אין סוף
לתגובות הקוראות
———- Forwarded message ———
מאת: שרה <xxx@gmail.com>
Date: יום ג׳, 26 במאי 2020 ב-15:08
Subject: שיתוף קטן
To: סיפור אישי ליום שלישי <sipur@shmura.org>
שלום לשמורה,
אל תגללו לתחתית המייל לקרוא את הסוף הדרמטי, הוא לא קיים. אין לי סוף מיוחד בכלל, מה שנראה לפעמים כדרישת סף בסיפורי אישי לשלישי.
סיפור קטן, שאני רואה בכתובת המייל שלכם, כתובת מתאימה לשתף. עשו בו כטוב בעיניכם.
אני רואת חשבון, מאלו שעכשיו יושבים במרץ ומגישים בקשות תמיכה מהמדינה לכל מיני עסקים שנמצאים תחת הכותרת "נפגעי הקורונה", כלומר, לכל סוגי העסקים למעט יצרני המסכות והאלכוג'ל.
אחת החברות שישבתי הרבה על הניירת והמאזנים שלהם, היתה מסעדה שהניבה מחזור הכנסות גבוה מאד – למעלה מ 11,000,000₪! שניה לפני שהגשתי את הבקשה, סיקרן אותי לדעת מי זו המסעדה הריווחית הזאת שלא גומרים לאכול שם. ובעליה אוכלים פירות יפים.
פותחת את האתר שלהם, ודף הבית שמקדם אותי הוא החסימה של נטפרי.
הופה, משהו כבר נדלק אצלי.
פותחת אתר אחר עם מידע כללי על מסעדות,
והלב שלי נופל.
באמת.
פתוח בשבת
לא כשר
ככה, באותיות שחורות יבשות. ומכאיבות. כל כך מכאיבות.
קשה לי להעלות על הכתב את הזעזוע העמוק שחשתי.
11 מליון שקל מיהודים שאוכלים בשר וחלב! ואצות ים! ובאים גם בשבת!!
ואני עוזרת להם לקבל מענק?? אני מסייעת לכזה דבר??
לא יודעת אם אסור, מותר. מרגישה עם זה רע מאד.
רגע, אולי באמת אסור?…
רוצה שיהיה אסור, אם לומר את האמת, ממש לא רוצה להגיש את זה, אפילו שאני לא יודעת אם יש לי ברירה.. (ואז כנראה יהיה סוף לסיפור, עם "אקשן" 😉
בעלי ברר אצל אחד מגדולי הפוסקים וחזר עם תשובה שמותר. (הם לא יסגרו אם לא יקבלו את המענק, ויש לי מחויבות ללקוח של המשרד וכו')
זהו, אין לי סוף מיוחד או סגירת מעגל כרגע.
רק מרגישה שאני רוצה לשתף בסיפור הזה שטלטל אותי.
ותודה לשמורה על המקום הזה, שיש למי לספר.. תודה!
חג שמח ושבת שלום,
שרה
———- Forwarded message ———
מאת: שרה <xxx@gmail.com>
Date: יום ה׳, 4 ביוני 2020 ב-22:59
Subject: שיתוף קטן
To: סיפור אישי ליום שלישי <sipur@shmura.org>
חייבת לעדכן –
בידיים רועדותתת
קיבלנו הודעה מרשות המיסים שהלקוח לא זכאי למענק!!!! (בגלל סיבה משונה!)
אני לא מאמינה
זה לא קרה לי עם אף לקוח, והגשתי עשרות…
ה' ראה שאכפת לי…
היה לי רצון חזק, ולקב"ה אין סוף דרכים.
הלוואי שיחזרו בתשובה שלימה.
שבת שלום!
תגובות הקוראות לסיפור אין סוף
סיפור מאוד מעורר. מעלה הרבה נקודות למחשבה:
מה קורה אצלנו כשנתקלים במציאות של 'רשע וטוב לו'? לפעמים המפגש הזה, של אנשים הרחוקים מתורה ובכל זאת יש להם חיים מאושרים מערער אצלנו משהו.
כולנו יודעות לצטט וכך תמיד חונכנו, שרק התורה היא הנותנת אושר ושמחה אמיתיים. אבל לפעמים כשנפגשים עם מציאות שנראית הפוכה – משהו מתערער.
האם זה נכון? האם אכן רק התורה היא הנותנת את האושר? יש מצב ל'חילוני' שטוב לו בחיים?
המפגש הזה, השאלות האלו, יכולות להביא אותנו לבניה עצמית מחודשת. לשאול, לשאול שוב, ולהשיב, לתת לעצמנו את התשובות האמיתיות. להרגיש שוב כמה מתוקים חיי תורה.
להגדיר לעצמנו מהו "אושר"? מהי הצלחה? מה הם חיים מלאים, מה הם חיים מדומים. ולא לתת לברק מסנוור לשכנע אותנו…..
חוץ מזה, סיפורים כאלו מעוררים את הנקודה הפנימית של כבוד שמיים. עד כמה אכפת לנו לראות עוברי עבירה? הרגישות, הפנימיות, החמימות. שתמיד תבער בנו האש….
מדהים, אבל אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיניים, דווקא מהסיפור הלכאורה פחות דרמטי הזה
ולמה?
כי היא שאלה את בעלה, ששאל רב, קיבלה תשובה וזהו. לא הלכה לפי גחמות לב ורגשות – נעלים וטובים ככל שיהיו, לא ניסתה להיות צדיקה יותר מבעלה או מרבותיו ועשתה את רצון ה' – גם במקום שהרגשות דרשו את ההפך לכאורה…
הרבה פעמים אנשים נתקלים בהתנגשות בין הרצון האישי לרצון ה' ונדרשים להכריע ולבחור, אבל כשהרגש הוא הצד ה"צדיק" יותר לכאורה – אז זה הרבה יותר קשה…. והרבה יותר נעלה…
הסיפורים כל יום שלישי ממש מחזקים. גם אני רו"ח ממרכז הארץ וממש הזדהתי עם הסיפור ……
לפני שנתיים עוד בהתמחות….ערכתי דוח של מסעדה וראינו שיומיים בשבוע ההכנסות קופצות…..
בחשבוניות היו מאכלים שממש עשו לי צער בלב. מאז אני מתפללת שגם אם יש לנו כאלה לקוחות אני לא אקבל לערוך את הדוחות שלהם. עצוב מאד ונתפלל שה' יחזיר במהרה את כלל עמ"י בתשובה.
וואו! איך אהבתי והתרגשתי מהסיפור!! בהתחלה אפילו לא שמתי לב שיש המשך לסיפור!
המספרת היא אישה (או בחורה) מיוחדת!!!! אשרי הקב"ה שאלו בנותיו! ברור לי שהרגישות הזו מביאה בעקבותיה רגישות אחרת בימי השבת הבאים ומאחלת לך מכל הלב כי תצליחי לשמר את הרגשות והרגישות לאורך ימים ושנים!
גם לי השבת הקרובה קיבלה חשיבות מיוחדת!!!!! תזכי למצוות!
שרה יקרה! מרגש לראות כמה קנאית את לכבוד שמיים (זו מחמאה!!)
וכמוך גם אני נותנת שרות ועובדת עם אנשים לא תמיד משלנו. ופשוט מעדיפה "לא לחשוב" למי ולמה.. כי אני פשוט עובדת כי זה התפקיד שלנו. זה העבודה שלך. ואם זה יעודד אותך-
עצם זה שאת עושה את עבודתך נאמנה זה הקידוש השם שלך. והתפקיד המיוחד שנועד דווקא לך. (כמובן כל אחת בעבודתה היא ולפי רבה..)
ובעצם יכלו לתת את הדו"ח הזה לעובד אחר… אבל נבחרת את לשלוח אותו..(ולהזדעזע) וכנראה שלא סתם. תודה על השיתוף.
זה סיפור שמאד ריגש אותי, אני לא מתחברת לסיפורים עם ההילה או הסוף המפעים,
מה שריגש אותי זה הרגישות החזקה של הכותבת לרמיסת השבת והכשרות, אני חושבת שבדורינו הרבה היו מעבירות את זה…… וזה מיוחד מאוד – כל הכבוד!
והנה ההוכחה שיש עוד כמה דברים לעבוד עליהם בחיים חוץ מאינטרנט ועבודת גברים, אהבתי מאוד את פתיחות הראש בלהביא כזה סיפור, ולדעתי היה מפעים להביא אותו גם ללא חלקו השני, (משום מה היתה לי הרגשה שלשמורה יש 2 נושאים שמותר לדבר עליהם, חוצ"מ הספקנו כבר לעבוד ולהיות מושלמים בכל שאר בחירות האדם היהודי )
ועוד תגובה לזו שכתבה באחת התגובות על ההתעסקות עם אוכל, כדאי שתשמע את ההרצאות של הרב פינקוס זצ"ל על חג השבועות, (לא זוכרת בדיוק איזה) איך הוא מדגיש שדווקא שבועות זה המקום והזמן להשקיע דווקא באוכל, ואיך שהיהדות צריכה להיות מאוד מאוד מאוד טעימה וכיפית, במיוחד בדור השפע של היום שהכל מבחוץ כ"כ טעים ומתוק ויפה.
מה לעשות, ילדנו גם רואים, או יראו בחיים את החלקים של העולם הזה, החיצוני, ואם אנחנו רוצים שההשוואה לעולם שלנו לא תהיה כ"כ מנוגדת, וכשהם יחשבו על העולם הבא גם יעלה להם טעם מתוק בפה, ולא רק טעם של צום , כדאי מאוד להשקיע דווקא שם.
זה הסיפור הראשון שאני מגיבה לו, כי הוא נגע לי ללב, לנקודה היהודית העמוקה.
מעבר להתמודדות עם אינטרנט חסימות וכל היתר – שכמובן יש להם מקום של כבוד בפני עצמם
אבל פה יש משהו עמוק יותר, נסיון שהיה לאורך כל הדורות, ולא "הנסיון של שנות העשרים".
בתור אחת שגרה באזור מעורב ועדה להרבה חילולי שבת רח"ל זה עורר בי מחדש את הרגש היהודי הזה, שזה פשוט אמור לזעזע, ולא משנה מה הנפקא מיניה ההלכתית לשאלה הספציפית של המספרת.
עצם הזעזוע העמוק הזה – העמיד אותי במקום – ככה צריך! יישר כח גדול, ודווקא שמחתי שלא היה סוף לסיפור, כי לכולנו יש סיפורים בלי סוף (תרתי משמע -:))
הסוף הטוב של הסיפור זה ששאלתם רב ועשית מה שהוא פסק.
נתקלתי במשהו דומה לפני כמה שנים – עבדתי בחברת השמה וחלק מהתפקיד שלי היה לטפל בקורות החיים של הפונים לחברה, בכל יום ראשון בבוקר חיכו לי כמויות רציניות ביניהם גם קו"ח איכותיים למשרות "חמות" בסניף, בשקט ובאלגנטיות דילגתי על כל אלה שהגיעו בשבת, אף אחד מעולם לא שם לב.
(חשוב להדגיש שההחלטה לא פגעה במעסיק בשום אופן כי תמיד היו המון פונים ולא הצלחנו לטפל בכולם, ומבחינת המנהלת יכולתי לתעדף איך שאני רוצה, וכל שאר העובדות קיבלו את הקו"ח גם כן ויכלו לטפל בעצמן אם היה צורך למשרה ספציפית.)
שרה, אהבתי מאוד את הסיפור כשלא היה הסוף המצמרר. כי הדגשת כל הזמן שאין סוף טוב, למרות שמה אכפת לי אם יקבלו תמיכה או לא… כן, לפעמים יש לנו התמודדויות שאין לנו מה לעשות איתם. לאכול את הלב ולהמשיך.
שמעתי פעם על איזה רב (תסלחי לי שאני לא זוכרת מי, אולי קשור לשושלת בריסק) שהתבטא על אלו שצועקים "שאבעס" למכוניות: כשכואב לנו אנחנו צועקים.
אבל כן, נחמד לקרוא את הסוף המצמרר!
כולן צובטות את עצמן עכשיו אם זה אמיתי או לא, נכון? במיוחד לאור העובדה שהיא כל כך בטוחה שאין לסיפור הזה סוף.
הזכיר לי מאד מה שקרה לי בשבוע שעבר, בדיוק באותו יום בו שלחה שרה את המייל השני-
לא קשור לנסיונות עבודה אבל נזכרתי מיד:
נסענו לסופ"ש בצפון ובמסגרתו פנינו למסעדה שאנחנו מכירים ככשרה למהדרין בכשרות טובה המקובלת עלינו, נכנסנו וכמעט התיישבנו, ופתאום בלי הסבר החליט בעלי לבקש לראות את תעודת הכשרות, אפילו שאנחנו מכירים את המקום. המלצר התגמגם ואמר שבגלל הקורונה הם הורידו את התעודה וזה עניין של ימים וכו'. לא הבנו את ההקשר אבל נסנו משם באותו רגע, מצומררים ונרגשים מהס"ד….
בדרך כלל . אני לא טורחת בכלל לפתוח את המייל של יום שלישי. כי בכל זאת אני לא בתחום ההיטק אני בכל אופן מורה לספורט. וזה באמת בדר"כ לא קשור אלי וגם פחות מעניין.
אבל השבוע בטעות פתחתי ואפילו קראתי, ואני חייבת להגיד לכם, שיש לכם מלא זכויות. הצטמררתי וחשבתי לעצמי על העניין , שזה רק בזכותכם בנות ונשים מצליחות לקבל את הכח להתגבר ולתת להקב"ה מעבר. מחזק מאוד!
בקיצור תזכו למצוות ותמשיכו כך.
דבר ראשון- צמרמורת. על זה שיש כזה מקום,שאפשר לשתף ולהתרגש ביחד, על הרגישות שלא מתכהה למרות העבודה הכביכול שוחקת…
ו.. גם בגלל ההזדהות… בתור אחת שצריכה להכניס לדוח תרומה מכל מיני ארגונים שאת שמעם אני "זוכה" לשמוע בגלל הבלאגן שהם עושים בתקשורת, ועוד כל מיני דוגמאות על זה הדרך, טוב ומחזק לקבל כזה סיפור חזק ומרגש שמדגיש שוב ושוב, מאיפה באנו, ולאן אנו הולכים..
כל כך מזדהה עם הכאב, והרבה פעמים אני חושבת על זה כנושא לדיון. גם אצלנו בעבודה הלב נצבט כל פעם למשמע ה "איך היה בסופ"ש?" ולראות את ההזמנה לטיולי משפחות בשבת בלבד, ואת העובדה המצערת שחג השבועות שלהם הוא בעצם חגיגת מתכונים, בדמות מבחר סדנאות זום משפים וקונדיטורים נבחרים והכנת חוברות מתכונים של חברי הקבוצה…
נורא לחשוב שזו השגרה של האחים והאחיות שלנו! כמה תפילות צריך וכמה חיזוק אצלנו פנימה שישפיע על מאזן הכוחות הרוחני בס"ד. (לא זוכרת בדיוק מי אמר שכשיהודי ב… עושה איזו מצווה…זה משפיע על יהודי אחר הנמצא בפריז) תודה על החיזוקים!
חבל שהבאתם את סוף הסיפור, למה אי אפשר להאיר נקודות יהודיות ואכפתיות בתוכנו לשמו?
לא כדי לראות תוצאות. אולי צריך לשנות כיוון מתרמתי ונושעתי, לתרמתי והתקרבתי, אנחנו כאן כדי לעבוד את ד' , ולעניות דעתי , אמיתי יותר לכתוב סיפורי התקדמות שהסוף הטוב שלהם יגיע אחרי המאה ועשרים…… תודה לכל המשתפות
תגובת המערכת: את צודקת, וכך גם כותבת הסיפור שלחה אותו… את הסוף האמיתי אנחנו לא רואות מכאן, ואם מפריע לך תתעלמי ממנו 🙂
אבל הקב"ה נותן לנו הזדמנויות לראות שלמרות הבלבול והזלזול והחילול שמשתולל בעולם – הוא זה שעומד ומושך בחוטים מאחורי הקלעים… והיות ויש כאלה שזה מחזק אותן, פירגנו להן 🙂
קצת קשה לי עם הסיפור הזה… צרם לך שהם יקבלו מענק? ה' ראה שאכפת לך? מה הכוונה?? גם אם הם לא הולכים לפי דרך היהדות הם בכל זאת יהודים וטוב שיהיה אכפתיות בין כל עמ"י ולא רצון שמרע עם השני.. ודרך אגב אצות ים זה כשר…
תגובת מערכת: אם אכפת לי מאחי, יכאב לי לראות אותו הורס לעצמו את הגוף – ועוד יותר את הנשמה… וכנראה לא ארצה לעזור לו לעשות דבר שמסייע להרס הזה 🙁
הסיפור מרגש מאד, רק דיוק קטן, אצות ים אינן טרפות… כנראה טעתה עם פירות ים.
יש שני נושאי כשרות באצות ים:
1.חומרי הגלם- אינם בעיתיים
- נגיעות של טפילים- יש בעיה קשה ביותר שכמעט אין אצות נורי שכתוב עליהם שהם נקיים בטפילים. לכן רק מי שיודע לבדוק אותם יכול לאכול אותם. עיין
http://www.kosharot.co.il/all_hadracha.asp?cat=3408
הערת מערכת: שולחת הסיפור כתבה "פירות ים", הטעות אצלנו – אבל בכל אופן תודה על ההארה והמידע השימושי!
ואוו.. איזה סיפור יפה!! ממש מראה שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה…
לא רצית שיקבלו מענק ובאמת בסוף לא קיבלו… תודה לשמורה על הסיפורים היפים הללו מדי שבוע. תבורכו 🙂
***
וואו. סיפור מרגש ממש. תודה רבה על השיתוף
אני חושבת שגם אני יכולה למצוא כמה דברים קטנים כאלו. טובות מה'. צריכה לשבת יום אחד ולכתוב..
***
וואו. משום מה הסיפורים הפשוטים האלה הכי מרגשים.
הדילמות הקטנות-גדולות האלה שפוגשות אותנו ביום-יום…
***
וואו סיפור מרגש! תודה ששיתפתם אותו אפילו שהוא לא היה קשור
***
מקסימםם!!!! מרגשת מאוד!!!! ממש דיבור ישיר עם ה'!
***
כעובדת עם עמיתים חילונים לצוות, כ"כ מבינה את ההרגשה הזו, כמו סגירת באג שנפתח בשבת..
***
אנחנו חיים בעולם שנראה כמו גשמי…אבל כולו מלא ברוח!!!!
אשרינו שיש לנו את הראיה הנכונה לראות את רצון ה' ממש בעיניים!!!
***
אכן מזעזע ועצוב מאוד. אולי יש לכם איזה חיזוק לנוכח חילולי השבת שלא עלינו מתרבים?
***
מרגש מאד!!!!! דמעות בעיניים כל פעם שאני קוראת את זה…(קראתי 3 פעמים לפחות)
***
מרגש לראות את יד ד'! תודה על השיתוף!
***
סיפור מקסים. תודה.
***
מדהיםםםםםםםםםם
***
תגובות נוספות לסיפור החדר הקטן
איזו מתוקה! אשרייך! ב"ה בזכותכן לא נכנעתי והתקנתי גם בבית נטפרי, למרות שהיו אי אלו שטענו ודרשו אבל טמנתי את ראשי הרחק במסילה העולה
(ורק בגלל זה אני עדיין פה במחשב של העבודה אבל מהבית..)
כי חשוב לשמור! ותודה לשמורה!
מגיבה לאיזו תגובה ותסלחו לי אם זה לא קשור לסיפור אבל זה יכול לעזור–
מישהי כתבה שאין חסימה "נורמלית" לבזק, אז לי יש 019 על התשתית של בזק, מעט יותר יקר לחודש אבל בלי עלות של התקנה, ויש לי חסימה של נטפרי על הרשת וגם על המחשב
תגובה על התגובה "חודשיים של בידוד אינטרנטי"
לא יודעת למה היא כתבה שאי אפשר לעבוד עם בזק ונטפרי-כדאי שלא לבלבל את הציבור-אני עבדתי בתקופה האחרונה בבית עם תשתית מצוינת של בזק בלי ספק, והספק סים כשר עם סינון נטפרי
תודה רבה לכם, בזכותכם אפילו שהמחשב היה בבית היה לי ברור שלא נכנסים לאתרים שלא חייבים לעבודה ונזהרתי הרבה יותר מאשר במשרד
ראיתי את התגובה תחת הכותרת "נסתרים דרכי ה'…."
מתחברת למה שכותבת שם אי אפשר להקיש בין הקבלה למה שקרה בפועל כי אכן נסתרים דרכי ה'
אם היה הולך ככה החיים היו הרבה יותר קלים. לא היה קשה להיות טובים לקבל קבלות וכו'
אך ברור שלפעמים מרגישים לטיפה מהקב"ה.
וזה לא סותר את היופי שבהחלטה הנחושה, וגם אם הדברים לא היו מסתדרים כל כך יפה זה היה נשאר מיוחד מאוד.
