מרים יקרה!

מבינה מאוד לליבך בכאב,

וכן, התפקיד שלנו הוא פשוט להיות האשה האוהבת והמקבלת לא משנה אם הבעל לא לומד.. תמיד אני אומרת לעצמי שהקב"ה לא מצפה מכולם להיות אותו הדבר, יש חיל הים ויש חיל אויר וכו' לא כולם באותו הבסיס.. ואני כעובדת בעבודה מעורבת ולא חרדית למדתי לשנות את הכיוון מחשבה שלי על אחינו האבודים, הם יכלו להוולד למשפחה בבני ברק אבל הקב"ה הולידם בתל אביב ובאילת.. כנראה שהתפקיד שלהם זה לעשות את הטוב ביותר מהמקום שלהם ובגוון שלהם. וכך גם אנחנו הנשים. נעשה את הטוב ביותר ופשוט נתפלל, נתפלל שלא ניפול אנחנו ושה' ישמור על הבעלים שלנו בחוץ, וגם חשוב לא פחות לתת לבעל את ההרגשה ש"פת בסלו" והוא פשוט לא רלוונטי למישהיא שהוא עובד איתה למרות שאכן את צודקת הוא בן אדם..פשוט תפילות.

אני אוהבת את המחשבה שלך על שהזהרת נשים עובדות שלא יכשילו אחרים. ממש הוצאת את עצמך מהעניין וזה יפה מאוד ומרגש! וגם נותן עניין לסיפור כל הכבוד ואת באמת לא לבד.

תודה לשמורה המיוחדת וללאה היקרה שרק מחזקת את כולנו כ-ל- י-ו-ם!

יש לי כמה דברים להגיב על מה שנאמר, ראשית גם בעלי יצא לעבוד והדבר כאב לי מאד, זה לא משהו שהיה תלוי בי ולמדתי שתפקידי פשוט לקבל אותו כך ולא להרוס את הבית, כמובן המשכתי להתפלל על בית של תורה, וברוך השם לאט לאט הוא התחיל לקבוע עיתים לתורה, ללכת לשיעורים קבועים, היום הוא נהנה מהלימוד ומספר לי בהתלהבות מה למד, זה לקח אומנם שנים, ואני לא אמרתי לו על זה מילה, אבל הוא ידע כל הזמן שזה חשוב לי.

קראתי. השתתפתי. הצטערתי. כאבתי. ויותר מכל הערצתי.

גיבורה יקרה. אני מעריצה אותך. ההתמודדות שלך נדירה, דקה הרבה יותר וזהירה הרבה יותר, אני בטוחה שהכאב שלך עמוק, שהרבה יותר קשה לשתף, שהתמודדות היא לא רק להמשיך הלאה בדרכך ולהאמין בה, אלא לבחור כל יום מחדש את המילים והתגובות, להמשיך לכבד את בן הזוג. והכי חשוב, לטעת בילדים את האהבה לתורה . אני יודעת, הייתי שם. לא, בעלי לא יצא לעבוד, אולם כל חיי גדלתי בבית של אבא ת"ח שתורה הייתה כל עולמו, התמודדנו עם הקשיים הכלכליים אולם מעל הכל ריחפה הקדושה והאמונה שאבא לומד, והיינו גאים בכך. באיזשהו שלב אבי יצא לעבוד, אומנם חלקית ובמשרה מצומצמת. לא נכנס לכלל השיקולים שהנחו אותו בכך, (בעיקר דעת תורה) אולם הערכים שגדלנו עליהם ספגו טלטלה עזה. היינו הילדים ואימי צריכים לייצב את עולמנו מחדש- ועל כך אני מעריצה אותך.

רוצה לומר לאותה גיבורה שמתמודדת, שגם אני כילדה הייתי בת לאבא שעזב את הכולל. אמי אמרה לי ברגעים של גילוי לב, שמבחינתה, המבחן האמיתי הוא בפרספקטיבה של דורות. המציאות של אברכים המקדישים חייהם ללימוד תורה היא זכות גדולה לדור. אבל מי שצריך מכורח המציאות לצאת ולפרנס – לא עוזב בהכרח את מהות 'בן תורה'. הכיסופין ואהבת תורה שלה ניכרו בבנים ובחתנים שזכו הורי להכניס ולגדל במשפחה – וזהו התפקיד המופלא של האישה…
שה' יתן לך כח!

תגובה לסיפור מ(ר)חק את המיותר

מדהימה אחת!! גיבורה אמיתי!! כמה תובנות ממייל אחד שלך!!!! 

דבר ראשון, כל ההשקעה שלך בתפילות בדמעות ובמיוחד שאת לא מעירה לבעלך בנושא, את תראי בעזרת ה' בילדים בפירות הטובים שתגדלי בני תורה אמיתים! וזה האושר האמיתי! 

עוד כמה נקודות

1- כאחת שהתחתנה מבוגרת ובעלי אמר שהוא ינסה ללמוד ולא מבטיח שילמד כל החיים (אבא שלי אמר לי עדיף לך בעל שמוכן ללמוד לפחות X שנים אחרי החתונה מאשר לחכות עוד X שנים ואז בגיל כל כך מבוגר זה גם לא יהיה נושא. (במיוחד שבגיל מבוגר מאוד הרבה בחורים למרות שבישיבה כל היום ללמוד כזה הרבה שעות זה לא אפשרי ובטלה וכו' ) 

כמה חודשים אחרי החתונה, הגעתי לבית של הראש כולל עם עוד כמה נשות אברכים והנושא היה איך להתמודד עם זה שבעלך לומד ואיך זה קשה ואיך ההקרבה …. ואני הייתי בגיל כמותן 30~ אבל נשואה טריה. אבל לא יכלתי להיות שם להיות חלק, רק אמרתי – אתן יודעות כמה חברות רווקות יש לי שהדבר היחיד שמענין אותן זה בעל שלומד? אתם יודעות כמה חברות יש לי שהבעלים שלהם עובדים ולהן קשה! הן מתמודדות! לא מתמודדות בסוף חודש אולי עם המשכורת אבל מתמודדות אמיתיות, עם הדברים שגדלנו עליהם כל החיים! הן הגיבורות האמיתיות! 

2-  האמת שגדלנו מאוד מאוד שכל הכבוד לבעל שלומד ונהיה התניה שצריך לכבד את הבעל אם וכאשר אבל האמת שאישה צריכה להיות לצד בעלה בלי קשר לרמה הרוחנית שלו וזה הקושי וזה השכר. ועל זה נאמר אישה כשרה עושה רצון בעלה 

3- נקודה אחרונה וחשובה שהזכרת: כאשר עובדים עם חרדים הם יודעים בדיוק שכל דבר שלא קשור לעבודה זה מיותר ושיחה טכנית נטו זה לא חוסר נימוס זה הלכה. לעומת עבודה עם  גברים שלא שומרים תורה ומצוות לפעמים יש כללי נימוס בשביל הפרוטוקול.

וכן לבוש, מי שמול השמש כל היום זה לא מסנוור אותו כמו מי שפעם ראשונה יוצא לשמש, כאשר עובדים עם גברים חרדים צריך גם רגישות יתרה אני חושבת גם בנושא הלבוש ולא רק הדיבור. 

יודעת שאת הכי גיבורה וחזקה בעולם!! ואת תקבלי הרבה יותר שכר!! כי ה' רואה את הרצון את הלב את האמת!

בקשר לתגובות על הסיפורים של לשמור מרחק

רוצה רק לומר שמאוד הרבה פעמים כשמדברים על עבודה ענינית ומרוחקת, מדגישים עד כמה בסוף המעסיקים מעריכים את זה, גם הפעם כמה תגובות הביאו את הצד הזה, עד כמה חשוב להקפיד על זה, ושהמעסיקים בסוף ידעו וילמדו להעריך את העובדת.

רוצה רק להביא את הצד השני, בתור אחת שעבדה בכמה מקומות, בעולם של ימינו ברוב המקומות זה ממש ממש לא ככה, בכל חברה גדולה יש מחלקת HR שרק מנסה לגרום לנו להתערבב כמה שיותר, דואגת לתוכניות, סדנאות, הרצאות וכו וכו, מאוד מאוד דורשת ומנסה כל פעם לערב גם את הקבוצות החרדיות ולא מעריכה בכלללללל שגם כשהם עושים פעילויות שהם חושבים שמותאמים לנו, עדיין החרדיות לא מתערבבות ולא מעוניינות (שוב, אני אומרת את זה מניסיון של יותר מחברה גדולה אחת).

זה ממש קשה לפעמים לעמוד מול הצוותים הנחמדים של ה HR ומול השכנועים שלהם, רק הפעם לבוא, ורק הפעם להצטרף, והארוחה כשרה, והמקום מותאם וכו, הערכה בטוח לא הצלחתי לראות בעיניים שלהם.

בטוחה שיש עוד הרבה שנתקלות בזה במקום העבודה ורוצה גם לבטא את המקום של הקושי הזה

תודה על הסיפור המרגש ועל כל עבודת הקודש שאתן עושות!

אני מרגישה בברור כיצד הסיפורים והתגובות עוזרים להגיע למקום זהיר ושמור יותר. תודה שאתן נותנות מקום לניואנסים, רגישויות ומקומות עדינים, כי כשמדברים עליהם הם כביכול נהיים 'קיימים' ומקבלים יותר נוכחות ומשמעות כך שאי אפשר להתעלם…

רציתי להגיב לבת שכתבה בתגובה שקשה להסביר בבית מה הולך בעבודה, והיא חוששת שאם תהיה לה שאלה ספציפית יקשה עליה להעביר את הניואנסים לבעל / להורים:

לאחרונה שמעתי מקרוב על כזה מקרה, מישהי שהיתה לה שאלה בנוגע לענייני עבודה. התשובה, כמו בהרבה מקרים לא היתה ברורה לה ולסובבים אותה, היא היתה תלויה בגיל, במקום, בסוג האנשים, באופי ובהרגשה האישית שלה. ואכן חלק מבני המשפחה והחברות, לא הבינו בכלל את השאלה– היא פנתה לאחת המורות מהעבר שידועה כמי שמבינה בנושאים הללו ומונחת בהם היטב. וזו לאחר ששמעה את הפרטים, הפנתה אותה לרב שעונה על שאלות בתחום הזה…

הנקודה החשובה היא להתייעץ ולשאול דווקא מי שמבין בנושא. כמו בכל תחום תורני אחר, גם גדול בתורה יפנה אנשים שיש להם שאלה נניח בהלכות ממון- לרב אחר שהרבה שנים לומד ועוסק בתחום. בענייני עבודה וכו' צריך לשאול את מי שמבין בזה (אני לדוגמא שמעתי על הרב גואלמן משכונת רמות בירושלים שמבין מאד בעניינים האלה)

ובנוסף- רב שמתעסק בתחום יבין בקלות את כל האווירה והניואנסים ואת התחושות הפנימיות שדיברת עליהן, משום שהוא מכיר את מה שהגדרת כ'עולם המשרדים ומקומות העבודה' וכך את יכולה להיות רגועה שהשאלה הובנה כראוי. ראוי לציין שעולם העבודה משתנה ומתחלף במהירות מסחררת ועימו הנתונים, השאלות והתשובות, כך שלשאול מישהו שלא בתחום או שהיה לפני שנים, עלול להיות לא רלוונטי…

בהצלחה והרבה ס"ד לכולנו.

ללאה ולכל העוסקות במלאכת "אישי ליום שלישי",

רציתי להודות ולחזק את ידכן על ההחלטה שלא לפרסם "הוראות פעולה" כתגובה לסיפור מ(ר)חק את המיותר. פעמים כה רבות אנחנו נותנים עצות ואבחנות על סמך פרטים מינימליים וזה כל כך לא נכון – לפעמים בצורה גורלית.

הידיעה שבאין ידיעה כיצד לפעול יש צורך להתייעץ עם האנשים המתאימים (בין אם זה מורה הוראה או רב בנושא הלכתי והשקפתי ובין אם גורם מקצועי) – היא חשובה לכולנו. ומעבר לכך, הדרך בה הצגת את הדברים ואת ההחלטה היתה מאירה ומעוררת.

תודה ויישר כוח, ישלם השם שכרכן ותצליחו להרבות כבוד שמים ולעשות חייל(ות) בתורה,

תודה רבה. עדיין אני עם הסיפור לשמור מרחק.

היו תגובות בנושא גיסים וגיסות ואני שמחה שתכתבו על זה עוד ועוד….. אחת כתבה על הנושא של ערבי לביבות וכד'. במשפחה של בעלי משפחה מאד שמורה רובם הולכות עם בגדים לפי כל כללי הצניעות והתקנונים ….. אבל בנושא גיסים וגיסות … אין הרבה מודעות שם .. 

אחרי הערב לביבות בעלי ואני החלטנו שדי אי אפשר יותר כך. החלטנו שאנחנו עונים בצורה אדיבה ומנומסת אם גיס / גיסה שואלים וישר עוברים לדבר עם הבן זוג של מי ששאל.. ושתדעו שהרבה בזכותן!!!!!! תמיד הנושא הזה הפריע לי מאד! אבל הסיפורים האחרונים העלו עד כמה.

ואני שמחה לספר לכם שאחרי הערב לביבות בשבת הוזמנו גם כמה זוגות וב"ה 99% הצלחנו לעמוד בזה למרות שבלי הפסקה שאלו אותנו שאלות ..

שתרבו בעם ישראל צניעות וקדושה!

תודה לשמורה על  הכל, בנוסף ארצה להוסיף שעדיף שתשלחו יותר סיפורים על אינטרנט, שיחה עם גברים, על ענייני צניעות בזמן העבודה וכו'.

לא על סיפורי ישועות כי סיפורי ישועות יש המון מסביבי בעלונים בעיתונים לא חסר ב"ה. וסיפורים כמו הסיפור שלפני שבועיים ושלא היום אין כמעט פרסום. אנא נצלו את הבמה החשובה והמכובדת שיש לכם פה לדברים הכי מהותיים וקריטיים לשלמות הבית היהודי , שיותר ויותר נשים יתחזקו ויתנו אל ליבן מה מילים יכולות לגרום / אינטרנט 

ושוב תודה ענקית על הכל יישר כוח 

רציתי עוד להגיב בנוגע להערות הקודמות שהיו:

אני ממש מופתעת גם כן מהתגובות הזועמות – שמורה היא מקום שבחרתם להיות בו – אם יש לכן ביקורת על ההתנהלות שלה – אתן לא חייבות להיות פה! להיות בשמורה זו זכות! מי שנכנסה לשמורה נכנסה כדי להתחזק!

צוות שמורה מדהימות, הפוך!!! תסננו!!! הרבה פעמים עולות תגובות ואתם מגיבים בצורה כ"כ מקצועית, כ"כ יהודית, כ"כ נעימה, כ"כ אכפתית. ממש מושלמות!!!

אשמח שתגובתי תפורסם

גם ככה קשה כל הזמן, איזה מזל שיש לנו את שמורה, שיש לנו את העומדות מאחור שלא מפחדות (כן, אל תפחדו) שלא נרתעות

תמשיכו לחזק! יישר כוח זו מילה ק-ט-נ-ט-נ-ה

באהבה

אני לא יודעת אם אתן נוהגות לערוך קצת את הסיפורים ששולחים אליכם, אבל אני חושבת שאולי במקום לכתוב:  'אני לא רואה לנכון לומר לבעלי דבר בעניין הזה, אני רק זועקת בכאב, אולי הדברים שלי יגיעו לנשים כאלו, שמחוסר שימת לב הן מרשות לעצמן לזרום.'  אפשר היה לכתוב:  אני זועקת בכאב, אולי הדברים שלי יגיעו לנשים כאלו, שמחוסר שימת לב הן מרשות לעצמן לזרום.'    

לא נתקלתי בהרבה סיפורים אבל כן ראיתי כמה פעמים ששלחתם סיפור בו אישה נכנסת לנישה הזו של סוג הקשר שלה עם בעלה (אפילו בלי לשים לב), זה נראה לי יהיה יותר מכבד את כולם…..

ותודה על כל הסיפורים, אני בהחלט חושבת שזה מכסה כמעט את כל הסגנונות והרמות של נשים משלנו, וכל אחת יכולה למצוא סיפור שמתאים "לה"

תגובה לסיפור לפני שבועיים

הדברים ממש מטלטלים ואני חושבת שצריכים לגרום חיזוק לכל אחת בכל מקום.

למשל דוגמא קטנה הרגשתי צורך לצאת לחופשה של יומיים והבוס אישר לי. לפני שחזרתי התלבטתי האם צריך לספר לאן נסעתי וכד'. הקב"ה כנראה ראה את הרצון הטהור וכשחזרתי הוא כאילו שכח מכך, רק בסוף היום שאל אם נחתי וחזרתי עם כחות ואני עניתי:כן, ברוך השם – בלי לפרט

היתה לי הרגשה נפלאה שגם שיחה קלה מה שיכול להוביל הלאה נמנע ממני בחסדי השם!

אני רואה את הרוחות הסוערות לגבי מ(ר)חק את המיותר, והחלטתי להגיב גם… (אבל לא יודעת אם מתאים לפרסם. אולי רק תעלו את הנקודה הזו בדרך שלכן)

אני באה מבית דתי, ולא חרדי. ב"ה אני אשת אברך שיושב ולומד, אמא לילדים מתוקים בחיידר. העבודה שלי כיום היא במשרד דתי עם המון חרדיות. ואני רואה את ההבדל: נשים חרדיות מגיעות לעבודה מאופרות, כאילו עוד רגע יוצאות לאירוע. נעלי עקב, ביגוד מכובד, בישום, פאה יותר יפה מהשיער… ועוד. אצל נשים חילוניות (עבדתי בעבר גם איתן), ונשים דתיות זה כמעט לא קורה. לעבודה מגיעים בבגדי יום יום, האיפור דל אם קיים בכלל.

אז לפני שמתחילים לדבר על קשר וצורת דיבור – תעמדי מול המראה בבית ותבדקי אם את רוצה שבעלך יראה אותך ככה, או הצוות שמסביבך. אני חושבת שזה יכול לעזור במ(ר)חק המיותר.

רציתי להוסיף משהו לגבי ההערה על כך שאיש הצלה אינו "מזדמן" אלא טורח ומגיע, זו הערה חשובה מאד, ונוגעת לעוד הרבה תחומים בחיים שפשוט מחוסר מודעות, ולא חלילה מרוע לב, אנשים לא שמים לב להכרת טובה.

סיפרה לי חברה שהיא עורכת וידאו של חתונות – היא משקיעה שעות על גבי שעות עד שהכל יהיה ספצ עד הסוף,  ואנשים בטוחים שאם הם שילמו לה – זה די והותר. אין הרבה שטורחים להודות (והיא באמת מוצלחת מאד! לא בחינם פונים אליה הרבה…)

ושמעתי גם מגיסתי שיש לה קייטרינג – היא  משקיעה כוחות וכל כך טורחת – וגם פה, מעטים האנשים האנושיים ששמים לב, ועם כל העומס שסביב השמחה, מרימים טלפון ומודים על ההשקעה! היא אומרת לי שכשהיא מגיעה לשמחה – היא יודעת כמה עמל מונח מאחורי כל מנה… ואנשים בכלל לא שמים לב.

יש הרבה מקצועות כאלו, שרק מחוסר מודעות אנשים לא מכירים טובה. חבל, כל כך בקלות אפשר לעשות הרגשה טובה, ועוד כשזה מגיע ביושר, אז למה לא?

אני רוצה להגיב על כמה דברים שעלו, אבל אין לי אפשרות, כל מילה אמת!

תודה ותמשיכו לדבר בנושא מודעות בבית למשרד ומרחק בין נשים לגברים ובין חילוניות!!! לא כל כך מתייחסים לזה…

והנחמדות הזו שבעוכרינו, אם אני עובדת במקום ששונה ממני, אני לא צריכה להיות נחמדה! אני צריכה להיות מקצועית ועניינית.

מי החליט שצריך להתנחמד??????? ועוד למי??????

סיפור קורע לב!

ולך אישה יקרה את נשמעת אישה מדהימה, מכילה ומאפשרת !

וכמו שחוזרת הרבנית פרידי שוב ואומרת שאישה לא מקבלת עולם הבא לפי מה שהבעל שלה, אלא לפי מה שהשקיעה והתאמצה בשבילו ובשביל הרוחניות שלו. יכולה להיות אישה שבעלה אברך רציני, שרק יבואו אליה בתביעה עד כמה לא אפשרה לו לגדול יותר ועד כמה הפריעה וכו', ואישה שבעלה מתעסק בדברים אחרים אך כל התקדמות שלו נזקפת לזכות אשתו. 

ה' יעזור שתראי את עולמך בחייך ,בטוחני ששום דמעה לא שבה ריקם! מחזקת את ידיך!

ב"ה כעת הביא אותי ה' לקרוא את הסיפור "מרחק את המיותר" והרגשתי שיש לי מה להוסיף. 

הכותבת כאן אכן מבינה את זה – כך לדבריה, ולכן פונה אלינו הנשים, והיא צודקת מאה אחוז. אלא כדי לחזקה אני מציינת את הנ"ל. בעלה לא אשם שנגרר, כי זה מתחיל ממשהו בלתי מורגש, בלתי מכוון, אבל מידרדר במהירות שיא, כי מה לעשות אנשים הם אנשים וכל אדם אוהב לקבל מחמאות, מילה טובה, תשומת לב, התייחסות,  למרות שברור שהוא מקבל את זה גם בבית וזו לא הסיבה כאן. 

הסיבה היא הטבעיות הזרימה השחרור הקרבה. 

אנחנו הנשים חייבות לשמור מרחק גם בעבודה מחוץ לבית וגם מהבית. למשל אסור להסכים שייקראו לי בשמי הפרטי, וכמובן שלא בשמות חיבה כינויים וכד' לסרב בכל תוקף להכנת קפה והגשת כיבוד וכד', לא לפנות בלשון ישירה ובגוף ראשון. למרות הזרות והניכור – וזו בעצם המטרה כאן, חובה לתת לשני להבין שאני לא מוכנה לכך 

אך אני עצמי כשאני פונה לגבר בענייני עבודה וכד' אני צריכה להשתמש בגוף שני או לשון רבים. לדוגמה – תוכלו לעשות את זה עבורי? אם תרצו אשתדל להכין את זה בהקדם, אל תגידי אני לא יכולה עדיף שתגידי אנחנו לא יכולים… שיחשוב מקסימום שמדובר בצוות שלם… 

ואני מדברת את כל זה מתוך ניסיון אישי שאולי אפרט את זה בהמשך מכמה וכמה מקרים (שנזהרתי ושמרתי מרחק) 

תזכו למצוות! זכותכם וודאי רבה ועצומה

מרים היקרה,

מבינה מאוד לרחשי ליבך…  גם בעלי החליט על יציאה לשוק העבודה. הצעד שלו הצריך ממני עבודה עצמית, שינוי חשיבה, וקבלה שלו ושל צרכיו.

יש כבוד מיוחד השמור ל"אשת אברך" ומדברים רבות על מסירותה והקרבתה, אך לא מדברים  על האישה שעמלה לא פחות, ולעיתים מתמודדת אף יותר בתור, "אשת חיל" ללא הזוהר האברכי שמרחף מעל ראשה. לפעמים שוכחים או לא יודעים לשים לה את הכתר, לעיתים אף מועם אורה, לחינם.

בנוסף, תודה לך מרים, שהעלית את הנקודה ממבטך כאישה לגבר שמתמודד בעצמו מול נשים בעבודה (מטבע הדבר, אנחנו קוראות בדרך כלל על התמודדויות של נשים מול גברים ולא ההיפך) 

בכבוד ובהערכה, שמה כתר לראשך, אשת חיל!

אני כותבת ואני בוכה כי יש לי חברה לעבודה שעברה בדיוק את אותו דבר. רק שכאן היא היתה הנחמדה והוא היה הבעל של מישהי אחרת. היא זאת שהבינה ברגע האחרון שכשיש שיחה עם גבר אחר לא רק על לחם, גבינה וביצים, הרגשות מתעוררים (במיוחד אצל נשים – גם אם נתווכח על זה דעתנו קלה)

סיפור נוגע ללב! יכולה להבין מאד את הקושי והדאגה של הכותבת, בתור עובדת לשעבר עם גברים משלנו- רציתי לומר שכשאת בתוך המרתון השוטף של העבודה את באמת לא מרגישה את מה שהכותבת אמרה וצריך מידי פעם לצבוט את עצמינו לתזכורת- הי שמרי מרחק!

 בואו לא נוריד לשאול את אלה שלא זכו שבעליהן ישקוד על התורה.

אני לא באה להוריד מעוצמת הכאב והאכזבה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות לזכור תמיד לכבד הן את הבעל והן כל אחד שיצא לעבוד. זו לא עבירה לצאת לעבוד! ברור שזה לא נעים אבל ילדים תלמידי חכמים וצדיקים גדלו גם לאבות שיצאו לעבוד. תפקידנו כעזר כנגדו וכמחנכות את הילדים- לעבוד על עצמינו להמשיך להעריך ולייקר גם את העובד!

שנזכה כולנו להיות עובדי ה'!

לא יכולה שלא להגיב לאישה המיוחדת:

דבר ראשון , כל הכבוד לך שקיבלת את הצעד של בעלך בצורה נכונה ובריאה כ״כ! התפקיד של האישה והשכר שהיא תקבל – הוא עבור התמיכה בבעלה, ואצלך – התפקיד הזה קשה יותר מאשר אצל אשת אברך, ״ולפום צערא אגרא״!.

מרים יקרה,

מזדהה איתך מאוד. בעלי באמצע לימודי מקצוע וזו אכן עבודה לקבל את המציאות שהשם בחר בשבילי. ממליצה לך מאוד על הספר "מפנינים מכרה" של הרבנית נוישטט שמדבר הרבה על תפקיד האשה. נותן השקפה והרבה כח.

אגב לימוד יומי של מוסר עם בעלך במידה וזורם לו יכול להוסיף לכם מכל הבחינות. מבחינת שמירת מרחק מגברים בעבודה , אני עובדת במשרד מעורב ומאוד חברותית בטבעי. מאז שנרשמתי לקבל  חיזוק יומי למייל להנהגה נכונה במקומות העבודה אני מרגישה ממש הבדל. ואגב הגעתי לזה דרך שמורה…

משתדלת לקרוא את זה כל בוקר ולזכור מה השאיפות שלי באמת. להרשמה התחזקות יומית office@התחזקות-יומית.org.il‏ דרך hitchazkut-yomit.org.il‏ 

מחזקת את ידייך ומעריכה אותך!

סיפור אישי בנושא- פעם אבא שלי עבד למשך תקופה. היו מתקשרים להורים שלי מהמשרד: אפשר לדבר עם יוסי? אמא שלי הייתה עונה חד משמעי: "הרב כהן, בשבילך!". צ'יק צ'ק הן למדו איך לדבר אליו…

***

מרים יקרה, רואה מול העיניים שלי את ה'דם'… כאב על העו"הז והעוה"ב מפלח את הורידים העבים ביותר- ושותת דם. כאחת שעוברת את זה, אני יכולה רק להבטיח לך שעם הזמן הכאב נחלש, ותוכלי לראות את החלק הרוחני של היששכר זבולון… 

***

יקרה,

הנסיון של בעל שלא מגשים לנו חלומות הוא קשה! ואשרייך שאת מצליחה או לפחות מנסה להפריד בין הבנ"א לעיסוקים שלו

דעי, כי שכרך רב מאוד הוא! מצדיעה לך!

***

אני כואבת את כאבך, מירי. אין לי עוד מה לומר חוץ מהשתתפות בכאב שלך. אנחנו איתך. אכתוב לך מילה נדושה במיוחד שעוזרת בכל המצבים: תפילה, תפילה ושוב תפילה!!!

בשורות טובות!

***

מרים יקרה,

מחזקת אותך לאהוב לקבל ולהעריך את בעלך באשר הוא. גם בעלי יצא לעבוד, אמנם בעבודה מסוג אחר, אך כמוך עזב את הכולל. זה התפקיד שלנו, לתמוך באיש שלנו ולעמוד לצידו-כזר כנגדו.

אם בעבר הערכנו את התורה שבו.. עכשיו ההזדמנות להעריך אותו! היציאה לעבוד היא בשביל לדאוג למשפחה ולפרנסה ובתחום אחריותו.

***

יכולה להמליץ מאד לבעלת הסיפור על הגב' ולדמן ועל השיעורים שלה בקוו! מאירה עיניים בנושא השאיפה והתפקיד במציאות

בהצלחה וישר כח

***

ממש ממש עצוב. זה סיפור קשה אבל המציאות קשה יותר.

מצדיעה לך על התובנה הזאת שלא הכל בידיים שלך ועל העמידה לצידו של בעלך 

***

התגובה הזו לא שייכת לסיפור האחרון- אלא לתגובה שפורסמה בקשר לנושא הפורומים….

צרמה לי מאוד תגובה הזו: "ואגב, כל התגובות שלכם בגדול היו ‘אנו מתייעצים וזאת דעת תורה’. האם ה’דעת תורה’ ישב על הפורום במשך חודש אפילו בשביל להבין את התועלת והנזק? או לחילופין, האם ה’דעת תורה’ הוא בסדר גודל כזה שיש לו רוח הקודש?"

מדברי המגיבה משתמע זלזול נוראי בדעת תורה. האם לדעתך 'דעת תורה' היא משהו שאנחנו מעצבים לפי רצוננו? האם נראה לך הגיוני שאנחנו נחליט מתי להתייעץ בדעת תורה ומתי לא? באיזה תחום הם מבינים ובאיזה לא? את דעת החכמים אנו שואלים בכל מצב וסיטואציה שיש לנו התלבטות רוחנית והלכתית איך לנהוג, וסומכים על תשובתם. לא כל דבר הם צריכים להתנסות ולהכיר משימוש אישי – בשביל זה אנו מציגים את השאלה על כל צדדיה, ואני מאמינה שה'שמורה' הציגה בפני 'דעת תורה' את כל הצדדים והתגובות הרלוונטיות, ומכן והלאה- אנו מאמינים שאת רצון ה' הם עושים.

ולא- לא צריך לפרסם כל תגובה שאינה מתאימה לדרכנו והשקפתנו. ברור ומובן שבבמה השמורה הזו שלה אנו מנויות, יש מקום לסנן תכנים ודעות, אנו 'שמורות' מבחירה ולא מכפיה!

בתקווה שהתגובה שלי איננה בבחינת סביבונים אחרי חנוכה…

אני רוצה לחזק את ידיכם על שניגשתם לנושא הרגיש הזה, של הפורומים החרדיים.

אני- בשונה ממגיבות אחרות שקראתי- דווקא הייתי מחוברת מאד לפורום כזה, ממש "מכורה" אפשר לומר, וה' עזר לי והצלחתי להתנתק. לכן אני חושבת שיש בכל זאת איזו חשיבות לתגובה שלי, על פני כל ה- "מעולם לא נמשכתי למקומות האלו, אבל אני רוצה להגיד ש…" שהתפרסמו.

אני רוצה לומר שמי שלא היה בזה- לא מבין את עוצמת הניסיון!!! פיתוי שקשה לתאר. משיכה שכמעט בלתי ניתן להתגבר עליה. במיוחד לאנשים שאוהבים לדון, להביע דעות, וכו'. ומה שהכי מבלבל- זה עזר לי בלי סוף דווקא בנושאי הפרנסה. למדתי משם המון. והרי מותר להשתמש באינטרנט לצרכי פרנסה, לא?!- זה היה הקול הפנימי ששיגע אותי.

אני לא יודעת איך להסביר את זה (היצר הרע בפעולה, כנראה…) שכל מה שכתבתי שם זכה לפופולריות מאד גדולה, גרפתי עשרות "לייקים" ו"תודות" על ההודעות שלי, וזה ממש מכניס לסחרור. הייתי כמו שיכורה.

אז מה היה כל כך גרוע- תשאלו? קודם כל זה "אוכל זמן" שאין דומה לו! הקצב בה אנשים מפרסמים הודעות, ומגיבים, הוא מדהים. יכולתי למצוא את עצמי פתאום בשעה 13:00 בצהריים, בהלם מעצמי: אני כבר 5 שעות בעבודה, ולא עשיתי היום כלום!!! (אני לא מגזימה.)

דבר שני- הערבוביה בין גברים לנשים, לפעמים הפורום שאת צריכה הוא דווקא כן מעורב. בהתחלה- כשגבר שלח לי "לייק" על משהו שכתבתי- ממש נרתעתי. אחר כך- רק עיקמתי את האף, בסוף הרגישות הלכה ואיננה… מקווה שתחזור ביום מן הימים.

ועוד משהו- גם הפורומים שמיועדים רק לנשים. הברברת שהולכת שם… לפעמים ממש חסרת גבולות… נשים מרגישות מאד בנח, תחת הכותרת "לנשים בלבד" להתייעץ \ לייעץ בנושאים הכי הכי אישיים והכי אינטימיים שקיימים. פשוט לא להאמין. אני לא יודעת אם זה בעייתי מבחינה הלכתית, אבל אותי זה ממש הגעיל.

טוב, הארכתי מדי. רק רציתי להביא נקודת מבט של "מישהי שבאמת הייתה שם" ואפילו עשתה שם חיל…. מאז שיצאתי לחופשי (ושוב- אני לא מגזימה!!!) אני מסתכלת על זה מבחוץ, ודי בהלם ממה שהולך שם, מכל בחינה. כבר תקופה ארוכה מאז התנתקתי, ועדיין אני מתגעגעת לפעמים- כמעט נשרפת מבפנים- אבל מחזיקה את עצמי חזק ויודעת שהרוחניות שלי, והחופש שלי, שווה יותר מהכל.

מקווה להצליח לעמוד בנסיון גם בעתיד.