לא מתאים לי
לתגובות הקוראות
קרה לך פעם שהתנתקה לך הרשת באמצע העבודה?
נו, למי לא קרה? אז לפעמים מאבדים קצת חומר, לעיתים זה ענין של כמה דקות להתחבר מחדש, ולי – זה היה מפלט הצלה!
קצת רקע: אני עובדת בחברה גדולה מאד אבל בקבוצה של חרדיות. המעבר לעבודה מרחוק שהיה אמור לעשות לי לכאורה רק טוב, זימן לי נסיונות מסוג חדש.
פתאום מצאנו עצמנו, כל אחת מבנות החבורה המלוכדת, מקושרת הרבה יותר לצוות המקצועי המעורב שלה. ב'עידן הקודם' האינטרקציה כללה רק שיחות טלפוניות ופגישות לעיתים נדירות. ואילו היום – כשהעבודה מקוונת, המפגשים עם הצוות המעורב בזום נעשו תכופים ממש…
ואז הגיע מפגש "לקראת ראש השנה"
האמת שבזמנים כאלו, כשהתחמקות היא לא אופציה, אני באה, עומדת בצד ויוצאת בשניה שאפשר, אבל הפעם הכל היה אחרת.
הוזמנו כל אחת לפגישת זום בצוותה היא.
אני הייתי החרדית היחידה.
הייתי גם היחידה שתחת השם "חני" הופיע מסך שחור ולא ראו שום דמות מבעד לעדשת המצלמה. לא הרגשתי בנח לפתוח אותה. לא יודעת אם זה בעייתי מבחינה הלכתית, הרגשה כזאת שזה לא מתאים.
טוב… אתן מתארות לעצמכן שלא חיכיתי לשעת השראה והרצאת התחזקות, אבל את התרחיש שקרה בפועל לא הייתי מצליחה אפילו לדמיין:
הפעם האחרונה ששרתי סולו היתה ביומולדת של גיל חמש. בחיים לא הייתי חולמת ש… יזמינו אותי לשיר בישיבת צוות מעורבת של איחולי שנה טובה… כן, כן, כמו שאתן שבהלם גם אני הייתי ככה כששמעתי שזאת ה"תכנית המלבבת"- כל אחד שר בתורו טקסט של שנה טובה בצרוף כמה שורות מתאימות לתוכן הפרויקט, וכל זאת תוך כדי הסרטה שתועבר לעריכת מצגת… לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מה שבטוח הרגשתי בסרט… לא מאמינה לדרישה ההזויה.
תוך כדי אני מתכתבת עם חברות מהצוות החרדי והן עונות לי בפשטות, מה שהייתי אומרת גם אני כאחת מבחוץ – תגידי שזה לא מתאים לך ותתנתקי. כמה קל לומר, כמה קל. וכמה שברור לי מה צריך לעשות – ככה לא נעים לי לעשות בפועל… הן כל כך כבדות המילים האלו, "לא נעיםםםם", שהן גורמות לי לא להצליח להוציא הגה מהפה.
ואז קיבלתי שתי דקות של חסד. פתאום הישיבה פשוט התנתקה. היה לי טווח של 120 שניות להיזכר בסיפורי שמורה, לקבל מהם כח, המון כח, ולשלוח הודעה לראש הצוות "אני מרגישה שהפעילות לא מתאימה לי. תודה רבה ושנה טובה"
אני בטוחה שאם הייתי עושה אחרת – הייתי מתחרטת על זה כל החיים, וזה גם בלי שאחר כך גיליתי את המצגת המרנינה הזאת יוצאת לתפוצות בכל המיילים של אנשי המשרד….
זה הסיפור שלי,
בטוחה שרבות מכן חוות התמודדויות עם סביבה מעורבת, גם ולפעמים אפילו יותר, בעולם הוירטואלי…
ואם הסיפור שלי יתן כח לעוד, לזכור שמותר לנו להגיד 'לא מתאים לי . תודה ושלום' – והיה זה שכרי…
תגובות השמורות לסיפור לא מתאים לי
כמה נכון שהעבודה מרחוק לפעמים רק מסבכת…
תראו מייל ששלחו בצוות:
שלום לכולם,
הקורונה עדיין כאן ואנו חייבים לעבוד במרוחק כנראה עוד תקופה .
אני מזמינה אתכם למפגש חברתי פעם בחודש עם מגבלה אחת – לא מדברים על עבודה.
אשמח אם תספרו משהו מעניין שקרה לכם, על ילדים, משפחה סתם משהו שיכול לעניין את כולם.
אז, אשמח שבכל פגישה יהיה משהו אחד שמספר/מציג (חצי שעה) ואחר כך שיחה פתוחה, כמובן עם כוס קפה.
בפגישה הראשונה, אני מתנדבת לעשות פעילות נחמדה ובשביל זה בבקשה תשלחו אלי 3 עובדות על עצמכם (יש לשמור אותם בסוד).
שבת שלום,
….
קודם כל, כל הכבוד לחני, חזקי ואמצי!
רציתי רק להתייחס מבחינה מקצועית למשפט "נזכור שמותר לנו להגיד לא מתאים לי". דווקא מהכובע שלי כיועצת תעסוקתית ואחראית קשרי מעסיקים עם מאות מעסיקים במשק.
כדאי שנפנים שחלק מהתפקיד של מחלקת מש"א בארגון בכלל ובפרט למי שאמון על פעילות הרווחה במחלקה, הוא לדאוג לכך שהפעילות תתאים למשתתפים והם ירגישו בה בנוח. בפרט בחברה מעורבת שמכילה אוסף של אנשים עם שונות גבוהה (רב תרבותיות כמו שהם קוראים לזה, ואני אישית לא אוהבת להשתמש בביטוי הזה….)
מצופה ממחלקת מש"א להכיר מאפיינים בולטים ולדעת על בעיות וקונפליקטים שיכולים לצוץ בפעילות משותפת ולדעת מה מתאים ומה לא. בפעילות מהסוג הזה לא מדובר בניואנסים דקים שאנחנו לא מצפות שיתמצאו בהם (כמו אבק לשון הרע, או למה ההכשר לא בהכרח מתאים למרות שהוא נושא חותמת גלאט), ולכן אי הנעימות היא לא שלך, אלא של מארגני הפעילות שלא לקחו זאת בחשבון.
מלבד זאת, בלי קשר למגבלות דתיות וערכיות, זכותו של כל עובד שמשתתף בפעילות ומרגיש מסיבה כזו או אחרת שהפעילות לא מתאימה לו לומר את זה בכבוד ובעדינות למארגנים. הם לוקחים בחשבון שלא כל פעילות תתאים 100% לכולם. תוכנית שירה יכולה לגרום אי נוחות לעובד שמתבייש לשיר בפני קהל, יצירה משותפת יכולה לגרום לאי נעימות לעובדת עם ידיים שמאליות (כמוני למשל (:…) וכן הלאה…
כך שמאד לגיטימי לומר את זה גם אם לא קורים ניסים שהרשת נופלת בדיוק ברגע הקריטי:)
תודה על הסיפור המדהיםםםם!
כמה שזה נשמע מזעזע למי שלא נמצאת במקום הזה, טוב לי להרגיש ש"בתוך עמי אנוכי יושבת" ואני רוצה להמשיך ולהתחזק יחד איתך ..
התגובה שלך ממשיכה להכות גלים ובפעם הבאה כשהראש צוות שלך תשמע את המילים – לי זה לא מתאים, הם יתחברו לתגובה שלך. לאט לאט היא כבר תתרגל לסגנון ואני בטוחה שזה יהפוך לנורמה שלא יצפו ממך להשתתף בכלל בכזו ישיבת צוות …
כשנכנסתי לעבוד במקום עבודה מעורב והייתי החרדית היחידה, התניתי כבר בראיון שאני לא יושבת בסמיכות לגברים. בהתחלה זה היה מוזר מאוד, כל פעם שהיה שינוי בעמדות העבודה/ בישיבת צוות וכו ' והייתי צריכה להזכיר זאת שוב לראש צוות שלי/ לאלתר לי מקום בטוח ושמור בלי לעורר בלאגן מסביבי ועדיף שבכלל לא ישימו לב… זה היה מסובך והרגשתי מאוד לא נעים…
אך כשהצטרף לצוות עובד חרדי, המנהלת הראתה לו את מקומו הקיצוני בשורה ורק גברים סביבו, ואמרה לו – ערכנו שינויים בעמדות כדי שהמקום יהיה לך מושלם מכל הבחינות ושלא תהיה לך בעיה מבחינה דתית. הרגשתי שזהו שכרי …
חשוב שנזכור תמיד שבקשה כזו היא לא רק בשבילנו, אלא שאנחנו מכינים מקום שמור ובטוח יותר למי שיבוא בעקבותינו …
בהערכה לכל החלוצות בכל מקום שהם. חורף בריא ובשורות טובות !!!
הרבה פעמים חשבתי לכתוב.. רק עכשיו זה קורה.
לפעמים קלטתי שדר על כך שהתמודדויות המבול הן דווקא במשרדים. ושעובדות ההוראה נמצאות באיזו תיבת נח.. גם לכן, חשוב לי לשתף ולהודות.
אני עובדת הוראה בחינוך המיוחד, במוסד חרדי. נשמע פסטורלי? הלוואי! נתחיל בנושא הטכנולוגיה- המחשבים עליהם אנו אמורות לעבוד ולהכין הם עם סינון בינוני לגמרי. זה אומר שבהפסקות (ולא רק) רואים שם חדשות, תוכניות, סרטונים וכו (מה שא"א לעשות במחשב המסונן שבבית עושים בעבודה..) ושלא לדבר על אווירת הקניות וההזמנות…
בכל כיתה קיימים אייפדים עבור הלמידה של התלמידים, כל אייפד הוא עם אפשרות חיבור לרשת האלחוטית של בית הספר. ב"ה לאחרונה, בעקבות פניות חוזרות של צוות, דובר על העלאת החסימה עם אפשרות פתיחה בעת הצורך. מקווה שאכן יקרה.
בתור מורה אני נדרשת קבוע לגישה למייל ובעידן הלמידה מרחוק גם גישה לאתר ביה"ס והעלאת תכני למידה. למצוא את הצורה הנכונה לעשות את זה בבית זה נושא כבד מאד.
במוסד שלנו הצוות מורכב מרוב נשים אך גם גברים חרדים או דתיים. ומצער לאמר- מנסיון, גבר חילוני יכול לקבל בהבנה בקשה של "בבקשה תקרא לי בשם המשפחה" אך החרדי פחות.. (אולי אני אקרא לך הרבנית…) נושאי השיחה יותר משותפים וצריך עבודה לא קלה לשמור על הדיסטנס הנכון. הקושי גדול גם במקום שבו אני אמורה להגיד לו מה לעשות וגם במקום של עבודה משותפת. וכמובן גם שימת לב להתנהגות הולמת כמו למשל צחוק מתגלגל עם חברה, כשנמצא גבר באזור. הממשקים בישיבות צוות וכו
הצוות הפרא רפואי הוא לאו דווקא חרדי בכלל ופעמים רבות אנו נדרשות להוות נציגות והסברה חרדיים. גם פה, לפעמים יותר קל לאמר לחילוני שהוא פשוט לא יכול להבין ושאלו ערכים או צורת חיים שונה. אך הדתי פחות מקבל את זה וכן מתווכח כי הוא יותר יודע וקרוב.. זאת אומרת, קולגה דתית (או רפורמית) לא בהכרח יותר קלה מחילונית. גם פה וגם פה יש התמודדויות.
יש לי עוד הרבה מה לפרט, אך זה לעכשיו.
אני רוצה להודות על המקום המאד משמעותי של השמורה. אתם אלו הנותנים את הכח, את שימת הלב, הפרופורציות, השמירה על הכיוון הנכון, הכלים, התמיכה. השיח על ההתמודדויות וההתייחסות למציאות בשטח גם אם היא לא פוטוגנית וקצת רחוקה משיעורי הסמינר – היא זו שעוזרת לחזור לשם. זה לא קל לשמור כל הזמן על האיזון אבל אתם עושים את זה מקסים.
תודה רבה
כל הכבוד למתגברת היקרה, אולי זה תהליך שצריך להתחיל מבפנים, ואולי זה תלוי מאוד באופי וסגנון החברה בה עובדים. אבל אני שואלת את עצמי, למה היא בכלל היתה צריכה להרגיש לא נעים? שהם ירגישו לא נעים לבקש דבר כזה, כמו שלא היו מבקשים מצמחוני ל"כבד" אותם ע"י אכילת סטייק, למה זה לא ברור באותה מידה שלא מבקשים מאישה חרדית לשיר בפורום כזה?
גם הציבור החילוני (דווקא הם למעשה) כל כך אוהבים את הסיסמאות של פלורליזם, ולכבד כל אחד באשר הוא. אפשר להשתמש בסיסמאות האלה גם "נגדם" ולדרוש שיכבדו אותנו גם מהמקום הזה, של כבוד לכל אחד באשר הוא ולדעותיו.
נקודה למחשבה.
תודה רבה על הסיפור, מחזק מאד! ותודה שאתם מעוררים נושא כל כך חשוב ומהותי ביציאת נשים לעבודה.
שמעתי סיפור כזה שהתרחש במקום שנשמע הכי אידיאלי, צוות חרדי, מפוקח. כל כך מלמד שצריך זהירות בכל מקום! אין חותמת כשרות שמאפשרת להירדם על המשמר – תמיד צריך ערנות וזהירות. הקודקודים שם מקבלים "הוראות הפעלה לציבור החרדי" אבל הצוות המקביל החילוני לא מודע ולא תמיד מתנהג בהתאם. שמעתי עוד סיפור ממקום כזה – פעם בישיבת צוות (אמיתית:)) התחילו להעיף שם מטוסי נייר…
חשוב ממש לזכור שכשעובדים עם חילונים – זה ראש אחר, זה עולם אחר, ואסור בחיים להתרגל אליהם או להרגיש צורך לרצות אותם. הם נמצאים בכזו דיוטא תחתונה למרבה הצער…
שמור מרחק ומנטליות הכי שאפשר!
הרגשתי שדווקא העבודה מהבית מבצעת בנו הפרד ומשול, ועלולה לגרום לאינטראקציה "זורמת" יותר עם אנשי הצוות
מאד מזדהה עם זה שדווקא העבודה מהבית מבצעת בנו הפרד ומשול, וגורמת אינטראקציה הדוקה מאד עם אנשי הצוות טלפונים, זום ועוד. בטלפון אנשים משוחחים בצורה הרבה יותר קלילה ואישית, אולי כי הם עכשיו על הכורסה בסלון ועם נעלי בית. גם לי חסר הדיסטנס שנותנים הפאה, הלבוש המשרדי והעקבים.
מצד שני לקום כל בוקר ולהתלבש ממש כאילו אני יוצאת מהבית גם לא פשוט, כשבו זמנית אני מתפעלת את הבית ומתפקדת כגננת לחבורת הזאטוטים שהגן שלהם סגור.
אשמח לקבל רעיונות וחיזוקים בעניין!
ווואו. צמרמורת (מכל הכיוונים)
בטוחה שיהיו כאלו שיגיבו: מה? עוד היה לה ספק? לא נעים?! ברור שהיתה צריכה להגיב כך וכדו'.
א-ב-ל, מי שבאמת מתמודדת בשטח יודעת עד כמה הכל לא פשוט, גם כשזה מאאאד ברור ומוחלט. מנסה לחשוב מה היה קורה איתי בסיטואציה דומה… (ברור לי שהתוצאה היתה שווה, חלילה אין לי ספק אבל החוסר נעימות…, גם אם זה לרגע אחד או שתים…)
'מוחאת לך כפים' כל הכבוד!
ותמשיכו להציף כאלו סיפורים. כל אחד נותן כח ובשעת מעשה הסיפורים האלו מיישרים את הגב ונותנים כוח לעשות את המעשה הנכון והראוי.
רוצה להגיב, אף פעם לא הגבתי, אבל עכשיו כן.
הסיפור יפה אבל יכולה לשתף אתכן שהוא לא בניסיון שלי… אני עובדת ברוך ד' במקום דתי ולא חושבת שאני אמורה לקבל סיפורים כאלו ואחרים.
המשפט שהיא רשמה: "אני בטוחה שאם הייתי עושה אחרת – הייתי מתחרטת על זה כל החיים, וזה גם בלי שאחר כך גיליתי את המצגת המרנינה הזאת יוצאת לתפוצות בכל המיילים של אנשי המשרד…." היה לה בכלל ספק בעניין???? זה אפילו לא נסיון. ככה בכל אופן זו דעתי
תודה רבה על הכל! אחת שקוראת את שמורה בשקיקה ומודה לד' על שלא נותן לי כאלו נסיונות
הערת 'שמורה'
אשרייך שאת עובדת במקומות סטרילים.
לצערינו, הפניות שאנחנו מקבלות מוכיחות שנסיונות קיימים בכל מקום (כמעט…)
לאחת שיתפה אותנו שעובדת על עבודתה ב'עמותה חרדית' שאספו את הנשים והגברים לדון מה לעשות ביום גיבוש: אופניים או שיט…
בקיצור, ליצר הרע יש זמן לכוווולם:(
עם זאת, מי שמרגישה שהנושאים הללו לא בשבילה, אין סיכוי שהיא תגיע לנסיונות כאלו, והשיח הזה לא מחזק אותה ולפעמים אף מחליש-
אנחנו מזכירות, השמורה נועדה עבור מי שמרגישה שהיא מתמודדת עם מבול. מי שנמצאת בתיבת נח, אשריה:)
כל הכבוד לך!!!! אחרי הפעם הראשונה שהצלחת, פעם הבאה יהיה יותר קל. בטוח, שלמרות שלא יודו בכך, הם יעריכו אותך על זה. יישר כוח (וגם אם לא, ה' מעריך… וזה מספיק:))
***
מה שיפה בסיפור הזה, שהניסיון הוא לפעמים לא – האם כך או כך לעשות, היה לך כל כך ברור מה לעשות!! אבל קשה להוציא מהפה את המילים הנכונות…
***
טוב שעשית את הדבר הנכון בזמן הנכון, תדעי, רק בפעם הראשונה זה קשה. זה דברים שכ"כ מובנים מאליו, החילונים יודעים את זה לפחות כמוך.. הם לפעמים רוצים לראות מה תגיבי ..
***
יפה מאוד! אין מה לעשות- לא נוהגים כך אצלינו וכך הרב שלי אומר ובזה נגמר הסיפור. עם השנים השרירים יתחזקו בעז"ה!!!!
***
אמה'לה!! איזה גיבורות נשות השמורה! קיבלתי צמרמורת מהרעיון ההזוי. ועוד צמרמורת כשהצלחת!!
כמה כח כל סיפור כזה נותן!
***
הזוי לגמרי, מהסיפורים של אישי בשלישי אני נדהמת כל פעם מחדש לאיזה סיטואציות אפשר להיקלע במקומות עבודה. אינסוף של תקרים גם במקום שביום יום הוא בסדר.
היו לך את הכמה שניות לבחור — ובחרת
***
איזהו גיבור הכובש את יצרו…. חני גיבורה (!!!!!), אשרייך שהתעלית מעל לאי נעימות ועשית את רצון ה'. כתבת: "ואם הסיפור שלי יתן כח לעוד, לזכור שמותר לנו להגיד 'לא מתאים לי . תודה ושלום' – והיה זה שכרי…" הגעת ליעד, יקרה (-:
תודה ל'שמורה' על היותה שליחה נאמנה לכך…
***
הסיפור שלך מחזק מאד דווקא בדברים שהם מובנים כ"כ אז היצר הרע לפעמים משכנע עם ה-…"לא נעים". אני אמנם עובדת עם בוס דתי אך זה גם מזמן הרבה מצבים שצריך לזכור להיות פחות נחמדה וחייכנית, יותר רשמית ועיניינית – וזה באמת מאתגר!
שהשם יעזור לנו בכל התמודדות קטנה לבחור לדעת להגיב באופן המכובד והשמור ביותר!!
***
אכן. 'לא מתאים לי'- זה מה שמתאים לי!!!
***
יופי, משמח לקרוא כבר שני סיפורים ברצף שמספרים פשוט על ניסיון והתגברות. הסיפורים הללו הם פשוט משיבי נפש.
***
מחזק ממש, הלואי שכל הנושאים יהיו על אינטרנט ומקום עבודה מעורב
***
מדהימה!!! מחזקת! כל הכבוד!!
***
וואו וואווו. מדהים ומחזק!!!
***
תגובות לסיפורים קודמים
בנושא ה"הארות" שאנו מקבלות משמיים כנגד (והלוואי שלא ממש כנגד) מצוות.
תמיד בסיפורי "התגברתי ונושעתי" אנו נוטות להתרגש. וזה מצוין. אני אשה קטנה 🙂 ולאנשים קטנים הרגש הוא מנוע הכרחי. אבל כל כך נהניתי מההדגשה שראיתי, שנזכור שזה לא בדיוק השכר שלו אנחנו מצפים.
כלומר, נכון שמידי מופשט בעולמנו המוחשי, לזכור שיש שכר לנצח וכו', אבל זו האמת!!!! כדאי להיזהר, ולא לחשוב שבזכות מצוה מסוימת קיבלנו X, שח"ו לא נבזבז על "אגורה" את ההשקעה הנצחית שעשינו.
ואם כבר, יורשה לי להציע מה שלפעמים לפעמים נזכר לי, שהיו היה מלך גוי ורשע. אהוד בן גרא השופט הצדיק החליט להורגו (את הסיפור המלא למדנו בכיתה ג או ד בשיעור נביא). כשאהוד הגיע לפניו, המלך בסך הכל קם ממקומו לכבוד שם השם, ואז אהוד הכניס בו חרב פיפיות והרגו. שכרו על כך שקם היה שממנו יצאה רות וממנה יצא דוד וממנו…. ובסך הכל מה הוא עשה? בואו ננסה לזכור מה פירוש שכר עולמי על התגברות חושקת שיניים, ואפילו על מצוה בלי התגברות.
וכמובן, מצוה שנעשית עם "קרבן" שווה פי…
בהקשר לזה נהוג לבקש תמיד בתפילות הפרטיות- לא בזכות מעשינו אלא בזכות "אוצר מתנת חינם" של הקב"ה.
מישהי כתבה שהיא מתקשרת למורה הוראה על כל שאלה, אני כבר לא זוכרת בהקשר לאיזה סיפור זה…
אז היא צודקת – אבא שלי גם לימד אותי אותו דבר. רק הוספה קטנה – להתקשר למורה הוראה זה לא צעד ראשון – אני קודם כל שואלת את בעלי!!! הוא הרב שלי- גם אם הוא לא מורה הוראה והוא יודע לפתוח ספר ולבדוק בפנים. גם אם לפעמים מוזר לי מה שהוא פסק (כי אני מכירה המון הלכות, למדתי המון ואהבתי שיעורי דינים), אז הוא הרב שלי ומה שהוא אומר אני צריכה לעשות!!! כמובן במקרה והוא לא זמין או שהוא לא יודע לענות צריך לדעת להתקשר, אבל השתמע שזה הצעד הראשוני…
בכל אופן תודה על כל התגובות והתגובות על התגובות-זה נותן כוח לא פחות מהסיפורים!!!
תגובה לתגובה על שאלת הרב
צרמה לי ההנחיה הנחרצת של המגיבה (באישור המורה לדינים) לפנות ישיר לרב או למורה הוראה.
אכן, מי שבעלה לא מוכן לענות לה ומעדיף שתשאל, שתפנה לרב, ומי שחושבת שבעלה לא מספיק מבין את הבעיתיות, שתפנה יחד איתו.
אבל כל אחת שבעלה/אביה בעלי יראת שמים אמורה לכבדם ולפנות אליהם לפני שהיא פונה לרב.
תגובה לתגובות, בקשר לתגובה שלשאול מורה הוראה..
אותי לימדו שבבית היהודי הבעל הוא מורה ההוראה! ומה שהוא רואה לנכון הוא שואל ומברר
