משמרת שניה. שמירה ראשונה…
לתגובות הקוראות
אני ריקי, בת 24 וכמה חודשים (יותר מ12:))
את האמת, באיזה שהוא מקום בלב נהניתי מהמצב. זה נשמע נורא, ואני כמובן כואבת את כאבו של העם וחוליו, אבל תרשו לי לדבר כמה דקות על המקום האישי שלי בתוך הבלגן הגדול.
כאמור, אני רווקה ועיתותי בידי מה שבעצם היה אמור לאפשר לי התכרבלות יומית במיטה עד שהבית משתתק מאחיותי התלמידות, הגעה למטבח כשציודו הושלם בסחורה טריה, ארוחת בוקר נינוחה על קפה ועיתון של בוקר ויציאה נינוחה ב10-11 לעוד יום עבודה.
אני מקפידה לא לעשות את זה ולא בגלל שמשהו צריך אותי בעמדתי ב8:00 בבוקר, אלא משום שאם אני מגיעה ב11, זה אומר שאני עוזבת ב7 בערב. ולמי שקצת מכירה '"שראל של היום, היא לא ישראל של… הלילה" ומקום העבודה של היום, כשכל החברות האברכיות בשטח, מקבל פנים אחרות לגמרי רגי אחרי שהאמהות המסורות מעיפות את המקלדות וטסות להסעה.
זה המצב. לקח לי קצת זמן לקלוט אותו. אבל בעקבות אחד ממפגשי 'הנבחרת' של השמורה, משהי זרקה את זה ובעצם היא העלתה לי לתודעה מה שהרגשתי כל הזמן ובשקט קיבלתי על עצמי, למרות שאני ממש לא מחוייבת טכנית, להשתדל ולהחתים כרטיס בשעות החופפות לשעות העבודה שרוב החרדיות שוהות במתחם.
אני מתנצלת מכל הצדיקות שאין להן אף פעם שום יצר הרע לכלום… אבל אצלי דווקא הוא קיים ומזכיר את עצמו. וכן… הוא מציף לי מפעם לפעם את הקושי ושואל אותי לפעמים האם אני סגורה על זה שאני חייבת, ומה? אני לא יכולה לשמור על עצמי גם ככה וכו' וכו'
רובכן מכירות אותו לבד ולא צריכות את התייוון שלי:).
שוב התנצלות. אבל כן. כשנקראתי למנהלת והיא הודיעה לי שאני משובצת בתקופת הקורונה למשמרת 2, שמחתי.
כן, זה המצב, וזה מה שה' הביא לי, וזהו…
וכאן מתחיל הסיפור:
הגעתי ביום הראשון לעבודה. רק מחצית מהעובדים איישו את העמדות. כולם הסתובבו בזהירות ולא הוציאו את האף מהמסיכה. תכל'ס, האוירה היתה… שמורה למהדרין… 🙂
ככה עבר שבוע שלם.
בשבוע השני משהו התרופף. אנשים העיזו כבר להציץ לחדר השני, ונעמדו לשיחות של (כמעט) שני מטר.
ואז זה הגיע.
לא אפרט מידי, מי שמבינה מבינה, אבל שמתי לב שיש משהו שמגיע ונעצר 'במקרה' בדיוק ליד העמדה שלי. פעם הוא בא לשאול אם יש לי חלב, למחרת נשפך לו מהקפה בדיוק כשעבר ליד החדש שלי והוא היה חייב טישיו מהשולחן שלי ובפעם השניה בלי סיבה מיוחדת, סתם לשאול איך אני עם הקורונה. עניתי בכמה מילים. אפילו לא ממש שמתי לב.
אני כותבת לכם עכשיו, השעה 22:30. עומדות לי דמעות בעיניים, כי אני לא מאמינה על עצמי ואני חייבת לכתוב לכם. בכלל לא בטוחה שאשלח.
ביררתי אצל הרב את סוגיית הייחוד בשעה המאוחרת, אבל איך שהוא התרופפה לי השמירה הבסיסית…
אני לא מאמינה על עצמי.
אני?… שכל כך מודעת לבעייתיות של שהייה בשעות המאוחרות בעבודה???..
כנראה שכן.
אני מרגישה שהמאמץ שאני משקיעה בשגרה עמד לי עכשיו לתפוס את עצמי ברגע קריטי, ולחזור לאיפוס.
ולהבנה שאין.
אין ולו שיחה קלה עם אף אחד מהם…
דווקא עכשיו כשאנחנו רואים מה החשיבות של הגנה… יש לי גם מה לענות לקול המתקומם שבי…
ולהבין כמה קריטית השמירה במשמרת השניה.
תגובות הקוראות לסיפור משמרת שניה. שמירה ראשונה…
אשריך!
תפסת אותי בנקודה כ"כ חזקה אולי כי גם אני כמוך רווקה בת 26+ אמנם אני צריכה להתייצב בעבודה בשעות הבוקר כך שאין לי את הנסיון שלך,
הנסיון שלי זה שאני עובדת לבד בת יחידה בין כמה גברים לא דתיים… מצד אחד יש דיסטנס מאוד חזק (שלא תמיד קיים במקומות דתיים) מצד שני הזמן עושה את שלו ולאט לאט מתחיל להיות משעמם… וכמעט יוצא מהפה לכנות בשם פרטי אך אני מזכירה לעצמי כל הזמן את תפקידי בעולם! ואת המקום שלי כבת בית יעקב! (לא קוראת בשמות פרטיים גם לא במייל – זה לא קל!!! ומקצרת בשיחה גם בדברים טכניים)
לאחרונה כמו כולם הוצרכתי להכניס מחשב לבית של ההורים שלי (אני עובדת חיונית אבל הזמינו לי ציוד חדש למקרה שיהיה סגר)
היה ברור לי שהמחשב החסום הוא נטו לצרכי עבודה ואז כשהוא הותקן שמעתי קול שאומר רק להכנס למייל שלי (אין לי זמן בעבודה לשבת עליו)
אבל באותה שניה העפתי את המחשבה הזו מהחלון והמחשב החדש שוכב כאבן שאין לה הופכין… בתקווה שבקרוב אחזיר אותו למשרד…
מה שהדהים אותי זה הקלות של היצר הרע שבשניות מנסה להפוך את הקערה ולהראות שמה
שנראה בתחילה כמוקצה ואסור מתחיל להראות כלמה לא? ורק את זה…
מה שנתן לי את הכח זה הידיעה שאני מחוברת לקהילה המדהימה הזו אין לי ספק שהקבלות והמעשים שנעשים כאן מליצי יושר על הדור כולו…
בזכות נשים נגאלו… ובזכות נשות שמורה ניגאל בעז"ה בקרוב ברחמים!
באופן כללי אני מרגישה שהזמן הקשה ביותר אצלי בשמירה על שיחה עם גברים זה "כשמשהו קורה…." כי באופן טבעי כל אחד מעדכן ומתעדכן מה הולך אצל האחרים….
לי אישית אתמול היתה סטירת לחי לא נעימה…. אני עובדת במשרד חרדי ובדרך כלל נזהרת מאד מדיבורים לא נחוצים אבל אתמול אחד העובדים שאל אותי "מה את עושה עם רחלי?" (שזאת התינוקת שלי….)
לא חשבתי שלא יודעים איך קוראים לבת שלי, אחרי הכול אני יושבת בדרך כלל עם בנות ושומעים את השמות והסיפורים וכו'…. אבל ההרגשה הזאת שמישהו זר פתאום שואל במילים מפורשות על החיים שלי האישיים….
נתנה לי הבנה שצריך לשנות פה משהו.
ריקי – אני ממש מעריכה אותך –
איזו כנות! כל הכבוד על האמת והיושר…
וכמו שאומרים: הכרת הבעיה היא כבר חצי פתרון!!
בתור מישהי מנוסה בתחום, אני יכולה להגיד שלפעמים קבלה קטנה משנה את כל התמונה.
ואת שכבר קיבלת על עצמך – אשרייך!!
שה' יתן לך הרבה כוחות להמשיך ולהחזיק בקבלה חזק כי היא זאת ששומרת עלייך…!!
כל הכבוד לך שאת ככה עומדת על המשמר,
זו נקודה כ"כ נכונה. זוכרת את עצמי כבחורה נהנית לעבוד בשעות האלה, אפילו שזו היתה סביבה מעורבת ויש משהו באוירה אז שכאילו משכיח לך מה תפקידך בעולם ואיזו הערכה אמורה באמת להיחשב בעינינו….
שבעז"ה הזכות הזו תעמוד לך ותבני את ביתך בקרוב ממש!!!
רק עכשיו קוראת את המיילים
מפאת חוסר הזמן והעבודה הקשה עם הילדים.
והמשפט בסוף תפס אותי, יותר נכון לפת אותי בגרון.
שבחסות המסיכה נהייתה פתאום לא היא…
אני יוצאת החוצה עם המסכה
ואף אחד לא מזהה.
אני מעלה אותה עוד קצת כלפי מעלה ליתר בטחון
והנה,אני כבר יכולה ללבוש הכל. גם מה שנמנעתי ללבוש כי זה לא ממש באורך צנוע לגמרי, ולא נעים שיראו אותי ככה, גם בגדים שהיו יותר לבית ועכשיו עם המסיכה אני כאילו בבית. וגם הפלאפון של העבודה שלא יצא מהמשרד,פתאום הוא מטייל איתי יד ביד עם אוזנייה תחובה באוזן. בלי מסכה – שומו שמיים לעולם לא הייתי מעיזה. הנה גיליתי פתאום שהסרתי כפפות כשמשרד הבריאות הרוחנית שלי ( השמורה) מתרה שוב ושוב על הטיפול בנפשי בכפפות של משי.
ובכלל פתאום יש יותר זמן מסך ,ואני מגלה שגם בווצאפ,הצטרפתי לקבוצות שבזמן רגיל לא היה לי דקה להסתכל עליהן, ואני כמובן מגיבה בקבוצות לאנשים שמעולם לא הייתי מחליפה איתם מילה בחוץ. אלוקים אדירים. לא כל יום פורים. תורידי מסיכה ותתחילי לחיות כמו שבאמת את צריכה לחיות. הלוואי ואצליח!!
תודה!! חזק!! חיזקת אותי!!
נותן כח..!
וואווו
איזו כנות!!!
הסיפורים האלו פשוט מחזקים ונותנים כח!
תודה!!
חזקת מאד!!!
מדהים!!
מובן מאוד הנסיון,,
כל הכבוד!!!
תצליחי חזקת מאוד!!
לא פשוט הניסיון…
אני כל כך מבינה את הבחורה שכתבה.. זה לא פשוט הניסיון שהיא עומדת בו כלל!! חזקי ואמצי ושיהיה לך לזכות!
כל הכבוד!
ריקי כל הכבוד לך שתפסת את עצמך!!!
