לתגובות הקוראות

מה בעניין המחיצה שמתעכבת?…

צודקות… יש בזה משהו לא ‘פיירי’ לאסוף תגובות ולא לפרסם. (‘מחיצה שמעכבת’ – מתאריך י”ט כסליו) אבל מה לעשות, שהתגובות דרשו טיפה יותר מאשר סינון קל, עידון פה ושם ופרסום… הנה, סיפור שהתחושה כלפיו אמביבלנטית קמעה… מצד אחד יש כאן סיפור מדהים על עובדת שעשתה צעד אמיץ וראוי להערכה – ולא רק בגלל הסוף המפעים שלו… אבל מאידך… אני קוראת אותו ותוהה… האם אין דרך נוספת? האם אין לנו יכולת להתפטר ‘בדרך המלך’ מהמטרד, עוד לפני שאנחנו מתפטרות מהעבודה?
העולם המערבי הקלוקל, שעל כורחו נאלץ לטעום מפרי הביאושים שרקח במהלך תקופת הניתוק ממקור מים חיים, הקים בית חולים מתחת הגשר. בית חולים? לא להיסחף… לדידינו, אפילו לא היינו מכנים את זה כ’מרפאת שדה מאולתרת’, אבל עדיין בשעת חירום בואו נזכור שאפילו להם יש כללי אתיקה המחייבים אותם לכבד את רצוננו להפרדה…

חברות… אני יודעת שזה לא פשוט…

קל לומר וקשששששה ליישם….

אז בשביל זה הזמנו את גב’ פייגי לברמן מנחת הורים ויועצת זוגית אישית וחינוכית , שתעשה לנו קצת ‘סדר’, וזאת הזדמנות שלכן אם יש שאלות ספציפיות… זה הזמן! – שבוע הבא היא כאן במדור בעז”ה.

בכל זאת אני מביאה את הסיפור הזה שהגיע בין שלל התגובות, ראשית, כי היא מדהימה, גיבורת הסיפור שלו… ושנית, כי מה לעשות שאנחנו לא מספיק אמיצות לשים גבול, לאזור אומץ ולומר בפנים חתומות: בבקשה לא לדבר איתי שלא בענייני עבודה…
אז עד אז… (ובעוד סיטואציות שעשויות לקרות) בואו ונלמד על איך להתנהג כשהמחיצה קורסת…

 

 

 

טוב אז הנה הגיע תור הסיפור שלי. כעוד תשובה לשאלה של היום 

אני לא יודעת לכתוב ככה ססגוני אז אפשר כמובן לשכתב את זה 

עבדתי במשרד מעורב שהיה מורכב ברובו מנשים ואנחנו היינו צוות רק של בנות

עם הזמן, המצב השתנה. התחילו להגיע הרבה גברים לעבודה, באופן  מכוון מצד ההנהלה למעלה.

הם רצו אנשים שיעבדו המון שעות.  אנשים שיוכלו להעביר גרסאות בלילה בלי הויכוחים הנצחיים שאני לא יכולה להישאר וכו’ בלי חופשות לידה וחופשות מחלת ילד בקיצר הם רצו גברים וזה מה שהם הביאו.

בתחילה זה היה רק בשדרה הניהולית למעלה ולא הרגשתי את זה, אחר כך זה נהיה המנהל הישיר שהיה אדם דתי מאוד ועניני מאוד וזה עוד אכשהו עבר… ואז…. אז הגיע X. X היה בחור דתי מאוד, חברמן מאד וחביב ‘מאד’. הוא הרגיש איתנו מאד ‘היימיש’ ואנחנו לא ידענו איך לאכול את זה…

בתחילה הייתי קשוחה ואנטיפטית. לא אני. הכי לא אני.

אני לא אחת שיודעת לשתוק. בכלל לא. אני חברמנית וכולן סביבי חברות טובות שלי בדרך כלל

בקיצר זה היה קשה . זה היה בלתי נסבל. לשתוק להיות נעכסית לא להגיב שוב ושוב

והוא , לא מבין עניין. ממשיך לדבר, להתעניין, לספר, לשתף. האמת, קצת לא הבנתי אותו. לא שם לב שאני בחיים לא עונה? 

אני לא מבינה את העולם הרקוב שבחוץ.

הוא היה גבר. ואני הייתי אשה. והוא היה נשוי אבא לכמה ואני נשואה ואמא לכמה, ושתינו אנשים דתיים שאמורים לא לדבר אחד עם השני. משום מה הוא לא הבין את זה. הוא לא הבין שהוא פשוט אמור לשתוק ולהיות עניני. לא הבין.

ואני… אני התחלתי להתעייף מהתפקיד הזה שלא היה תפור למידות שלי בכלל.

לאט לאט הרגשתי שכבר אין לי כח. לא, לא היה לי כוח לשתוק ולשתוק ושוב לשתוק.

הרגשתי שאני מתחילה להשבר מזה … כמו שמתארת כותבת הסיפור של היום 

 

ואז הגיעה הצעה אחרת. אמנם קרוב יותר לבית אבל הרבה חסרונות כנגד

השכר היה נמוך יותר, הרבה פחות ימי מחלה הרבה פחות ימי חופשה הרבה פחות הפרשות

ומצד שני דווקא בגלל שהעבודה הנוכחית שלי היתה רחוקה מן הבית היה לי זמן להתפלל בניחותא בבוקר ובצהרים 

מה שלא בטוח יהיה לי כשאני יעבור לעבודה הקרובה יותר

בקיצר התלבטתי והתלבטתי והתלבטתי ובעלי חשש מהירידה בשכר ואמר שגם ככה הוא לא ממש מסתדר 

ואז יום אחד, תוך כדי ההתלבטויות האלו, X נכנס לחדר בשביל לקשקש משהו, הוא התקרב ונשען על הכסא שלי בחוסר רגישות משווע.
זעתי הצידה באי נוחות ובאותו רגע ממש היה ברור לי והחלטתי ש- זהו. חותכים

עם כל השיקולים של בעד ונגד – זה השיקול המכריע. 

לא יכולה להמשיך לעבוד איתו נקודה סוף.

התקשרתי למקום ההוא ואמרתי שאני באה. איך אסתדר עם החופשות וימי מחלה? לא יודעת. לא משנה.

נשים פה לא אוהבות סיפורי מופתים אז מי שלא רוצה שתדלג  על השורה הבאה 

המלגה של בעלי עלתה בסכום שירד לי מהשכר  וזה כידוע נטו ולא ברוטו ככה שכלכלית לא הרגשנו שום שינוי לרעה

אבל זה לא הסוף. הסוף הוא שהיום אני בעבודה ההיא, מוקפת בנשים מהממות שכיף לי ללכת מידי בוקר לעבודה.

אבל הסוף הכי אמיתי… (ואני באמת לא רוצה ל’להוציא את העיניים’ למי שלא יכולה…) שכיף לי כל יום מחדש בעבודה, נשים מהממות, עבודה בריאה, ילדים כשחולים וכולנו מבינות זו את זו… 

 

זאת באמת המתנה הגדולה שלי מה’ על הצעד שעשיתי:)

תגובות הקוראות לסיפור מה בעניין המחיצה שמתעכבת?…

מתוך שלל התגובות המדהימות שקיבלנו, בחרנו אחת – שאותה העברנו לגב’ פייגי … אנחנו מזמינות אתכן לקרוא את התגובה הישרה והמקצועית שלה, ומציעות בחום לא לזלזל בחכמת הקהילה… יש המון מה ללמוד גם מהתגובות שבשטח:)

קודם כל כל הכבוד לך, מעריכה מאד את ההתמודדות והאומץ לקום ולעזוב

דבר שני העלית פה נקודה מאד כואבת ורגישה שאני בטוחה שיש עוד הרבה בנות טובות שמתמודדות איתה

בעבר עבדתי בחברה עם ראש צוות (לא דתי, נשוי עם כמה ילדים) מאד מאד נחמד

היה חשוב לו גם להיות כזה, והיה שואל שאלות מעבר לענייני עבודה, מסתכל מדי, מדבר מדי וכו’

היה לי מאד קשה להתנהל איתו וזה פגע בתפוקת העבודה שלי

עבדתי שם כמעט שנה ולא היה לי אומץ לעזוב כי לא היתה לי עבודה אחרת באותו זמן

הייתי גם די מבולבלת כי באמת לא כ”כ הבנתי והכרתי את העולם שבחוץ ב”ה ועד היום לא מכירה ולא רוצה להכיר

עד שבסופו של דבר סיימתי שם מצידו (הוא עשה את זה בצורה מאד לא יפה ומכובדת, וממש לא נחמדה, התפלאתי לאן כל הנחמדות נעלמה פתאום?)

הוא טען שלא עמדתי בדרישות העבודה.

מצד אחד מאד שמחתי, כי לא יכולתי להמשיך כבר לעבוד איתו

אך מצד שני נשארתי ללא עבודה

חשבתי על זה הרבה שאולי הייתי צריכה להגיד להנהלה מלמעלה

אבל לא ידעתי איך עושים את זה, איך לומר את הדברים בצורה מכובדת ובלי לפגוע בצד השני?

הם מבינים מה לא בסדר שראש צוות מדי נחמד?

הייתי שמחה מאד לשמוע מה עושים כשהמחיצה קורסת

הרי זה לא הגיוני שבגלל שמישהו לא מתנהג כמו שצריך נאבד את מקום העבודה

ומצד שני איך אפשר להמשיך לעבוד בכזה מקום? 

היתה זו קבוצה חרדית במקום חילוני כולן היו בנות טובות ומעולות

אולי חלקן קצת יותר זרמו ממני אבל לי זה היה מאד קשה ולא נעים כי עבדנו הרבה ביחד

חשוב לי לי לומר כאן שחובה להיות עם יד על הדופק

ראש צוות שהוא מדי נחמד, מדי זורם, מדי מתקשר

זו נקודה אדומה!

זה מאד משפיע על הרוחניות והיראת שמים

אחרי הכל אנחנו לא מלאכים

אני הייתי המון שותקת, לא מגיבה, לא זורמת

הרגשתי לפעמים לא נעים שאני צריכה להתנהג ככה

מה גם שזה מאד מנוגד לאופיי כי אני מאד זורמת תקשורתית וחברותית 

זה בפירוש לא היה קל, התמודדות יומיומית קשה מאד

כל הזמן התפללתי לד’ חזק מאד שיאיר את עיני מה לעשות

וזהו בעיקרון כאן הסתיים הסיפור, מבחינתי לא חיכיתי לשום שכר או נס

פשוט ישבתי בבית ללא עבודה אבל עם תחושה עילאית שהיה לי שווה להפסיד את העבודה ולא את הרוחניות

אבל מי שאוהבת סיפורי ניסים יכולה להמשיך לקרוא 

כנראה שיש שכר למי שעומד בניסיון, ואצל ד’ נרשם כל יום של התמודדות בגבורה

ד’ שלח לי בצורה מופלאה עבודה מדהימה הרבה יותר

כיום אני עובדת במקום שמור מאד עם בנות מיוחדות ושכר יותר גבוה עם תנאים מעולים ב”ה

קיבלתי מתנה מד’ ראש צוות אישה חרדית, צדיקה, מדהימה ומהממת

והכי חשוב כל המנהלים פה פשוט (כל כך לא פשוט) ענייניים!!!

תשובה:

….

בתחילת הסיפור את רושמת הקדמה,

שאולי עדיף למצוא דרך להציב גבולות לסביבה במקום העבודה הנוכחי, מאשר להתפטר.

לדעתי, זה יכול להיות נכון,

אך ממש לא במקרה המסופר!!!

גבר דתי שנשען על כיסא של בחורה חרדית,

זה אומר שיש לו כוונות, והן לא טובות.

זה הרבה מעבר לסתם פטפטן שלא מבין רמזים.

לדעתי, במקרה זה, הברירה היחידה היתה פשוט לברוח.

לא יודעת אם תגובתי ראויה לפרסום ככתבה,

אבל חשוב שבנות (בעיקר אלו שסיימו לא מזמן את הסמינר,

ועדיין תמימות ולא מבינות מה יכול לקרות)

תדענה שחובה לפקוח עיניים ואוזניים,

וזה לא רק “לפנים משורת הדין” או צידקות.

בעקבות הסיפור קראתי גם חלק (מחוסר זמן לא גמרתי) מהקובץ “שומרות על גבולות”

דבר ראשון כל המיילים וקו הטלפון נותנים לי הרבה חיזוק ועזרים לי לשמור על הגדרים שלי בכל הנושא הזה של עבודה.

אני עובדת במשרד שרק אחרי שהתחלתי לעבוד, גיליתי שהוא רק גברים ומתוכם רק חרדי אחד. בהתחלה היה לי חדר נפרד, והעובד החרדי דאג לי לסינון על המחשב ושאף אחד לא יתישב לעבוד בחדר שלי.

חזרתי מחופשת לידה ולהפתעתי, הם עברו למקום אחר יותר קטן, חדר אחד לכולם. העובד החרדי עזב, ואני אמורה לשבת בחדר אחד לא גדול עם הבוס (דתי לאומי). בהתעיצות עם רב, הוחלט לא לעזוב את העבודה.

כמה דברים מאד עוזרים לי במצב הזה (הלא קל בכלל!) ויכולים לעזור לעוד נשים:

– אני לא קוראת בשם פרטי. לא הצלחתי להסביר לבוס לא להשתמש בשם שלי, אבל לא ספרתי על השם השני שלי, שכולם מחוץ לעבודה קוראים לי.

– אני פונה אל כל הגברים גם לקוחות חילונים שלא מבינים למה, בגוף שלישי.

– בנות כתבו שהן מנסות לדמיין מה היה קורה עם הבעל היה רואה אותן במשרד, במקום לדמיין תביאו אותו! כן, שיבוא מדי פעם, יראה נוכחות ויראה גם אם מה את מתמודדת כל הזמן. שיהיה לו את הטלפון של הבוס כדי שהוא יוכל לדבר איתו ישירות. נכון אנחנו לא בגן שצריך שאמא תבוא להשגיח עלינו, אבל מנסיון, כשהבעל בתמונה באופן קבוע, היחס אחר לגמרי.

אין ענין לנסות להסתיר את הנסיונות ממנו, יש לספר כל יום עם ממה התמודדתי, הוא כבר יתן את הגבולות וישאל רב במקרה הצורך. ויתן לנו את החיזוק לעמוד כנגד כל הפיתויים.

מקנאת בך, כל הכבוד!

אני בעיצומו של המקרה ההפוך…

משרד שלם של גברים מכבדים. מכובדים. בוגרים. נעימים. ענייניים. מקצועיים. לא מחפשים בעיות ונותנים לי לקבוע בעצמי את הכללים.

אבל אנחנו צוות.

אנחנו חותרים ביחד אל אותה מטרה.

אנחנו משלבים ידיים באופן וירטואלי.

ואני בתפקיד די משמעותי ומאוד מוערך.

אז נכון שאני לא מעבירה דברים מיד ליד ולא ניגשת לחדרים הפנימיים ונזהרת במה שצריך, וגם הם משיבים באותה מטבע מכובדת ומרוחקת-

אבל אני מכירה אותם כעל כף ידי ויודעת מראש איך הם יגיבו ומה הם יחשבו. אני יודעת מה הם יאהבו ומה לא, ואני ערה להרגלים הכי יומיומיים שלהם, ואני מרגישה בנוח בנוכחותם.

והכי גרוע שגם הם כלפיי אותו הדבר.

הבנתי שזה לא יכול להימשך ויום אחד החלטתי לקום ולהתפטר.

בעלי שיכנע אותי להתייעץ עם הרב שלנו, והרב אמר לא לעזוב לפני שיש עבודה אחרת.

אז כרגע אני מחפשת עבודה מתוך קושי מסויים (כי בכנות, זה מקום עבודה מצויין),

ומקווה למצוא משהו שיאפשר לי לעזוב מתוך שמחה של מצווה

(אם למישהי יש הצעה אשמח…)

ובינתיים… הולכת על חבל מתוח בין שני צוקים כשמתחת תהום… מנסה למזער נזקים… ומתפללת!!!

משהו כאן חסר, איפה דעת תורה? למה לא שומעים, ששואלים רב, והוא המכריע. ולא שאנו מכריעים על דעת עצמינו?

תגובת המערכת: הבאנו בעבר ד”ת בנושא בעניין דומה שכוחו יפה גם כאן:

הגמרא במסכת יומא פ”ג מתארת מצב של שאלה האם חולה צריך לצום או לא, ואומרת הגמרא כך: אמר ר’ ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה מאי טעמא (מה הטעם) לב יודע מרת נפשו (משלי י”ד י’)
שימו לב, מדובר במקרה שהרופאים הבקיאים אומרים שיכול לצום, ואף על פי כן, אומרת הגמרא שהרגשת האדם בעצמו עולה על החלטת הרופא. כי לב יודע מרת נפשו.
וכך המשיך הרב והסביר: כשעובדת חשה שסביבת עבודה מסויימת, מהווה היזק רוחני עבורה, יש מקום להניח שבאמת היא עלולה להינזק. לב יודע מרת נפשו.
הסכנה היא שפעמים רבות, הלב מרגיש אולם אין לנו פנאי או אומץ להקשיב לתחושות הללו, ואז… לאט לאט, הלב עלול להיפגע ולאבד את תחושת נפשו…

ההימצאות בחברה המתוארת בסיפור ובאופן הזה בו היא מצאה את עצמה יחידה באוירה חילונית ובנסיונות קשים היא אכן מסוכנת.

עם זאת, ברוב המקרים, כן מדובר בגורמים נוספים כגון: עול הפרנסה או אפשרות למניעת הסיכונים וכו’ ובודאי ראוי בשעת הספק ובמיוחד טרם נקיטת צעדים מעשיים, לבצע את הדברים בהתייעצות עם גדולים, במחשבה ומתוך שיקול דעת ומסתבר שאם אישה תפנה לרב ותגיד שהיא לא מסוגלת להמשיך כי מקום העבודה מזיק אותה רוחנית , גם התשובה תהיה בהתאם .

שלום,

אני עובדת בעלת וותק יחסית וכבר אפילו יש לי בנות בהייטק (ובשמורה כמובן).

כנראה בגלל גילי רואות בי העובדות הצעירות כתובת. לפני תקופה הגיעו אלי חברות צעירות וספרו שיש עובד שנכנס המון לחדר שלהן ומדבר איתן בצורה מטרידה ממש. הן לא העיזו בשום אופן להתלונן וביקשו שאעשה זאת במקומן. 

ועל זה רציתי לספר:

הרגשתי שממש רציתי לעזור בזה, גם בשביל ‘למען ישמעו ויראו’. רציתי שיהיה ברור להם ש’מסוכן’ להתחיל עם חרדיות…

תכלס’ זאת היתה פרוצדורה מסויימת… שלחתי מייל ואח”כ התקשרו אלי. הסברתי את הרגישות ושמושאת הסיפור לא מעוניינת להיחסף. הם התייחסו מאד ברצינות וזימנו אותי לפגישה.

סיפרתי להם את הכל (וגם עוד כמה דברים שידעתי על העובד ההוא מסיפורים של בנות אחרות)

בסופו של דבר קראו לו ו’ניערו’ אותו…
היום אני רואה שהוא נזהר מהחרדיות כמו שצריך…

מה שחשוב לי להגיד זה ששאלתי אותם: מה נקרא ‘אסור’. אנחנו בסטנדרטים מאד גבוהים של רגישות. האם ‘הם’ אמורים להתיישר איתנו או אנחנו איתם?

תשובתם היתה ש:חד משמעית אנחנו אלו שקובעות את הגבול!

כל אישה מותר לה להחליט מה רמת המרחק והגבולות שמתאימים לה – והעובדים חייבים לכבד זאת (ובמילים שלהם: אחרת זה פלילי…)

בכל מקרה, הם הדגישו לי שהעובדת חייבת לומר ברור את מה שהיא מצפה:

לדוגמא, עובדת שאומרת למשהו: בבקשה לא לדבר איתי שלא בענייני עבודה. האמירה הזו שלה מאד מחייבת ומבחינת העובד לשאול אותה “איך היה לך בחופש” – זה משהו שהוא מוזהר עליו מעל גבי כל לוח מודעות במרחב התעסוקתי:)

שלום,

לא יכולה לעבור לסדר היום אחרי כזה סיפור 

בלי לכתוב כלום על נושא הטרדה מינית-

התיאור בסיפור- העובד נשען לה על הכסא והתקרב אליה בצורה לא נעימה!!!!

לדעתי יש פה ממש תאור חי של הטרדה, זה הרבה מעבר לנושא הצניעות, 

זה אומנם משהו שבתור חרדיות אנחנו משתדלות לא להגיד בקול, אבל לצערי זה קיים בכל מקום!!! ודווקא התאור בסיפור של אדם חברהמן ונחמד שלא מבין (או לא רוצה להבין) שהיא לא רוצה להתעסק איתו זה בעיניי חמור מאד.

בתור במה לסיפורים אני חושבת שאתם חייבים להעיר את תשומת הלב לנושא (מעבר לדיבורים על צניעות וכו’)  זה מה שגרם לעובדת לעזוב את העבודה – יש דרכים מקצועיות לטפל בזה, צריך להתלונן לפני המעסיק או לפנות לגורם שיודע איך מטפלים בנושא ומה אומרים במצבים כאלה- לדעתי פשוט חבל שלא נעשה.

זה נושא חמור מאד ואסור שיעבור לסדר היום!!!!!

אשמח להוסיף מנסיוני

יש דרך שהיא לא לקום ולהתפטר- ולא חלילה שאני לא מעריכה מאוד את הצעד האמיץ, והנה רואים שגם הקב”ה שילם לה על זה מייד ובעולם הזה…

אבל יש עוד דרך התמודדות שהיא לא תלונה במשטרה:) ועדיין לא “לסבול בשקט”

אצלינו בחברה שעמוסה בנשים חרדיות, הסתובב עובד מרקע דתי מעורפל, ומדי פעם שלף משפט לא מתאים לאחת הנשים. כל פעם למישהי אחרת, ובתחום אחר, זה גרם לאווירה לא נעימה, הביך והפריע, ולא ידענו מה לעשות עם זה, לא רצינו לגרום נזק , אבל להמשיך ו”להינות” מאימרות הכנף לא בא בחשבון, הפתרון היה לגשת לאחת הנשים החרדיות בדרג המינהלי אצלינו, ולספר לה שהוא לא ממש מכיר את דרך התקשורת המקובלת אצלינו, והיא פשוט מצאה דרך להעביר לו את המסר. הוא התנצל ותרץ את זה ברקע שלו ובתום לב. או שכן או שלא, לנו זה הפסיק לחלוטין.

מה שאני באה לאמר הוא, תעמדי על זכויותייך לסביבת עבודה הולמת ומתאימה, תחפשי לך את האיש הנכון לפנות אליו, לא תמיד צריך לעורר מהומות, אבל לדרוש את המגיע לך, שזה לבוא לעבודה בשלווה ובצורה המתאימה לך ולאורח חייך.

שלום,

ב”ה אני עובדת בחברת נשים בלבד אבל פעם בשבוע נוסעים לחברה מחוץ לעיר,

שם כידוע יש חילונים מנותקים לחלטין, שלא מבינים הרבה….

היה שם אחד שמאוד אהב לדבר עם ה”חרדיות” במיוחד אהב לדבר עם מי שאוטוטו הולכת ללדת… 

שזה כלל שאלות נוסח “כבר לסחוב” וכו’….

לי ממש ממש ממש לא התאים הסגנון (מותר לאמר הגעיל אותי?!) 

שאר הבנות פשוט ניסו לא להתייחס, אבל אני גם לא יכולתי לשמוע כזה דבר, וכשהוא התחיל לשאול אותי(ולספר איך היה לו בלידה של אשתו וכו….) אמרתי לו בלי להתבלבל שאני לא אוהבת שמתייחסים לנושא הזה, אל תזכירו לי שאני בהריון וזהו. וכשהוא שכח הזכרתי לו שוב בתקיפות וזה נגמר (בלי להתבלבל אמרתי.. לא ממש, כמעט הקול שלי רעד שהודעתי לו שאני לא מוכנה לשמוע הערות בנושא, למה אנחנו כ”כ מפחדות?!?!?!? ממי? מותר לנו לחשוב מה שאנחנו רוצות, אז למה זה מביך אותנו לאמר לא מתאים לי? …. למה אין לנו מספיק בטחון עצמי?)

ולכן אני ממליצה מיד כשמזהים עובד כזה, לחתוך מיד, אם לא חותכים מיד הם מבינים שזה “מותר” ואחרי כמה וחודשים לאמר שזה לא מוצא חן בענייך זה סתירה לאיך היתחסת עד היום (כלומר זה בעצם מותר אם את רוצה, אז תרשי לעצמך…)

אז בהצלחה לנו בנסיונות המורכבים האלו, ואולי הגיע הזמן למיילים עם חיזוקים קצרים קצת “פמיניסטים”, שיתנו לנו את הכוחות לעמוד על שלנו. 

דוגמא שנתנה לי הרבה, ראיתי בעבודה אצלנו אחד שקרא לעובדת חילוניה “מותק” היא מיד התעצבנה עליו והודיעה לו שזה ממש ממש לא מתאים לה, זה היה לעיני כל החדר, אבל לה לא היה אכפת, היא הבינה שהוא פגע בכבוד שלה והיא לא מוכנה להבליג על זה, זה עניין שככה מגדלים אותם, לא לתת לגבר לדבר איתך ככה, בסוף אנחנו אלו שחסרות ביטחון

אולי אפילו כדאי שנקבל טיפים והבהרה כמה זה מקובל היום בעולם הכללי לעמוד על שלי כאישה, ומהמקום הזה לדרוש, ולהסביר את הגבולות שלי כחרדית, אתם החילונים הרי בעד הכלת השונה, אז בבקשה …

ותודה לשמורה על כל החיזוקים, זה מה שנותן את הכח!

ספור מיוחד מאד!!!!!!!

מחזק כל אחת במקום שלה, אבל כולנו במקום לא פשוט בכלל!!!

הזדהיתי מאד עם ההקדמה של לאה – לא מתאים תמיד לשתף והסיטואציות לא תמיד סטריליות

עשיתן את זה ברגישות והמון טקט כך שהבנו היטב את המסר 

בתפילה תמידית שלא נכשל לעולם ועד

המון תודה

פשוט, אבל ממש פשוט שאהבתי את הסיפור הספציפי הזה,

רק הערה קטנה לגבי חופשות מחלה, מנסיון, לא כדאי לחשוב מראש על חופשות מחלה – זה לגמרי לא רלונטי. (כנ”ל חופשות) זה מעבר ליכולת הבחירה שלנו… 

כל הכבוד לגיבורת הסיפור – שאחרי תקופה עדיין  הפריע לה ה”חמימות” יתר, בדר”כ הרגישות הולכת ונחלשת.

 

אנא הביאו עוד סיפורים מחזקים כאלה על התגברות ועל שמירת מרחק – אנחנו צריכות את זה כל הזמן זאת התמודדות שדורשת הרבה כוח וכל סיפור כזה מחזק ונותן עוד כוח להתמודד! (אני מסתכלת על התהליך ,על שמירת המרחק ולאו דווקא על המעבר – למרות שאני מעריצה אותה על הצעד הזה להן…)

אני מזדהה מאד.

לאחרונה קיבלתי גם כזאת ‘מחווה’ בכיסא שלי … השם ירחם

מאז ברוך השם לא היה כלום

אבל ניסחתי לעצמי משפט 

אני רוצה לשמור על ארבע האמות שלי . בסדר ?

ואם הוא לא מבין. להגיד במפורש

בבקשה לא לגעת בכיסא שלי !

גם אם אחר כך עוזבים את העבודה 

יש כבוד שמותר לנו לדרוש במפורש !!!

וואוו מדהים..אבל תכלס לדעתי על התנהגות כזו וודאי שהיא היתה יכולה לדווח לממונים הספציפיים בכל משרד, נראה לי שהיו מפטרים אותו!

רציתי רק לחזק את ידיך 

ולומר שכשאנחנו מבינות שאנחנו בניסיון שגדול עלינו 

זה המקום לצאת מהניסיון!

וזה קשה מאד 

כי אנחנו אוהבות להישאר במקום שהיינו בו וקשה לעשות שינויים במיוחד שהדבר מקשה כלכלית (כך חשבת..)

 

מעריצה!!!!!!!!!!!!!

שלום

קוראת ולא מאמינה.

“האם אין דרך נוספת”.

האם מאמר חז”ל אין אפוטרופוס לעריות אינו חל אצלנו?

האם את יודעת כמה אסונות כבר התרחשו בתוך הציבור החרדי בעקבות מקומות עבודה? ולאו דווקא בהייטק.

כן, אני מתכנתת, ומכירה לצערי את צער הפרנסה.

אבל בשם הרב וואזנר ז”ל שמעתי “השלחן הזה ראה הרבה דמעות מזה שהאשה מפרנסת”. [הוא התכוון לגיטין].

וזה שאני לא ממשיכה ומפרטת זה רק מפני החשש מניבול פה ורכילות. מדובר באסונות שהתרחשו במקומות עבודה ‘סופר’ חרדים, בתוך עמותות חסד.

מיוסף הצדיק למדנו שאין דרך אחרת. והוא היה עבד. אנוס לעבוד אצל אדונו.

כדאי אולי שחוץ מלהזמין מנחת הורים, תזמיני איזה רב דיין שיושב בבית דין. שיקרא את הסיפור הזה.

אשמח מאד שתוסיפו עוד סיפורים על הנושא.

לי אישית זה מה שהכי קשה בעבודה המעורבת.

 

גם אני חווה על בשרי את המלחמה על “המחיצות” בכל התחומים אפילו עם הנשים. 

אצלי למשל, היה צורך להלחם בשיניים גם על מחיצה פיזית ביני לעובד נוסף שעובד איתי בחדר. (כולל פניות חוזרות ונישנות לבוסים, והסבר להם ולעובד על הנחיצות מצידי, וכולל ספיגה של כל התגובות של הח’ברה אח”כ…)

אני חושבת שבנושא הזה צריך כל הזמן להתחזק כי ככל שעובר הזמן מרגישים יותר ויותר בנח אחד עם השני וזה נהיה יותר ויותר קשה אין את הבושה הטבעית שהיתה בהתחלה. 

 

אחד הדברים שנותנים לי המון כח זה הסיפורים,כשרואים שנשים אחרות גם מתמודדות ומצליחות!

יישר כחכן.

וואו! כל הכבוד!

איזה סיפור מדהים ומרגש!

זה הזכיר לי שהייתי פעם בראיון עבודה שהבוס חילוני אבל החזיק עצמו כ’דתי’… וכחלק מהראיון הוא רצה שאשב קצת עם אחד העובדים שלו שהיה חדש ונלמד ביחד משהו בקשר לעבודה…

זה היה כל כך לא לעניין, איך שישבנו אחד ליד השני והם עשו צחוקים… ידעתי מיד ששם אני לא יעבוד! והבוס דווקא מאוד רצה שתהיה לו איזו חרדית במשרד. כשהוא שאל אותי למה, אז עניתי לו תשובה מתחמקת, אבל הייתי שלמה עם זה מאוד!

 

תודה על השיתוף בסיפור העוצמתי שלך! נותן המון כוח!

וזה כן כיף לקרוא סיפורים שרואים בהם את יד ד’ יחסית מיד!

מחזק כ”כ! 

מעריכה מאד את הצעד הנכון שעשית. וברור לי שזה מה שהיית צריכה לעשות.

כשיש לנו נסיון ויש דרך לברוח ממנו, התפקיד הוא לקום ולברוח..

מדהימה!

ואת צודקת בכל מילה לצערי יש כאלה שפשוט לא יקלטו שאת מסרבת שוב ושוב הם לא יפסיקו לנסות שמא תישברי ו–תזרמי כבר…

בעבודה שלי לא מפסיקים להציע לי איזה קפה טעים כזה… (מה אני לא יודעת גם ללחוץ על כפתור מסכן שיכין קפה סה”כ?! למה מי אתה בעלי שתכין לי קפה טעים?!)

חיזקת מאוד! תודה רבה!!

לזה יקרא מסירות נפש בדורינו  – סיפור מדהים , רציתי להפנות תשומת ליבכם שבסיפור היה מדובר באדם דתי … ואני שומעת מסביבי הרבה נשים שעובדות עם גברים משלנו והמצב ממש מביש  – הישמרו מהמוכר יותר מהזר – אני עובדת בחברה חילונית עם אנשים שמכבדים ערכים ולא מנסים בכוח להתערבב לפטפט וכו כי הם מבינים שנשים חרדיות הם שונות .יש דיסטנס טבעי, אין נושאי שיחה ופוליטיקה כמעט ועוד …

מדהים ומחזק!!!!!!!!!

תודה רבה!!

עם סיפורים כ”כ רלוונטיים אמיתיים וחשובים,

הרבה נשים מאבדות את הרגישות ומתבלבלות בפרט כשמדובר באדם דתי..

ולכן זה חשוב להעלות את הסיפורים האלה עם הדקויות הרגישות הללו שרק אנחנו (לצערי) מבינות ברגש העמוק שלנו מה הבעיה..

שוב תודה

תודה ענקית על השליחה מחדש של הקובץ ‘שומרות על הגבולות’.

‘בלעתי ‘ אותו (-: , הנושא הזה כ”כ בסיסי ומצריך תזכורות וחיזוק תמידי!!! ותמיד יש מה לחזק ולקבל…. ורק בשמורה אפשר למצוא כזה אוצר.

 

כתבתם שאולי יש עוד דרכים נוספות חוץ מלהתפטר

ואת לגמרי צודקת

אבל טוב שהבאתם את הסיפור הזה, כי לצערי, יש מצבים ואנשים

שככל הנראה הפתרון הוא ממש לעזוב

אם העובד ההוא, לא הבין אחרי עשרות שתיקות שלה, את המשמעות

אם הוא מתנהל בצורה שלא מקובלת גם על אנשים פחות שמורים

אז לא ברור עד כמה העמדתו במקום תעזור,

זה גם עלול לפתוח שיח, שלא בטוח לעניין, בטח לא עם סוג כזה של אנשים

פעמים רבות, בורא עולם רוצה לתת לנו מתנה, אבל משאיר לנו את הבחירה אם לזכות בזה

כך אני מרגישה, היה גם כאן בסיפור

תודה על השיתוף, ותודה בכלל!

נהנית כל שבוע מהטור המדהים הזה ומכול השאר…

תודה על הסיפור השבוע, הוא נגע בנקודה שההתמודדות בה מצריכה הרבה כוחות והרבה רצון לעשות את רצון ה’ באמת!

גם אני לפעמים מרגישה שאולי זה לא “מענטש” וחוץ מזה, שבינינו, כל אחת רוצה למצוא חן בעייני הסובבים אותה ושידעו שהיא חכמה ואינטלגנטית ומבינה עניין והמוריסטית ומצחיקה וכו”,

דרך שעזרה לי היא שכשאני מדברת עם כזה אדם, מבחינתי הוא ממש לא כמוני….. הרי לא היה אכפת לי שחמור יחשוב שאני טפשה או מתנשאת או משהו…

ואו וואו וואו!

זה הגיע לי בכזה זמן טוב!!!

 

בדיוק התחלתי השבוע עבודה חדשה, והנה 3 ימים אחרי שאני מתחבטת בדיוק בשאלות האלו נוחת לי במייל הקובץ! כל כך מדהים לקרוא את המסירות נפש של הנשים בדורנו.

רציתי להוסיף כמה דברים מניסיוני (העשיר 🙂 )

  1. דבר נוסף שלא קל הוא הרי אני ממש משתדלת שלא לקרוא בשם הפרטי
  2. אחרי פעם פעמיים שלוש שמתעלמים, מגיבים לבדיחות וקריצות בחיוך קל, מנומס בלי להמשיך את השיח, לרוב הצד השני מבין את הרמז וממעט בנסיונות.
  3. עצה מובהקת שעזרה לי מאוד: לא להבדיל בין הגברים לבין הנשים החילוניות, להתייחס אליהם שוה בשווה, ברגע שמתחילים לענות בצורה נחמדה וחברית לנשים הגברים ישר מתערבים או מנסים מעצמם אחר כך גם (הם באמת לא מצליחים להבין את ההבדל הזה?!)

קראתי וכרגיל, נהניתי.

ישר כח על הכל.

הפעם, מעבר לסיפור המרשים והמסר המעשיר נתפסתי למסר “סמוי”:

לגיבורת הסיפור הייתה הצעת עבודה שהיא התלבטה לגביה

והנסיון שעמד לפיתחה הוביל אותה להחלטה לעזוב ולעבור למרות הקשיים.

מה היא הייתה עושה באותו נסיון אם לא היה לה מקום אחר?

מסקנה בעיני היא שאין נסיון ניתן לאדם ללא כלים לעמוד בו

משמים העמידו אותה בנסיון ונתנו לה “חבל קפיצה”, הכינו לה עבודה אחרת. עדיין היה זה נסיון והעבודה האחרת הייתה נראית מוצלחת פחות. אבל היא הייתה קיימת.

יתכן שנשים אחרות יקבלו כלים להתמודד במקום שלהן

ואחרות שהן חזקות כל כך והכלים האישיותיים שלהם מאפשרים להם (ולבעליהן) לעזוב לגמרי בלי אופציה שנראית בעיניים.

זה לא משנה

מה שמשנה וחשוב לזכור שאין נסיון ללא כלים. בהתאמה לכל אחת ואחת

שוב תודה רבה על הארגון המדהים והתורם המיוחד הזה

תודה רבה על הסיפור המחזק!

הניסיון להיות אסרטיביים ולעמוד על העקרונות שלנו, 

תופס אותנו כבר גם בגבולות שלנו

בין החברות שלנו, 

בואו נזכור שאנחנו מהנבחרת של הקב”ה

ונכבד את המעמד שלנו!

בקשר למשפט שנשים פה לא אוהבות סיפורי מופתים- מאד הפריע לי,

אנחנו מאמינות בהשגחה פרטית, 

ואין ספק שהקב”ה רואה כל השתדלות שלנו 

ומוטל וחובה עלינו לפקוח עיניים ולראות את חיוכי ההשגחה שאנחנו מקבלים ממנו. 

ולפרסם זאת, כמו שכת’ שיחו בכל נפלאותיו

סיפור מדהים!!

כתבת בשורה האחרונה כ

זאת באמת המתנה הגדולה שלי מה’ על הצעד שעשיתי:)

 

תדעי לך שזה לא נכון,

הקב”ה תמיד רצה רוצה וירצה להשפיע עלינו כל טוב,

זו את שעשית את השינוי ונתת לצינור להיפתח ולשפע לרדת!!

אשריך!!

תודה!! חזק!! חיזקת אותי!!

כולי צמרמורות!!!!

מעריכה מאוד מאוד!!!

יש מצבים שאין דרך הגיונית לתקן את המצב מלבד לעזוב.
וצריך הרבה ישרות ואומץ כדי לעשות זאת.

כל הכבוד על האומץ לעבור לעבודה עם שכר נמוך יותר,

מזדהה מאוד עם תחושת ההתעייפות מלשתוק ולשתוק…