איזה סיפור מקסים!!!

חברות שמורות ויקרות- אל תשכחו להגיד להשם תודה גדולה על המרחק הכפוי זה!!

משתפת אתכן עכשיו בתחושה שמלווה אותי מול סיפורי השמורה בתקופת הקורונה. היו סיפורים על גיבורות שכדי לא להכניס מחשב הביתה העדיפו לחזור למשרד ולנדוד אליו מרחקים… לא רוצה לסתור אף גישה, הכל אמת והכל מבולבל.

ברמה האישית, אחרי 12 שנות נישואין ו 11 שנות הורות – מרחוק, התקופה הזו החזירה אותי הביתה… אמא בבוקר, אמא בצהרים, רעיה לתפילת שחרית של הבעל בעיתה, במתינות, במנין האהוב בלי לחץ לשוב אל הילדים שבבית, אולי אפילו חצי שעת לימוד פורה בבוקר עם התפילין בבית הכנסת וכו’… רעיה לקפה לפני הכולל, תפילת שחרית פרטית בסלון בבית ולא באוטובוס.

וגם המון בנושא שנעמי הציגה- כל ההתמודדות בענייני צניעות בעבודה, השתתפות באירועים חברתיים – הכל נחסך לי.

אז תודה נעמי, עשית לי טוב בנשמה, הפינוק הזה מותר לפעמים…

סיפור מדהים! באמת!

אולי יש כאן כאלה שלא מבינות “איך עלה על דעתה” להשיב תשובה…. (נתקלתי בשאלה הזו הרבה), אז רוצה לספר שאני באמת מבינה את הקושי והדגדוג הזה ש’מה זה משנה..?’ זה יעשה לי טוב ונחמד! והם-ישכחו מזה עוד באותו רגע.. וגם… זה לא אסור! איפה זה כתוב??

אבל במציאות אני תמיד רואה שאם התייחסתי פעם אחת בפתיחות מסוימת (שדגדגה לי כזכור..)-היחס של הצוות המעורב אלי כבר יהיה שונה, פחות מכובד והרבה יותר חברי.. ובפעמים הבאות כבר קשה לשמור…

שוב, מבינה את ההרגשה הכיפית, את האסון שיגיע אח”כ…  ובכל מקרה-זוהי באמת עבודה. שאם שומעים עליה הרבה (כאן בשמורה) ואם עושים את הבחירה הנכונה שוב ושוב – קל יותר בפעמים הבאות…

תודה על האפשרות להגיב! אני חושבת שהתגובות ממש מחזקות את הסיפור-גם כשהתגובות מתנגדות… (אולי במיוחד כשהתגובות מתנגדות כי זה מעמיד אותי בקונפליקט ואני חייבת לבחור..)

אף פעם לא חשבתי להגיב, אבל הפעם בכל אופן יש לי סיפור משלי.

בתור אחת שנמצאת כבר תקופה ממושכת ברצף של בידודים שבסופם גם נדבקתי בקורונה, אין לי ברירה אלא לעבוד מהבית.

אני עובדת במקום חרדי, אך משום מה הקב”ה דאג שהמנהל הישיר שלי הוא החילוני היחיד שנמצא בין העובדים, וזה התמודדות לא פשוטה בכלל, כי הקשר בין העובדות מאוד זורם ופתוח כי כולנו מאותו שטנץ, ואני היחידה שמתמודדת עם משהו שלפעמים גדול עלי מאוד מאוד מאוד.

אז כשזה פנים מול פנים אכן יודעים להיזהר, אך בטלפון הכל קשה יותר. כי מה יש להגיב על ההתעניינות הכנה של המנהל איך אני מרגישה עם הקורונה ואיך ביתי מרגישה? ואיך בעלי, מתי עשינו בדיקה, מתי תהיה תשובה, מהם בדיוק התסמינים שיש לנו, מתי ואיך מרגישים אותם… ומהם תופעות הלוואי, והאם אני מריחה וטועמת  ועוד מליון שאלות אישיות שכ”כ לא נעים לענות עליהם.

אז מה עושים? כל בוקר אני מתמודדת מה אני אגיד היום, אז אני אומרת שאני מרגישה מצוין וברוך ה’ הכל בסדר- אז מבחינתו, אם אני מרגישה מצוין, אין שום סיבה שלא אעבוד מהבית ושלא אהיה זמינה לשאלותיו, כי חבל על ימי המחלה שלי, למרות שממש לא, וממש היו לי כאבים שדי שתקו אותי למיטה…

עד שנשברתי ושלחתי מייל שאני בימי מחלה ואוכל להיות זמינה רק לדברים דחופים, שידעתי שהם יהיו כי העבודה מחייבת זמינות ומענה והרי לא היתה לי מחליפה, הייתי על תקן של עובדת מהבית. ומה יותר דחוף מלהתקשר כל בוקר ולשאול בשלומי? 

והרצון שלי להראות נכונות וזמינות ומסירות לעבודה הכניסו אותי לבלבול מה בעצם התפקיד שלי כרגע? היכן הגבול בין המסירות לעבודה ע”ח הזמן האישי שלי והבית, והחופש המותר לי מדין…

עד שהחלטתי שיש גבולות- אני בבית, ולא עונה לטלפונים עד שאני לא מסיימת להתפלל. ובזמן התפילה אני מתפללת והטלפון שלי לא גומר לצלצל, וכל יום נסיון מחדש לענות או לא- הרי אני באמצע ברכות השחר, יכולה עדיין לענות,  או לפתוח שניה את המחשב לפני התפילה ולשלוח משהו קצר או לגמור להתפלל? עד שהחלטתי- במהלך החיים והיום יום התפילות שלי כ”כ לחוצות ומתחלקות בין הבית, לאוטובוס, שמו”ע בעבודה, עלינו לשבח עם פתיחת המחשב ולא צריך לפרט- אני בטוחה שכל אישה עובדת מתמודדת וכואבת את צורת התפילה שלה.

עד שיש לי הזדמנות להתפלל בבית וברוגע ע”פ דין אני לא אוותר על זה, המסירות שלי לעבודה והנכונות להראות זמינות יכולים לחכות… החלטתי להשתיק את הפלאפון כל יום מאז שאני קמה עד שאני גומרת להתפלל, ולא לפתוח את המחשב עד שאני לא מסיימת ועובדת על עצמי לא להתנצל ולא להסביר למנהל שלי כלום, התפילה שלי קודמת לכל מסירות ונכונות לעבודה כשהם הרבה מעבר למה שאני מחויבת לעשות.

את מדהימה! ההתלבטות הזאת כל כך מובנת!

אני גם נכנסתי בסיעתא דשמיא לעבודה חדשה בתוככי הקורונה, את הצוות שלי לא פגשתי אף פעם באופן פיזי. ידעתי שזה מקל עלי ומונע ממני הרבה בעיות, אך עם זה מעורר לפעמים דברים שלא היו בעבודה רצופה וקרובה עם הצוות.

באחת הפגישות בזום (עם מצלמה סגורה… ב”ה!) רציתי לומר משהו לר”צ, אך לא רציתי לפנות אליו בשם…  זה היה קשה, כי דרך הטלפון אי אפשר להסביר לבנ”א שמדברים אליו ע”י תנועות גוף… בסוף מישהי מהצוות קראה לו ואמרה לו שמדברים אליו…

אחרי השיחה, תפסתי שצורת העבודה הזו גם כן מזמנת אתגרים. זה אמנם ללא השוואה לעבודה יומיומית עם גברים, אבל גם פה יש ממה להיזהר!

אשריך שזכית לעמוד על המשמר ולהישאר שמורה! ותודה ששיתפת. חיזקת אותי!

תודה! הסיפור כמו קודמיו מרגש ומחזק.

אני ממש הזדהיתי עם המשפט “וזה רק להקליד…”. אותי זה פוגש בשליחת מיילים. רוב המיילים שאני מקבלת פותחים במילים היי מיכל, כשמקדימים אותי למנהל שמעלי שיכול להיות סבא שלי בגילו… עוד קטע פמיניסטי מגוחך. לנשים שכותבות לי כך ולא מכותבים גברים למייל אין לי בעיה להחזיר היי שיר… אך תשובה כזו לגברים היה ברור לי שאני לא מחזירה בחזרה, הן מבחינת פניה ישירה בשמו של גבר זר והן מבחינת הסגנון.

לא שאלתי רב או מורה הוראה (יכול להיות שבכתיבה אין בעיה כמו בדיבור), אבל הלב שלי אמר לי לנהוג כך, והלב אמיתי הוא לא משקר במצבים כאלו. 

אני זוכרת את המייל הראשון שאני כותבת תשובה בוקר טוב כפתיח במקום היי. מוחקת ושוב כותבת ושוב מוחקת אבל הקודמת בתפקיד גם הייתה כותבת להם ככה… אבל מה הם יחשבו…. זה אליטה של הציבור הכללי…. אבל…. השמורה צפה לי מול העיניים והחלטתי שאני הולכת על זה!!! כמו שהם כותבים לי סלנגים בלי לסנן אני בוחרת לשמור על מכובדות גם במייל.

המדהים שתוך תקופה קצרה הם קלטו את הסגנון, וכיום אני מקבלת מהם מיילים בסגנון שלי בוקר טוב/צהרים טובים… וכשאני מביטה על כך מהצד זה נראה לי הגיוני לחלוטין. המסקנה שלי היא לכי עם האמת שלך, וכשתהיי בטוחה בעצמך יכבדו אותך ויתנו לך את מה שאת דורשת! 

יש הרבה בציבור הכללי שמקפידים על דיבור נאות ע”פ כללי הדקדוק ואם חלילה תטעי לידם הם יתקנו אותך גם אם זה בפרהסיא ליד אנשים רבים. אם הם לא מתביישים בזה, ובעוד הרבה דברים שלא כאן המקום לפרטם מפאת קדושת הציבור, אנו צריכות להתבייש בהלכות או אפילו בהרגשים? במכובדות שלנו כבנות ישראל?!

קודם כל הסיפור מקסים! חבל שלא שמרתי לי את הכרטיס מהכנס.. 

וואי, איזה נושא חשוב זה, נראה לי אין כמעט בנמצא מישהי שלא נתקלת בניסיונות בנושא תקשורת עם גברים, גם במקומות הכי שמורים, ותכלס, לאו דווקא במקומות עבודה, גם בחיים בהרבה צמתים.

גם אני התחלתי עבודה חדשה בעיצומה של הקורונה, נכנסתי לצוות מעורב, בעצם לא מעורב, אלא אני הפכתי אותו לכזה, כי כל השאר גברים.. זה משהו שלעולם לא חשבתי שאצליח להתמודד איתו ודחיתי הרבה הצעות עבודה שכללו סביבה מעורבת. אבל בנסיבות שהיו ובהתייעצות עם דעת תורה הבנתי שזה כרגע המקום שלי. החלטתי שאם אני הולכת על זה אני חייבת להוכיח לעצמי שאני עומדת בזה.

ב”ה ה’ עוזר ואני יחסית מצליחה להישמר, הרבה יותר ממה שחשבתי, הרבה בחסות הקורונה וההגבלות. קודם כל אני עובדת מהבית בחלק מהשבוע, שזה מפחית התחככות יומיומית עם הצוות שגם הוא עובד בחלקו מהבית ככה שאני לא צריכה להתמודד עם כולם כל הזמן.

אבל יש עוד רווח, המסכה! יש בצוות שלי כמה ליצנים, ולפעמים הם מחליפים ביניהם בדיחות מצחיקות ולצערי לפעמים אני לא מתאפקת וצוחקת, אבל ב”ה המסכה מחפה על רוב החיוכים שמתגנבים לי בטעות… מרגישה שזה יוצר ממש חיץ ביני לבין השאר. 

פעם אחת היה יומולדת לאחד הבוסים במחלקה, וכל המחלקה יצאו לחגוג במסעדה, אני כמובן נשארתי. הם לא הצליחו לקבל את העניין וחפרו לי כמה פעמים למה אני לא מצטרפת והמסעדה כשרה למהדרין… זה היה אירוע מאד לא נעים, ולאחר מכן הבוס שלי קרא לי לשיחת נזיפה על כך שאני לא תקשורתית ולא חברותית, וזה נושא שמאד חשוב לו, הקשר בין חברי הצוות. הוא גם החליט שזה פוגע בתפוקת העבודה שלי. (כמובן זה לא היה רק בגלל המסעדה, אלא בעיה ממושכת מבחינתו…) היה לי מאד לא נעים ולא הצלחתי להסביר לו את עצמי. אחרי זה הבנתי איזה מחמאה זה בשבילי, אני בנ”א די תקשורתי ובד”כ אי אפשר לפספס אותי בכל מקום בו אני נמצאת מרוב הדיבורים שלי.. ופתאום אני נמצאת במקום שחושבים עלי שאני שקטה וביישנית ויש לי בעיות תקשורת… איזה כיף! הצלחתי:) כמובן שאם לא השמורה לא נראה לי שהייתי עומדת בזה, מרגישה שכל סיפורי השמורות פשוט מחייבים אותי להתאים את עצמי…

אגב, אם כבר הזכרנו את הכנס, האירוע הזה היה ביום שקיבלנו את ההזמנה המהממת לכנס, והסיטואציה הזו לסרב לכולם היתה לי מאד קשה ומביכה. אחרי שהם הלכו ונשארתי לבד במחלקה, נכנסתי למייל להסתכל על ההזמנה שוב ושוב והזכרתי לעצמי שגם אם אני מרגישה עכשיו יחידה ובודדה, אני חלק מיחידה מובחרת… זה נתן לי מלא כח! אין על השמורה! הרגשתי שהכנס והשם שלו נבחרו במיוחד בשבילי..

תודה לנעמי הגיבורה על השיתוף, מדהים כמה כוח יש לאשה יהודיה!!! זה נראה דבר קטן, אבל רק מי שהיתה שם (כמוני) יודעת עד כמה זה לא מובן מאליו.

רציתי להאיר נקודה שאולי לא שמת לב אליה: זה שה”חבר לצוות” דילג עלייך. כמובן שזה היה מכוון מלמעלה, ויש סיכוי רב שהוא בעצמו נזהר כי לא ידע אם מתאים לך.

תארי לעצמך שהיית עונה, היית גורמת לו להבין שטעה, ואת בעצם כן יכולה להיות חלק מה’חברה’ שם… מה שכמובן היה גורר מקרים נוספים ומטשטש את הגבולות, חוץ מהחילול ד’ שבענין.

קרוב משפחה שלי נדבק.. וסבל מחום כשבוע וחצי. חשבתי מה אני יכולה להתחזק, אחד הדברים שעלו לי זה שהיה לי בעבודה תקופה עמוסה, ויצא לי להתכתב עם מישהו מהצוות עד שעה מאוחרת מאד, למרות שכמובן שזה היה בצורה הכי רשמית ועניינית בקשר לעבודה.

אבל ב”ה ד’ נתן לי את ההרגש להבין שזה לא מתאים וראוי, החלטתי בלנ”ד לפחות לזמן מסוים ובעזי”ת מקווה שימשיך לכל הזמן. לא להתכתב איתו אחרי שעה מסוימת – מקובלת למסגרת שעות העבודה ולפרסם זאת …

בחסדי שמים אחרי כמה ימים כבר ירד החום וב”ה מחלים.

תודה רבה חורף בריא! ד יעזור לנו וישלח רפואה שלמה לכל עמ”י, אמן!

רציתי להגיב בעיקר על התגובות של שבוע שעבר, בעצם זה מתאים גם לשבוע כי זה ממשיך על אותו גל.

התמודדות עם סביבת עבודה של גברים יכולה להיות מסובכת גם במקומות הכי שמורים, וחשוב להיות מאד ערניים גם עם אלו מהציבור החרדי…

ודי לחכימא…

מה שבטוח התמודדויות יש בכל מקום גם הכי שמור ואם זה לא בעבודה אז זה במכולת וברחוב וכו’,

בהצלחה לכולם

הרעיון של התגית שמורה זה רעיון בהחלט מקסים. מציעה ל”שמורה” להנפיק משהו כזה שניתן לבד להשלים את השם- לכל השמורות היקרות וגם לי….

אין עליכם! תזכו למצוות

***

כל הכבוד!

מכירה את ההתמודדות הזו כבר 6 שנים… רוצה רק לחזק אותך ואת כולן ולגלות  – שככל שעובר הזמן וככל שמתמקצעים בזה עוד – זה הופך לקל יותר. כל כך קל – שהתחושה הזו שאת כן רוצה לאמר או לספר מתקטנת עד לגודל כמעט אפס

***

גיבורה! אני ממש מבינה את ההתמודדות שלך, ומעריכה את ההיאבקות.

אני חושבת שהוא עקף עלייך, כי את תמיד שידרת שעלייך בשאלות אישיות צריך לעקוף. כל הכבוד!

***

נעמי המתוקה! איך שהסיפור הזה מתאים לך!!! כל הכבוד!

***

וואו נעמי, ממש נפעמתי! במיוחד שזה משהו שמרגיש באמת בקטנה, והצלחת – כל הכבוד!!

***

וואוווו, אהבתי כל כך!! איזה קשה זה. מדהים איך השם שלח לך פתרון לבעיה מכיוון כל כך לא צפוי

כל הכבוד לך, והמון הצלחה בהמשך.

***

מנסיון שלי בצוות מעורב- רק מחכה לרגע לצאת משם… להשתתף בהווי החברתי-אין על מה לדבר!!! אין שום עניין ורצון כזה, וזה מבחינה אישית בלי קשר להלכה בכלל!

***

נעמיייייייי גם שפירא וגם מובשוביץ, אחד הסיפורים!! הכי אהבתי את התג : )

תצליחי בכל אשר תפני

***

כל הכבוד!!!!!!

***

וואוו! חזק!! מזדהה מאוד!!

***

מדהימה אחת! סיפור עם השראה ומעשי לכולנו! 

***

מזדהה לגמרי! אותנו חילקו למשמרות, והחלטתי לבקש להיות רק עם הנשים בצוות שלי באותה משמרת.

***

מרגש! מחזק! נהנת כל פעם מהניסוחים שמעלים חיוכים : ) יישר כח!

***

חמודה!!!!!!!!!!!!

***

סיפור מקסים! הבא להיטהר מסייעים בידו.

***

מדהים ומחזק תודה!!!

***

תודה על התגובה שלכן לתגובה. מרגיש לי עכשיו הרבה יותר בנוח להיות כאן. אני מרגישה שאתן קשובות לשטח ומבינות מה הצורך שלו.

***