ט.ל.ח.
לתגובות הקוראות
שלום, שמי ריקי.
אני עובדת במשרד ענק עם מאות עובדים. ההיררכיה כאן מסועפת מאד, ורק לשבר את האוזן – אני עובדת תחת מנהלת פיתוח, שהיא תחת מנהלת פרויקט, שהיא תחת מנהל חטיבה, שהוא תחת עוד כמה רמי דרג שאינם מוכרים לי, וכל אלו ועוד מאות עובדים אחרים הם תחת חסותו של תומר, הבוס הראשי, שכל המשרד משקשק ממנו.
לכן תבינו למה הייתי בהלם כשצלצל הטלפון ותומר היה על הקו.
מפאת כבודו המזכירה שלו היא זו המקדימה את שיחותיו – "שלום רבקה, זאת ענת, מעבירה אותך לתומר".
מה????? הלם. מה רוצה ממני הבנאדם? הוא בכלל לא מכיר אותי, אני בורג קטן במערכת.
האדרנלין בגוף מתגייס למערכה, כולי לחץ והתרגשות. בראשי טסות מחשבות, וניחושים מתחלפים בקצב מסחרר. אולי הוא רוצה לוודא שעובדים טוב מהבית? אולי בכלל זו שיחת פיטורין? או – ניסיתי להיות אופטימית – אולי הוא רוצה לקדם אותי ולהציע לי תפקיד בכיר? אולי.. אולי.. אולי.. — ותוך כדי אני חייבת לשמור על 100% ריכוז, אני בשיחה עם הביג – בוס!
"שלום רבקה, מה שלומך?" כך בקולו העמוק. "ברוך ה' מצוין", אני עונה, ומנסה להבין לאן הוא חותר.
"טוב מאד, זה מה שרציתי לשמוע, אפשר לסיים את השיחה".
מה עובר?? על איזה צד הוא קם הבוקר?
"סתם, סתם, צחקתי, אני צריך ממך עוד משהו". אני בכלל לא צחקתי, ולא רק בגלל שאני לא צוחקת בשיחות עם גברים. החידה הסתומה של מהות השיחה לא ברורה לי בכלל.
וכאן הגיע פרוט הבעיה אליה נקלע תומר, והוא מבקש את עזרתי. אחרי כל כמה משפטים שהוא אומר בנכבדות של מנהל–על, מגיע – "כן, רבקה, את איתי?" ואני – "כן, שומעת", למרות שקשה מאד לשמוע כשהראש מסוחרר מרוב לחץ (מה הוא רוצה?) והתרגשות (אני בשיחה עם ה#1).
ואז אני קולטת שכנראה הוא מחליף אותי עם רבקה אחרת… אני מעיזה לשאול – "אתה מדבר עם רבקה קולמן, כן?"
"וואוו… איזה גנובה ענת, ביקשתי ממנה את רבקה קורמן… אני לא מאמין מה קרה… סליחה שלקחתי לך חמש דקות. שיהיה לך יום טוב".
אני לא מקנאה בענת, שבטח חטפה על הראש בגלל הטעות הזאת. עכשיו היה תורי לצחוק איזה חצי שעה, להשתחרר מכל המתח והלחץ, ולספר לכל החברות מסביבי איזה קטע היה.
אחרי הצ'יזבט המצחיק הזה שהייתי השחקנית הראשית בו, חשבתי לעצמי שהיתה לי הזדמנות.
דיברתי עם הדמות הכי הכי הכי בכירה וסמכותית במערכת. אני, בעצמי! חמש דקות!
רגשות הם לא מצרך על המדף, ולא כל מה שהמח מכתיב הלב יודע לתרגם.
זו היתה הזדמנות מעולה לקבל מיני-מיני המחשה להרגשה שצריכה להיות כשמדברים עם המנהל האמיתי, הכל יכול.
טעות לעולם עוזרת:)
תגובות השמורות לסיפור ט.ל.ח.
נתחיל הפעם דווקא מה'קריאות לסדר' – ובעקבותיהן נזמין אתכן לסקר קצר
חשוב לנו לשמוע את דעת הקהילה בעניין….
לשמורה היקרה שלום.
אני פונה אליך בלשון יחיד, כי זה מה שאת בשבילי. השמורה בשבילי היא מין דמות לחיקוי. מין אישה כזו, אשת חיל מצליחה ומוצלחת. היא צנועה וצדיקה, אוהבת תורה הכי שאפשר, ובכללי עובדת ה' בכל ליבה. היא עוזרת לי להציב יעדים ולחזק גבולות, ומטעימה לי מידי פעם מהגיגיה החכמים מתובלים בדברי תורה…
היא נופלת לפעמים, ויוכיחו הסיפורים שהיא שולחת כל שלישי… אבל היא קמה, תמיד קמה בסוף, ולפעמים גם זוכה לקבל על כך פרס, לא תמיד. אבל מספיק פעמים בשביל לחמם לי את הלב, ולשמח אותי בשמחת הדמות להערצה שלי. כן אני מעריצה אותך, ממש ממש.
וגם אם הניסיונות שלך נמוכים לשלי, אני מצטערת שיש לך אותם, אבל שמחה לראות שהתגברת עליהם. וכשהם גבוהים משלי, אני יודעת שבחרתי נכון בדמות להערצה, שיש לי לאן לשאוף ושכן, יש נשים בדרגה ההיא, וזה לא בשמים. עובדה. השמורה שם…
עד כאן הקדמה. או אולי הסבר למה אני כותבת בעצם. ולמה כל כך אכפת לי. היום קיבלתי סיפור, שבבסיסו יש המון אמת. שמחתי לשמוע אותו, אהבתי את המסר. התאכזבתי מהסגנון.
סיפורים על תומר, כולל פרוט מילות הסלנג בהם הוא בחר, בדיחת הקרש וכל השאר, לא התאימו בעיני לשמורה שלי. לרגע חשבתי, מה קרה לה לשמורה שלי שהיא מדברת ככה…? האם גם היא נסחפה אחרי הרבה שנים בעבודה? האם גם אצלה משהו בגבולות הולך ומטשטש? ושלא תביני לא נכון, אני לצערי משתמשת בסלנג, ומשלב השיחה המתוארת כל כך מוכר לכולנו…
אבל מהשמורה? הדמות להערצה? ממנה לא ציפיתי לקבל את זה. הסיפור כתוב טוב, יפה וקולח. מתאים להיות פוסט במקומות שבהם מפרסמים פוסטים… פחות מתאים להיות סיפור מאת השמורה.
האם המסר היה עובר פחות ללא ציטוט מילה במילה מהשיחה הזולה? האם היה חשוב לכתוב ש"תומר" התקשר ולא "המנהל של המשרד" אחרי ההסבר היפה על מעמדו?
שמורה יקרה שלי, יכולת הכתיבה והביטוי שלך, הם אחד הטובים שקראתי. תמיד הצלחת לגעת בי, ואת טובה בלרגש. תמיד, גם עשית את זה ברמה גבוהה, בשפה נקיה ויפה כזו. אני בטוחה שגם מסר כזה היה יכול לעבור בצורה הזו.
את השיחות הזולות בואו נשאיר לעבודה, הם שם בכל מקרה. ואנחנו חשופים להם בעל כורחינו. ושהשמורה האהובה שלי, תמשיך להיות מה שהיא. שמורה.
בהערכה גדולה לכל פועלך.
הערכה עמוקה יש לי לפעילות המאומצת שלכם לטובת נשות עם ישראל החרדיות לדבר ד'. מוקירה מאד ומודה מאד.
הערה על המייל שנשלח היום:
המסר יפה ונכון. משלב הסיפורת – לא כל כך… לא מתאים לסגנון שלנו משלב דיבור כזה המכיל סלנגים מהרחוב הגדול, להיכתב באופן פורמלי. (הגם שהסלנג הוא בעצם ציטוט ממאן דהוא שלא משלנו)
וכן – תוכן הסיפור, אשה המתארת שיח עם גבר חילוני, על כל צורת הדיבור וה"הלוך ילך" שלו, לא מתאים לנו! הלא-תעשה שחונכנו בבית יעקב הם כאלו שאנו נזהרים לא רק לא לעשותם אלא גם להתרחק מהם כך שהאזנים שלנו יתרגלו לשמוע רק גלאט, וכל סטיה דקה – תהיה לנו צורמנית.
וכי מורה בבית יעקב היתה מסוגלת לספר סיפור כזה? נדמה לי שלא. אני חושבת ש"שמורה" כגוף פורמלי המייצג את נשות ישראל בוגרות בית יעקב חייב דיבור ברמה תורנית גבוהה, ותוכן מורם ואיכותי עד הרזולוציות הכי דקות, כפי שהוא רגיל בדרך כלל לתת לנו!
שוב הערכתי ל"שמורה" המיוחדת!
בהמשך לסיפור :
גם אני עובדת במקום בו עובדים לא מאות אנשים אלא אלפי אנשים. אני דוקא כן מנהלת אך מעלי מנהל שמעליו עוד הנהלה, ובראש הפירמידה הסמנכ"ל ומעליו המנכ"ל.. היתה לי בעיה ספציפית במקום העבודה וכמנהלת חשבתי לפנות ישר לקודקוד לקיצור התהליך. הרי מי שיחתום על השיק יהיה הבכיר ביותר. קיבלתי ממנו מייל זועף ביותר: לעולם אל תפני אלי באופן ישיר. עליך לפנות למנהל שלך, הוא זה שאמור לפנות להנהלה הראשית והם אמורים לפנות אלי.
כשקיבלתי את מייל הנזיפה הנ"ל בהתחלה נפגעתי, אך אח"כ אמרתי לעצמי שהסיבה שקיבלתי אותו היתה להבין שלמרות כל גדולתו של הקב"ה, מלך מלכי המלכים, שהמנכ"ל הכי גדול בעולם הוא אפס לעומתו. למרות גודלו של הקב"ה בתפילה אליו אנחנו פונים אליו ישירות. בלי תיווך של אף מנהל או מזכירה. ואפשר לדבר איתו מתי שרוצים. בלי קביעת פגישה מראש. ועוד באלול "כשהמלך בשדה" אז בכלל… אני חושבת על זה המון, וזה עושה לי ממש טוב. שיש לי כזה "בוס" רחום וחנון.
יש לי דמעות בעיניים, צמרמורת, תודה רבה חיזקת אותי!!!
לשמורה- דבר ראשון תודה רבה על כל הסיפורים! זה נותן המון! הם מלווים אותי במהלך היום כמו תמרורים של אור- זה כן! זה לא! אופס עכשיו טעית עכשיו עלי למעלה.
רציתי לבקש, היה פעם אחת שהבאתם סיפור על עבודה עם גברים והיה ניכר שזה נושא שבוער אצל המון נשים, אולי תדברו על זה מידי פעם עוד. לדעתי זה הדבר הכי קשה שיש, הכי נוראי שיש, אין לי כח אפילו לדבר על זה.
אם אפשר לא לתת לנושא הזה לנוח… בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו… תודה רבה!
אהבתי את נקודת החידוד של הסיפור ואת הנמשל שכמובן לא דומה, כי הבוס הכי גדול כאן הוא בסה"כ ב"ו עפר ואפר. אבל אנחנו צריכים את זה כדי לשבר את האוזן… במקביל שמעתי פעם מהרב בניזרי שסיפר על עצמו בתקופת כהונתו כשר בממשלה הגיע באחד הבקרים ללשכה וראה זוג שהיה צריך להיכנס אליו לעניין מסוים. הם ישבו עם דף ועט כתבו, סגננו, מחקו ושיפרו נגיד לו כך, ננסח זאת אחרת… חשבתי לעצמי, סיים הרב בניזרי, זו פגישה עם שר שהיום פה ומחר שם. האם אנחנו מתכננים כך את התפילה לפני שאנחנו מתפללים?! מלך מלכי המלכים, שליט על כל העולם… נקודה למחשבה לכל השנה ובפרט בימים אלו.
איזה סיפור יפה וכתיבה מעולה…
האמת שאני חשבתי שהיתה כאן גם אפשרות לניצול הזדמנות (אם כביכול היתה נערכת, מה היתה יכולה להגיד לבוס) אולי איזה משפט מסוגנן נכון עם מסר מוביל למה שרבקה רוצה. אולי סוג משפט אני רוצה להתקדם בתחום איקס כאן במשרד ויש לי בעיה להתקדם בגלל ווי… ואם יצא לך להתקשר, אולי תוכל לעזור לי בבעיה שלי.. סתם כתבתי מתוך החוויה של הסיפור
רק מה? ביננו… כשדברים באים בהפתעה, קשה לנצל ולמצות אותם…
והמסקנה מבחינתי, הוא להיערך ליום הגדול – יום הדין, לבוא מוכנים, להתארגן קודם, מה אנו רוצים, על מה להתפלל, וזה כמובן מעבר לחוויה העוצמתית של להיות מוכוונים לחוויה רוממת זו.
ריקי ריגשת אותי מאוד! יכולת לצחוק ולהמשיך הלאה ופשוט ניסית לתרגם באמת מה קורה פה, ו"למה זה קרה דווקא לי"… ואולי הטעות עדיין לא נגמרה .. גם ה"בוס" כנראה ינסה להיזכר מי את בדיוק ואולי באמת יתן לך תפקיד בכיר… תמיד מותר לנו לחלום!
מה שבטוח שה"בוס" האמיתי אף פעם לא מתבלבל. יש להקב"ה המון דרכים להיטיב עם ברואיו
יישר כח!
כבר הרבה זמן לא היתה לי המחשה טובה כל כך לעוצמת הזכות שיש לנו בתפילה מול הביג בוס של העולם, כמו שכתבה את זה כל כך יפה השמורה המיוחדת!!!
אין לי מילים להודות, ואין לך מושג איך נגעת לי בנקודה, והרבה הרבה זכויות צברת מהסיפור היפה שכתבת!! תזכי למצוות.
יופי של סיפור! חיברתן אותי כל כך חזק להרגשה המיוחדת הזאת, שמה שהתחשק לי באותו רגע- היה פשוט להתפלל…
***
מדהים לראות איך אישה מצליחה למצוא בתוך כל אפיזודה – מסר ישיר אליה! אשרייך! תודה שחיזקת!
***
וואוווו. איזה צמרמורת הסיפור הזה עשה.. טלטול- ו.. הבנה מזעריתתתת!!! תודה ענקית!!!
***
הזדהיתי מאד עם התגובה האחרונה. כל מילה שלה זהב! גם לי יש ניסיונות דומים לשלה בעניין הצחוקים וחדות הלשון, וגם אני חושבת שכל סיפור גם בנושאים אחרים נותן כוח.
***
וואו- חזקת אותי- תודה
***
חזק מאד!!!
***
מקסים, תודה!
***
יפה מאד! סיפור טוב!!
***
מקסים!
נשמח לשמוע את דעתכן!
כאן הסקר. חסומה? השאלות בקובץ מצורף
תגובות לסיפורים קודמים
קראתי את כל התגובות לסיפור של מיטל, בשבוע הראשון ובשבוע שאחר כך… והרגשתי שהתפספס פה משהו. רוב התגובות, אולי אפילו רוב מוחלט, התייחסו לסיפור כאל נסיון חריג וספציפי ששייך רק למצב ההזוי של בחורה חרדית בתחנת שידור חילונית. כאילו הבעיה היא מקום העבודה עצמו, או בעיות של שמירת עיניים. אבל היה פה משהו בסיסי הרבה יותר! משהו שרלוונטי לאינסוף נשים ולמגוון מאוד רחב של עבודות.
אני מצטטת: "אני מרגישה משהו של חיבור וקשר. ה – סליחה על המילה – מגעילה. עם כל זה, אני מרגישה קצת מן "חן המקום על יושביו"… אחרי הכל זה מקום העבודה שלי… טיפה מרגישה שייכת, קשורה, ל… למקום הנורא הזה." הכותבת לא מספרת שזה גורם לה לעשות משהו שהיא לא היתה רוצה. היא אפילו לא מספרת שהיא צוחקת למראה התוכנית הפעם. היא מספרת שהיא מרגישה קשורה. פשוט. זה – שלי.
וכמה מתוכנו יכולות להגיד ש'זה' – לא שלהן? ולמי שעדיין לא הבינה למה אני מתכוונת:
נניח שאת מפתחת אפליקציה כלשהי. האפליקציה שימושית מאוד, ואת גם משקיעה הרבה בחווית משתמש. כמובן, שלך עצמך אין דרך להשתמש בתוכנה, כי יש לך פלאפון כשר גלאט מהדרין. אבל האם את יכולה להבטיח שאת לא טופחת לעצמך על השכם "כל הכבוד. ממש אפליקציה מוצלחת"? ובשקט בשקט, אין לך לפעמים מחשבה 'אם היה לי סמארטפון, מסתמא שהייתי רוכשת את האפליקציה הזאת מיד'? אין לך סמארטפון. לא היה לך ולא יהיה לך לעולם ועד בעזרת ה', אבל זה לא סותר את זה שלחברה שאת עובדת בה יש תוצרים מוצלחים למדי…
ואם את רואת חשבון, ואת נותנת שירות בין השאר לחֶברה שממש לא רלוונטית לציבור שלנו, אבל הם לקוחות נוחים ונעימים. אז אם יוצא לך יום אחד לראות פרסומת שלהם על אוטובוס, לא עובר לך בלב איזה רגש של 'היי, זה שלי!' ?
ואפילו לא ביחס ישיר לענייני עבודה: אם לבוסית, או לקולגה, או למוכרת במכולת מתחת לבית או לשכנה הדת"לית יש תיק, או שרשרת, או נעל, שהוא קצת 'ס'פאסט נישט', לא מתאים לך כאישה חרדית. את בטוחה שבעין את לא חושבת שזה יפה, דווקא, התיק הזה? לא בשבילי כמובן, אבל סתם, בפני עצמו, הוא דווקא ממש יפה…
לא יודעת להגיד מה נכון ומה לא. אם זה אסור או מותר. אין לי אפילו רעיון איך אפשר להתמודד עם זה. רק רוצה שתשימו לב. איך אמרה מיטל? "קצת קשה לי להגדיר את זה, אלו דברים עמוקים בכוחות הנפש. "
כל אחת במקום שלה, בהתמודדויות שלה, בעבודה ולא רק, תבחני מחדש את החיבור.
כשקראתי את הסיפור חשבתי שמקרה כמו של מיטל קורה כמעט לכולם, אנחנו נאלצות להיות בסביבה מאתגרת מבחינה רוחנית וקשה לנו לעמוד בזה, ולמה?
ודאי שאפשר לומר, זה היצר הרע וזה הניסיון של האדם, אבל אני חשבתי על כיוון שונה. עבירה היא לא רק דבר רע מצד שנענש עליה וכו, אלא היא מכתימה לנו את הנשמה, פשוט, לא? לא תמיד, קל לנו להאמין שעבירה הורסת לנו חלק מהטוהר של הנשמה אבל קשה לחיות עם זה,
עבירה היא דבר מגעיל, היא בושה נוראה, הדבר הכי לא נעים שיכול לקרות לנו זה שנעבור עבירות. פעם שמעתי שאם אדם מספר על עבירות שעשה, שהלך למקום לא כשר, ראה דבר לא כשר, גם אם הוא מספר שהוא מתחרט על זה, הוא לא באמת מתחרט, הוא לא באמת יודע מה המשמעות של זה, דמיינו אדם שהולך באמצע יפו פינת קינג ג'ורג', מאות אנשים ומול כולם קורה לו איזה מקרה מבייש נורא, הוא לעולם לא יספר על כך. בוודאי לא על במה מול אנשים… הוא רק ינסה לשכוח מזה…
אותו דבר על עבירות. אם נאמין ונחיה שעבירה זה בושה, זה פשוט גועל נפש -סליחה על הביטוי, יהיה לנו הרבה יותר קל להישמר, זה מה שעוזר לי כשאני רוצה להישמר, והדרך הנכונה לדעתי לעבוד על זה היא לא רק במקרה היתקלות, אלא כל יום לעשות תרגילים וכו,
ולמיטל שכתבה את הסיפור, אשריך במקום שאת נמצאת, עם כל התגברות שלך את נותנת כח לעוד הרבה בנות שהיצר הרע מנסה אותם במקומות אחרים.
למערכת שמורה אני מוסיפה כאן משהו שקיבלתי זהו סיפור אמיתי ומרגש אולי צריך לשאול את דרשו אבל זה מתקשר לי לסיפור של מיטל ולתגובות.
זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בתגובות מסוג זה, לא הייתי אומרת מתנשאות כי זה מגיע נטו מראש מצומצם, בלי להכיר את הכותבת בטוחני שהיא מגיע ממשפחה שכולה חרדית, כולל דודים ובני דודים המתגוררת בריכוזים החרדיים, ירושלים/בני ברק/קריית ספר, ופשוט לא מכירה מציאות כזו של בחורה שגילתה את האור של התורה, שגילתה את האמת וזרקה מאחוריה את הכל החברות, עולם המושגים, הבילויים, הפיתויים הכל הכל הכל ולפעמים זה גם משפחה שמתנגדת נחרצות למהלך.
ואם עדיין לא ברור לך ראי כמה נוער הולך לנו בכל שנה אחרי העולם הטיפשי והרדוד, אך המפתה הזה (כן היצה"ר עובד שם שעות נוספות) והיא עושה את הדרך ההפוכה, והלכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה. בציבור שממנו באה מסתכלים עליה כאחת אשר נתבלעה עליה דעתה ובציבור שלנו מכניסים אותה למשבצות של בשטאנץ או לא.
וכאן אני רוצה לשאול כמה עבודה נדרשת מאיתנו עיין ערך ימים אלו על דברים קטנים וכמה אנחנו מנסים וכאן מדובר על שינוי של 180 מעלות ב-כ-ל תחומי החיים, ואם בורא עולם הרוצה בתשובה פתח לה פתח מי אנו שנסגור לה אותו???
ישנו מדרש מזעזע על מנשה המלך שהכעיס ועבד ע"ז וחטא והחטיא, כששמו אותו בדוד נחושת ומתחתיו הבעירו אש לאחר שפנה לכל הע"ז בעולם ולא נענה וכשהתפלל לקב"ה בצורת תנאי אם אתה מקבל תפילתי מוטב ואם לאו כל אפיא שווין (חלילה אין הבדל בין.. לע"ז) ומלאכי השרת רצו לחסום את השמים ולא לקבל את התפילה שלו והקב"ה אמר להם ואם לא אקבל את תשובתו אני נועל את דרכי התשובה לעולם.
אז לא שחלילה אני משווה אחינו שבדור שלנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהדוגמא הזו אבל כ"כ צורם לי קבלת הפנים שאנו עושים לאנשים היקרים הללו המשבצות שאנו מכניסים אותם לתוכן. נביט מאיפה היו אבותינו אברהם אבינו שכולנו צאצאיו, בנו של תרח עובד ע"ז, לא בן של ראש ישיבה חשוב, רבקה אחות לבן הארמי אשר ביקש לעקור הכל. הגיע הזמן לשנות את היחס אליהם לקבל אותם באהבה ובזרועות פתוחות מי אנו כי נלין עליהם?
ישנו סיפור על רופא חרדי מגרמניה שנקלע לעולם התורה הפורח בליטא הציץ ונפגע איזה ריתחא דאורייתא, איזה שטייגען. חשבתי שעוד אקבל עולם הבא על הדף היומי שאני לומד, חשב לעצמו ביגון. מה זה לעומת הבחורים הצעירים הללו השקועים בעולמה של תורה? הוא נכנס למעונו של רבינו הח"ח שבור ורצוץ הח"ח האזין ואמר לו דע לך שיכול להיות שבעולם הבא אתה תהיה שכני לגן עדן. אני?! איך? פשוט מאוד אותך שתל הקב"ה בגרמניה. קיבלת חינוך מסוג מסוים, אתה מתאמץ לשמור תורה ומצוות, מקפיד על קלה כבחמורה, קובע עיתים, עושה מלאכתך באמונה, עוזר לאנשים וזוכה להיות שליח לרפאות אותם. אותי הקב"ה שתל בראדין, קיבלתי חינוך אחר וזימנו לי תלמידים וישיבה והוצאת ספרים. שנינו עושים את תפקידנו. אבל בתנאי שאתה עושה את מירב ההשתדלות שלך את המקסימום כדי לעבוד את ה'.
אני יודעת שהסיפור הזה המובא בסדרת והגדת של הרב גלינסקי (והשתדלתי לדייק) לא מוכר בנוף של בית יעקב אבל את האמת חייבים לומר. לכל אחד הקב"ה ייעד מסלול משלו ואף אחד לא יתבע להיות הרב שטיינמן או מרת שרה שנירר אלא כל אחד יתבע לנצל את כוחותיו וכשרונותיו בהתאם למה שקיבל, כמו שהרב שטיינמן ושרה שנירר ניצלו עד תום. יש אחת שתפקידה לחנך את בנות ישראל לעבוד בסמינר מקובל שאין לה כלל נסיונות עם קדושה או גברים ויש לה אחרים לשה"ר רכילות הונאת דברים וכו', ויש אחת שנועדה לעבוד בעבודת חולין במקום חילוני ושם היא מזריחה אור ומקדשת שם שמים. כמובן שיש דעת תורה אבל העיקרון הוא כל אחד ומסלולו הוא ועל זה נתבע בשמים.
ולסיום אנו לא יודעים כלום חשבונות שמיים יכול להיות שיש ניסיון שאנו מזעזעים עד עמקי נשמתנו כי הוא לא בתחום שלנו ומעולם לא נתקלנו בו והזעזוע מעיד על משהו. אבל יכול להיות שיש נסיון שאנו נופלים בו פעם אחר פעם והוא יותר גרוע ויותר חמור מבחינה הלכתית אבל עבר ושנה בנובהרדוק אמרו שבפעם השלישית כבר נעשית לו כמצווה.. ודי לחכימא…
שלום ללאה וכל החמודות של השמורה!!
נראה לי שזה המחיר של להיות אימפריה… לא כל סיפור ולא כל תגובה מתקבלים טוב אצל כ—–ל הקוראות.
אבל אני מתחננת!!! זה היופי של השמורה, שיש בה מקום לכולן!!! ולא משנה איזה פאה יש לה על הראש (או מטפחת, או שהיא רווקה), ומה בעלה עושה, אברך, תורני, או "סתם" (או שאין בעל :() והאם לילדים שלה קוראים יענקי ומוישי, או אריאל ונתנאל, או מיטל או הדס
יש אצלנו מקום לכולם, נכון? לכל אלו שרוח בית יעקב זורמת בעורקיהן, ליבן כוסף לקרבת אלוקים וכל יום אצלן הוא תקווה לעוד מועד בכיוון של עליה… זאת השמורה של כולנו!
בבקשה, תגידו שכן!
למתנדבות היקרות. אולי הגיע הזמן לנסח קוד אתי לתגובות בשמורה.
די ל"ספאסט נישט" ודי ל"מתפלאת איך פירסמתן." מי שרוצה לשמוע רק סיפורים שערבים לאוזניה- שלא תפתח את המיילים של השמורה. פתחת? זה על דעת לקבל סיפור שמישהו אחר בחר בשבילך.
לא אומרת לפרסם נושאים רעים באמת- ודווקא במתן במה לנושאים בעייתיים מבחינה רוחנית, באמת נדרשת זהירות, וכל הכבוד לכן על הרגישות בהעלאת הנושאים העדינים הללו. אבל לפסול מישהי בשל היותה חלק מקבוצה מסויימת, או להעליב, או למתוח ביקורת שאינה עניינית- הופך את כיכר היונים למועדון פיינטבול, ומזמין תגובות שנכתבות מתוך התגוננות ולא מתוך מחשבה ורצון להתעלות כמו שהיה תמיד בשמורה.
כולנו עברנו הרפתקה או שתים בחיים. כולנו בחרנו בחירות. כולנו קיבלנו ניסיונות. כולנו אהובות על הקב"ה ולכל אחת מאיתנו מגיע יחס מכבד באשר היא. גם לאלה שפוסלות אחרים מגיע יחס מכבד- אבל זה בדיוק מסוג הדברים שלא מתאים לתת להם במה פומבית.
ותודה על השידרוגים הרבים לאחרונה בעריכת התגובות.
הערת המערכת:
לתשומת לב כולן,
אנחנו מביאות את הביקורת (גם על עצמנו…) ולא בכדי. כל בעל מקצוע שמעוניין להשתפר, מראה את עבודתו לעמיתים ושמח לקבל ביקורת. כמובן שנעים יותר לקבל ביקורת חיובית, אבל כשרוצים להגיע לתוצאות טובות באמת, אין דבר יותר מתסכל מלדעת שעמיתך למקצוע חשים שהעבודה שלך ראויה לשיפור – ולא אומרים לך במה…
אז כל עוד הביקורת נעשית בצורה מכובדת, ומתוך כוונה לעזור ולא להקניט – היא טובה ומבורכת.
אחרי הכל כולנו עמיתות לעבודה הכי משמעותית… עבודת ה'…
לחמודה שכתבה שיש לה התמודדות שאין אותה להרבה – צינית וכו'. התגובה שלך כל כך חמודה! קראתי פעמיים. אני מאד מזדהה איתך. גם לי יש יותר ניסיון בתקשורת מולם מאשר במראה החיצוני (שפחות מעניין אותי).
ברגיל אני רק פעם בשבוע אצל "הלקוח" החילוני, דווקא עכשיו ב"קורונה" כשעובדים מהבית רוב התקשורת בצוות עוברת בכתב בתוכנת Teams (ואנחנו בתוך הקבוצה) באופן יומיומי. כל כך הרבה פעמים אני צריכה לעצור בעד עצמי, מאיזה תגובה משעשעת או צינית, שלא לדבר על אייקונים ואימוג'ים. יש דברים שלגמרי לא הייתי רואה בעיה בהם אילולא השמורה.. שמכניסה למודעות (דייייי הכפלת האותיות, מי חשב בכלל שזה בעיה?)
אני חושבת שכשאני מקבלת סיפור של חברה שעצרה בעד עצמה והתגברה— תמיד אפשר לחפש ובעז"ה למצוא איך אני יכולה להתחזק ולעלות בעקבות כך.
חייבת להגיב על התגובה האחרונה (הארוכה וטובה): קראתי כל מילה ומסכימה ממש!!!!! ירבו כמותך! שכל ישר זה תמיד מה שצריך בחיים!
וטיפ קטן לנוהגות להגיב: רגע לפני שלוחצים עם העכבר על תשובה וממהרים להקליד במקלדת-חכו רגע. קומו מהמחשב. תחזרו מחר ואז תגיבו. בטוחה שהתגובה תהיה ממקום מעודן יותר ואמיתי יותר. את התגובות שלנו ה' רושם ובלילה נחתום על זה בלי אנונימיות… רשומנה רק תגובה שאתן רוצות להיות חתומות עליה.
תודה רבה לכל העוסקות במלאכה! כתיבה וחתימה טובה
