שלום כולם
לתגובות הקוראות
מאז ומתמיד אהבתי את עולם המספרים. כבר מהאבחון הראשוני טרום כיתה א' בלטה הזיקה שלי לחשיבה ראלית. את שנות הלימודים עברתי בקלות ובהצלחה, ב"ה. ואך טבעי היה לי להחליק למסלול ראיית חשבון.
הייתי, ועודני, טיפוס מאד קלאסי, זורם עם כולם, הולך בתלם. איך כתבה ההיא משבוע שעבר? "בשטאנץ המוכר".
לכן היה לי מוזר לדבר פתאום על תחושות בטן והרגשת הלב. בטח כשהן דוחפות אותי מאד לכיוון של "לא כמו כולם".
סדר היום שלי, אני בטוחה, זהה לעוד אלפי סדרי יום של נשים המשתדלות לפרנסת ביתן בתקן של שמונה-תשע שעות. אני פוגשת אותן באוטובוס של משכימי השחר, ואחר כך בפתח המעון בבין הערביים.
גם הגיסות שלי ככה, וחלק מהשכנות. כמובן כל חברותי לעבודה וגם אלו מהמסלול. כולן באותה אוטוסטרדה של מרדף אחרי השעות, של מרוץ אחרי הספקים, של קימה טרום זריחה ושינה פוסט קריסה. ובין לבין לנשום, אם מספיקים. מבעד למסכה זה באמת לוקסוס.
הרגשתי שלא עוד.
אבל הראש הראלי שלי והחשיבה התבניתית הסבירו לי בנועם ושכנעו מאד
ש"אם כולם" סימן שאפשר,
ו"אם כולם" כנראה שזה הגיוני,
ו"אם כולם" – אז כך צריך להיות.
עד.
עד שלא קרה שום דבר מיוחד.
ויום אחד,
אחרי המון ארוחות ערב שדיברנו על הענין,
אחרי אין סוף רגעים של מחשבות והרהורים,
אחרי שלימדתי את עצמי להקשיב לרחשי הלב ולהתייחס בכובד ראש למה שהוא מרגיש וצועק,
ואחרי שהבנתי שאני מפספסת חלק חשוב בחיים אם אני ממשיכה לגרור ככה,
החלטנו פשוט שזה לא אפשרי. אני מורידה שעות, לפני שהן מורידות אותי מהפסים.
במשרד אצלינו כולם עובדים שמונה שעות. נתון עובדתי.
אף פעם לא שמעתי שיח על בקשה להפחית.
לא ידעתי מה דעתו של הבוס בנושא, זה פשוט לא היה נושא.
סדרתי לי בראש כמה משפטי פתיחה לשיחת הבקשה עם הבוס, תכננתי כמה אפשרויות תגובה וכנגדם מילים להשיב, ובלב מפרפר נכנסתי לחדר ההנהלה.
הייתי בהלם כשיצאתי מהחדר תוך דקות ספורות, משחזרת לעצמי את השיחה הקלילה וחסרת ההתנגדות. אמנם רצוי וכדאי, כך אמר, להגיע למכסת השעות המקובלת, אבל אם ממש קשה לי – הוא מוכן מצידו לנסות תקופה שאעבוד פחות. והשכר בהתאם – כמובן.
אההה.. איזו הקלה. ה' תודה!!
חשבתי שעברתי את ההר הרציני, והופתעתי לגלות שלא.
הייתי בטוחה שאני מודעת לכח החברה, ונדהמתי לגלות שלא ידעתי עד כמה.
ההחלטה היתה ברורה לי, הנכונות שלה – עוד יותר,
אבל להיות חריגה היה קשה הרבה יותר.
קיבלתי אישור להוריד שעות,
השלמנו עם ההפחתה במשכורת,
ועדיין, מאד לא נעים לכתף את התיק בשעה 2 ולעזוב את המשרד.
רק אני, וכולם לא.
לקח לי זמן, ואני עדיין עובדת על זה, להחדיר לעצמי את התובנה:
אני אוהבת להיות עם כולם, עד שזה לא מתאים לי. שלום כולם.
חלק מתגובות הקוראות לסיפור שלום כולם (שמרנו תגובות למגזין….)
אוי, נגעתם בנקודה כל כך כואבת…
אני אמא לשישה ילדים ברוך ה', הגדולה בת שבע.. כרגע בחופשת לידה. התחלתי לעבוד בתכנות בתור בחורה.. אמרתי לעצמי שבתור אמא בחיים לא אעזוב את הילדים עד ארבע… אבל מה לעשות? לא מסכימים לי להוריד שעות!
ולעזוב את העבודה זה לא פשוט.. התחליף המיידי הזמין הוא ללמד תכנות בסמינרים וכדו' – אבל זה לא עבודה מסודרת וברורה, אף פעם לא ברור מה יהיה בשנה הבאה וכמה שעות. וגם אם אלמד את כל השעות – עדיין זה פחות משלושת רבעי מהמשכורת..
והמשכורת הזו – היא פשוט מה שנותן רוגע לבעלי לשבת וללמוד, בלי להתרוצץ בין גמחים
היא מה שנותן לו את חופש הבחירה מה ללמוד ואיפה בלי לחפש את הכולל שמשלמים שם הכי הרבה. וזה כל כך כיף.. וכל כך שווה..
אבל מצד שני – אני לא מאלו ששמות במעון, וגם לא כל הילדים בצהרונים. אז זה קשה – באחת וחצי שתיים הוא חייב להיות בבית, ואני תמיד מבטיחה לעצמי שעד שלוש אני חוזרת, אבל בדיוק כמו שהיא כתבה – קשה לעזוב לפני כולן (גם אם את הולכת להשלים את השעות הללו בערב)
בפרט שאני ראש צוות ורוצה לתת דוגמא טובה לצוות ולא להיראות – אפילו כלפי חוץ – כאחת שלא רצינית ולא ממלאת את השעות שלה. אחר כך מה אדרוש מהן? בנוסף יש מיליון עניינים שמעסיקים ומיילים שצריכים תשובות וכו' וכו'.
אז מה עושים? כל כך חשוב לי להיות הרבה שעות עם הילדים, להיות זו שמעצבת את דמותם, מחנכת אותם…
מה עושים????!!!???
הסיפורים של השבועיים האחרונים מרגשים מאד! מרגש לראות שלא כבתה הגחלת , שהניצוץ של האידשע מאמע עדיין דולק, שעדיין המצפון קיים, לענ"ד זה כבר משהו טוב!
גם אני עבדתי בתפקיד ניהולי במקום נחשב והרגשתי טוב עם עצמי, כולם כיבדו, העריכו, שאלו לעצתי, החמיאו אפילו התחנפו… היה שם טוב ואפילו טוב מאד! הרגשתי חכמה גדולה ויודעת הכל ומכירה את העולם על חידושיו וחדשותיו, ובבית יש לי בעל צדיק ומוכשר שתורתו אומנתו ופחות הבלי העולם הזה.
בקיצור לא אלאה אתכם בסיפור חיי…רק 2 נקודות
א – עזבתי את מקום העבודה יותר נכון חתכתי/קרעתי( לא היה כאן שיקול של פרנסה כי במקביל השקעתי במקור הכנסה נוסף)
ב- בתקופת הקורונה הבית שלנו היה מקום הלימוד של בעלי ושמעתי את הריתחא דאורייתא, הבנתי עד כמה אני לא מבינה ולא כזו מוכשרת כמו שהרגשתי את עצמי קודם. הבנתי את "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" ועד כמה הבעלים שלנו "המצומצמים" מוחם וראשם משופשף פי כמה משלנו
(כמובן שההבנה הנ"ל באה מההערכה ולא מנחיתות😊)
ועל הכל – תודה לשמורה שאלמלא הם לא היו לי את הכוחות ואת המוחות לעזוב את העבודה.
אני מזדהה לגמרי עם התחושות של הלחץ והטרדה. אני עובדת בסטארטאפ ולא העזתי אפילו לבקש לרדת ל 7 שעות, למרות שמאוד רציתי. עכשיו בתקופת הקורונה ביקשתי ואישרו לי בקלות!!
ירדתי ל 7 שעות וזה עולם אחר לגמרי!! הרבה יותר רגוע, יש לי יותר זמן לעצמי ולמשפחה. אומנם זה משמעותי במשכורת אבל שווה כל שקל!
אני חושבת שבתקופה הזו של הקורונה, המעסיקים יסכימו ביתר קלות להוריד שעות (כך היה אצלי), ואני ממליצה לנצל את ההזדמנות הזו!
הסיפור מאוד משקף את המצב של רוב הנשים החרדיות שיוצאות לעבוד על מנת לפרנס בית של תורה ומנגד רוצות לגדל ולחנך את ילדיהן בצורה הטובה ביותר.
אכן קשה לאזור אומץ ולעשות את הצעד של להפחית בשעות העבודה וכמובן לוותר על כמה אלפי שקלים בשכר אך מנגד האמא שהילדים יקבלו, האישה שהבעל יקבל שווים הרבה יותר מכסף!!!
כל הכבוד על האומץ ויישר כח! תאמיני לי שלא תפסידי מזה!
ממליצה לעוד נשים לעשות את הצעד הזה וליצור תפיסה שונה אצל המעסיקים שיבינו שהבית הוא בראש סדר העדיפויות של האישה החרדית והעבודה היא רק מתנה שד' נתן לנו על מנת שנוכל להתקיים בכבוד.
איזה חיזוק!!!!!!!!!!! אשרייך. עשית בגבורה את הצעד שהרגשת לנכון.
בדיוק השבוע קראתי בעלון "שער הבטחון" מתוך הספרים הקדושים, שאף אם אדם יברח וינוס מהפרנסה, טרפו ירדוף אחריו וישיגהו. ובטוח כולנו קלטנו את זה בתקופת "הסרת המסכות" של אלוהי הכסף ואלוהי הקריירה, ש פ ר נ ס ה מ ן ה ש מ י י ם
ההבדל הגדול הוא שאת נחשונית עשית עם זה משהו. מצדיעה לך ביותר. ומציעה לכל אחת מאיתנו שבאופן זה או אחר נזהרת לא להיסחף אחר קרייריסטיות, בואו נזכיר לעצמנו מי הוא הנורמלי האמיתי כאן.
(כמובן להיזהר שזה לא יגיע מסיבות של עצלות אלא נטו ביטחון בד' וביטחון עצמי)
וואו!! אני לא מאמינה שזה אמיתי!!
אני עדיין בחורה ולא יכולה לדמיין את עצמי בתור אמא במסלול המטורף הזה שתיארת וכשאני רואה את כל הסובבות אותי שמנסות לתזז בין השעות הרבות שמוקדשות לעבודה לבין הצרכים של הבית, אני מסרבת לחשוב שכך אני איראה…
ובינינו כמה כח נשאר אחרי 8 שעות עבודה, נסיעות, והיומיום השוטף? איך נותרת עוד פניות לעשות את הכל בלי להפוך לרובוט? אני גדלתי על זה שאמא שלי מגישה לי את ארוחת הצהריים ומקשיבה לי איך עבר עלי היום, ולמה יגרע חלקם של ילדי? (וזה לא שאמא שלי לא עבדה מחוץ לבית…)
מעודד לדעת שיש סיכוי אחרת ושגם אם כולן עושות כך, אפשר גם אחרת…
לא נעים בכלל להרגיש ש"המסיבה נמשכת" בלעדייך, ולהישאר מחוץ לעניינים. אבל במקומך הייתי יוצאת בצעדי ריקוד,
ואת הדברים האחרים שהעבודה נותנת, כמו חיי חברה והגשמה עצמית, אפשר לחפש ולמצוא גם מחוץ לעבודה.
מזדהה מאוד עם הכותבת. אני אישית עובדת מטעם אותו משרד בשני מקומות שונים. כל מקום יש לו את המקובלויות שלו ואת הסטנדרטים שלו- לדוגמה שם הולכים עם מסכה כל פעם שיוצאים מהחדר, וכאן- הלוואי.
וזה מלמד שאני צריכה להיות אני בכל מקום. כי מה- במקום אחד אהיה כך, ובמקום שני אחרת?! אז זו לא אני…
בהצלחה לכולנו!!
זה כל כך נכון! זה סוג הקושי האמיתי- להיות שונה ולשמור על המקום של ה"עובדת החרוצה" על אף ולמרות..
אצלינו שינינו את השעות- ובמקום לצאת מוקדם מהעבודה, אני יוצאת מוקדם מהבית.. (וכדי לא לאבד את הבוקר הנעים עם הילדים אנחנו פשוט קמים יותר מוקדם…)
זה קשה והצריך תקופה הסתגלות שלי ושל המשרד למציאות- אבל עם התמדה והשקעה וחריצות, זה נשא פירות..
מדהים מאוד ונכון ממש, מסכימה עם כל מילה!!!!!!
יש סדר עדיפויות ברור בחיים. אצלי ואצל עוד הרבה הדבר הראשון הוא המשפחה והילדים. אם העבודה באה על חשבון זה, זה לא שווה. לא כל דבר בחיים הוא שווה כסף. לפעמים אם אפשרי כמובן עדיף פחות כסף ופחות שעות ויותר רוגע שלווה ושעות עם המשפחה. מסכימה כל כך!
לא חושבת שצריכה להיות איזה אי נעימות כלשהי. הרי זה הדבר הכי נכון-אמא בטבעה צריכה להיות זמינה כמה שיותר לילדיה. אם הייתי יכולה הייתי מפסיקה לעבוד בכלל כדי להיות כמה שיותר אמא לילדי.. הלוואי שפעם אוכל.
בהצלחה!
נהניתי מאוד מהסיפור!!!
הייתי רוצה לשמוע אם אפשר, (ואני יודעת שזה קיים, בעיקר בתחום האדריכלות) על נשים שעובדות גם במשרד 6-7-8 שעות וגם אח"כ בעבודה מהבית להשלמת הכנסה.
אתן מעט רקע לכך: אנחנו , האדריכליות , עובדות במשרדים אך, לא כמו עובדות הייטק ורו"ח, המשכורת זעומה למדי… ובמיוחד במשרדים חרדיים!!! היא עומדת על מינימום במשך שנתיים ולפעמים אף יותר… ואח"כ עולה- מעט מעט ולאט לאט…
אז מנסים פה ושם בעבודות מהבית להוסיף ולעבות את המשכורת וזה מאוווד קשה… כי כשמגיעים הביתה ב4, עייפים ומותשים, ויודעים שיש על הראש עוד עבודה זה שוחק!! הייתי שמחה לשמוע על התמודדות מסוג כזה…
ישר כח על פועלכם הרב והעצום!!!
גם אני ככה בדיוק😕 בתהליך ארוך ומעיק של ירידה מהפסים…. יוצאת מהבית עם צאת החמה…יוצאת מהעבודה אחרונה… מגיעה על הדקה לגן של הגדולה ומשם בריצה למעון של הקטנה… הליכה הביתה בחוסר סבלנות…כמעט חצי שעה!!! מגיעה הביתה באפס כוחות,לא נושמת מרוב עומס ומטלות.
נתת לי כח להתחיל לחשוב ברצינות ולא לפחד. לא מההפחתה במשכורת (פחדדד) ולא מהתגובה של הבוס (אמאל'ה). תודה!!!
כל הכבוד על הצעד!!
את לא מוזרה מול כולם, את פשוט היחידה שעושה בשכל, את התוצאות תראי בעז"ה בשכר שתקבלי משמיים. מה שבטוח שכל יום כזה את מרוויחה בגדול, וכמובן גם ביתך…
כל הכבוד! עלי והצליחי!!
אלופה! מעריצה אותך שידעת ליישם בשטח את ההרגשות שלך ולא להשאיר אותן רק בבטן.
אשרייך, מחזקת את ידייך ועוד יותר בתור קולגה בתחום!
תצליחי ושבורא עולם ישלח לכם שפע של פרנסה בע"ה!
סיפור יפה מאד ומחזק.
אנחנו מחכות בקוצר רוח לשמורה שאולי תצליח בכוח הקהילה שבה, לארגן מצב כזה שמקומות עבודה יכולים להסתיים בשעה 2 אפילו שמדובר בעובדות מחשב או מזכירות משרד…. כולנו תפילה
זה החלום שלי ומאמינה שגם של עוד מאות כמוני..
ריגשת כל כך… לקום ולשנות חיים זורמים כמו כולם כי לך זה לא מתאים ובא על חשבון.
אני עובדת רק (?) 6 שעות ומודעת לעובדה שזה שונה מאוד ממה שמקובל היום, ויש כאלו שמרימים גבה או שתיים ונותנים תחושה של "מפונקת" או אם היית עובדת יותר הייתם במצב כלכלי טוב יותר וד"ל…
אשרייך שלמרות הכל קמת ואמרת די. מעריכה…
סיפור מיוחד. כלומר התובנות שבו. נכון לכל אחד- בהרבה מחלקי החיים.
בכנות- אני עובדת הרבה פחות, אבל ה5 ימים בשבוע, עדיין גומר אותי ולא מספק זמן לנשום…
דווקא הקורונה- נתנה לי מרווח נשימה טוב, לחיות בבית, באותו מרוץ, אבל בהספקי בית בלבד..
וואו, כ"כ נכון, אני ממש מזדהה.
יש תחושה כזו שעובדים ככה כי ככה חייבים ויש נשים שחושבות שהן קדושות מעונות. אך במציאות (בהרבה מקרים,אם כי לא בכולם) ניתן להוריד קצת שעות, לחיות יותר רגוע וכן, זה דורש גם להפחית בכמות הבגדים והנעליים בארון, וכאן כל אחת מחליטה איך היא רוצה לחיות ומה חשוב לה באמת…
מה המסר שהסיפור הזה מנסה להעביר?
אולי היה אפשר להעביר את אותו מסר בלי לגרום נקיפות מצפון לכל כך הרבה נשים כמוני שנמצאות באותו מצב ואין להן אופציה להוריד שעות?
תשמחי שיש לך אפשרות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אם כבר כולם, אז הרבה מהם היו רוצות גם לצאת מוקדם ולא תמיד אפשר……………….
אל תדאגי, אף אחת לא מסתכלת עלייך עקום והלוואי שיכולתי ליישר איתך קו…(במחוג השעון)
אני לא מהמגיבות לסיפורים, אבל הפעם אני ממש מצדיעה !
וממש בהשגחה פרטית מתוזמנת, הגישו עכשיו אצלי בעבודה אפשרות לתוספת שעות אחה"צ למי שמעוניינת, והתחלתי לדון אולי אקח אבל מה עם הזמן עם הילדים? והנה כזה סיפור
תודה
וואו אני כ"כ מזדהה…. אני מרגישה כמה החיים שלי נגמרים מהעבודה…
אי אפשר לבוא הביתה ב 16:00 ולהתחיל סדר יום מחדש… תמיד את צריכה לקחת מנוחה מעט ואז כבר מגיעה הערב ושוב חוזר הגלגל… תמיד אני אומרת מינימום שעות ומקסימום משכורות…
אבל אין אפס שזה הצעד הנכוןןןן! אשרייך!!
המודעות שלך למה שעובר עליך זה פשוט מדהים. לא כל אחת בכלל היתה מוכנה להודות בזה מול עצמה…
את יכולה להיות רגועה, את עושה בקול את מה שהרבה היו רוצות לעשות בשקט…
וואו, מקנאה בך! הלוואי ויכולתי כלכלית להפחית שעות.
אתפלל על זה ומקווה בקרוב לרשום כאן סיפור של ישועה לא צפויה מעל לדרך הטבע…
***
מחזק מאד, הכח להיות נגד הזרם, ולא ללכת אחרי העדר. כל הכבוד!
***
אני אוהבת את הכנות שלכם! זאת האמת. צריך לדעת מתי "כולם" עברו כל גבול….
***
כ"כ הזדהתי, את לא יודעת כמה! עם ההרגשה לפני ואחרי..
אשריך שאת שמה את הבית במקום הראשון, גם אם התלוש נמוך יותר..
***
כל הכבוד! על האומץ לעשות את הדבר הנכון ועל הכנות.
שיהיה לך בהצלחה בהמשך!
***
גם אני חשבתי הרבה על הנושא הזה
***
מזדהה איתך מאוד!!! כל הכבוד שעשית את זה!
אני גם רוצה להוריד מ8 שעות. זה לא נקרא "משרת אם".
***
לא יודעת איפה אמורים להגיב על הסיפור המדהים הזה, אישה אמיצה וחכמה!ירבו כמותה!
***
צודקת מאוד. ההרגשה מוכרת מאוד. גם לי היה לא נוח לצאת מוקדם, אבל זה מה שהיה טוב לי ולביתי. בזה זה נגמר…. ב"ה
***
כל הכבוד לך! תצליחי.
***
תגובות נוספות לסיפור אין סוף
עם הסיפור מלפני שבועיים על האישה שהגישה בקשה למענק לחברה מחללת שבת וכשרות הזדהתי עד כאב.
במסגרת עבודתי בראיית חשבון אני בודקת עמידת עמותות בתנאי סף על מנת לאשר להם תמיכות ותקציבים מהמדינה. אני לא מאשרת את גובה התמיכה אלא נותנת את האוקי האחרון לפני העברת הכספים לעמותות, בלעדי האישור של המשרד בו אני עובדת שום תקציב אינו מועבר. אני העובדת היחידה שמטפלת בתמיכות.
הלב שלי נקרע פעם אחר פעם כשעלי לאשר תמיכה בסכומים אדירים לעמותות שכל פעילותן היא דרכים נוספות לחרף ולנאץ את השם יתברך, וגם אם לא כל העמותות בקיצוניות הזו, מדובר בעמותות רחוקות כ"כ שעלי לאשר תקציבים לפעילויות הנעשות בזמנים המקודשים ביותר כג' שבת ומועדים ואף ראש השנה ויום כיפור רח"ל.
גם בעלי שאר רב שפסק שאין בעיה מבחינה הלכתית ואם אין למי להעביר את העבודה מוטל עלי לעשותה במלואה.
ועדיין… אני יושבת מול המחשב והידיים שלי מסרבות לאשר ועם דמעות בעיניים אני מאשרת פעם אחרי פעם. וזה שורף.. וזה קשה… ואני רועדת מפחד להתקרר… שח"ו כבר לא יזיז לי כמו שלא מזיז לכל עמיתותי בעבודה סביבי (החרדיות!! והצדיקות!!)שלא מבינות מה הבעיה וכשרואות שלא נח לי עם עבודתי, מפטירות "בעבודה צריך להיות אובייקטיבים, זה לא מעניין אותנו למי אנחנו מאשרות את התקציבים"
אין לי סוף… בטח לא מפתיע או משמח…
אלא תפיסה עמוקה באחריות המוטלת עלי לשמור על עצמי רותחת בכל דבר שבקדושה, וכמו שהרב שך היה ידוע שכל חילול שבת שראה היה אומר לעצמו שבת היום ובשבת אסור לנסוע ברכב – על מנת שח"ו לא יתקרר, כך תפסתי לעצמי מנהג להזכיר לעצמי ולזעזע את עצמי כל פעם מחדש על חומרת המעשים, ולהשתדל להבעיר בתוכי אש של אכפתיות מכבוד שמיים שמתחלל.
תגובה לתגובות על הסיפור של פירות הים. גם אני עובדת שנים עם חברה חילונית ודתית רחוקה ומנותקת, והכאב היומיומי עצום.
תחילה בהתלהבות בוסרית, ניסיתי לדון על נושאים, להאיר, להתווכח ולהשיב תשובות עם כוונה להשיב בתשובה..לקח הרבה זמן, נסיון ובגרות בגיל ובמחשבה, כדי להבין שההשתדלות שלי בעניין אחינו התועים אינה מגיעה בצורה ישירה, אלא עקיפה.
דבר ראשון להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. פתאום גיליתי שלהתפלל היה פחות דחוף, אף שוודאי עוזר יותר. ההחלטה הזו הראתה לי שאולי המניעים שלנו בויכוחים הללו לא מגיעים ממקום טהור 100%, לפעמים מדובר על אהבת ההתנצחות או האדרת הציבור החרדי, כדי לא להיות בצד המנוצח והמקופח,
השתדלות נוספת שנכנסתי אליה, כתשובת המשקל, היתה התעסקות בקירוב, דרך ארגון קשר יהודי המתאם בין חברותות חילוניות וחרדיות, בשיחה טלפונית שבועית של חצי שעה. יש הכוונה צמודה ובהירה. זה מתאים לכל הסגנונות והרמות. אין לכן מושג כמה זה מעצים ומרומם את שתי הצדדים!
ברור, כולנו עסוקות, גם אני… אבל זה לוקח יותר פניות נפשית אשר זמן, והזכויות הן אינסופיות.
זו התחושה שלי- כואב לי לראות אחים מנותקים= אני אתרום לקידוש ד' בכוון אחר.
אני מעלה את הנושא עכשיו כי ראיתי שהם מחפשים חברותות, יש ביקוש עצום והתעוררות אדירה בעקבות הקורונה.
כתובת מייל להצטרפות: tehila_a@kesher-yehudi.com
