שלום, 

אני יודעת שהמדור הזה שייך לסיפורים, 

ולמה שיש לי לכתוב אין מבנה של התחלה וסוף, גיבורים ודמויות רקע, 

אבל מה שיש לי לכתוב – הוא נתח נכבד מסיפור החיים שלי,

אז תרשו לי בבקשה — 

אני נשואה כחמש שנים.

אישה סטנדרטית, בחורה מסמינר בית יעקב ידוע, ה'שטאנץ' שכולנו מכירים…

יצאתי לעבוד כחצי שנה אחרי הסמינר.

בחורה לא תמימה בכלל, מכירה עולם בסיס אבל ערכית מאוד, נאמנה מאוד,

יודעת את מקומי ואוהבת אותו, מחוברת וחדורת אמונה תמימה ומעריכה כל דבר שניצוץ תורה נראה ממנו.

סולם הערכים שלי ברור, יודעת למה אני יוצאת לעבוד, כנועה במידה נכונה, מכבדת ומעריכה את בעלי ומעריצה בכל ליבי אותו ואת הליכותיו.

– בחור מעולה מישיבה מעולה,

שקוע בדלת אמות של תורה, יצא מחממת הישיבה ונשאר בה עד כמה שניתן במסגרת הבית והכולל. תמצית שאיפותי. העתיד נראה בדיוק כמו החלומות בסמינר – בית של תורה בענן ורדרד.

יצאתי לעבוד –

נשארתי נאמנה וטבעית — כך חשבתי—

עברתי בהמשך אפילו לסביבה חרדית "סמינרית".

אין לי התמודדויות רציניות עם צניעות בעבודה,

מעט התמודדות עם סדרי עדיפות בין בית לעבודה – אבל הנושא חשוב לי ואני משקיעה בו.

לרוב אני מוציאה ומחזירה את ילדים בבוקר ובצהרים ובלא מעט מאמץ מול העבודה…

עד כאן – מוכר וחביב –

ההמשך – סביר להניח מוכר עד כאב לרבות – הרבה פחות חביב.

בשנים האחרונות לאט לאט אני שמה לב –

בנוסף לקרירות המרגיזה הזאת שמזדחלת עם היום יום השוטף, הכביסות, בישולים, עבודה , ילדים…. (שכל בוגרת סמינר נשואה חווה אותה במוקדם או במאוחר)

אני מרגישה שאם פעם הייתי חיה במין שני סגנונות –

בבוקר – הייתי העובדת החרוצה, הסמכותית, המוכשרת ויודעת כל.

אחה"צ – אמא חמה ופנויה

 ובערב – אישה נעימה מעריכה ומעריצה…

היום צמחה גם בבית אישה מוכשרת, מלהטטת בין כל הבמות, ראש צוות, מכירה עולם, רגילה לסמכות, לניהול, יודעת…

וקצת פחות טבעי לי להעריך שפה פשוטה יותר וערכים.

כמובן אני מעריכה רק תורה, מתעקשת לא להכניס מחשב הביתה בכל מחיר, וחוסמת השפעות חיצוניות בשער.

לא שמה לב שסולם הערכים של הבוקר של קידמה וידע נכנס יחד איתי ולא נשאר לגמרי רק במשרד.

בשיחות בערב אני "רק" מתקנת מילה עברית פה ומספרת קצת שם.

מעט פחות מתענינת ופנויה לשמוע.

ומה יעשה הבעל ולא—

מי יעריך אותו שוב? מי ימלא את המצברים בחזרה מיום עייף?

ועם מי בכלל ישוחח אם השפה פשוט שונה וכ"כ אחרת?

בעלי כמעט איבד אמון

ואגב, לא שמתי יד על הנקודה, עד שבעלי אמר לי אותה מפורש, לכן אני עוד יותר בטוחה שאני לא היחידה שעומדת במקום הזה

ותשאלו את הבעלים—

מהמקום הזה אני פונה אליכם בדמעות,

אני לא מספיק מכירה את השמורה (מחוברת כבר שנה ואין לי זמן להיכנס באמת),

לא יודעת אם הנושא הזה קיים ובוער.

אדרבא, אם קיים אשמח אם תפנו אותי אליו.

ובכל מקרה –

אני מבקשת ממש שהשמורה כדרכה להבעיר –

בטח מדברים על אמונה ובטחון ובית יהודי המון – ותמשיכו. אני מבקשת תחום ספציפי יותר –

תבעירו שוב את האש של הבית היהודי, הערכת לבעל באשר הוא והערכה לתורה בכל כלי שהוא.

בנושאים האלו לפחות רוצה לבעור כמו פעם.

 תודה בלי סוף על הקמפיין,

כי לפניו גם אני לא ממש הבנתי את הצורך ואחריו בוער לי להיות מחוברת.

תודה על הכל!

מגזין אב יעסוק בעז"ה בנושאים הללו, 

נשמח לשמוע את מה שיש לכן להבעיר בעניין!

מחכות להארותיכן,

צוות 'שמורה'