החדשות הטובות
לתגובות הקוראות
שלום, אני גילי, מה"חדשות" בשמורה.
חולצות התלבושת עוד לא מצאו את דרכן החוצה ממדף הבגדים שלי, והררי קלסרים וסיכומים עודם מונחים אחר כבוד על הכוננית בחדר. לפי חודשיים סיימתי את הלימודים, ואני מגלגלת את המשפט הזה על הלשון בחוסר אמון. ז-ה-ו. ארבע עשרה שנות לימוד מאחורי.
ברוכה הבאה לחיים:)
את השטיח האדום פרסה בפני חברה ששלחה לי מייל היכרות עם שמורה. הצצתי והוקסמתי. התחלתי לקרוא כל שבוע, והיה לי נפלא להרגיש חלק מקבוצת נשים איכותית ושמורה.
לפני כשבועיים התקבלתי לעבודה זמנית. בימים טרופים אלו גם זו מציאה של ממש, והייתי מאושרת בה. המשרד אליו התקבלתי משתרע על פני כמה קומות, שמחולקות לאגפים פנימיים. בחלק משעות העבודה אני נשארת לבד בקומה, אם לא נספור את אלו המשתתפים, מידי פעם, בפגישות עבודה ב"זום", שנמצאים על המסך שלי. אה, ויש גם את המנקה הערבי.
לא הייתי מתעניינת בשיטת העבודה שלו, אם לא שיום אחד גיליתי להפתעתי, שהוא נועל את דלת הקומה עד לייבוש הרצפה… וואו. ייחוד.
מיד היצר הרע התחיל לשכנע אותי שאולי זה לא וודאי, ויתכן שיש פתח להיתר, ומאד הגיוני שאפשר להקל, ויש מצב שבעלי (העתידי:)) נמצא פה בעיר, וכנראה שהמקום מצולם והמנהל, מסתבר, יושב וצופה במצלמות, ובכלל – עם כל האיכון של הקורונה עוקבים אחרי כולם כל הזמן…
מאד התחשק לי לחשוב שמכל המלל הזה לפחות חלק נכון, אז בהסתברות פשוטה יש אחוזים גבוהים שאפשר לעבור על זה לסדר היום, כי מה לי, חדשה-בעבודה-זמנית, לעורר בלאגן?
ואז עלתה למול עיני השמורה.
ואז צפו להם הסיפורים.
ההתמודדויות.
הגבורה.
נזכרתי בכל אותן נשים יקרות שעמדו בצומת דרכים ובחרו בטוב.
שעמדה לפתחן דילמה לא פשוטה והן יכלו לה.
הרגשתי חלק מקבוצה שהערכים יקרים לה מכל הון שבעולם, וגם מכל אי נעימות וחוסר נוחות, הססנות וגרעון של אומץ.
לפני שאספיק לנפול שוב ברעיונותיו של היצר וברשת תירוציו, שיתפתי את אבא שלי. הוא בדק את כל הנתונים והמסקנה היתה שעלי לבקש מהבוס שהדלת תישאר פתוחה לאורך כל שעות העבודה.
היה ברור לי מה עלי לעשות, אבל חומה ענקית עמדה בין מה שידעתי למה שהעזתי.
רעדו לי הידיים לפני שהרמתי טלפון, וגם תוך כדי שיחה. ביקשתי בצורה יפה ועניינית שדלת הקומה לא תינעל גם בזמן הניקיון. הבוס קיבל את הדברים בהבנה והם אכן התבצעו לפי המסוכם.
אם תשאלו אותי – בחיים לא הייתי מעיזה לעשות את הצעד הזה, חדשה- בעבודה- זמנית.
רק בזכות השמורה,
בזכות אותות הגבורה באותיות הסיפורים, בזכות כל אחת שמשתפת וכל מגיבה שמחזקת,
רק בזכותכן, קל לנו להיות ה"חדשות הטובות".
תודה לכן!!
כתיבה וחתימה טובה,
גילי
תגובות השמורות לסיפור החדשות הטובות
שלום לך גילי וברוכה הבאה,
אני מבינה אותך ממש ומעריכה את ההתגברות. ביטחון נבנה עם הזמן ובתחילה יש פחות אומץ וזה נורמלי. אני רק רוצה לומר לך שזו בקשה מאוד מובנת מקובלת ולגיטימית גם בציבור הכללי והעולמי. אפילו הפועל הנוכרי שתיקן לי בבית משהו ביקש לשמור על דלת פתוחה…. לא רק שאסור להישאר לבד עם פועל, זה מסוכן.
בכל מקרה, מהניסיון שלי, בכל פעם שהיה ברור לי מה דעת ההלכה וביקשתי בכל מיני תחומים, כמעט תמיד קיבלו את זה בהבנה ב"ה, כנראה שהיה לי ברור והשדר עבר לסובבים.
פעם אחת הורידו לי כמה שעות עבודה שבועיות כי לא הסתדר בעניין ייחוד עם לקוח מסויים. למרות שהוא קיבל בהבנה את זה שישלחו מישהי אחרת. אבל אני בטוחה שהפרנסה אף פעם לא פחות ממה שנקבע בראש השנה, אז הרווחתי פחות עומס.
כשמסתכלים על זה במבט אלוקי אין ממה להילחץ כל כך כי לא הבוס הוא המפרנס, לפעמים הוא השליח. לכן ננהג בכבוד, אבל אף פעם לא נירא מבשר ודם כשהשיקול הוא רוחני.
בהצלחה!
רציתי להזדהות עם גילי הזאת ולומר שגם אותי השמורה דחפה לעשות דברים שלא הייתי מעיזה בלעדיה. לפני שנה עברתי עבודה ממקום שמור מאוד (כולן עם חסימה של נטפרי), למשרד שכולן חרדיות אבל הבוס לא ולא כולן עם חסימה. בהתחלה ניסיתי להתקין חסימה של נטפרי כמו שהייתי רגילה, אבל הייתי צריכה לעבוד עם VPN וזה בלתי אפשרי עם החסימה. אז פשוט עברתי לעבוד עם הרשת הכללית ולא עם הרשת של נטפרי. רציתי להתקין נתיב כמו שהיה לעובדת אחרת, אבל היא היתה בחופשת לידה ולא הרגשתי שזה כל כך דחוף והיו לי הרבה תירוצים. (כולן חרדיות אז לא יהיה נעים לי לפתוח אתרים בעייתיים, יש לחץ עבודה ואין לי זמן לשוטט ברשת, אני במילא שומרת על עצמי)
לא העזתי לספר לבעלי שאני עובדת בלי חסימה, כי ידעתי שהוא ידחוף אותי לשים אותה מיד ולא היה לי כח לפרוצדורה ובודאי שלא כשמישהו שואל אותי כל הזמן מה עם זה. דווקא הרגשתי טוב עם עצמי כי כל הזמן תכננתי לחסום והייתי בדרך…. עד שיום שלישי אחד קראתי סיפור של השמורה (לא זוכרת איזה) והחלטתי שאני חייבת לעשות מעשה מיד כי אחרת… אז פשוט סיפרתי את זה מיד לבעלי ומאז הכל היסטוריה…
אז תודה רבה לכן. שתעמודנה לכן הזכויות… (גם של העובדת הנוספת שדחתה את ביצוע החסימה וכשאני חסמתי היא עשתה את זה יחד איתי…)
מדהים איך דברים מתחברים…..
לא האמנתי, אבל גם לי זה קרה. אני בת בית יעקב שהרגע סיימה סמינר, ובכל שנות הסמינר מעולם לא פזלתי החוצה או עברתי גבולות. אני מוצאת את עצמי עם נסיונות כאלה.
סיימתי את לימודי בהתמחות יעוץ מס וכמו רבות שלחתי עשרות קו"ח…. וכלום! הכל יבש. ואז- הגיע הטלפון המיוחל, מזמינים אותי לראיון עבודה!! באמת שהתרגשתי, וכמו בכל ההדרכות שקיבלתי קודם, שאלתי, התעניינתי על המקום. הכל היה נשמע ורוד וקסום, עד הרגע ששמעתי שהם עובדים עם אינטרנט פרוץ לגמרי! זהו.
המון מחשבות תהיות והתלבטויות עברו לי בשניה אחת בראש. וגם.."אני מספיק חזקה וכו" "ואולי אני אוכל בהמשך אחרי שאכנס למקום, ויכירו אותי לשכנע אותם… ואז נזכרתי בך-קהילת שמורה, שכן, גם לי היא חדשה….. ונגמרה ההתלבטות, וסגרתי את הטלפון!
תזכו למצוות ותודה על הכל!
גם אני חדשה בשמורה..
שבוע שעבר ביום שהצטרפתי התקשרתי אל אחד המנהלים שאנחנו בקשר רצוף מאוד ועם המון עבודה משותפת. הוא סיפר לי שהוא וכל המשפחה בבידוד וברגע זה ממש הוא לומד עם הבן שלו בסלון ואיזו חוויה כיפית זה לחזור ללמוד בשעות הבוקר… בקיצור כמה דקות חבריות.
בהתחלה הגבתי כמו תמיד בהתעניינות, ופתאום נזכרתי בדיון שקראתי הבוקר בשמורה על עבודה עם גברים ונעצרתי באחת. הבנתי שברמה מסוימת יש לנו קשר חברי ובעצם אני לא מוכנה לזה בשום אופן.
אני חושבת שכשעובדים עם חרדים הגבולות פעמים רבות מאוד מטשטשים. דווקא בגלל שאנחנו שומרי תורה ומצוות עם אותם ערכים..
מצטערת שלא נרשמתי קודם…
ואווו גילי!!!! את מדהימה!
אני גם כן במצב שלך. עכשיו סיימתי ואמנם אני בהוראה בבי"ס שמור וטוב- אבל בכל מקום ובכל יום יכולים להגיע כאלו סיטואציות, ואחרות, גם אותי זה פוגש הסיפורים הקטנטנים הללו- שבעיניו הם כ"כ כ"כ גדולים!!!
ומידי פעם ישנה התלבטות ועולים לי משפטים מהסמינר, ממורות, משמורה!
ו-כן!! דווקא למקרים הללו שאת אומרת לעצמך: 'טוב, זה לא מצב רגיל', ו-'לא לזה התכונו כשדיברו איתנו…' אבל כן! בדיוק לדקויות והדברים הללו מגיע היצה"ר! ושם ד' רוצה אותנו חזקות! אמיתיות! אוהבות!! בדיוק לשם!
משפט חזק מהחזו"א: "ואל ימעט בעיניך ויתור אחד לפני קונך-כי המעט בעיניך-רב הוא בעיניו!!!
אשריך! שתזכי להמשיך כך הלאה ותמצאי תמיד את הכוחות! ושנזכה כולנו… בעז"ה! תודה על השיתוף!!!
שלום גילי, כותבת חברתך למחזור… גם אני עם החולצות בארון ותיק מלא באין ספור קלסרים ומחברות שעוד לא הספקתי למיין, וגם אני ביליתי את החופשה האחרונה בשליחת עשרות קורות חיים וראיונות לא נגמרים. ורציתי לומר לך לפני הכל – מעריכה מאד! מחזקת את ידייך. כי בשיעורים בסמינר כשדיברו על אינטרנט וייחוד ובוס וכל השאר הכל היה נשמע ברור מאד ודי מובן מאליו, אבל בשעת מעשה להגיד "לא" לעוד מקום עבודה ועוד אחד, כשאין לי מושג מתי יבוא הבא והאם הוא יהיה יותר טוב, ועד מתי אשאר במצב הזה, ועד שמשהו הסכים להסתכל עלי במצב הלא ברור הזה, בלי נסיון ועוד עם כל האבטלה והמשבר… זה קשה. וגם אני התחלתי עבודה בשבועות האחרונים, ובתור עובדת צעירה ומתחילה שרוצה שיהיו מרוצים ממנה ו'לא לעשות בעיות', זה קשה עוד יותר.
הספקתי לפגוש החופש הזה את כל סוגי הבעיות שדוברו פה…. ובסמינר. קיבלו אותי לכמה משרות שמבחינה מקצועית התאימו לתחום שלמדתי ויכולתי להצליח בהם, ובשאלת רב הורו לי בכל פעם לומר לא, בכל פעם מסיבה אחרת. הייתי על סף ייאוש, כשהציעו לי פתאום משרד חרדי בעיר מגורי, מקום מעניין ושמור, שבו אני עובדת בס"ד.
רציתי לומר עוד מילה לבנות המחזור שלי – אולי אין לי זכות לדבר אחרי שאני "מסודרת", ומי כמוני יודעת כמה התלישות הזו מייאשת, עם כל החל"תים והמובטלים והסגרים וחוסר הוודאות. אבל אני ראיתי בצורה הכי מוחשית שיש שההשתדלות שפעלתי – ועבדתי קשה 🙂 , לא קשורה לתוצאה. ומקום העבודה שלי, כמו השידוך והכסף, ממתין לי לרגע הנכון. והעבודה הגיעה בסוף ממקום כל כך לא צפוי. וכל כך לא מה שתכננתי.
רוצה כמובן להודות לשמורה, שכל כך מרפדת את הדרך לחיים… ונותנת את ההרגשה שגם אם הלימודים נגמרו, ממשיכים ללמוד כל החיים, להתקדם ולעלות. והיא גם נותנת דרך וכלים, ועוטפת לאורך כל הדרך.
וואו! את ענקית! הלוואי עלי.
נתת לי כוח. בדיוק אני מתלבטת כבר כמה ימים בקשר למצבים מסוימים בעבודה בה אני שוהה לבד בחדר צוות עם האיש תחזוקה… (ביה"ס לחינוך מיוחד…) למשך מספר דקות. אולי זה לא בעיה של יחוד, (וגם את זה אני צריכה לבדוק ובזכותך גם אעשה את זה.) אבל בוודאי זה לא מתאים!
בזכותך יש לי כוח, תודה.
תמיד אני מתכננת להגיב ולא מגיעה לזה, אבל הפעם לא יכולתי לשתוק…
לא פלא שהבוס הסכים לבקשה שלך כל כך בקלות, כל חילוניה היתה מבקשת את זה גם. המצב הנוכחי בעולם האומלל בחוץ הוא קטסטרופה. את נשמעת צעירה וטהורה וממש עוד לא חשופה (וטוב שכך! ) אבל חשוב שתדעי להיות ערנית ולשמור על עצמך.
במקרה הזה מצוות ייחוד היא הצלה ושמירה מעולה עלינו.
מזכיר לי נשכחות, תקופה שהייתי עובדת "אצל הלקוח". הקומה היתה נעולה תמיד בגלל אבטחת מידע, ולפי הוראת הרב רק ממס' מסוים של אנשים -אין בעיה של ייחוד. כשהשעה התחילה להתאחר קמתי מידי פעם "לעשות סיבוב" ולראות כמה אנשים נשארו במתחם, ולפעמים לצאת מהעבודה 4 שעות אחרי שהגעתי – כי אסור להישאר…
ממש חשוב לבדוק את ההלכות כל מקרה לגופו, כי זה יכול להיות ממש בעיה הלכתית בהרבה מקרים, ואם לא בודקים לא יודעים שיש בעיה
נ.ב. הסיפור ממש מתוק אבל לא מכירה איזה היתר של "מצלמות אבטחה" (תקנו אותי אם אני טועה)
גילי יקרה, כמה כח סיפור כמו שלך נותן. כל הכבוד על הגבורה.
מזדהה איתך מאוד – אני עובדת בחברה מעורבת ובתור ג'וניור אני נעזרת הרבה בגברים, מפה לשם התחילו לקרוא לי בשמות חיבה (לא באופן קבוע, אבל כן פה ושם) ידעתי שאני חייבת לעצור את זה. תרגלתי בבית איך אומר פעם הבאה שזה יעלה שקוראים לי רק בשמי הפרטי המקורי. כש'תכלס' אזרתי אומץ לבקש רעדתי כל כולי אבל עכשיו אני מרגישה כל כך טוב.
קריאת הסיפורים בימי שלישי כל שבוע נותנים כוח, גב ואומץ וידיעה שאנחנו שייכות למשהו שהוא הרבה יותר מעבר. וכן בתור QA:) הפרטים הקטנים הם שעושים את ההבדלים של המחר.
בהצלחה!
תודה גילי! בדיוק השבוע התעוררה לי שאלה בהלכות ייחוד. גם אני בהתחלה התחלתי לתרץ תירוצים ומשכתי את הזמן לראות אולי פתאום יגיעו עוד עובדים וכך תיפתר הבעיה. (זה קרה לי עם עובד שכבר בעבר היתה לי איתו אותה בעיה וביקשתי להשאיר את הדלת פתוחה. לא היה לי נעים לבקש שוב) לאחר כמה דקות החלטתי שאני עושה מעשה. דבר ראשון עזבתי את המשרד ויצאתי לקומה, תוך שאני שוקלת מה לעשות.
בסוף התקשרתי לקו ההלכה והתברר שאין בעיה במקרה שלי, מכיוון שעובדים אמורים להיכנס בכל רגע. אבל את האומץ לקום ולעשות מעשה שאבתי משמורה, מהאומץ של כל הנשים והבנות האחרות לקום ולפעול.
תודה לכל אחת ואחת ותודה לשמורה בכלל!
זה כזה סיפור פשוט, אז למה צמרמורת עוברת בי? זה כל כך נפלא!!!!! סיפור מדהים!!!
גילי, מאחלת לך שהכח החדש שמצאת בתוכך ימשיך ללוות אותך בחיים ה"חדשים"!!! רק לחשוב מה יכול לקרות כשהדלת נעולה………..
פעם עבדתי במקום עבודה חילוני ובאחד הימים רק אני והבוס היינו במשרד, אז פתחתי את הדלת, והוא רצה להראות ידיעות אז הוא אמר לי: "אה, נכון, יש משהו כזה שצריך שתהיה "בהלה בעיר", ככה זה לא ייחוד…….."
אהבתי את הקטע-בעלי העתידי.. כל עוד הוא לא בעלך אין לעניין הזה תוקף.. והמעקב של איכוני הקורונה ממש אבל ממש לא קשור.. דרך אגב מנהל לא יושב וצופה במצלמות און ליין.. אלא אם כן הוא משועמם עד כדי כך. מה שהגיוני שלא קורה.. מצלמות זה למקרה של גניבה…
***
גילי יקרה זה מדהים!!!!!! החזרת אותי להתמודדויות שלי אחרי הסמינר…. וכמובן גם היום חזקת אותי ממששש!!! תודה לך!!
שתזכי להקים את ביתך בקרוב עם בחור בן תורה אמיתי ירא שמים כמו שמגיע לבחורה אלופה ומיוחדת שכמוך!!! בהערכה עצומה
***
יש לי דמעות בעיניים! אני ממש ממש מעריכה!! כל הכבוד שהצלחת לבצע את הצעד שידעת שהוא נכון!!!
***
כל הכבוד לגילי החדשה! יישר כוחך על החיזוק, לנו הותיקות והישנות כל מילת חיזוק שווה הון. מאחלת לך מכל הלב שתמצאי את זיווגך הצדיק במהירות ובקלות.
שנה טובה ומתוקה, עם המון חיזוק ובריאות לכולן
***
מדהימה, המשיכי והצליחי! בעלך (העתידי : ) ) ודאי גאה בך. וכמה וכמה עליות נוספות שלו נזקפות עכשיו, ממש, לזכותך…
***
וואו!!! איזה מחזק ומרגש, נותן הרבה כח ומראה עד כמה ה'שמורה' באמת שומרת! חיזקו ואימצו!
***
כל הכבוד לך גילי! דבר אחד הוא להיות טובה ושמורה ודבר אחר וגדול מאוד הוא להתחיל ברגל ימין.
מעריכה ומאחלת לך בהצלחה בהמשך!
***
גילי. את מדהימה! הסיפור שלך הפעים אותי…. ובגדול!!!!!! את גדולה מהחיים! הרבה הצלחה וס"ד לכולנו
***
גילי, את מדהימה! אשריך ואשרי חלקך! זכית והגעת למקום הנכון כבר בהתחלה…!
***
גיבורה מרגשת, גילי!!
***
כל הכבוד על האומץ!!!! זה ממש לא קל!
***
כל הכבוד! תמשיכי להישמר! (שמורה או לא?…)
***
אשריך צדיקה
***
את חמודה ומיוחדת!!
***
וואו! גבורה יהודית! מעשה גדול ואצילי. אשריך! מקנאה בזכויותיך
***
איזו גיבורה!!! מעריצה אותך!
תמשיכו לתת לנו כח בסיפורים של חיזוק (ולא של …).
***
תגובות לסיפורים קודמים
לשמורות החמודות!
הכי מעניין זה לקרוא את התגובות המגוונות שלכן. סופר סיפור, לא תמיד דרמטי במיוחד אבל תמיד עם מסר. מדהים לראות איך כל אחת לוקחת את זה לכיוון שלה, עם החיים שלה, עולם המושגים שלה ומגיבה בהתאם.
זה בעצם כמו שמלה, כל אחת לוקחת ולובשת אותה. חלק מהנשים השמלה גדולה עליהן והן חשות כל כך קטנות בתוכה…. חלק מהנשים השמלה הולמת אותן בדיוק והן מרגישות נפלא, ואילו לחלק האחרון של הנשים, השמלה קצת לוחצת, מעיקה, וגורמת תחושת אי נוחות.
אבל כולנו שמורות, בכל הגדלים והסגנונות. לא סתם בחנויות הבגדים ישנן שמלות בגדלים שונים……
ועכשיו לדעה שלי … אני חושבת שהסיפור ט.ל.ח. היה כל כך חמוד ושנון. המסר שלו היה כל כך חזק דווקא בגלל השיקוף האמיתי והמדויק של המציאות! כשאני קוראת ספר מוסר, הקושי שלי הוא לקחת את הדברים ולהלביש אותם על החיים שלי. הסיפור הזה כאילו "עשה לי את העבודה", בגלל הסלנגים ובגלל השפה הקלילה…….
אם הוא היה נכתב בצורה מנוסחת ומסוגננת, מבחינתי זה היה פחות נכנס….. אולי אני מידה אקסטרה סמאל… אבל, שמורות יקרות, הסיפור הלם אותי לחלוטין! תודה ענקית!
תגובה לתגובה לסיפור ט.ל.ח. – התגובה שפנתה אל השמורה כדמות לחקוי.
חברה יקרה ואהובה,
כשהייתי צעירה קצת יותר, היו דמויות האמהות המושלמות שבסיפורים היפים של סופרותינו המצוינות – דמות לחיקוי בתת מודע שלי. האמהות האלה תמיד ידעו לשגר לילדיהן מבט אוהב אינסופי, בכל מצב. תגובותיהן היו שקולות ומחנכות. הן היו תמיד דמות! יציבה! לצאצאיהן.
וכשהן ניצבו לי בתודעה – בתת המודע – כדמות האידיאלית, נקל לך לנחש איך הרגשתי בכל פעם בה לא הייתי האמא הזו. והפעמים האלו היו יומיומית ורבות מאד. ואפילו לא ידעתי להצביע לעצמי על הנקודה. מה מפיל אותי? מדוע אני מרגישה לעיתים אמא לא טובה. למה הילדים שלי מ ת ס כ ל י ם אותי.
עד שד' ריחם עלי ואזרתי אומץ לגשת לטיפול רגשי. משהו ממוקד בקשר לנושא אחר שהפריע לי. שם, באחת השיחות, עלתה פתאום ה"אקסיומה" המעוותת הזו שהתקבעה לי בתת ההכרה, שהדמויות מהסיפורים – זה מה שצריך להיות. בואי, חברה יקרה, נחשוב ביחד. האם באמת יש אמא כזו, מלאכית? האם זה נכון לחשוב שרק כך צריך תמיד להתנהל, ואם לא – אז אני לא יודעת להיות אמא, ואני לא אמא.?!
הרב יצחק הוטנר זצ"ל היה אומר, שעוול גדול עושים כאשר מספרים וחוזרים ומספרים על גדולי ישראל, על תקופות היותם גדולים. ומדלגים על כל הקשיים והנפילות (כן! הנפילות!!!) הרבות שהיו להם עד שהגיעו להיות גדולי ישראל.
השמורה היקרה שלנו, כשהיא מציגה לנו את האמת, את ההתמודדויות, בלי ליפות אותה, אבל עם לתת הרבה כח להתמודד ועם ליטוש וזהירות; עושה – לעניות דעתי – את השליחות הכי גדולה ונכונה.
שנזכה כולנו לבחור תמיד בטוב, ולחזור אל ד' הכי מהר, גם כאשר הבחירה לא היתה מוצלחת. שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל!
למערכת שמורה
תודה על הכל, על שליחת הסיפורים, קריאת התגובות, ניתוח ופרסום. זה מדהים כמה חשיבות אתן נותנות לכל אחת.
ברצוני להגיב על הנושא הנדון לאחרונה, אופן ניסוח הסיפורים וההתמודדיות, סיפור ט.ל.ח והסיפור של מיטל.
אני מבינה את הקולות הקוראים למתן, לשמור על מכובדות וכו'. ברצוני לשאול את כל אותן נשים/בנות האם אתן ככה מזדעזעות כשמספרים לידכן לשון הרע? כשמישהו, מישהי, מישהם מדברים על פלוני המשתייך למחנה אלמוני, שהרב שלהם אמר לא לבחור למפלגה שהרב שלך תומך בה (כן לפעמים אנחנו נתפסים לזוטות כאלו), אם את מזדעזעת גם מזה – אשרייך אני מורידה בפנייך את הכובע, קטונתי לעמוד לידך!!! את באמת בדרגה רוחנית גבוהה. ואם לא אז לא… למה את מלינה? ועל מה?
בנוסף לכך צריך לזכור ששמורה פונה לעשרות אלפי נשים, ולא רק אליך כל אחת בדרגתה וברמתה היא. ואני עדיין סוברת שגם בסיפורים האחרונים היתה מכובדות וזה בסדר לא קרה כלום לקרא תיאור של שיחה בין מעביד לעובדת חרדית. גם כשהיו שם עקיצות אולי זה עורר מישהי שנסחפה לשם בלי לשים לב… ועכשיו היא מתאפסת בזכות הסיפור הזה. אולי זה מליץ יושר עלינו בפני רבש"ע בתקופה כל כך קשה בפתחה של שנה חדשה ראה איזה בנות יש לך ועם מה הן מתמודדות…
הערת מערכת:
את כל כך צודקת לגבי תוכן הסיפורים, שבהם אנו מנסות להציף התמודדויות תוך שמירה על איזון ראוי… וכך לתת כח וכלים לכולנו, בנות הדור הזה על שלל אתגריו… אבל המשלב הלשוני שצרם לרבות – הוא בעצמו חלק מבעיית הדור ורוח הרדידות שנושבת ומתעתעת גם בנו, ובדיוק לכן לא נכון לטייח ולאמר שזה ראוי אלא להסכים שזו לא השפה האידיאלית, רק תחום נוסף של התמודדות שלנו במבול… ולפעמים הדרך להתמודד הוא לדבר "בשפה הנשמעת"… והיינו רוצות לשאוף לגבוה יותר…
למערכת השמורה היקרה,
תודה רבה רבה על הבאת התגובות מהקוראות.
לפעמים, זו תגובה ש'מוציאה לי את המילים מהפה' ואני שמחה שמישהי כתבה את זה והביעה את רגשותי, ולפעמים -וזה העיקר- אני קולטת שדווקא בזכות פרסום תגובה לא עניינית ומרתיחה, קיבלנו תגובה חוזרת מחזקת ומחכימה מאד!
יש בזה תועלת עצומה לכולנו- זה יכול להיות בנושא שבכלל לא היה עולה לדיון, או לא קשור ישירות, וקיבלנו בו מהמגיבות ממש שיעור לחיים! וכל זה בזכות אותה תגובה מעצבנת…
ותודה גם לכל השמורות הצדיקות והלמדניות (המגיבות, והמגיבות למגיבות) שמחזקות אותנו עם סיפורים, מדרשים ופירושים, תובנות ומחשבות, המשכנה לעשות חיל.
ותודה אישית לזו שכתבה על ה"זה- שלי" – החיבור שלנו להבל שבחוץ — שהבהירה לי שבעצם הניסיון של מיטל הוא הניסיון גם שלי (של כולנו) ופשוט הלכתי לחפש אילו מהעצות שכתבו למיטל מתאימות לי….
תודה לכם, 'שמורה', על הפסק זמן המקסים והמעצים בכל יום שלישי! כל סיפור מביא זוית אחרת למחשבה, וגם מעלה מחשבות שאולי לא שמנו לב אליהם בעבר או לא מספיק התחדדו.. וזה חוץ מהחיזוק שמקבלים מקריאת סיפורי מסירות נפש של נשים בזמן שלנו!!!
אני מגיבה קצת מאוחר, לסיפור של רבקה- שדיברה עם תומר, הבוס, ובכלל תפס אותי משהו אחר בסיפור.. כוונתי לסגנון השיחה הישיר והקליל בין הבוס לבינה. אין לי את הסיפור מולי, (וגם אין לי סבלנות לחטט במייל..) אבל זכורים לי מילים כמו "הי רבקה, מה נשמע?" ועוד כל מיני ביטויים אישיים וקלילים…
הסגנון הזה צלצל לי כ"כ מוכר, כי כל פעם שאני צריכה לדבר עם טכנאי / איש שירות / פקיד אני נתקלת בפניה האישית הזו, ואני בטוחה שאני לא היחידה! הם כ"כ מרשימים, נחמדים, אדיבים ומתעניינים, ו-כן, נחמדים….
קודם כל- מודה באמת- זה עושה משהו.. כיף לקבל התעניינות כזאת ולא משנה ממי זה… וזה כ"כ מסוכן!!!!!!!! אפילו אני, בתור אישה נשואה, מוצאת את עצמי נאבקת כל פעם שלא להתרגש מהנחמדות המזויפת הזו שאין מאחוריה כלום!! ולענות באופן אדיב אבל עם גבולות.
אבל אני מתחלחלת לחשוב על בחורה צעירה, בדגש על צעירה, שמקבלת יחס כזה.. אז תדעי לך, מי שאת, שמאחורי הנחמדות הזו באמת אין כלום, בעולם בחוץ רגילים לדבר כך. כולם נראים מרשימים, אדיבים, אבל הכל חיצוני והרבה פעמים מחפה על פנימיות רקובה.. ואני לא רוצה להביא דוגמאות (יש לי)
זה נתן לי הזדמנות לחדד את הדברים אצלי.. וע"כ תודתי.
חברות יקרות לעבודת השם,
בכל תגובה שאנחנו מנסחות, כדאי ל ז כ ו ר שביקורת שלילית היא כלי לא יעיל לקידום. לא של אחרים, וגם לא שלי. כך שמי שמגיבה ב"לא מתאים" וכדו' התגובה שלה בעצם לא כל כך יעילה. וכל אחת בעצם רוצה שהתגובה שלה תפעל משהו. אז מה כן? תחשבי איך להתנסח בדרך החיובית. נכון שזה קשה, אבל שווה לך, כי כך יותר תשפיעי. ואם יש לך הערה לשיפור, נא השתמשי ב"שיטת הסנדוויץ" (מחמאה כנה, הערה קצרה ממוקדת, ושכבת הארה טובה שוב) כך לא תפגעי באישה האמיתית והכנראה רגישה, שעומדת מאחורי הסיפור, ותגיעי עם המסר שלך לליבן של כל השמורות.
התנהלות כזו נכונה בכל כל מישורי החיים, אבל בהתנסחות ציבורית ודאי אפשר להתרגל לזה ביתר קלות. ועוד, אני חוזרת על הנקודה משבוע שעבר, תחשבי על מה שהגבת או רצית להגיב, על מי את רוצה להשפיע והאם בכלל הניסוח והנושא הזה מתאים להעלאה ציבורית.
בתגובה להערת המערכת הזו:
"לתשומת לב כולן,
אנחנו מביאות את הביקורת (גם על עצמנו…) ולא בכדי. כל בעל מקצוע שמעוניין להשתפר, מראה את עבודתו לעמיתים ושמח לקבל ביקורת. כמובן שנעים יותר לקבל ביקורת חיובית, אבל כשרוצים להגיע לתוצאות טובות באמת, אין דבר יותר מתסכל מלדעת שעמיתך למקצוע חשים שהעבודה שלך ראויה לשיפור – ולא אומרים לך במה…
אז כל עוד הביקורת נעשית בצורה מכובדת, ומתוך כוונה לעזור ולא להקניט – היא טובה ומבורכת. אחרי הכל כולנו עמיתות לעבודה הכי משמעותית… עבודת ה’…"
מאוד נכון – מכל הבחינות – להביא ביקורת. אבל בבקשה, אל תצטטו קטילות אישיות על חברות השמורה עצמן. אם אני מבינה נכון- השמורה מעוניינת לספק במה לדיון במעשים ובהתנהגויות, וחבל שזה גולש לדיון בבני אדם!
אני מרגישה שיש פחות הכלה בשמורה בתקופה האחרונה ואולי זה בגלל שבאמת יש תגובות מפלגות קוטלות/ שופטות/ מבטלות/ פוסלות בנימה אישית. (לא מתכוונת לדיונים של מחשבה שיש מאחוריהם טעמים, טיעונים ונימוקים ומכוונים לעלות בעבודת ה'!)
ומה שעוד חיזק את ההרגשה הנ"ל היה התגובה הזו: (בתגובה לסיפור ט.ל.ח) השאלה "וכי מורה בבית יעקב היתה מסוגלת לספר סיפור כזה?" היא שאלה שאינה במקומה (כמובן לפי דעתי, ואם הבאתן אז חשבתן שהיא כן במקומה, והכל בסדר, אני בסך הכל מביעה את דעתי האישית). ייתכן שהמגיבה בכלל אינה מורה, אבל מרוח הדברים הבנתי שהיא תופסת את השמורה בתור משהו שאמור להיות דומה או צמוד לבית יעקב.
האם הקריטריון לבחינת סיפור מעשה הוא, עד כמה הסיפור הזה מתאים לבת בית יעקב? או שהקריטריון הוא, עד כמה הסיפור יכול לחזק ולגרום לעלייה רוחנית אצל נשים שנתקלות בניסיונות דומים?
אדרבה, אם אני טועה, תענו ותסבירו לי! האם השמורה היא בעצם בית יעקב בגירסת תאימות למייל? האם ההתנהלות וה"הלוך ילך" בשמורה מכוונים להיות בדיוק כמו בסמינר? בסמינר יש נושאים שלא מעלים, אבל בגדול אלו הנושאים שמטרידים אותנו, העובדות מחוץ לכותלי הסמינר. עבודה עם גברים, עבודה עם אינטרנט, מפגש עם העולם החילוני, איזון בין הבית לעבודה אלו רק דוגמאות. אז מה? נסתיר מתחת השטיח את כל מה ש"מורה בבית יעקב לא היתה מסוגלת לספר"?
מקווה שהצלחתי להסביר את כוונתי!
תגובת שמורה:
נראה שיש כאן ערבוב מושגים.
'בית יעקב' הינה תנועה, רוח. לא 'בית ספר'.
בואו נפריד. מה שמורות בבתי ספר אומרות או לא אומרות, זה וודאי לא קריטריון עבורינו…
אנחנו לא בית ספר, לא יסודי, לא תיכון ואפילו לא סמינר.
מה כן? אנחנו מבקשות להשתייך לרוח בית יעקב שגידלה דורות של נשים צדקניות. הלוואי ונזכה ורוח זאת תשפיע גם עלינו.
האם להגיד סלנג כזה או אחר, זה בסדר בתור ציטוט. שאלה… בכל מקרה, זה לא 'אסור' וצריך לשקול האם כדאי. כן או לא…
ואל אותו משקל:
גם כאשר אנחנו עוסקים בדילמות עדינות ורגישות מעולם התעסוקה, עלינו להתפלל לה' ולהתחנן לסייעתא דשמיא שנזכה להיות מן המחזקים ולא חלילה ההפך… ואדרבא, כל תפילה כזאת שלם… מחזקת את ידינו שלא ניכשל חלילה.
למי ששלחה את הסיפור- מאד מעריכה את ההתפעלות שלך ואת השיתוף שלך איתנו, אבל יותר משצרם לי הסגנון (שאין לי מושג אם הוא כך במקור או עבר שינויי עריכה), צרם לי החיבור של המסר עם הסגנון, בכל המשלים שגדלנו עליהם מגיל הגן ,תמיד ספרו לנו על המלך, איך אפשר לתאר בן-אדם שמדבר בכזו שפה זולה ובשורה הבאה להקיש את היראה ממנו להבדיל אלף אלפי הבדלות למלכו של עולם?
ואליכן מערכת השמורה, הרעיון של הסקרים לאחר תגובות נסערות הוא מקסים, אבל לא הבנתי את הקשר בין 2 השאלות, אם מישהי עובדת במבול אמיתי, גם כשהיא חוזרת הביתה היא מציפה אותו במים? לצערי, רבות מאיתנו ואני ביניהן, עובדות עם יהודים שמלבד השפה והביטויים, מחללים שבת, אוכלים נבילות וטריפות, חמץ בפסח וביום הכיפורים. לא חושבת שכדאי לתת להם להיכנס לתיבה שלנו…
וסליחה על כל הביקורת, זה באמת לא מגיע לכן, בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו, וגם בזכותכן בעז"ה נגאל!
תגובת 'שמורה':
ראשית, את צודקת לגמרי! אנחנו בונות תיבה בדיוק בשביל לא להכניס את הזוהמה פנימה…
הסיבה ששאלנו היא: מאחר והשמורה קמה כדי לתת מענה לאותן נשים שעובדות ב'מבול', היה חשוב לנו מאד לדעת האם גם הן הרגישו טעם לפגם בסיפור. כמובן שמאד קל ונעים ומרומם לכתוב רק על דילמות קדושות של ספיק-ספיקא בהרהור אבק לשון הרע… אבל אחרי הכל, ה'שמורה' כאן כדי לתת הרגשת חיבור ועליה רוחנית בעיקר לאלו שחסרה להן סביבה תומכת בעבודה. ואם נכוונן את סף הרגישות לפי אלו שעובדות בחדרי מורות, אנחנו עלולות חלילה לאבד את המטרה שלשמה קמה השמורה.
יודגש, המדובר הוא בסיפור שעבר מסננות של עובדות יראות שמים בהחלט, ומדובר על 'דקיות' לכל הדעות!
אולי באמת זה המקום לניעור בנושא הזה של שמירה על נקיות השפה? זה לא קשור רק לדת, זה עניין של רמה וכבוד
לשמורה המיוחדת ולכל העוסקות במלאכה!
תרשו לי בבקשה להגיב גם אני על הסיפור ט.ל.ח: הסיפור כשלעצמו מחזק ונותן נקודת מבט אמיתית ומעוררת! פתאום שמתי לב על עצמי- רגע, גם את מפרפרת קצת לפני שיחה אפילו עם מנהל פשוט יחסית (עם המנכ"ל אף פעם לא דיברתי…) וכמה פרפרים לפני שהולכים לדיון שכר??? איפה הפרפרים ואיפה אני כשעומדת להתפלל? בושה…
אבל האמת- גם אני הייתי מופתעת מהרמה של השפה. מניחה שזה הגיע כדי לתאר באותנטיות את הסיפור, אבל בכ"ז.. חבל, זה לא הרמה שלנו וגם אם אנחנו נחשפות אליה לצערנו- מילה כתובה צריכה תמיד להיות מסוננת יותר.
ואולי באמת זה המקום לניעור בנושא הזה של שמירה על נקיות השפה? זה לא קשור רק לדת, זה עניין של רמה וכבוד. מניחה שיש עוד כמוני שמצאו את עצמן, בעקבות השימוש הרציף במייל, סקייפ וכדו', משתמשות בשפה רדודה יותר ממה שהיו רגילות בסמינר… עכשיו, אחרי שצרם לי, אולי אשים לב יותר לשפה שבה אני מתבטאת?
בהערכה עצומה ותמשיכו לעשות חיל!!
בתגובה לסיפור ט.ל.ח מהשבוע שעבר-
מאוד ממחיש את אימת הדין אבל תתארי לעצמך שהמנכ"ל הוא אבא שלך… ביחד עם האימה והיראה הבלתי מבוטלות, יש גם קירבה, אמון וביטחון, וזה המצב שלנו מול ה' יתברך.
(חשבתי שהשבוע תביאו סיפור שיאזן את אימת הדין מהכיוון הזה, אז התאפקתי שבוע עם התגובה…)
תגובה לתגובות: שמורה מאד מאד מאד נקיה ומסוננת, שבה כל מילה שלא עומדת בסטנדרטים של הועדה הרוחנית וכלליה הנוקשים גוררת תגובות מסתייגות או מתחסדות, עלולה להבריח את ההמונים הרדודים…למשל אותי. ואז נצטרך מישהו שיקים שמורה ללא כל כך שמורות!
