המשפט הזה הלכתי אח"כ ברחוב כמו עיוורת, מרוב דמעות
ואז הפנמנו סוף סוף שהבעיה העיקרית היא קשב וריכוז, מעבר לדיסלקציה הידועה…
וטיפלנו, על אף שזה גם היה שלב שמצריך כוחות נפש להשלים איתו ולטפל…
ותבינו איך ילד כזה מלא בתיסכולים… ומרגיש חלש…
אז גם החברים הבינו (ואנחנו רואים ובוכים, מנסים לחזק אותו מבפנים)
החברים הציקו לו בכל הזדמנות
מימשו את המשפט שאם יש מישהו נמוך – דורכים עליו
שופכים לו את תכולת הילקוט על הרצפה
או מעלימים לו אותו בכוונה
או מרביצים עם מקל של מטאטא
או זורקים עליו ניירות
אבל תראו מה אהבת התורה, תפילות וסבלנות יכולים לעשות!!
שלום יקרות,
אנחנו כאן, ניחוח שבועות עדיין באוויר,
הלבבות שלנו קרובים מחדש ל"והיו עיננו וליבנו שם כל הימים"
והדהוד הקול הגדול מחורב – קול גדול ולא יסף – ערב באוזנינו.
וכשלא???
כשלא הכל כל מתוק ונופת צופים?
כשאנחנו בדרך קשה ומיוזעת?
כשאגלי זיעה מתערבבים בדמעות תסכול וצער?
מה אז?…
כמה גדולה אני יכולה להרגיש עם עצמי?
כמה בכלל אני שווה?…
מי שחושבת שהיא האחת והיחידה שבדיוק מרגישה ככה, מוזמנת לקרוא את התגובות על 'חלקינו' שבוע שעבר, ובכל פעם שעולה הנושא היקר הזה בשמורה:
"היגיעה היא המציאה" – הקב"ה רוצה אותנו, את הלב, את המאמץ והעבודה
התוצאות? זה חלק מתוכנית אלוקית שאין לנו הבנה בה.
בואו נקרא יחד שוב את הרש"י הנפלא על הפסוק הראשון של הפרשה שלנו:
דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח' ב')
"בהעלתך" – למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות "בהעלתך" – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה
אני בטוחה שגם אתן מרגישות את תחושת הנעימות של הרש"י המתוק הזה… כי הנה לנו דיבור ישיר מהקב"ה על "הדלקת והטבת הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
חשבתן על זה פעם למה זה "מדליק ומיטיב" ולא "מיטיב ומדליק" הרי ההטבה היא קודם ההדלקה? אלא מה, להטבה יש ערך בפני עצמה! ויתירה מזאת, הרמב"ם אומר שמצוות העשה בהדלקת המנורה היא בכלל לא ההדלקה – אלא: ההטבה.
מן הסתם, הטבה איכותית כזאת שהיא מסוגלת להגיע להדלקה:
באופן הזה שתהא השלהבת עולה מאליה!
וזה עידוד גדול לכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו,
המאמץ והעבודה שלנו – הם הם האור הגדול שהקב"ה מבקש מאיתנו שנדליק בעולם העשיה הזה.
ולסיום?
סיפור טרי שהגיע בעקבות הסיפור שלי יום שלישי,
לא שיניתי שום מילה-
לקרוא, לדמוע וכן לקנא,
לקנא בעמל…
שבת שלום
לאה
למי כותבים סיפור?
יש לי גם סיפור, חם מהתנור, וקשור לאהבת תורה, אז לשיקולכם אם להכניס אותו בזמן הקרוב…
רק מבקשת לא לקנא עד שגומרים לקרוא…השירים והריגושים של אתמול עוד מלווים אותי בכל רגע… לא מצליחה לעבוד…
הבן שלי מארגן כבר שנה "סדר לימוד" מעין סדר שלישי לילדים במחזור שלו, כיתה ח'
אתמול הם סיימו סדר זרעים מועד שחילקו ביניהם ולמדו בעיון!
ארגנו לבד אולם, מזרח עם רבנים, דרשן ידוע, זמר ואורגניסט, סעודה של ממש ועריכה (לא היה חסר כפית או קערה לסלט ירקות חי!) הכל בניצוח של הבן שלי, אבל עם המון הירתמות של כל החברים שפשוט סבבו אותו כמו מלך
וכל השנה הוא לומד בהתמדה גם בין הסדרים ובין לבין מארגן תמריצים לחברים. מי שילמד ב"תענית דיבור" כל השבוע יקבל קוגל / צ'ולנט, מי שילמד מעל X שעות יקבל כך וכך
וכל החברים איתו, נסחפים ונהנים
ואני מהצד אומרת מזמור לתודה ומתרגשת מהאהבה שלו לתורה, מהניתוב של המרץ, מהאהבה וההערצה של החברים שלו
אבל זה לא היה ככה תמיד…
בן בכור, הבן שלי, בן שכל החלומות התנקזו אליו
בהתחלה הוא היה "רק" שובב מאוד
שובב מאוד מאוד
שובב מאוד מאוד מאוד
אח"כ הוא לא הצליח ללמוד בקלות את האותיות, והניקוד
וכל נושא הקריאה היה קשה
התחלנו עם אבחונים,
טיפולים ושיעורים מפרכים, ישבתי איתו בגיל 5 כל יום!! וזה לא ממש הביא תועלת…
מסיבת חומש שהרגשתי בה שהבן שלך לא ממש קשור לכל מה שקורה כאן, ואנחנו מהצד… לא חוגגים עם כולם
היה קשה, אבל גייסתי את כל הסבלנות אליו, ואת כל המילים ניסיתי לרכז לתפילות,
דמעות היו שם ממילא
והשיניים שלו היו ישרות ואכולות למעלה ולמטה, מרוב שהוא חרק אותן אלו באלו בשינה (נס שהן היו שיני חלב)
פעם מאבחן ידוע, שהוא גם ד"ר לענייני קשב וריכוז, אמר לנו "שצריך שהוא יזיל ריר מהפה מרוב אהבת התורה כדי שיצליח ללמוד …"
עם המשפט הזה הלכתי אח"כ ברחוב כמו עיוורת, מרוב דמעות
ואז הפנמנו סוף סוף שהבעיה העיקרית היא קשב וריכוז, מעבר לדיסלקציה הידועה…
וטיפלנו, על אף שזה גם היה שלב שמצריך כוחות נפש להשלים איתו ולטפל…
ותבינו איך ילד כזה מלא בתיסכולים… ומרגיש חלש…
אז גם החברים הבינו (ואנחנו רואים ובוכים, מנסים לחזק אותו מבפנים)
החברים הציקו לו בכל הזדמנות
מימשו את המשפט שאם יש מישהו נמוך – דורכים עליו
שופכים לו את תכולת הילקוט על הרצפה
או מעלימים לו אותו בכוונה
או מרביצים עם מקל של מטאטא
או זורקים עליו ניירות
אבל תראו מה אהבת התורה, תפילות וסבלנות יכולים לעשות!!
