להרגיש בבית
לתגובות הקוראות
שלום לכן חברות יקרות,
אני יודעת, ומקווה, שהסיפור הזה לא מתאים לקהל היעד של הקבוצה. אבל כחברה מן המניין הייתי שמחה לשתף אתכן בעיבוד תחושות ורגשות. הסיפור לא מתאים, אבל כן המסקנה ושורש הדברים.
שמי עדינה, אמא במשרה מלאה לכתריסר ילדים, מוברגת בתפקיד בכיר בחברה מצליחה. לשעבר. גם החברה ובעקבותיה אני.
עבדתי כעשר שנים במקום מצליח מאד, עם הזמן טיפסתי בסולם התפקידים, כולל שדרוג מותאם בשכר ובתנאים. לא אומרת שהיה קל, העבודה היתה בהחלט תובענית ודורשת, אבל משלמת במזומן. גם במטבעות של סיפוק והרגשה נפלאה להוביל, לנהל, לעזור לאנשים, ולהיות מקושרת לכל המי ומי.
כל זה לשעבר.
החברה נכנסה לקשיים כלכליים (מאד 'אין', למרבה הצער) ונסגרה.
זהו. תם פרק. אני בבית.
בשלב שלי, בנתוני המשפחה והגיל, לא קל למצוא משרה שהולמת את כל הדרישות.
מצאתי את עצמי אחרי עשר שנים של מרוץ, קצב, הספקים והרגשה טובה של סופרוומן אמיתית, פשוט מ-ו-ב-ט-ל-ת.
טוב, זה צחוק להגדיר אמא למשפחה ברוכה במילה כזאת, אבל בהחלט קצב ההתנהלות הפך רגוע יותר, פנוי יותר, נפשית בכל אופן.
השבוע הראשון היה ממש נחמד. הקטע הכלכלי עוד לא מעיב בהתיחס לאבטלה המגיעה לי בחצי שנה הקרובה, ובעז"ה מאמינים ובוטחים שיש אין סוף דרכים להשגחה פרטית, ומה שנגזר – נקבל.
גם השבוע השני והשלישי היו יפים ומאירים, אבל אחריהם התחלתי להרגיש קצת ש… חסר לי האקשן של העבודה, המרוץ, הסיפוק, ההתחככות עם אנשים מתוקשרים, וכל התחושה הטובה שהעניקה לי העבודה ותוצאותיה.
שלא תבינו לא נכון. תמיד ידעתי שהבית קודם לכל, תנאי העבודה שלי היו אופטימליים ומותאמים לאמא שילדיה חולים פה ושם, וחופשים בקיץ כל שנה. וגם לאמא שבני ביתה פוקדים כל צהרים את המטבח ומבקשים ארוחה מבושלת – הייתי בצהרים בבית, יכולתי להשלים שעות ולעבוד בערבים, הלו"ז שלי היה מאד גמיש ומותאם לצרכים המשפחתיים. ב"ה, כמה לא מובן מאליו.
כך שמבחינת תפקוד הבית באמת תפס מקום של כבוד, והעבודה היא זו שהתאימה את עצמה אליו, אבל פתאום תפסתי… שאת הסיפוק שאבתי מהעבודה. נקודה. המון נקודות.
בבית אני אמא.
בעבודה הייתי מתכננת תהליכים, צופה למרחוק, מדברת דברים של טעם, חכמה, מובילה, מצליחה.
פתאום אני מרגישה שאם יש לי יותר פניות, פרשתי ממרוץ הבית-עבודה, וקצב החיים הפך מאוזן יותר ורגוע, אני פחות שווה….
הסיפור שלי לא נגמר. בדיוק פה הוא מתחיל.
להיות עקרת בית אמיתית ולהנות מזה. לשאוב סיפוק וערך עצמי מהדבר הכי טבעי שיכול להיות, מלהרגיש בבית, ולהיות בו.
תגובות הקוראות לסיפור להרגיש בבית
עדינה את אלופה! אם הרצון שלך להרגיש סיפוק בבית זה יגיע, מניסיון.
בסה"כ את עוברת שינוי משמעותי אחרי כ"כ הרבה שנים של עבודה, לחזור להיות עקרת בית במשרה מלאה, זה לא קל. אבל חלילה לא אומר שאת לא בסדר וכו. היית רגילה למשהו מסוים עכשיו ה' שם אותך במקום אחר וברגע שהשאיפות טובות תראי שזה גם יגיע.
תקבלי את עצמך שקשה לך עכשיו זה בסדר!! ותראי שעוד תקופה לא תביני איך אפשר לעבוד מחוץ לבית, ותהני מכל רגע בבית.
תראי שתתרגלי יהיה לך סיפוק משיחה טובה עם ילד שלך, מזמן איכות עם הבעל ועוד ועוד. (לא יודעת אם לאחל שתמצאי עבודה מהר כי הכי טוב בבית, העיקר שיהיה לכם פרנסה בשפע!)
ותודה ענקית לשמורה על העלאת הנושאים המגוונים והחשובים. זה נותן המון חומר למחשבה.
כמה אני מזדהה איתך, חוויתי את ההרגשה הזו דווקא בשל תקופת שמירה בריאותית, כשהוצרכתי להישאר בבית בשטו"מ כחצי שנה ויותר. פתאום הרגשתי ריקנות וגם בבית היה אסור לתפקד ב'פעולות הטכניות והקדושות' הימיומיות. ימים ראשונים הכניסו אותי להרגשה של לנסות לחפש/ לתת מהשווי שלי ולא ידעתי למי והרגשה כזו של תסכול.
בתוך תוכי שאלתי את עצמי איך יכול להיות שמשרד כללי (שדווקא הייתי בו שמורה כמה שהיה אפשר ואפילו יותר מזה) איך יכול להיות שעד כה הוא נתן לי את תחושת ההספק, השוות, העשיה? ויותר מזה- אם עכשיו אין, גם בבית לא יכלתי…
פתאום האב הרחמן העלה בי את התשובה- אם כולך נתינה ואת אשת עשייה אז גם כשאת הפעולות הפיזיות את אסורה מלעשותן- תבדקי מה עם הנפשות, הנשמות שאת מופקדת עליהן? האם רק הפיזי הוא הנתינה? יש גם עשייה אחרת, מסוג שאותו רובנו צריכים אפ' יותר מאוכל, עשיית לבבות, עשיית הרגשה טובה, אווירה חיובית, מילים מעודדות ומחזקות.
האם להתפלל זה לא לעשות כלום? זה לעשות הכל. האם ליצור אווירה של שמחה ושלמות עצמית בבית/ במשפחה זה חייב להיות פיזי?
אשרי העם שככה לו…
אני בטוחה שתתקבלנה תגובות רבות של : תשמחי שאת בבית, בשביל מה יצאנו לעבוד.. למה לא לקבל אבטלה כמה חודשים טובים + פיצוים…
אבל בעצם, אשה צריכה לשאוב כוח וסיפוק מאיזה שהוא מקור. והתפקיד של כל אישה כנראה הוא לשאוב את הכוח והסיפוק מלהיות עקרת הבית אם הבנים שמחה, ולא רק או בעיקר מהעבודה…
זה העבודה העצמית, לכל החיים. כשאת עובדת מחוץ לבית וכשאת בחל"ד או חופשה אחרת..
אני מזדהה איתך מהמקום שאני הזה כשיצאתי בס"ד לחל"ד עוד לפני הלידה… וכמה עשה לי טוב לקבל טלפון מהמ"מ לשמוע שלא מסתדרים בלעדי שם…
בקיצור כל הכבוד ששמת את האצבע על הנקודה. נראה שאת בעז"ה בכיוון הנכון. כיף לילדים שלך ולב"ב שאת הולכת להשקיע בהם את הנשמה!
אני מצטרפת חדשה לשמורה, זה הסיפור הראשון שאני קוראת, אבל יותר מהסיפור התרגשתי מהתגובות.. קראתי את התגובות לסיפור "שלום כולם", ופשוט התרגשתי.. עומדת אישה בניסיון, ניסיון שחלק מהקושי שלו זה ה"מה יגידו", מספרת את הסיפור ומקבלת מפל של תגובות אוהדות ומחזקות!! זה פשוט מרחיב את הלב.. זה גיבוי עצום ונותן המון כח. אשריכן!!!
בקשר לסיפור של השבוע, ביננו, כולנו שואבות סיפוק בחוץ, מי יותר ומי פחות, אא"כ עובדים בעבודה מעצבנת נטו בשביל הכסף.. ואני חושבת שזה בסדר לחוש סיפוק בעבודה כדי שיהיה כח להמשיך לפרנס בית של תורה, והעניין זה רק הפרופורציות.. לא להישען רק על העבודה, ובלעדיה אין לנו מספיק תחושת מלאות וסיפוק.
אני חושבת שעכשיו בקורונה איפסנו את עצמנו מחדש, נקווה שנצליח לשמר את זה..
אני ב"ה אמא לשלושה זוגות תאומים, עובדת ומצליחה עם מלא סיפוק ונחת בבית ובחוץ. ב"ה אני נקראת זריזה ומהירה, ומכניסה את כולן לכיס הקטן. (סליחה על הגאווה, אבל זו האמת) הכל אני עושה בצורה מדויקת ומהירה פי 3 מכל אחד אחר.
אבל… יום אחד לאחר שקבלתי כמויות מחמאות מכל המי ומי בעבודה, מהבוסית ומחברותי לצוות, החלטתי שאת כל ההפתעות, ההנאות החוויות, אעביר לביתי שלי.
למשל היום, חיכתה לביתי היחידה (בינתיים מקווה) תעודת הוקרה על סיכום למידה מקרוב, עם אותו סמל של ביה"ס בו היא לומדת, ובכל מקצוע – כתבתי לה איך אני רואה אותה בבית, למשל בתורה- אהבת התורה לאחיה שהולכים ל"אבות ובנים". פינקתי את הילדים בפיציות (שכבר זמן רב לא הגעתי לזה) וכתבתי משהו פיצי למשהו ענק!!!!
בקיצור, החלטתי להשתדל את כל המיטב והמירב לעשות בבית פנימה.
אבל אומר את האמת, שאני מאוד אוהבת את עבודתי, החברות , הצוות- ואני חייבת לעבוד במגוון תחומים במקביל…. כך ש… זוהי בהחלט עבודה- לעבוד בבית, ברוגע ובהנאה- אפילו שנראה שהילדים לא מי יודע מה מתפעלים, ומחווים רגשות כמו העבודה שבחוץ.
המשפט האחרון של נראה לי משפט מה זה רחוק… לשאוב את הסיפוק מהבית? מסיפורים לילדים על דדי גמדי? אני מזדהה איתך מאוד, נשמע הרבה יותר מספק להוביל מהלכים וכו'…
אפילו שבמחשבה שניה, לספר על דדי גמדי ולהאכיל בכפית זה אוהו להוביל תהליכים!!! תהליכים ארוכים של ילדים בריאים בנפשם ומקושרים לאמא שלהם, והתוצאה של זה היא אמנם לטווח הרחוק יותר, אבל זה לטווח ארוך הרבה יותר…משמעותי יותר…
ווואו! אהבתי את המודעות והמילים הפשוטות והלא תמיד מחמיאות – אבל משקפות את המציאות. מהמם!!!!
עדינה את אלופה! אם הרצון שלך להרגיש סיפוק בבית זה יגיע, מניסיון.
בסה"כ את עוברת שינוי משמעותי אחרי כ"כ הרבה שנים של עבודה, לחזור להיות עקרת בית במשרה מלאה, זה לא קל. אבל חלילה לא אומר שאת לא בסדר וכו. היית רגילה למשהו מסוים עכשיו ה' שם אותך במקום אחר וברגע שהשאיפות טובות תראי שזה גם יגיע.
תקבלי את עצמך שקשה לך עכשיו זה בסדר!! ותראי שעוד תקופה לא תביני איך אפשר לעבוד מחוץ לבית, ותהני מכל רגע בבית.
תראי שתתרגלי יהיה לך סיפוק משיחה טובה עם ילד שלך, מזמן איכות זוגי ועוד ועוד. (לא יודעת אם לאחל שתמצאי עבודה מהר כי הכי טוב בבית, העיקר שיהיה לכם פרנסה בשפע!)
ותודה ענקית לשמורה על העלאת הנושאים המגוונים והחשובים. זה נותן המון חומר למחשבה.
אז אני בקהל יעד, וכנראה קרובה מאד לגיל שלך, וגם במצב, והשמורה מחזקת אותי מאד אפ' שאני לא עובדת כרגע. לא זכיתי בתריסר ילדים, אבל ב"ה יש לי משפחה של שבעה. גם עבדתי, אמנם לא 10 שנים בחברה מתפתחת, אבל במשרה מובילה, היה לי כיף, היה לי מעמד וכו'.
גם הגעתי למצב שיושבת בבית, ואני לא בנויה למשק בית כל היום. אני הגעתי מזמן למסקנה הזאת. אני נהנית לבלות יותר זמן עם הילדים אבל לא לעשות פטיפורים ולנקות.
את צריכה (בינתיים עד שתמצאי עבודה אחרת בע"ה) למלא את הצרכים הנפשיים, כן ה"גאווה" שלך בצורה אחרת. בד"כ אפשר לעשות מצוות וחיזוקים וזה ממלא. ללמוד משהו בהשתלמויות בד"כ לא מדי יקר, או ללמוד משהו שקשור למקצוע שלך.
זה ניסיון כמו כל ניסיון אחר, וח"ו שלא יהיה לך מצפון שאת אמורה עכשיו כל היום לעשות כביסה ולצחצח את הקירות ולהיות שמחה עם זה. זה ניסיון, תנצלי אותו ל"קרבת אלוקים כי טוב", תנצלי את התפילות היותר חזקות וארוכות.
בהצלחה רבה!! ושה' ישלח לך ישועה בקרוב ממש!! והעיקר המון נחת מהילדים, ותהני מהם!! (צריך ללמוד את זה)
את יכולה ליצור קשר איתי…
אני כמעט לא מגיבה למרות שאני לא מוותרת על שום סיפור ודווקא בגלל שהפעם התגובה שלי לא מאד בעד או נגד אני מגיבה…
פשוט המשפט שכתבתם: "בבית אני אמא. בעבודה הייתי מתכננת תהליכים, צופה למרחוק, מדברת דברים של טעם, חכמה, מובילה, מצליחה." כ"כ קפץ לי מתוך הספר של יעל זלץ 'הבית הוא העסק הנבחר' שחוץ מפרקטיקה וטיפים הרגשתי שזה נתן לי השקפה נכונה גם על זה,
נכון שזה נשמע דביקי שגם בבית את מתכננת תהליכים, צופה למרחוק, מדברת דברים של טעם, חכמה, מובילה, מצליחה ..פסיכולוגית,מנהלת תקציב, מנהלת עבודה וכו'… אבל כדאי לקרוא את המקור היא ממש מסבירה את זה יפה שזו האמת הפשוטה
בהצלחה לכולנו!!!
מאחר והיום המציאות של נשים זה שרובן צריכות לצאת ולפרנס, זה בסדר גמור שנרגיש עם זה שלמות ומרוצות! השאיפה להיות עקרת בית ב 100% היא בעיניי לא שאיפה נכונה. אישה לא יכולה להסתדר היום בלי למצוא מקורות עניין מחוץ לבית. (שמעתי גם שלפי הקבלה, לפני הגאולה דווקא הכוח הפנימי של הנשים יתנוצץ בעולם ובעצם לא יעזור להתחבא, ואולי זה בגלל המציאות הזו שאנחנו נאלצות לעזור בפרנסה…)
אישה שנמצאת כל היום בבית, מטבע הדברים הקשרים החברתיים שלה יותר דלים, יש לה פחות הזדמנויות לעסוק בדברים שהיא אוהבת, וגם פחות הזדמנויות לחוש מוערכת.
אשרי מי שמצליחה למצוא את סיפוקה במאה אחוז בתוך הבית אבל זה נדיר. הכרתי מישהי כזו- ועם כל מדהימותה ונהדרותה ועקביותה ועקרונותיה גם לה היה קשיים משלה: היא הרגישה לא בנוח מול רוב הנשים שהיא הכירה- שהן נשים עובדות.
בעיניי השאיפה היא למצוא את האיזון הנכון שבו הבית תופס את המקום הראשון, החשוב והעיקרי בתור בסיס לחיים. בסך הכל לנו הנשים יש כוחות מדהימים אם נרצה או לא. בכל מקום שאנחנו מגיעות, אכפת לנו מסדר וניקיון ואסתטיקה. תמיד אנחנו שואפות שלכולם יהיה נוח. ועוד ועוד כוחות גדולים.
כשמפנים את הכוחות הללו לעבודה (והבית מקבל שאריות), בטווח הארוך אין סיפוק אמיתי. כשמפנים את הכוחות לבית, והעבודה מקבלת שאריות, זה המצב הראוי שאליו צריך לשאוף לדעתי
האם ישנה בעיה להנות ולהרגיש סיפוק ממעשה ידינו? בין אם זה בעבודה ובין אם בכל מקום אחר פרט לבית???
הקב"ה הביא לעולם כל אחת מאיתנו עם החוזקות שלה, עם נטיות ליבה. ישנן נשים ש"תפור" עליהן להנות רק מהילדים וממטלות הבית, וישנן כאלה שדברים אחרים נוספים נותנים להן סיפוק גם כן. (זה יכול באותה מידה להיות גם משרה חינוכית, לאו דווקא משרדית)
האם הן פחות טובות בגלל זה??? בין להנות ממה שאנחנו עושות, לבין קריירה יש הבדל גדול… במיוחד שבסיפור הודגש שתנאי העבודה הותאמו לגידול הילדים! המסר שהשתקף מהסיפור קצת צרם לי…
בכל אופן, מודה שוב על הבית החם של השמורה!
שלום לך כותבת יקרה.
אני מאוד שמחה שהעלת נושא שכואב לי כבר שנים. אמנם יש לי "רק" 2 ילדים.. ואני לא מתיימרת בכלל להשוות את עצמי אליך.. אבל אני מודה כאן בריש גלי: אני לא מרגישה מספיק את הסיפוק הרצוי מלהיות בבית! אין לי די סיפוק מלהיות בבית עם הילדים. זה לא "עושה לי" את זה. הפוך. זה עושה לי דיכאון. זה מחליש אותי פיזית ורגשית.
שנים הדחקתי את ההרגשה הזו. והלקיתי את עצמי עם המון ייסורי מצפון. איך זה יכול להיות ?? אלוקים ברא את האישה עם גוף שמותאם כולו להביא ילדים לעולם ולגדל אותם. מה יותר טבעי מלרצות להיות בבית ? מה יותר טבעי לאישה מאשר לגדל את משפחתה באהבה ובנחת?
אז זהו. כנראה שמשהו קרה… יש כאלו כמוני שצריכות להתאמץ יותר בשביל לחוש סיפוק בעבודות מסוג אחר מחוץ לבית. ויש להם קושי גדול במקום ה"טבעי" הזה.
זה כמובן לא אומר שעלי להרים ידיים, לנטוש את משפחתי וללכת. חס ושלום! זה מלמד אותי: קודם כל להכיר את המציאות. להכיר בה. לתת לה מקום. להשתיק את ייסורי המצפון. להכיר בזה שככה השם ברא אותי, ושהוא מבקש ממני עם התנאים האלו לעשות את מה שאני מסוגלת לעשות.
ברגע שאני מוכנה להכיר את עצמי באמת. עם כנות. יהיה לי כח להשתיק את ייסורי המצפון חסרי התועלת. ולהתקדם לאט בקצב שלי.
אני לא נוהגת להגיב בדרך כלל לסיפורים שנשלחים למרות שאני נהנית לקרוא אותם, אבל הפעם אני חושבת שיש כאן עיוות בהשקפה.
כיום המציאות הדורית היא שנשים יוצאות לעבוד כיון שצריך את הפרנסה וגם הבית לא נותן מספיק תעסוקה ולא נותן מספיק סיפוק אנחנו לא חיים בזמן העיירות שהאישה כיבסה לבד וניקתה את העופות לבדה, ולכן תמצאו גם נשים שיש להם כסף שיוצאות לעבוד (או לבלות אבל זה פחות במגזר שלנו).
ולכן רצוי מאוד שאישה תהנה ותחוש סיפוק מהעבודה וכך יהיה לה כוחות פנימיים וגם בבית היא תתפקד יותר טוב והכל כמובן בגבול בלי להפך להיות אשת קריירה. כמו ש – מורה מותר לה לקבל סיפוק מללמד בנות ישראל ואם היא תפוטר מכל סיבה שהיא היא תחוש את החסר, גם בעבודה לא קדושה מותר ורצוי לחוש סיפוק ולא להיות איזה מנקה רחובות.
בסיפור כאן היה כתוב כל הזמן שהעבודה לא באה על חשבון שום דבר אם כן למה לא? מה יכול להיות יותר טוב מזה? ולמה אישה שהייתה רגילה לפעלתנות יתר מצפה מעצמה לקבל סיפוק רק מלקפל כביסה ולשטוף כלים?? אפשר להיות אמא טובה מקסימה ונהדרת אישה חמה מאוד לבעל ושתהיה עוזרת בית שתעשה את המלאכות האלו שלא נותנות סיפוק…
בקיצור מאחלת לעדינה למצוא עוד עבודה בתנאים כאלו נוחים ולא להסתכל על עצמה בעין ביקורתית כל כך….
אני מבקשת להציג את הדברים קצת אחרת. זה בסדר גמור שאין לך סיפוק מ"מכונה-החתלה-ארוחות" כי בעניין זה הכל טכני! את אמא נהדרת ופשוט מחפשת תוכן לנפש (שזה דבר חיובי לחלוטין!!!)
לגמרי טבעי שתחפשי להתמלא מבפנים כדי שיהיה לך כוח וחיוניות בבית. זה יכול להיות חברותא, קורס מעניין, אומנות או התנדבות – שימלא את הצורך הנפשי להתקדם וליצור, וממילא גם בבית תרגישי כוחות וסיפוק, ותוכלי לתת את כל כולך ליקרים לך.
בהצלחה!!!
מבינה אותך מאד מאד מאד! גם אני כבר חצי שנה בבית.. ופתאום שמה לב שהרבה מהסיפוק מגיע דווקא מבחוץ, ממקום העבודה, מהנשים שפוגשים וכו…. יש כל הזמן מה לעשות בבית ב"ה והעבודה הזו לא נגמרת אף פעם. אבל משעמם לי…
זהו, לצערי אין לי הרבה מה להוסיף או לייעץ. זוהי עבודת חיים כפשוטה לנסות ליישם את מה שאנחנו יודעות שהבית הוא המקום הטבעי שלנו והוא העיקר והמקור.
בהצלחה רבה
וואו, שד' יתן לך כח!! אבל תנסי להוציא את המקסימום האפשרי מהתקופה הזאת:
אפשר להתפנק יחד עם הילדים בכל מיני דברים שיכולים לתת לך סיפוק וכיף גם לך וגם לילדים, וזה כל אחת לפי טעמה:
נגיד קצת תפירות…. (אם את אוהבת זה ממש כיף לתפור לילדים דברים חמודים), או ללכת איתם ליום כיף אצל סבתא (שביום יום אין מצצצב לזה!!!), גם לטייל עם הבעל באחד הערבים יכול לפנק את שניכם, כדי שבסיום התקופה תוכלי לומר היה כיף, זה חיזק לי את הבית בכל מיני תחומים…..
מניסיון, זה נותן הרבה הרבה יותר סיפוק מאשר העבודה!!! רק תבחרי לך מה מתאים לבית שלך!! והרעיונות לא נגמרים!!
אכן, ניכר שהדברים נאמרו בכנות. זה לא קל להודות שהסיפוק פעמים רבות מגיע מהעבודה. בפרט, שבבית ועם הילדים היקרים יש פעמים רבות התמודדות לא פשוטה. (וכולנו ראינו זאת בתקופת הסגר..)
לפעמים קל הרבה יותר לסיים מטלות מאתגרות בעבודה, מאשר להתמודד עם דילמה חינוכית של ילד שגם אם בחסדי שמים הצלחנו, אף אחד לא מוחא לנו כף.
אני לא עם תריסר ילדים ולא מנהלת, אבל ב"ה אמא ועובדת, גם אני פוטרתי ומצאתי את עצמי במצב הנ"ל. נהניתי מאוד בשבוע הראשון, השני, והשלישי,
לאחריהם…. גם אני הרגשתי שחסר לי עבודה מאד! חסר לי האנשים, האקשן, האתגר, התחככות. בדיוק כמפורט לעיל. התקופה הזו ברוך השם מאחורינו, ובעזרת השם בקרוב גם אצלך
אשמח מאוד לדעת, לקבל כלים, איך? איך בדיוק שואבים את הסיפוק מהבית כשאת כל היום בבית!!
ולא שזה חל"ד, או כל חופשה אחרת, שאת יודעת מתי את חוזרת, זה חודש ועוד חודש ואין תאריך יעד….
תודה מראש!!
חייבת להגיב. את לא יודעת כמה שאת צודקת!!!
עבדתי בעבודה נחשבת, התקדמתי בסולם, הייתי המילה האחרונה וזה היה כ"כ משמעותי וחשוב בשבילי שרק כשעזבתי את העבודה פתאום גיליתי שהחיים שלי- מה שמחייה אותי- זו העבודה.
נראה לי שזו עבודה (…) עצמית רצינית, אבל יכולה להגיד לך אחרי שנה- שהיום זה נראה לי אפשרי….. יש סיפוק בבית. יש אמירה, יש הרבה למידה של צניעות וענווה- וזה דווקא לא רע…..
מאחלת לך שתמצאי את האושר והסיפוק בבית. הוא ישנו!
אני מוחה על המילים: "הסיפור הזה לא מתאים לקהל היעד של הקבוצה"… לדעתי הסיפור בודאי מתאים!!!
אני כבר בשלב של שידוכים לגדולה שלי, והסיפור בהחלט נתן לי טלטול רציני! ממה אני שואבת סיפוק?? מה הילדה שלי תיקח לביתה כשתקים אותו בעז"ה?? מה היא חושבת ומרגישה על הנושא: מאיפה בדיוק מגיע הסיפוק של אמא שלה בחיים ?????
אם אפשר למסור ישר כח על הפתיחות האומץ והאמת הפנימית שהובילה אותה לשליחת הסיפור.
תמשיכו לחזק!!!!
בפתיחה את כותבת שאת מקווה שהסיפור הוא לא מתאים… לי הוא דווקא כן. אני מורה (תתפלאו… יש כאן הרבה מורות שמרגישות שגם הן צריכות את הקהילה הזו) צעירונת, מ"מ עדיין. ו.. כל שנה אני נפגשת בדילמה הזאת, שאת מתארת.
כי… ב"ה גם לי יש בית, אמנם קטן וצעיר (עדיין ) אך גם הוא אמור להיות מקור הסיפוק המרכזי שלי
ו- עצוב לגלות שכל שנה עם תחילת החופש הגדול אני נפגשת עם המקום הזה שאומר – בבית את סתם אישה, מנקה מבשלת, מסדרת.. בעבודה – את ה-מורה הנערצת!!!
אז- טוב(?) שאני לא היחידה שמרגישה כך, מקווה להרגיש בקרוב אחרת
תודה על השיתוף
מזדהה מאד עם מה שכתבת! לא מפסיקה לחשוב מה אני עושה עם העובדה שהעבודה נותנת לי המון סיפוק, ולשטוף כלים , כביסות ובישולים לא ממש. להיות כל היום בבית- מה שנשמע חלום האם היהודייה- ממש לא מתאים לי לצערי.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב, האם אני לא תקינה? האם לכל אחת אם היא אשה חייב להיות כיף ממש ושמחה בעבודות הבית?
זה עצוב שאילו השאלות שלי, אבל אם אני אמיתית אז זה המצב.
הזדהיתי עם כל מילה, לא עבדתי כמוך כפי שאת מתארת, אבל כרגע אני הרבה בבית כולל כל מה שכרוך בכך, ומרגישה שחסר לי הסיפוק וההנאה. אני משתדלת להודות לה' על כל רגע ורגע, נהנית מהרוגע, מהיכולת לעשות הכל עם הילדים ובשבילם, תמיד אני זמינה לבעלי וכו' וכד'.
אבל אני מרגישה שחסר לי, חסר לי החברה, לפגוש אנשים וכד'.
מה עושים?
יישר כח על הכל!!
ווואו! הזוי לשמוע! ב"ה אני עוד צעירה – בת 22! וסיפור זה ועוד כמה מהשבועות האחרונים, מדליקים לי נורה – ואני אומרת לעצמי תתחילי בתחילת הדרך – בדרך הנכונה יותר..!!
אז תודה ובהצלחה לכולנו!
סיפור נפלא ומרגש… ואני חושבת שלהרבה מאיתנו יש לפחות מעט מהתחושה הזו אם נשים לב.
בחרתי הפעם להגיב מה שלא עשיתי עד היום- כי אני לא מצליחה להבין למה הסיפור לא מתאים לקהל היעד?
תודה רבה על החיזוק, מזדהה עם מצב דומה ממש. הסיפוק של " להרגיש בבית" עם גאווה וגבורה זה הסיפוק האמיתי שיש לכל אמא יהודיה עם תואר יוקרתי במיוחד. נכון שבמצב של היום הנשים צריכות לצאת ולפרנס, אבל שלא נשכח את העיקר! ולשים אותו בראש סולם סדר העדיפויות.
הלוואי שיהא :"מעז יצא מתוק" ויהא זה שכרנו בעולם הזה ובעולם הבא.
חזק מאוד!!! הלוואי נצליח לעבוד על זה גם תוך כדי עבודה. להרגיש באמת ממה אני נהנית…
***
את מיוחדת, אשרייך! בטוחה שהקב"ה גאה בך. תמשיכי להצליח, ותודה על השיתוף בתובנות!
***
נשים ובנות מי שרוצה להוריד שעות שתנסה מניסיון זה עובד
***
תודה רבה! הוספת לי נקודות למחשבה!!
***
איזה מתוקות ומבקשות ה' אתן!
***
מדהיםםםםםם
***
תגובות נוספות לסיפור שלום כולם
תגובות לתגובות של – שלום כולם:
התגובות על הסיפור מוכיחות בצורה ברורה את "דעת הקהל" לגבי הורדת שעות עבודה לטובת הבית – שזו הבחירה הנכונה ביותר והיא שווה הרבה יותר מעוד קצת משכורת.. ואין צל של ספק שכולן צודקות.
אני רק חושבת שטוב להעלות גם את ההסתכלות וההתמודדות של אלו שלא מתאפשר להם להוריד בשעות. בין אם זה מאילוצי פרנסה ובין אם זה מחוסר גמישות של מקום העבודה. אני חושבת שכולם יסכימו איתי שלא מספר שעות העבודה של האישה מחוץ לבית (או בבית) הם אלו שיקבעו כמה היא אמא / אישה טובה. הקב"ה יודע טוב יותר מאיתנו מה טוב לנו ומהם הכוחות שלנו.
אם לאישה אין אפשרות לצמצם שעות עבודה, כדאי שתאמין ותדע שהיא מסוגלת גם ככה להיות כל מה שאמא/אישה צריכה להיות, ולהעניק למשפחה שלה את כל צרכיהם. נכון, זה לא קל, וזה דורש הרבה מחשבה ועשיה, אבל אני מאמינה שכל אחת שתשב עם עצמה תוכל למצוא פתרונות על מנת למצוא לעצמה ולמשפחתה זמן של פניות ורוגע.
זה יכול להיות בלקיחת עזרה, בקביעת זמנים המוקדשים אך ורק לעצמה/ לבעלה/ לילדיה, וכו'….
גם שינוי חשיבתי בנושא הוא לדעתי בעל השפעה עצומה.
יכולות להיות שתי נשים שעובדות אותן שעות ובאותה משרה ואחת – עובדת + אמא, והשניה – אמא + עובדת. אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו כל בוקר מחדש שאנחנו יוצאות לעבודה כי זה כרגע חלק ממילוי תפקידינו, וזה מה שהקב"ה רוצה ממנו. כשהגישה נכונה, הכל נראה אחרת.
הגעתי למקום העבודה שלי עם תנאי של 8.5 שעות (משרה מלאה בחברה היא 9 שעות) מאוד לא אהבו את זה אבל ב"ה התקבלתי, חשבתי שבהמשך יהיה אפשר להוריד עוד, אבל זהו שלא. אני כבר עובדת במשרד מס' שנים בסך הכללי מרוצה חוץ מהשעות…
אני ועובדת נוספת התחננו כ"כ להפחית קצת במשרה ע"א ההורדה במשכורת אבל אין עם מי לדבר אטימות מוחלטת בנושא הזה, אפילו לא מוכנים להוריד חצי שעה. וגם מקומות עבודה שהתקשרו להציע משרות לא מוכנות לעבור שלב נוסף כשהם שומעים את הדרישה של השעות (פחות מ9, אפילו לא הסכימו ל8).
אז יש הרבה אמהות שהיו מוכנות לוותר על הכסף על אף שזקוקים לו מאוד ולהגיע מוקדם יותר הביתה וממש לא אכפת להן מה יגידו/ יחשבו/ ידברו, אבל פשוט לא נותנים להן.
קראתי את התגובות של שבוע שעבר ופשוט השתוממתי.
לאחרונה הרגשתי שהחיים שלי עם שלושה ילדים קצת יורדים מהפסים ההגיוניים, אני חושבת הרבה מה לעשות, איך לשפר, להוריד שעות, להסב משרה ואולי אפילו לעשות פסיק כמה שנים…
והנה התגובות מראות לי שרבות עד מאוד הן האמהות שמרגישות שהן חיות כל יום מחוץ לפסים, תוך פספוס של הדברים החשובים והיקרים לנו. כלומר אנו חיים/חיות בתוך מין חוסר אונים למרות שאף אחד לא באמת כופה עלינו משהו.
אין בדברי לא הצעת פתרון ולא תלונה על ה"מערכת"… פשוט השתתפות בקושי …
מעריצה את כל הנשים באשר הן שמצליחות לעשות בלתי יאמן כמו שהיא מתארת כאן, הטיסה הזו, אני לא מצליחה להבין איך אתן עושות את זה. הנושא שדובר איך להבעיר את האש מאד חשוב, שאלה מהותית ממש. לאחרונה מרגישה שיש המון קורסים וידע שונה סביבינו ובעצם רוצה ללמוד יהדות קצת, שווה הרבה יותר מהכל.
תגובות לתגובה לסיפור "אין סוף"
אני נהנית מאד לקרוא ולהתחזק ממקבץ הסיפורים. נהנית מזה שאתן מביאות את כל הסגנונות, גם אלה שחזקים ממני מבחינה רוחנית וגם אלה שפחות. מחזק מכל כיוון! נהניתי מהסיפור פירות ים במיוחד. א' – הכאב של הרו"ח המספרת. ב'- שאלת רב, ולא פסיקה עצמית לפי הרגשות.
אך היום קראתי שהתפרסמה תגובה, התגובה האחרונה שפורסמה, ובין השאר המגיבה כתבה שקנאות אמיתית לשמו יתברך זה רק פנחס. וכן כתבה – לומר דברים הנשמעים ולסייע ליהודי לבחור בטוב, אבל לא לשלול ממנו את הבחירה. ושני המשפטים האלה צרמו לי. ורציתי להגיב עליהם:
# רציתי לשאול – מה עם קנאות לא אמיתית? אין לה מקום? אותה רו"ח סיפרה על תחושה, ובתחושה -כן, אנחנו חייבות לשמר לעצמנו את התחושה שהדברים הללו לא בסדר! גם אם טכנית אנו נאלצות לסייע להם כדי לקבל כסף ולסייע בפרנסת הבית.
המגיבה הקבילה את העניין לעו"ד שלא ירצה לסייע למי שעבר על החוק – אך לדעתי ההקבלה שגויה. כי עו"ד שמסייע למי שעבר על החוק בגלל שזו הפרנסה שלו, זה בסדר גמור. אבל עו"ד שהופך להיות בצד של הפושעים, מסכים איתם, ובכלל לא חושב שצריך להעיר להם – הוא בעייתי. מאד. (ומה לעשות שהשחיתות הגדולה ביותר נמצאת בתוך בית המשפט? הבדל עצום בינינו לבין אחינו התועים).
קנאות בתחושה – בהחלט קיימת גם היום. אמנם ברמה מעשית – צריך לשאול רב, או להגיע למאה אחוז "לשם שמים" כמו אצל פנחס שלא חיכה שמשה יאמר לו לקיים את ההלכה "קנאים פוגעים בו". אבל בכל הנוגע לתחושה שלנו, גם אם זה אמיתי רק ב-50% ומעורבים בזה נגיעות ואינטרסים – לא משנה. אנחנו נכאב, ונשתדל שהכאב יהיה אמיתי לחלוטין.
# המגיבה כתבה שצריך לשכנע בדרכי נועם וכו', אבל לא לשלול את הבחירה. ורציתי לשאול – איפה בדיוק שלילת הבחירה?
כמורה העובדת עם נוער בסיכון, בהחלט הייתי קל לי יותר עם אפשרות לשלול את הבחירה של הזולת. אבל לא, אין לי. וגם לא תמיד יש אפשרות לשכנע בדרכי נועם. יצא לי יותר מפעם, ללוות בחורות לחנויות ומקומות שאני לא הייתי דורכת שם מבחירה, לעולם. וזה כואב לי לראות את החנויות האלה מלאות ביהודים, בתלמידות שלי, וכן – כואב לי שאני שם! (וכמובן שכל דבר כזה, גם אם הוא נראה פעוט, דורש שאלת רב!!!). אני שומעת כל מיני דברים לא פשוטים – כואב לי, בהחלט. למרות שדווקא בגלל שאני רוצה שהיא תתחזק אני לא מעירה אלא מחמיאה על מה שכן בסדר. אבל אני רוצה שהיא תהיה בסדר, ורוצה שאני אוכל לקנות לה בגדים כמו שצריך, ולא ללוות אותה וליעץ לה בקניית בגדים בעייתיים! יש בעיה ברצון? ואם הבנתי נכון, בסיפור "פירות ים" דובר על הרצון.
דוגמא קטנה, מהסינון לסמארטפונים (שכל השומר נפשו ירחק מהם כמו מאש או כמו מחזיר שפושט טלפיו כאומר "ראו כשר אני"). היה מקרה שהכרתי מקרוב, של בחורה שקרוב משפחה "פתוח" רצה לשלם עבורה על אייפון. חסום. אך מי שמבינה יודעת, שאין חסימה מוחלטת. בטח לא באייפון של אפל. אז החברה שלה פרצה את החסימה. היו שתי אפשרויות. היתה אפשרות לעזוב אותה לנפשה, ולתת לה להתמודד ולהגיע לאן שהיא תגיע (ולאן שאחרות במצבה הגיעו)… והייתה אפשרות לשלם כסף, (וזה הרבה כסף! וחלק היו כספי צדקה!) ולקנות לה סמארטפון עם הגנה של נתיב. (זה מה שהיה בזמנו, מדובר על כמה וכמה שנים אחורנית). נתיב ביררו היטב, היה צריך אישור מרב שמכיר את המקרה כדי שיתנו את הסינון. אני ראיתי את הפלאפון החדש שלה, ו"שמחתי" בשבילה. ובאמת – כל מה שרציתי היה לקרוע אותו ממנה ולנפץ אותו…
עברו כמה שנים. ברוך ה' היא נשואה. לא, לא עם "בחיר עולם הישיבות". וגם לא עם משהו דומה. אבל הם משתדלים להתחזק ביחד, והיא עדיין עם הסינון. וזה כואב לי! כי אני רוצה שיהיה לה נייד כשר! (והיא לא צריכה את האינטרנט לכלום, חוץ מהנאות ונוחות, העבודה שלה לא קשורה בכלל). נו? ולכן מה? אני מחמיאה לה ש"כל הכבוד שהשארת את הסינון אחרי החתונה". היה לה ניסיון בזה.
וזה כואב לי! ואני רוצה לצרוח!
ואם הבנתי נכון את הסיפור פירות ים – אז זה כאב גם לאותה רו"ח והיא רצתה לצרוח. אבל היא עשתה את מה שצריך וצרחה בשקט כדי לשמור על הרוחניות והרגישות שלה.
אז נא להבדיל אם מדברים על מעשים, שבהם חובה לשאול ולבדוק מה נכון (אגב, גם מהצד השני… גם לפני שהולכים לשכנע בדרכי נועם או לסייע למשהו לא בסדר, צריך רב…) לבין אם מדברים על הרגשות – שזה הפנימיות שלנו, והם חשובים פי מיליון מהמעשים.
תמשיכו להעלות את הנושא של רגישות רוחנית, כי היא זו ששומרת עלינו בבית שלנו, בחיים האמיתיים, ומשאירה את המעשים האחרים בעבודה, בצורה שלא נרגיש מחוברים אליהם באמת. אלא כואבים, ומתפללים לה' שכמו שהוא נתן לנו ילדים, וברוך ה' הוא נותן, גם אם צריך לחכות להם, אז כך שיביא לנו מהר את אליהו שישיב לב אבות על בנים וגם לה' יהיו הרבה הרבה ילדים אמיתיים וקרובים.
יישר כח לכם, שמורה, על כל מה שאתם עושים! והרבה – על המודעות.
שלום למערכת שמורה היקרה מאד!
בד"כ אני נמנעת מלהגיב על הסיפורים המיוחדים שמובאים בימי שלישי, אני מרגישה קטנה מכדי להגיב לכל הנשים הגדולות האלו… הפעם אני רואה חובה לענות לתגובה שפרסמתם, כי אמנם זה יפה מאד שאתן מפרסמות דעות של נשים כדי לתת במה לכולן, אבל התפוצה פה רחבה מכדי לשתוק על הבעת דעות חסרות מקור. תפרסמו אם תראו לנכון, אני את שלי עשיתי…
המגיבה כתבה:
"קנאה אמיתית לשמו יתברך זה רק פנחס." זה לא רק פנחס. אם נפסק במשנה בסנהדרין דין "קנאין פוגעים בו", הרי שבכל הדורות יש היתר למי שמקנא את קנאת השי"ת לפגוע בנפש אנשים שעברו עברות מסוימות, וניתן לראות שבמהלך הדורות היו כמה נוספים שפעלו בקנאות (כמו רבי אדא, האמורא שקרע בגד של אישה בשוק, ובאופן כללי ההיסטוריה של עמ"י רצופה בפעולות של מסי"נ לש"ש.)
"אף אחד בדורנו לא בדרגה הזאת" יתכן שהיא צודקת. באמת כבר הרבה שנים לא שמעתי על יהודי שהרג יהודי אחר כי הוא עבר עברה שנפסק עליה ש"קנאין פוגעים בו". "ולכן אין לנו רשות לפעול בצורות של קנאות גם אם זה במאה אחוז לשם שמיים. זה לא". איך היא הגיעה למסקנה הזו? ואיך אפשר לפרסם אותה כך בלי מקור? הקנאה לכבוד השי"ת נובעת מהאהבה אליו. כל אחד ורמת הקנאות שלו, וממילא מה שמותר לו לעשות כתוצאה ממנה. שימי לב שהאישה הנחמדה ששלחה את הסיפור לא דברה על להרוג את בעלי המסעדה ולא את המלצרים… בואי לא נכנס לחשבון הנפש האישי שלה לגבי מידת האהבה שלה לקב"ה.
"ה' רחום וחנון, נושא עוון ועובר על פשע. ה' אוהב אותו יותר מכולם ועדיין מאפשר לו לחטוא, האם אנחנו חכמים יותר מהשי"ת רח"ל?" מיותר לומר שגם אם ה' מאפשר ליהודי לחטוא, עדיין אין זה רצונו בשום אופן. מה פתאום לחשוב שאם אנחנו מונעים מיהודי לעבור על רצונו של השי"ת אנחנו חכמים יותר… קשה לי אפילו לכתוב את זה. בעניין זה כדאי לקרוא קצת על הלאו המפורש "לפני עוור לא תתן מכשול".
"ולכן המסקנה היא שצריך לרחם על הפושעים ולאהוב כל אחד מישראל" לא הבנתי איך זה מסקנה של הנ"ל, אבל אין חולק ע"כ שמחובתנו לרחם על מי שראוי לרחמים (יש בספרות שלנו גדרים ברורים), השאלה מה עושים עם הרחמים האלו.
"לקרב בדרכי נועם ולעשות כל שביכולתנו להרבות קידוש ה', לומר דברים הנשמעים ולסייע ליהודי לבחור בטוב" הלוואי שנזכה אבל מה זה "אבל לא לשלול ממנו את הבחירה" האמונה בבחירה חופשית עומדת בסתירה למשפט הזה.
"ואם מחר אותה רו"ח תחפש עו"ד והעו"ד יגיד לה שהיות שהיא עברה על החוק הוא לא מוכן לעזור לה?" האם שיקול שכזה עומד יחד עם השיקולים הנ"ל? כל אחת צריכה לבדוק בדיוק איפה האינטרס שלה עומד…
ובנוגע לעובדה שהובאה מהרב מרדכי אליהו: ראשית, דיוק קטן. גם אני קראתי את אותו סיפור ב"בית נאמן" ומכיון שהוא הובא עם שם כדאי להביא את הדברים כפי שהם היו. הרב מרדכי אליהו לא הצית את המכוניות בעצמו אלא השתמשו בזכרון שלו כדי לזכור את מספרי המכוניות שישרפו במהלך השבוע.
שנית, אין הנידון דומה לראיה. רואת החשבון שהביאה את הסיפור לא הלכה לשרוף את המסעדה. אין ספק שגם החזו"א היה מסכים שלא צריך לתדלק את המכוניות… (הרבה אנשים נוטים להביא הוכחות לעניינים דומים אבל לא זהים, צריך לשים לב לא להתבלבל)
אם יש לזו שכתבה את התגובה הבהרות, אשמח לשמוע. רק ניסיתי להעמיד את הדברים על דיוקם.
בתודה ובהערכה גדולה על הפעילות שלכן.
אני קוראת בשקיקה את הסיפורים מדי יום שלישי, ובעיקר את התגובות, שמדגישות את הרגשות שפספסתי בסיפור.
מה שאתם נותנים בשמורה, זה את ה"מודעות", מעלים נושאים שלא התפננו לחשוב עליהם
כדוגמת הסיפור הזה, שרק עם מודעות, העבודה לא תשפיע על תחומי החיים האחרים. זה לא משנה אם אני מורה וממשיכה להטיל משמעת גם אחרי הצהריים, או עובדת מחשבים ששוכחת להכניס רגש בחוויות ורק מכמתת במספרים. העבודה תמיד תשפיע על חיי היומיום, אבל חייבים מודעות כדי שההשפעה הזו תהיה השפעה חיובית.
ואם זה ברור כמה אני נהנית מהתרומה של השמורה לי, אז יש לי בקשה – אני לא רוצה לקבל מתנות חינם! עוד יותר אני לא רוצה לקבל צדקה! אני רוצה לשלם!
בקמפיין השתתפתי ותרמתי, אבל הרגשתי שזה באוויר, זה מכסה הוצאות וכו, אבל זו תרומה ולא תשלום. אני רוצה לשלם כמה שעולה: לבחור לי סיפור מידי שבוע, לערוך אותו, לדוור אותו, ואח"כ גם לקרוא את התגובה שלי 🙂
רוצה לקנות גם את המגזין, וגם את הדיוורים על הפרשה, בלי מימונים ותרומות נדיבים.
בטוחה שאני לא היחידה!
