רציתי להגיב על הסיפור של השבוע שעבר.. קראתי אותו רק ביום חמישי והיה לי מה לומר… חשבתי שיהיו כאלה שיחשבו כמוני אז תגובתי מיותרת.. אך אני רואה מקובץ התגובות ששלחתם השבוע שלא…  ואז אני חושבת שאולי אני טועה במחשבתי… אבל בכל אופן לי- זה עוזר… המחשבות שלי לאחר הקריאה של הסיפור העלו גם את הסיפור של "סיפור חיים" והתגובה המיוחדת!!! שבאה בעקבות…

אנחנו מעריצות מאוד מאוד את גדולי ישראל, את הבעלים והילדים שלנו, על כך שיש בהם הרבה תורה הרבה מידות, אך אנחנו לא שמות לב לך שהם גם חכמים כל כך! מלומדים כל כך מבריקים כל כך.. מבינים את החיים כל כך…

פעם סיפרה לי משהיא שהיא ראתם אם שאינה חרדית ובנה בן חמש. האמא הצביעה על חתולה ואמרה – "תראה הנה חתולה, מי עוד יש במשפחת היונקים?" אותה אחת אמרה לעצמה – איזה השכלה, כאלה מושגים, תכלס לילדים שלנו אין את זה, ואז היא תפסה את עצמה ואמרה – ראיתם פעם ילד שלנו בן חמש – כמה מושגים כמה ידע ואיזה הבנה וזיכרון יש לו –  הוא יודע קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון בעל – פה! מבין חומש, זוכר פרשת שבוע – אישים, מקומות, הלכות, יודע להגדיר מה מברכים על כל דבר, מי הם 12 השבטים….. וכו' וכו'….

ההתלהבות שלנו מהיופי של יפת אלוקים ליפת, היא יוצרת את החיבור אבל אנחנו שוכחות שיש לנו את זה – וישכון באהלי שם! יש לנו את כל מה שיש להם והרבה יותר!! במקום להתעסק בסור מרע – ולספר לרגש שזה "ביצה ריקנית ונבובה" בלון נפוח… כדאי להביט ישר ולראות את העשה טוב – כמה יופי והדר של עולם הזה.. כמה שכל וחכמה של עולם הזה.. כמה צחוק ושמחה והברקות במושגים של עולם הזה!

וזה המקום להגיד ישר כח לשמורה שמגישה לנו את הערכים שלנו בכלים נאים של עולם הזה.. למען לא נטעה לחשוב שאין לנו…

בכל ערך בחיים, בעולם יש מישהו או משהו שהם "הכי", בשיא גינס רשום אדם אחד, אין הרבה. אם נעריך ונהיה מחוברים וקשורים למקום שלנו לא נראה לי שיהיה שם עוד הרבה מקום…

קראתי את התגובות והרעיונות למיטל ורציתי להוסיף משהו- כמה כתבו שעצם זה שזה מפריע לך, כבר מראה שאת במקום טוב וכו', אז קודם כל את באמת נשמעת מיוחדת מאד, מעריכה אותך!

אבל לעצם הטענה הזאת – לא נראה לי שאפשר להסתמך עליה, ולמה? כי עכשיו התעורר לך הכאב וישבת לכתוב, אולי עוד פעמים חשבת על זה וזה מפריע לך, אבל ביום יום מ-ת-ר-ג-ל-י-ם ולא חיים דווקא לפי תחושות נעלות אלו. כמו שלא חיים כל השנה כמו שמרגישים בנעילה… אז באמת הסיפור שלך מלווה ברב – אולי תציגי בפניו את מה שכתבת?

וכמובן – תפילות רבות לבורא עולם שיזמין לך עבודה טובה וכשרה.  הוא כל יכול ואין מעצור לו לספק לך את הטוב ביותר. לא צריך לקבל את המצב הקשה הזה כסוף פסוק ואין מצב למשהו אחר. ה' יכול הכל. ואל תשכחי – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ראיתי את זה הרבה בחיים.

עלי והצליחי! מעריכה מאד.

בתור מישהי שהגיבה לאחרונה בתלונה, אני מרגישה צורך מיוחד להגיב היום. אי אפשר רק להתלונן.

אני חייבת להודות על קובץ התגובות היום. אחרי הסיפור בשבוע שעבר פתחתי את קובץ התגובות די בחשש, חשבתי שכל התגובות יהיו קוטלות ש"איך אתם מביאים סיפור כזה", והיה לי חבל, כי הניסיונות שלי דווקא קרובים יותר לניסיון של מיטל…

ב"ה ראיתי שהתגובות היו מכילות ומקבלות והרגשתי שהרבה מהן תרמו לי ואני בטוחה שגם לאחרות. הלוואי ותמיד כל התגובות יהיו כאלו! תודה!

שלום שמורה:)

אני מגיבה לתגובה הזו: "קצת הגזימה הגברת, לא נראה לי הסיפור מתאים למשפחה. יש גבול למדמנה שאפשר להיות בה. ואם היא קיבלה פסק אישי, זה לא נראה לי נחלת הציבור… "

נראה לי מאוד לא במקום ומאוד מכאיב  ופוגע, אם היה לי סיפור לשלוח לשמורה, הייתי נרתעת. בזמן האחרון, יש כמעט כל פעם תגובה אחת מתנשאת, מרחיקה שבעיני יכולה לגרום לכאב לב גדול לבעלת הסיפור. מי מתיר זאת? למה חייבים לפרסם כל דבר?

וכאילו שיש חשש שמישהיא הבינה שאפשר ונכון לכל אשה חרדית לעבוד ברשות השידור. איך אפשר להגיב ככה לאישה ענקית שחצתה את הים אל התורה???? נשגב ממני….  

אני "מיטל".

תודה גדולה לכל המגיבות על התגובות המרגשות והמחכימות. תודה על העידוד והתמיכה, ריגשתן אותי מאד ונתתן לי מלא כח. אין על השמורות! תודה על כל העצות המעשיות. נתתן לי המון תובנות והמון דברים מעשיים שאני יכולה לעשות. התחלתי ליישם חלק ואני כבר מרגישה במקום קצת יותר נכון. מקווה בעז"ה להמשיך עם זה הלאה.

הזדהיתי מאד עם הרבה מהתגובות, הרגשתי שחלק מהן הצליחו להגדיר את התחושות שלי יותר טוב ממני, ועצם הדיון על זה חידד לי מאד את הדברים ועזר לי לשים את הפוקוס על נקודות שמפריעות לי. גם שמחתי לראות שאני לא היחידה שמתמודדת בתחום ברמה זו או אחרת. (בעצם לא יודעת אם זה באמת משמח..)

לאלה שהזדעזעו מהסיפור, צודקות לחלוטין, גם אני מסתכלת על עצמי לפעמים מהצד ולא מאמינה.. אבל שאלתי על זה כמה פעמים ודי ברור לי שכרגע זה המקום שלי. (דעת תורה היא הרבה פעמים בגדר להגיד על שמאל שהוא ימין…) כמובן שאני עם יד על הדופק ואם משהו ירגיש לי לא נכון אבדוק שוב. תודה על התזכורת שגם אם כרגע אני נאלצת לאכול מ'תבואת השיגעון', לזכור היטב שזה משוגע ולחפש את ההזדמנות הראשונה לצאת מהשיגעון הזה בעז"ה. 

עכשיו אני רוצה לספר מה היה הטיפ שלי לעצמי. באותו חודש שהתחלתי את העבודה התגלגלתי איכשהו (לדעתי ממש בנס וזה סיפור בפני עצמו) להתנדבות בשמורה, אני מלקטת את התגובות לסיפורים. מאז אני קוראת כל מילה שאתן כותבות ולומדת המון המון. מרגישה שזה יוצר לי קצת איזון בחיים: בבוקר עובדת במקום הזוי שכזה, ובערב מאזנת עם תגובות צדיקות של השמורות… זה לעומת זה עשה האלוקים.. מרגישה שזה ממש מאזן אותי. אז תודה על כל התגובות שלכן תמיד! 

(ביקשתי להעלות את הנושא גם כי הרגשתי שזה לא מספיק לי, וגם כי היה נראה לי שהרבה מאיתנו חשופות בעל כורחנו לערכים ותכנים לא הכי סטריליים ברמה זו או אחרת, ו/או עובדות במקומות שלאו דווקא מקדשים שם שמים, לכן חשבתי שהנושא יכול להיות רלוונטי לעוד שמורות.)

תודה גדולה על הקהילה המדהימה הזו ועל הזכות להיות חלק ממנה! הביחד הזה נותן המון!

ומילה נוספת:

ולגבי הניסוח ה'לא מספיק רגיש',
אתן צודקות. בדרך כלל אנחנו משתדלות לרכך מסרים כאלו, אבל הפעם חשבנו שאין צורך… כי במילא בעלת הסיפור ראתה כבר (ושרדה:)) אבל, אולי זה נכון 'משום מראית עין' היינו אמורות לעדן גם הפעם.
בכל מקרה, זאת הזדמנות מצויינת לקרוא לכולנו, לרכך את המסרים שלנו, גם הביקורתיים.
כולנו רוצות להיות טובות יותר, ואין אחת שמשפט חריף / משפיל / מקטין – יגרום לה לשינוי דרך… יותר מאשר מסר רך ומכבד.
לאה

שלום לשמורה היקרה, האמת קצת מבולבל לי אבל אתן אלופות בלסדר תוכן מבולבל אז אני מתנצלת מראש…

השבוע כשפתחתי את התגובות לסיפור – לא הבנתי על מה הרעש – עד שתפסתי שפשוט פספסתי שבוע של סיפור.. (הייתי חולה – לא הזנחתי חלילה…) אני חושבת שהמקור של התגובה (אם מותר לי לדון אותה לכף זכות – למרות שממש כאב לי ואפילו כעסתי…) הוא מאותו מקור שמגיעות כל שאר התגובות "המתנשאות" – הרבה נשים חיות בבועה או חממה ועד כמה שזה מקסים – אין להם מושג על התמודדויות חיצוניות ולכן התגובות גם נראות ככה…. אחד הדברים שיפים בשמורה הוא שנותנים במה לכווולם, כל הנשים, הסגנונות, הבעיות וכו'

כל הנושא הזה של – בואו נסווג את עצמנו כי זה גורם ירידה רוחנית – תסלחו לי אבל זה חוסר בגרות משווע. אני זוכרת מקרה לפני שנה או שנתיים ששבוע אחר שבוע הופיעו סיפורים בשתי קיצונויות. בשבוע הראשון בלעתי תגובה חריפה – ושבוע אח"כ הבנתי שהייתי קטנונית… בשבוע הראשון הופיע סיפור על מישהי שאפילו לא רצתה לערוך חיפוש פשוט באינטרנט עבור איזה שיר ובשבוע השני על מישהי שהתגברה והצליחה לסגור יוטיוב לנצח. והיו הרבה תגובות כמו – זה הרמה של השמורה?

ואז אני הבנתי אז משהו חשוב – אני נמצאת באמצע לא שם ולא שם אבל אני צריכה לשאוב משתי הסיפורים האלו חיזוק. עמדו כאן שתי נשים שהתגברו על רצון חזק והקריבו קרבן לקב"ה. לאף אחת מאיתנו אין התמודדויות דומות לא בשום דבר ולא בשום תחום בחיים – ברור שלא ברוחניות – אם אנחנו מגבילות את עצמנו לרמה מסוימת זה אומר בעצם שאנחנו לא רוצות להתקדם – טוב לנו איפה שאנחנו ולא רוצות לשמוע לא על יותר ולא על פחות.. במקום לשאוב מכל סיפור את הגבורה, האומץ, הנחישות – נדבקים לטפל.

אני אתן דוגמא – לי יש התמודדות שאני בטוחה שאין אותה להרבה – אני חריפה, צינית ומהירת לשון. אחד הדברים שאני הכי נהנית זה להצחיק את הסביבה ואני גם יודעת איך עושים את זה. תשאלו את חברות שלי לעבודה אין סיכוי לעבור איתי 10 דקות בלי לתקוע בדיחה… קשה לי להסביר כמה קשה לי ישיבות צוות ששם לא רק הפה סגור על מנעול אלא אם כן אני צריכה להגיד משהו לצורך הישיבה אלא גם לא לצחוק ולקרוץ במקרה שקורים פשלות מצחיקות… אצלי זה מלחמה שלפני עידן הקורונה היתה יומיומית – וזה לא נהיה קל יותר – מצד שני לא נעים לאמר – בעיות של להגיע למשרד יפהפיה ומושכת זה לא בדיוק הנושא שלי….. אז מה? בגלל זה שאני אקבל חיזוק רק מסטנדאפיסטיות? אתן יודעות כמה פעמים מצאתי את עצמי מתגברת או אפילו שוקלת אם לנהוג כל או אחרת – בכל מיני תחומים – וזה נטו בגלל כל החיזוקים והסיפורים שאני מקבלת??? לפעמים זה היה התגברויות ענקיות ולפעמים זה היה קטנטן ממש – אבל היה להם מכנה משותף- שמעתי התחזקתי ונכנס לי לנשמה… וזה בזכותכן!! כן, גם מסיפורים שהיו רחוקים ממני כרחוק אילת ממטולה… כי אני נותנת לחיזוקים להיכנס פנימה…

ועוד משהו קטן על הקרבה – אני זוכרת שקראתי סיפור וגם ראיתי על זה קליפ (ה ישמור!) שלא משנה מה היה הסיפור (והוא מוכר מאד על דביר עמנואלוב) על אישה חילונית שלקראת סוף ההריון גילו מום בעובר  – היא הייתה שבורה ומרוסקת ובדיוק שהיא חוזרת הביתה, היא ראתה בתקשורת שהחייל הישראלי הראשון נהרג בעזה (זה היה עופרת יצוקה). היא פנתה לקב"ה ובמילים שלה אמרה שאם יוולד לה תינוק בריא ושלם היא תקרא על שם החייל – והיא ממש בכתה כשהיא אמרה את זה. עכשיו ברוך השם אנחנו כל-כך כל-כך רחוקות מהעולם הזה – ואנחנו יכולות להגיד – למה מעניין את הקב"ה איך היא תקרא לילד שלה? מה זה משנה? אבל היא הקריבה קרבן ענק מתחינתה! היא מוותרת על השם שהיא חלמה עליו כי נהרג כאן ילד יהודי והיא תעשה את זה לזכרו – והקב"ה מקבל קורבנות של יהודים אם הם מגיעים ממקום אמיתי וטהור. (חודש אלול אחרי הכל..) אז ברוך השם שאנחנו יכולות להקריב לפעמים דברים ענקיים ובלי שום השוואה ולפעמים הם מאד קטנים – אבל כל אחת מהמקום שלה והקב"ה ידו פתוחה לקבל את השבים.

שוב כמה שאני אגיד לא מספיק – תודה רבה רבה על הכל!!!! על הסיפורים, על התגובות, על התגובות לתגובות שמראה שאתן פשוט קוראות את כל התכנים וזה מדהים!!!!! לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה!!! – ואני אשמח גם להתנדב כחלק מהדבר המדהים הזה – רק תגידו מה צריך….