הי! גם אני מרגישה את זה. וקשה לי אפילו להגדיר את זה. זה משהו דק מאד מאד מאד. אני חרדית מבית אבל עצם העבודה שעות עם חילונים גורמת להרגשה כזו דקה. גם אני שואלת את עצמי איך לא ארגיש קשר רגשי עם הצוות "שלי". הייתי רוצה להרגיש 100 % ולא רק 80 % שזהו קשר טכני והם לא חברים שלי. שאם היו מציעים לי לעבור לעבודה אחרת טובה יותר מכל בחינה שהיא, לא ארגיש קמצוץ של צער לעזוב את ה"חברים".

ושלא תבינו לא נכון. כלפי חוץ אין ביני לבין חברי הצוות ולא כלום. אין להם מושג מי הילדים שלי, לא ראו תמונות. אין שום דיבור על משהו שהוא לא עבודה. בטח לא עכשיו כשעובדים מרחוק. אבל זו הרגשה דקה כזו. שכן, אני "גאה בצוות שלי".

איך איך איך מתנתקים לגמרי?

קודם כל, תודה ענקית על הקהילה האדירה והיפיפיה של 'לשם שמים' שמתוחזקת כאן במסירות והתנדבות אמיתית. רציתי להגיב על הסיפור של מיטל, בקריאת השתתפות ואהדה: סבא שלי הוא 'סרוג', ואני חרדית מבית ומלידה, עם עוד הרבה מושגים 'מעבר'.

ותמיד הייתי זאת שמתווכחת בשיעורי השקפה עם המורות: למה לא בהכרח טועים המזרחיסטים והדת"ל, למה הם כן אנשים טובים, ואפילו לא בהכרח טועים כל כך. ובפרט שאצל סבא שלי, שהוא באמת אדם ירא שמיים, רק נבחרה לו סביבת גדילה שונה- ולא יכולתי לראות כמעט הבדל משמעותי, רציני, בינינו. יש הרבה הבדלים קטנים, בכל מיני עקרונות, אך לא הרבה מעבר.

הלוואי שהייתי יכולה לומר ש'עם השנים זה עבר' ו'כיום אני מבינה שהכל נבע מנגיעה אישית, ובעצם זו טעות'. ובכן, לא. יהיה שקר מוחלט להבטיח שאני לא גאה, למשל, בדרגה הצבאית הגבוהה של סבי, או בידיעותי הנרחבות במגוון תחומים, ולא בהכרח כשרים…

ולא, לא נפגשתי בכל שנותיי בסמינר בהרצאה או הדרכה – היכן ומתי לשים את הגבול, איך מפרידים ברגש, את המשפחה שקשורה אליי ברגש! וכן, זה בהחלט מפריע לי, מרגישה כאילו חיה בכעין 'יקום מקביל' עם מסך זכוכית דק שלא נותן לי להרגיש במאה אחוז את השייכות הנכונה.

מקווה ומאמינה שאולי בעקבות הפידבקים והתגובות החוזרות תבוא התשובה לשאלתי.

פעם ראשונה שאני מגיבה, אבל יוו! פשוט סיפור מדויק!

אני ב"ה מודה לה' יומיום על המציאות המוגנת והשמורה שהוא שם אותי בה, ובמיוחד עכשיו, בתקופת הקורונה, עבודה מהבית – פשוט חלום סטרילי! אבל עדיין, אני חייבת להודות, יש את הרגשת השייכות שנמצאת שם.

אני עובדת בחברה בינלאומית, זאת אומרת שהצוות הכללי מורכב מצוותים קטנים בינלאומיים: 3 אמריקאים, 4 הודים, 2 גיאורגים, 5 ישראלים, 2 אוקראינים.. נשמע התחלה של בדיחה? אז זהו, שלא, איתם אני בקשר יומיומי, עולה איתם לדיילי שמסודר לשעה הגיונית לכולם, או לרובם לפחות.90% מהשיח הוא כמובן טכני לחלוטין עם האנגלית המקרטעת של כולם, אבל לפעמים… ובסוד אני אומרת רק לכן השמורות, אני כן מרגישה חלק מהם! סוג של חן המקום על יושביו, מגניבות כלשהי מהקשר הגלובלי שקיים. מהעדכונים אונליין איך הקורונה מתקדמת בהודו ובארה"ב בו זמנית ….כו'

הרגע שחדר למוחי הרעיון שאני פשוט שונה היה כשהודעתי על חופשה בתשעה באב, ותיבת המייל שלי הופצצה במילים של איחולי "חג שמח" מגוחכים. באותו הרגע הבליחה במוחי ההבנה ש"הם פשוט גויים!" אין אפילו עניין להתחיל להסביר להם שתשעה באב הוא עדיין לא ממש יום חג אלא להיפך יום אבל וצער שבעזרת ה' יהפוך ליום חג, כי הם במוח הגויי שלהם לא יקלטו. אני שונה ונעלה ופשוט יצור אחר עם מושגים אחרים לחלוטין. אני יהודיה חרדית, בחירת הבריאה, ובין החיים שלי לחיים שלהם יש תהום ענקית!

זה הזכיר לי את הוורט ששמעתי פעם על המילים "עם לבן גרתי" רש"י :"עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" איך לא למדתי ממעשיו הרעים? בהמשך כתוב "ויהי לי שור וחמור" אני ראיתי אותו כמו שור וחמור! אני האדם הנעלה והוא אפילו לא פרטנר להשוואה! עם המבט הזה קל יותר לשמור על ייחודיות וגאווה יהודית (לעניות דעתי …).

זאת הייתה תזכורת, אבל תזכורת אחת לא מספיקה! תודה רבה לשמורה על התזכורת הנוספת! ותודה מיטל על השיתוף! המון הצלחה וסיעתא דשמיא לכולן!

אפילו רק את בקשת העזרה אני מעריכה ומתרגשת ממנה מאד! ק"ו את כל הדרך שעשית עד אליה..

אני עובדת במקום חילוני, וגם אני מרגישה קשר למקום, וזה אומר גם לאנשים. מה לעשות? כמו שכתבת חן המקום.. וגם יש רגש של הכרת הטוב, בור ששתית ממנו מים.. וכו. אני עובדת פה 12 שנים, בתחילה צרם לי כל הזמן הדיבורים וההתנהגות (כמו שהגדרת מגעיל) הייתי מרגישה בחילה, באמת! אפילו שמתי שהרגישו שהגזימו ביקשו ממני סליחה- זה לא לי עזר כמובן.. (ברור שאף פעם לא דיברו איתי בצורה לא מכובדת אבל מספיק שזה היה עם מישהו אחר ואני שמעתי) גם אצלי, הזמן עושה את שלו, והתרגלתי, לא כמו שהיה בהתחלה, וזה חבל לי, אני מקנאה באלו שלא נחשפות.

אבל מצד שני, יש לי גם רווח מזה:

א. אני רואה כמה אין שם כלום!!!! וכמה להודות שלא שם חלקנו עמהם (ידעתי את זה תמיד, ב"ה, אבל אינו דומה שמיעה לראיה). את לא צריכה את הדבר הזה כי את מכירה את זה.

ב. יש מחיצה מאד ברורה ביננו, אם הם היו חרדים זה בטח היה אחרת. אני כ"כ שונה ומשונה שאין שום נקודת חיבור- זו מעלה!

ואני גם יודעת שאני חייבת לעשות קידוש ה', אז גם אם יש דברים שהייתי מרשה לעצמי לעשות- אני בטח לא אעשה את זה בעבודה כשכולם מסתכלים איך מתנהגת חרדית. זו גם שמירה..

עצות שלי:  

א.להיות מחוברת כמה שיותר לחרדים לחיות איתם להיות בחברה החרדית כמה שיותר. אני חושבת לא מספיק רק בבית.. לאיזון החברה החילונית בעבודה..

ב. לזכור ולשנן לעצמנו , שויתי ה' לנגדי תמיד, לחשוב אם ה' מרוצה ממני עכשיו, גם מהמחשבה שלי..

ג.ללמוד משהו רוחני אם אפשר כל יום, כל דבר זה טוב (אמונה ובטחון, שערי תשובה, הלכות ברכות, הלכות לשוה"ר וכמובן הלכות צניעות וכו.. לא משנה מה) היום נשים לא יכולות ללכת לבית כנסת, חבל 🙁 כי זה גם מאד מוסיף.

ד. להתפלל על זה! לבקש מה' להיות קרובה אליו, למצוא חן בעיניו קודם כל.. ואפשר גם תוך כדי עבודה במילים שלנו, זה יזכיר לנו..

תודה רבה לך על השאלה החשובה!!! זה עזר לי לחדד לעצמי קודם כל מה כדאי לי לעשות.. בהצלחה רבה!

אני בד"כ לא כל כך מגיבה, אבל מאד התחברתי!

את מתארת טוב את החיבור הטבעי לדברים שגדלת לתוכם והם אולי חלק מהאישיות שלך. אבל אפילו שהמוח שלנו רגיל לדברים מוכרים ובודאי שמה שנקלט בגיל צעיר משמעותי יותר מה שנקרא "גרסא דינקותא". לא נראה לי שיש מה להתעלם, ככה הקב"ה קבע את מסלול החיים שלך וכל אחת את המסלול שלה.

אם אדם כנה עם עצמו ויודע, כאן אני מרגיש שייך אפילו שהיום אני יודע ומרגיש שממש לא-אז הוא מכיר בגבול וחי אתו. אם יש דרך יותר נכונה להתמודד עם זה אשמח גם אני לשמוע.

אני חושבת שעצם זה שזה כואב לך-אכפת לך זה מראה שאת מרגישה ומחוברת עמוק לעולם הערכי והמוסרי. את מתארת בעצמך את הסלידה והגועל מתוך היכרות עם הכלום הזה. בכל אופן זו ההתמודדות שלי עם החיים שלי! מקווה שהצלחתי להסביר….

תודה לשמורה על העלאת הנושא הזה שנוגע כנראה לעוד כאלו שנולדו במקום שונה והיום שמורות לכל דבר!

ואוו.. אני מזדהה עם כל מילה, מכל מיני מובנים. אני בת להורים בעלי תשובה, אנחנו משפחה 'דוסית' לכל דבר ועניין. החברות שלי מהמשפחות 'האליטה' של העיר, (ככה זה יצא לא בכוונה…). המשפחה מסביב- 'שיכנוזית' לגמרי.

אבל לא רק בגלל זה אני מזדהה, אני עובדת באתר כלשהוא. משהו באמת גאוני, אבל ת'כלס, כמה שהעבודה היא טובה, והצוות חרדי ויש כאן בנות מעניינות, (העברתי להן את שמורה…) יש דברים עדינים שהם מאבק יומיומי…  אז אני מנסה להישאר שמורה וחמודה, ולהשאיר את העבודה בעבודה- אבל אני מזדהה עם מה שכתבת.

מה שמחזק אותי, בדרך לעבודה אני שומעת איזשהו שיר חמוד, מקפיץ ומעניין שמדבר על זה שאנחנו עובדי ד'.. ואני מרגישה שאני נכנסת לעבודה- יש לי אלוקים מעלי, והוא איתי. ואני רוצה לעשות רצונו, כי זה מה שאני רוצה, וזה מה שהוא רוצה, וכיף לי לעשות את מה שהוא רוצה. ואני לדודי- דודי לי. הוא ביחד איתי, במים באש, בכל רגע ובכל זמן.

וסתם ככה- לי אישי, שירים זה דבר שנותן כח: המלאך, בזכות התורה, או כל דבר שמחזיר אותך לפס האמיתי והנכון, לנקודת האמת הפנימית.. (גם השירים של שמורה)

איתך עם כל הלב…מחזקת את ידיך–

קראתי את הסיפור השבוע והרגשתי שהוא נותן לי כח, כבר בעצם השאלה. ונכון שהניסיון שלי הוא לא במקום עבודה, אבל עדיין, מעודד לדעת שאני לא היחידה שמתמודדת עם זה…

אני שמורה טריה מהניילונים, עדיין בתוך החברה ואווירת הסמינר, אבל בכל זאת החברות שלי לא יזהו בי את התגובה הזו, כי אף אחת לא יודעת מה נמצא בתוך הבית שלי 🙁 וכל הזמן קשה. בעיקר רגשית. כי גם אם הגבולות שלי מאוד מאוד ברורים וחזקים, ואני יודעת היטב מה בשום פנים ואופן לא יכנס לבית שאני אקים בעז"ה, אני עדיין מחוברת.

וגם אם אני לא מדליקה, אני לא יכולה לומר שאני לא נהנית לשמוע. וגם אם אני לא נכנסת לאינטרנט בעצמי, אני בפירוש יכולה לשכנע בקלות ואולי אפילו בעיניים בורקות, ביתרונותיו של אתר כלשהו, גם אם לעצמי אני מבטיחה שלא אגע בו אף פעם.

וזה הכי קשה. כי לדעת מה נכון ומה לא, מה שחור ומה לבן, מה לעשות ובמה לא לגעת – די ברור. אבל מספיקה האווירה והקולות כדי להרגיש מחוברת… וכל הזוהמה הזו עדיין של הבית שלי, ואני מכירה ויודעת ופוגשת… וכן, "חן המקום על יושביו".

תודה שהעליתם את הנושא הזה! עצם העובדה שהתחושות האלה הם לא בעיה בי, כבר מעודדת…

גם אני עובדת במקום כזה (בהתייעצות עם רבנים כמובן). את חזקה ואני מבינה בדיוק מה את מרגישה אני מרגישה אותו דבר. התחושה הזאת היא נורמלית, הנפש שלנו נוטה לכיוון הזה באופן טבעי כי הוא מושך, אבל אנחנו חזקים ויכולים לשלוט בזה. יש לנו כח. השם מנסה אותנו רק במה שאנחנו יכולים לעמוד בו.

ותזכרי שאת דוגמה לכל המשפחה שלך ומצפים ממך ליותר (אגב שזו גם הסיטואציה שלי וזה מה שעוזר לי). ברגע שאת יודעת שיש עיניים שבודקות מה קורה איתך כדי להוכיח לך אם את טובה או לו, זה עוזר לשלוט בעצמך…

מחזקת את ידיך!

וואווו גם אני מחפשת דרכים לשמירת הנשמה… שמעתי שהרבנית קנייבסקי ע"ה הייתה גומרת את כל ספר התהילים כל בוקר לפני צאתה לעבודה, כך היא שמרה על עצמה שלא להיכשל חלילה במקום עבודתה. מרגישה שזה גדול עלי, יש עוד רעיונות??

מאחלת לך מכל הלב שתמצאי תעסוקה רווחית ושווה וטובה מכל הבחינות במהרה ובקלות!

מיטל שלום,

התרגשתי מאד מהפניה שלך שמגיעה ממקום כ"כ טהור ואמיתי! שואף ורוצה!!

אני חושבת שאם אני "זורמת" עם הסביבה ומשדרת לה ידידות והסכמה עם הרעיונות, המסיבות וכל הסיגנון- אני בעצם כביכול משייכת את עצמי אליה וכביכול אני חלק מכל המארג הזה, אבל לא! אפשר לחייך ולהיות ידידותית ועדיין לשמור על חומה! על קור רוח במקומות שצריך! כביכול אומרת בלי מילים: 'אני עובדת יחד איתכם, מעריכה את ההשקעה שלכם וכו.. אבל עד לרוחניות שלי'!!!

ישנם סיטואציות שמפגישות אותנו מול החברה במקומות שפתאום את שואלת את עצמך: 'מה, זה אני? מתאים לי להיות כאן? להגיב כך?! תשאלי את עצמך: "האם זה אני?!" האם מתאים לי, לאישיות המיוחדת שלי, לכל האני שבתוכי שבניתי בעשר אצבעות בכ"כ הרבה עמל ויזע- להגיב/להתנהג בצורה כזו או אחרת—– 

שמעתי פעם בשם הרב פינקוס שאמר לביתו ביום חתונתה: 'את קולטת מה קורה פה?!' את מבינה מה המצב הזה עכשיו? – אם את מבינה מה שקורה פה- את מחזיקה את עצמך חזק חזק! שומרת!' כאשר בן אדם מבין מה קורה איתו בסיטואציה ספציפית, או במצב כללי- הוא יכול הרבה יותר לבדוק את עצמו ולהבין האם מתאימה לו התנהגות כזו או אחרת, או הימצאות בכזה מצב או מקום. הוא מבין את המשמעות הרבה יותר לעומק!!!

תעמידי לעצמך מול העיניים בזמני קושי את השאיפות שלך! את החלומות שחלמת ועדיין… כי: "החלומות של היום-הם הזרעים לפריחה של מחר"! וכשאני זוכרת את זה כל הזמן-יש מנוע מבפנים שמניע אותי לטוב! לדברים הטובים ביותר! את גם יכולה להגיד לעצמך: אנחנו בקבוצת בני תורה ב"ה- האם בהתנהגות/בסיטואציה הזאת אני בת תורה?! אשת ת"ח?! גורמת נחת לבורא עולם?!

את נשמעת באמת נשמה גבוהה שרוצה ומחפשת את הטוב, מאחלת לך שבעז"ה שתמצאי אותו תמיד ויהיה לך את הכוחות לשמר אותו!! בהצלחה רבה רבה בכל!!!

שלום מיטל יקרה

גם אני, כחרדית מהבית, מרגישה לפעמים כמוך… ריגשת אותי! איכשהו התגלגלתי לעולם האקדמיה, זה היה עוד לפני שהיה ברור כל כך שגדולי ישראל יוצאים נגד בנחרצות מושלמת… והאמת, מי שמכירה את האקדמיה מבפנים יודעת עד כמה החששות מוצדקים.. השהיה הממושכת באקדמיה, בה עוברים ממש רה-סוציאליזציה וכל החשיבה משתנה…כל סולם הערכים משתנה, נכנסים לתוך בועת דמיון של שקר, כאילו אנשי האקדמיה זה איזושהי 'ליגה נבחרת'.

יכולה לשתף אותך שמה שעוזר לי זה לחזור הביתה, להסתכל על המשפחה המופלאה שלי, ולנסות לחשוב איך אני רוצה לראות את הילדים שלי- כמו הפרופסורים המלומדים והגאים באוניברסיטה, שנדיר למצוא ביניהם מישהו שבאמת אכפת לו ממני ומחבריו לסגל, או כמו הרבנים הגאונים, הענווים והצדיקים, שאמת ומידות טובות זה אחד מסימני ההיכר שלהם- שלנו?

להתחבר שוב, מחדש, לדרך המיוחדת בה בחרתי לעבוד את השם ולהתפלל! שאזכה תמיד לחוש את המתיקות ואת הנועם בתורתנו הקדושה והמתוקה!! מעבר לכך אני משתדלת להתחזק, יש חיזוקים יומיים שהתחברתי אליהם, ויש את השמורה הנפלאה:)

מברכת אותך שהשם הטוב יתן לך המון כח!, כמו שנראה שיש לך… ושתעלי במעלות היראה והעבודה! מחזקת את ידייך. ד' עימך גיבורת החיל!!

וואו, ניסיון קשה, אישיות של אדם בנויה על "הילד שבו", ואם "הילד שבך" הוא חילוני, אז זה מאוד קשה.

טיפ להתמודדות- לפנק את הנשמה בדברים שהיא אוהבת. להעמיק בעבודת התפילה, ללמוד דברים חדשים, לערוך חשבון נפש בתדירות קבועה, ועוד.

תתייחסי לזה כמו מקלחת של עובד זבל אחרי יום העבודה. הוא עובד בזבל, אבל הוא לא זבל בעצמו, והמקלחת המטהרת והמפנקת מעידה על כך. הוא לא אוכל ארוחת ערב כשהוא עדיין בבגדי העבודה. נכון, את עובדת מוקפת בזבל רוחני, אבל זה לא מה שאת, אם את דואגת לעצמך ל"מקלחת" רוחנית מרעננת זה שומר על המהות הרוחנית הנעלה שלך.

טיפ מעשי- בכל פעם, לקבל חיזוק מעשי קטן ולאחוז בו בכל הכוח עד שהוא נהיה הרגל (ובעיקר, עד שהסביבה מתרגלת), ואז לקבל עוד משהו קטן וכן הלאה והעיקר להקפיד להיות תמיד במצב של עלייה מבחינה רוחנית, בעניינים כאלה להיות "צב" ולא "ארנב".

שלום לך, מיטל, 

שמחתי לקרוא את הסיפור שלך, אפילו שהוא רחוק מהמצב שלי, ב"ה. אבל לכולנו יש, כמו שעלה כאן בתגובות קודמות, רמות רוחניות שונות, ואנחנו מתמודדות עם אותם דברים בסיטואציות שונות, ונראה לי שמותר לשמוע, וגם להעריך התמודדות של אחרת שעוברת את אותו הדבר בסיטואציה חריפה יותר (או עדינה יותר). אם אני עובדת מהבית ולא בחברה מעורבת, ב"ה, יש לי מפגשים עם צמתים אחרים בחיים שבהם אני רוצה להתרחק מהרוע והכיעור. וכשאני קוראת כזה סיפור, אני קודם כל מעריכה ומודה על המקום הנקי שלי. ושנית, אני מחדדת את הרגישות שלי לשמור על קדושה וטהרה במקום שאני נמצאת. 

והכלי המצוין שקיבלנו להלחם בעזרתו, זו התפילה. מתפללת שאזכה להיות במקום טהור, לזכות להתנתק מהזוהמה, ולהכריז שאני לא משלימה עם המקום הזה, ומשתוקקת ומתגעגעת לטוהר הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד.

וכך אני נשמרת מנותקת ולא שייכת, אך מחכה בסבלנות שהקב"ה יעשה את שלו, וישלים משאלות לבי לטובה.

חשוב לי להעביר רק שאני נורא מעריכה את כל השינויים שעשית. את מעלה נקודה מאד אמיתית. אני חושבת שכדאי יותר להסתכל על זה ממקום של שליחות: כרגע זה מקום העבודה שלך = זה בטח המקום שממנו את צריכה לקדש שם שמים, ולהאהיב שם שמים על הבריות… מן הסתם לא בצורה ישירה ומסיונרית:) אלא בנוכחות האצילית והתורמת שלך.

משהו שמתחיל מהראש – בפאזל החברתי שאת שזורה בו, את לא סתם עוד חלק ממנו – לך יש תפקיד מסוים ומרומם.

בטוחה בהצלחתך!

כל הכבוד לך שאת ככה עם יד על הדופק! סיפורים כמו שלך הם תזכורות לכולנו לבדוק מדי פעם האם חישבנו מסלול מחדש… תתפללי על זה וכשאת מרגישה שהגבולות מיטשטשים, אולי תנסי להיזכר במה שדווקא את ורק את מכירה מקרוב.

מעריצה אותך! זה באמת קשה לשמור על ההפרדה הזו מבחירה במקום עבודה שבכל אופן תופס לנו נתח מרכזי מהיום יום! שתרגישי שאת הולכת בדרך הישרה ותמצאי חן בעיני אלוקים ואדם

אני כל כך מבינה את הגברת. לפני כעשור היתה לי כביכול את הזדמנות חיי למשרה בחברה דומה וב"ה שה' עזר בעדי ולא ניגשתי לזה.

שיהיה הרבה סיעתא דשמיא בפני כל המפגעים (אלו שעל שתיים ואלו שלא!)

להתרכז בעבודה! בעיקר לזכור את שליחות שלנו בעולם הזה והמטרה! בבניין הבית והאישיות הפרטיים שלנו. עם הזמן אפשר להתנתק מכל זה למרות כל הקושי. פשוט כאשר גדלים כל העניינים האלו הם פשוט משחק בחול של תינוקות וגם זה לא….

בהצלחה אחותי! חיבוק!!!

אני ב"ה לא נמצאת שם, אבל גם מתמודדת ככה בקטנה, כמו כל אחת… אצלי מה שעוזר זה פשוט לא להתקרב! אבל לגמרי!

כל קניה, הכי קטנה, בכל המקומות הרעשניים האלה, לנסות לדחות…… כל נסיעה לאזורים חילוניים להתעסק במשהו אחר, העינים- לא שם! מוזיקה, לא להכניס! שוכחים מההווי הזה…

אולי תנסי לצייר לעצמך איזו דמות מיוחדת וצדיקה שאת מכירה? אולי הרב קנייבסקי? או כל דמות אחרת . ולחשוב מה הוא היה רוצה שתאמרי בזמן או בסיטואציה שלך . זה נותן כוח!

ולחשוב האם ד' מרוצה ממני עכשיו? וכל שניה שאת חושבת על זה זה שווה מיליונים ומקיימת מצווה תמידית של שויתי ד' לנגדי תמיד!!!

בהצלחה רבה!!

תודה על הסיפור, תודה על השיתוף!

וכפי המחשבה המצומצמת שלי לגבי חומת הבידול, תשאלי את הרב שאת מתייעצת איתו לגבי משהו קטן והחלטי שאותו לא תעברי בשום פנים ואופן. זה יכול להיות לא להזמין שום דבר בעבודה וכולי כפי המתאים לך……….

הרבה כח!!!!!!!!!!!!!!

שמעתי מעוד חוזר בתשובה שמישהו (לא דתי) שאל אותו- תכל'ס אתה לא מתגעגע לדברים שעשית קודם? ענה לו, זה כמו אדם שמשוגע על שוקולד ומציעים לו שוקולד טעים עכשיו או מיליון דולר עוד חודש- אם יש לו ראש על הכתפיים הוא יתאפק ויחכה…

אמת, מרגישים ש'מתחברים' לשם אבל האמת העמוקה היא ביהדות פה התענוג הוא אינסופי…

ואני מעריכה מאד מאד על ההתמודדות – את יודעת, אני פתאום שמה לב שאני כותבת לך ככה, למרות שאם היית רואה אותי… אני אחת ש'אוהבת להנות מהחיים'… אז מצד אחד אני צוחקת על עצמי, הלו… מה את 'מתפלספת' ככה… אבל באמת, זה האמת, אין אפס…

באמת הרבה הצלחה בהמשך . מצדיעה על הדרך עד עכשיו ועל המאמץ לשמר .

למיטל היקרה!! אם הגעת לכאלו דקויות כנראה את גבוה גבוה בסולם…

טבעי מאוד להימשך לתקשורת, והידיעה שזה טבע העולם כבר יכולה להרגיע. כבת לבעל תשובה אני יודעת שתהליך נכון הוא הדרגתי, ואם את קשורה לרב אז זה נפלא. אני מאמינה שככל שמתמלאים בתוכן רוחני וחברה איכותית פחות מעניין העולם של התרבות והפנאי.

בהצלחה יקרה!! תהיי גאה בעצמך! מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ

תודה שכתבת בסיפור שהכל ע"פ דעת רב מוסמך, בלי זה היה לי קשה לאהוב את הסיפור שלך … 🙂 

איך ? איך ? תפילה, ועוד תפילה, ועוד.. וכמובן הסיפורים המדהימים של שמורה שנוגעים בלב… 

תקופה ארוכה עבדתי בחדר חרדי בחברה חילונית, שאלתי את עצמי (לצערי לא היה לי האומץ לשאול רב), רציתי להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה שלמה, האם להתפלל עליהם בשמם הפרטי? הלא הם בנים של השי"ת, או שזה מרגיש מדי קרבה… לא יודעת ….

מה דעתכן?

הערת המערכת,

במגזין האחרון היו הרבה דיונים על הנושא הזה. מקוות שהצלחת לראות…

יש לי כמה רעיונות שהתנסיתי בהם שאולי אחד מהם יכול להועיל במשהו.

על היצר הרע נאמר " מרעיבו שבע משביעו רעב". יש דברים שהם לא בשליטה שלך, ואת צריכה להיחשף אליהם, אבל כל דבר שאת כן יכולה להימנע ממנו, מחזק את הריחוק שלך ומוציא לך את החשק וההנאה והרצון לדברים שליליים. זה פשוט עובד. לאט אבל בטוח.

יש גם ענין לא להתמקד כל הזמן במחשבות על כמה זה מפריע לך שאת צריכה להיחשף לתכנים כאלה. ככל שפחות חושבים על זה, יש פחות סיכון לפתח חיבה לזה. זה ברעיון שאם אני חושבת על משהו הרבה, אז אני משקיעה בו מחשבה, אולי אפשר לומר על זה ש"נתינה ( של זמן ומחשבה…) מולידה אהבה."

וכמובן – וזה הפתרון הטוב ביותר – לדאוג לתחליפים נכונים שימלאו אותך וישמחו אותך באמת!!!

בהערכה גדולה,

קודם כל – הכנות. איזה מדהימה שאת! רק עם כנות כזאת אפשר להגיע רחוק… חוץ מזה – ברור שכולנו מתמודדות עם זה בגדול או בקטן, אני מאוד מבינה על מה את מדברת – הרגשה שאני מתחברת למשהו שאני לא רוצה ולא אמורה להתחבר אליו…  אני חושבת שחוויות טובות מה שנקרא בקדושה, ובחברה רוחנית חיובית, יכולות מאוד לחזק את החיבור שלך למקומות הנכונים:) חוץ מזה – מהשייכות שלי עם הנושא הזה – אולי תנסי להתחבר למדרשה/ שיעורים/ פורומים אחרים שנותנים פלטפורמה רוחנית של צמיחה…. (אולי את כבר עושה את זה…) מה שהכי חשוב: סבתות תמיד צודקות!! את באמת נשמה טהורה ☺

לנשמה! האמת, אני לא יודעת מאוד איך לעודד, אלא רק לומר שאני ממש מעריצה אותך!

את עוברת דברים לא פשוטים בכלל, והכל בהכוונה של רב! ואין לי ספק, כי עצם זה שאת מתייעצת עם רב תהיה לך לזכות לעמוד בציפיות הגבוהות שלנו מעצמנו!

בהצלחה רבה בהמשך הדרך, חזקי ואמצי!

וואו מיטל ריגשת!! מכל רקע שהוא זה התמודדות אדירה והרצון שלך לשמור על הגחלת הוא מרגש בפני עצמו!!!

ה' יתן לך כוחות והמון סיעתא דשמיא להמשיך לשמור על עצמך ולזהות בנימי הנפש הדקיקים מה מפריע לך ולא נכון.

בהערכה עצומה!!

בטח יש עוד דברים, אבל לי אישית עוזר לשים מוזיקה של פסוקים (מרדכי בן דוד , אברהם פריד וכו… ואז שומעים את הפסוקים, בדר"כ המעודדים על אהבת ה', גאווה יהודית , על חגים וכדו, וזה מכניס בי את הגאווה האמיתית של היהדות ועוזר לי לא להיסחף למערבולת של העבודה והסביבה….

***

מניסיון אישי – מאוד עוזר לשמוע שירים חסידיים אותנטיים תוך כדי עבודה

***

את יודעת יותר טוב מכולנו איך בונים את החומות האלו, לך יש את הניסיון תרתי משמע.

***

קצת הגזימה הגברת, לא נראה לי הסיפור מתאים למשפחה. יש גבול למדמנה שאפשר להיות בה. ואם היא קיבלה פסק אישי, זה לא נראה לי נחלת הציבור…

***