וזאת לתעודה
בתוך כל המיילים שהגיעו השבוע לשמורה, נחתו שני סיפורים מיוחדים ונפלאים, שהם המשך ישיר ל'וזאת לתעודה'. הם באים ומספרים מה כוחה של עמידה על עקרונות, המשרטטת ומטווה את הדרך לבאות.
התלבטנו במה לבחור, אבל אז פינינו את השטח למונולוג של אתי, שאין אקטואלי ממנו למרווח 2 מטר, שבקושי נותר לה בתוך דירת שלושה וחצי חדרים, לחלק למספר הנפשות שנמצאות בה בהסגר… ולשולחן עבודה המרוחק של אמא, שעל אף הווירטואליות שלו, הוא מתעקש לתפוס הרבה מקום:
תגידו, גם אצלכם זה ככה?
קמה בבוקר לשישה ילדים מתוקים וחסרי מסגרת. מכינה מהר בקבוק, מארגנת פרוסות עם הממרח האהוב לכל אחד, הבגדים מחליפים את מקומם מערמת הכביסה שעוד לא קופלה לתצוגת הבגדים ללבישה הבוקר, ו… זהו. פותחת סידור לכמה דקות של תפילת שחרית.
הקומקום מורתח לכוס קפה תוך כדי שאני מתחברת מרחוק. שם משתמש, סיסמה.
אה, ותוך כדי שהחבר'ה גם קמים, וכל הפעלים והפעולות שבאים בעסקת חבילה. "אמא תיטלי לי / תלבישי / תגרבי / תסגרי / תסרקי". כמה שזה תמיד היה החלום שלי, להיות בזמנים האלו בבית, בפועל החלום הזה מאתגר מאד, כשהוא בא בחפיפה עם שעות העבודה.
איזה נס שהמשימות במייל ממתינות בשקט, אחרת הרעש מכל הכיוונים היה מחריש אוזניים.
אני משתדלת מאד לעצב איזה מן מתווה של סדר יום כלשהו, אז לקראת 9 אני דואגת שכל הילדים יבקרו במטבח ולא מהצד של ארון הממתקים. קודם לגמור ארוחת בוקר!
אני חצי נכנסת לחצי חדר שהקצתי למיקום המחשב, למה חצי? כי כל חצי דקה יש להם משהו. או שהוא לקח לה, או שהיא התחילה איתה, או שהוא מרגיז אותו, או שהיא לא מרשה לו, או שהוא נוגע לה בדברים, או שהיא מפריעה לו לשמוע בטלפון…
או. לשמוע בטלפון.
הקו שלה לא ברור, ובאמצע הרב'ה שלו התנתק לו, ולה בכלל נגמרה הסוללה…
ואיך אפשר בלי משפט המפתח: אמא, משששעממםםם לי! (במנגינה מיוחדת, כמובן)
ואז מתחילה הישיבה ב'זום', ואני כל הזמן בתמרון בין mute כי מוזיקת הרקע אצלי לא מלבבת, לבין ביטול ההשתקה, כי פה ושם אני צריכה להגיד את דברי.
ואני נקרעת – איפה אני, איפה הילדים, ואיך משתלבת העבודה בכל זה??
אין לי פתרון להציע, אנחנו נמצאים במציאות קשה מכל כך הרבה כיוונים.
זו גזירת שמים ואין מה לקטר, ואין צורך לחפש את מי להאשים.
אבל אני מרגישה שיש בתמרון הלהטוטני הזה משימה רבת מעלה.
מן מבחן בזמן אמת לאימהות שבי.
בואי נראה אותך קודם כל אמא, אפילו שהכי קל לנעול את הדלת ולשקוע בעבודה.
בואי נראה אותך שומרת על סבלנות, על איפוק, אפילו שהכי קל לצעוק ולגרש את כולם.
בואי נראה אותך משתדלת להיות עם חיוך, וליצור אווירה טובה וכייפית, בזמן הלא קל הזה לכולם כולל הילדים.
בואי נראה את הילדים שלך, נזכרים עוד כמה שנים בתקופה הזאת, ומעלים ממנה זכרונות מתוקים. בזכותך.
מידי פעם אני מזכירה לעצמי לנשום עמוק, להירגע.
אנחנו בהתמודדות, חד משמעי.
לא מתאפשר לי לצאת לחל"ת, בקושי להוריד קצת בשעות.
אבל כן יכולה לעשות לעצמי סולם עדיפויות, סדר בראש, ובעיקר בלב.
ולהתפלל. לבקש כוחות מה', אני צריכה מהמוצר הזה כל כך הרבה.
גם אצלכם זה ככה? אולי אחרת? שתפי אותנו, בואי נתמודד יחד.
תגובות השמורות לסיפור
גם אצלינו זה ככה, ב"ה. מנסים להתמודד בכל החזיתות ולהתחזק בנסיון הזה שד' שלח לנו במדויק, ולעשות את המקסימום שיכולים גם מבחינת הבית וגם בעבודה עד כמה שניתן.
להקליד קוד תוך כדי טיפוס ילדים מאחורי הגב, טלפונים במרחבים הקוליים ברמקול ובאוזניות, לעזור באנגלית, בחשבון, לענות מייל על תיקון פונקציה, לחמם אוכל, להרגיע, ולהתחבר בזום.
האשה היהודיה מנצחת על מגוון תפקידים בו זמנית והכל צריך להיעשות בחיוך ובשמחה.
ד' יתן לנו כח ושיעבור מהר המצב הזה. שנעבור אותו בשלום בדרך לגאולה.
לגמרי לגמרי לגמרי גם אצלנו ככה. אבל יש גם בהחלט קטעים מעניינים וכיפיים.
קודם כל בבוקר דווקא יש לי זמן להתפלל, שלא כמו בוקר רגיל, כי כולם קמים מאוחר וגם אם לא – אין לחץ להוציא אותם..
דבר שני – אני מלווה את בעלי כשיוצא ללמוד – עם עגלת התאומים עם 2 הקטנטנים (וטלפון למקרה שה"גדולים" יצטרכו משהו…) ואנחנו עושים הליכה נחמדה.
בנוסף – בהחלט מנסה וגם מצליחה לפעמים – כל הזמן להנות מה"ביחד" שלהם, מהרעיונות שלהם, מהכיף שכולם אוכלים חביתה וסלט בבוקר ולא סתם איזה סנדוויץ חפוז בלי ירקות כי איך נשלח להם אותם… אפילו חלק מהימים הספקתי לסחוט להם – או לתת להם לסחוט – מיץ תפוזים עם לימון…. שיהיו בריאים (!)
לגבי העבודה – אני משתדלת לישון מוקדם כדי לקום מוקדם, ולעבוד לפחות 3 שעות עד שהם מתעוררים. אחר כך יש לי את הזמן איתם ברוגע. לא מנסה כל רגע לקפוץ לעבודה, ממש לא. כשהם צריכים אותי – אני איתם. וכשאני רוצה להתרכז בעבודה – משתדלת להכין תעסוקה מעניינת, להרדים את הקטנה ואז להכנס לרצף של עבודה. אפילו רק של שעה. אבל לא כל 5 דקות משהו אחר.
מה יהיה עם השעות? או שנשלים אחר כך, או שלא.. אני חושבת שזה רק שבועיים והבוס אמור להבין. אפשר גם לדבר איתו על זה.
3 שעות באמצע היום אני דואגת לביביסטר, או אחות, סבתא וכדו' כך שיש לי עוד 3 שעות לעבוד בשקט. ביחד איתם לפעמים גם פה ושם יש ישיבות או טלפונים כך שזה עוד כמעט שעה. וכך אפשר להגיע ל7 שעות, אבל בהחלט לא כל יום.
ו.. עוד משהו – החלטנו בעבודה לעשות תחרות "התמונה המיוחדת ביותר"- מימי הסגר. כך שבכל עת ננסה לתפוס תמונה ולהנות במקום לכעוס ולצאת מהכלים…..
הנקודה שכן ממש קשה לי, ואשמח לשמוע ממכם רעיונות לפתרון – שבסוף היום אני מרגישה שחסר לי משהו.. לא בטוחה שברור לי מהו.. אבל אם בכל יום יש לי את זמני השקט לעצמי, אפילו תוך כדי עבודה – אני בשקט עם עצמי ויכולה אפילו לשתות קפה בשקט, או לדבר שיחה קצרה חשובה. בימים האלו אין את זה כמעט בכלל! אולי בגלל זה בסוף כל יום אני מרגישה שחסר לי משהו, ואני צריכה להשלים לעצמי…. לא יודעת מה, ולא יודעת איך.
אז בהצלחה לכולנו!! ואשמח לשמוע עוד רעיונות….
רק שתהיי בטוחה – שבכל מצב, אבל בכל מצב – את גדולה מהחיים שאת שורדת את זה…!
איזו מתוקות אתן!
בדיוק אמרתי לבן שלי היקר בן ה11, שלמרות כל הקושי לשבת יום שלם עם הטלפון בין הארון למיטה, לסלון, והשולחן במטבח (בשביל הגיוון ומשעמם במקום אחד 🙂 ), שאשריו!!!! כמה בנים יש לה' יתברך בעולמו שלומדים עכשיו תורה ובקושי הזה? מעט מאוד. אז איזה שכר שמור לו על העמל והקושי? וכמה ה' שמח בתורה שלו? וכמה הוא שווה? מיליוניםםםם!
היום יום שלישי, היום הראשון לשבוע זה שלא לקחתי אקמול בכפולות וביחידות… היו לי יומיים קשים שבעלי אפילו קנה לי שוקולד לאות הוקרה!!! 🙂
אבל איזו זכות יש לנו! שעדיין הבעל לומד ועסוק בענייניו בנחת, ואנו בתפקידנו. ונכון, עובדות פחות. משתדלות יותר. בהחלט מלהטטות פי אלף מאשר ימים רגילים בתיקונם. ומרגישות כנשות מצרים לפני הגאולה! תריחו! תרגישו! הנה הוא בא!
אוהבת אתכן, ואתכן בתפקיד על כל מורכבותו! ניפגש במהרה בירושלים הבנויה!
האמת שאני גם מרגישה קושי גדול מאוד עם העבודה מהבית –
מרגישה שהתערבבו היוצרות של בית ועבודה וכבר לצערי הרב אין את ההפרדה ברורה ביניהם… אפילו זמן הנסיעה של חזור מהעבודה שהיה נותן את הדקות "לנקות" את הראש מהעבודה ולפנות את הכל בשביל העבודה העיקרית – בית,ילדים וכו' כבר איננו
אבל … למדתי להסתכל על הטוב – מתי אי מי מאיתנו חלמה לשבת ולאכול ארוחת צהריים חמה מהסירים יחד עם כל המשפחה?! לקום בבוקר ולהיות נוכחת בשעת הקימה של הילדים ולא לתת נשיקה למצח של ילד ישן… אז פשוט נגיד תודה על הטוב שבזה על אף ולמרות הקשיים …
בתפילה שבקרוב ממש נוכל לחזור לשגרת חיים רגילה!!! (ולוואי ויאפשרו לנו תמיד לעבוד מהבית…)
אני ב"ה הודו לד' מזדהה עם כל מילה ונושמת כל נשימה, גם אני עובדת בבית במחשב, החדר לא סגור והילדים מסתובבים סביבי, גם שאני מספיקה, מספיקה, בדרך כלל אני מנסה להעסיק אותם, ספרים מהספריה, להזמין חברים, להדליק מוזיקה עם דיסקים על אלו, כבר תעסוקה, הלכתי לכל בו שקל וקניתי מלאי של חוברות צביעה+ מדבקות וכל יום מוציאים הפתעה חדשה מהשקית וזה מעסיק אותם שעה שעתיים, מיד אני מתפנה למחשב, משתדלת להיות אמא טובה בבוקר להלביש את הילדים, להתפלל איתם, אחד הילדים מכין טוסטים לכולם, הבן שלי בן 11 בנה בית כנסת משמיכות, אמנם נהיה בלגן בחדר, אבל אין מה לעשות, והילדים יושבים בבית הכנסת, מתפללים, מקשיבים לרבה בפלפון, אחר כך הפסקה והם אוכלים את הטוסטים והבן שלי מוסר שיעור קצר, אחר כך יצירות ואני בין לבין מנסה לעבוד כמו שצריך, ומה שהכי חשוב להשכיב אותם מוקדם, כי הם עייפים כל כך, ואז יש לך לילה, בערך (כי יש גם גדולים ב"ה) אבל מנסה להתרכז, ולא תאימינו אפילו מספיקה לעבוד ב"ה ולא לשכוח להודות ולהודות, כי יש בתים שמחכים לבלגן הזה ומתפללים עליו — להודות ולהודות.
כל יום משתדלים לטאטא את הבית כדי להשוות לו מראה, ונהיה כמובן ב"ה הר הזבל של משחקים, בגדים ועוד, ואנו בשמחה מרימים כולם ואומרים כן ירבו — ומודים לד' על הכל — שנהיה ביחד תמיד בשמחות ולא בסגרים, תמיד באחדות ולא במריבות והמון הצלחות מרובות בכל המשימות יש לזכור שילדים של היום יש להם דין אחר, ילדי קורונה
אז לא, אצלנו זה לא ככה… יש זמן בשפע ואפילו אפשרות לעבוד שעות נוספות, ולקבל פידבק על מסירות יוצאת דופן לעבודה 🙂
מנצלת את הבמה להביע הערכה והוקרה לכל החברות המדהימות (והשמורות) שעובדות איתי ומשתדלות לתמרן כמה שאפשר בין בית עבודה ילדים וכל מה שזה דורש. אתן מדהימות!! וגם אם אני לא אומרת… אני רואה אתכן ומתפעלת ממש! אשריכן!!
ולא יודעת אם זה כ"כ מעודד אבל לא מתאפקת… כשקשה לכן תנסו לחשוב על כאלו שאין להם את הקשיים הללו מטעמים שונים:(, ותדמיינו כמה היו מוכנים לשלם בשביל לזכות להגיע לרגעים כאלו… כל הון שבעולם!! כל הון!
בהצלחה בכל ושה' יתן לנו כוח להתמודד בכל החזיתות, תודה רבה!!
אז כן, גם אצלינו זה ככה, ואין מילה להוסיף פשוט מיטיב לתאר את המציאות בלי יפויים…. (במיוחד לאור אחת התגובות שתארו איך זה פסטורלי לעבוד מהבית, וכו וכו) רציתי להגיד שאני פשוט מזדהה, זה מציאות שנכפתה עלינו, על העובדות מהבית (הלא תמיד חיוניות…)
אני באופן אישי החלטתי לשכור משרד בצמוד לבית כי הבנתי שעבודה עם בית וילדים לא הולכת יד ביד… יש לי שלושה קטנטנים בלי עין הרע, אולי עם גדולים יותר זה אחרת. זה אמנם מצריך יותר התארגנות איך לסדר את הילדים, אבל אני מאמינה (וגם מקווה) שלהם יותר טוב ככה, וגם לי זה יותר טוב.
צריך להבין שעבודה מהבית היא עדיין עבודה לכל דבר, אנחנו ממש לא משחקות במחשב (כמו שהילדים אומרים) וממש לא מכייפות.
לדעתי, הייתי מציעה לך בזהירות, כן לחשוב על אופציה של לסגור דלת. (לא כל אחת רוצה ויכולה להפריד ממש את העבודה מהבית). אבל כן לתחום את זה לחדר נפרד שיתן את התחושה שאת בעבודה באמת. כמובן להשאיר להם עד כמה שאפשר תעסוקות וסדר יום וכו, אני חושבת עכשיו על רעיון נחמד (שמתאים לילדים קצת גדולים) אפשר להכין איתם ביחד מין תיבת דואר קטנה, ולהגיד להם שכל פעם שהם צריכים משהו שיכתבו ויכניסו לתיבה. ואת מדי פעם תעברי על הפתקים ותתני מענה (בע"פ או בכתב) לכל הצרכים והבקשות…
בקיצור שיהיה בהצלחה בכל האתגרים, זה אתגר באמת לא פשוט, נתפלל כולנו לה' שיעזור לנו לצלוח את הים הזה בשמחה!
אני פשוט קוראת את הכתוב תוך כדי שאני צוחקת ובוכה גם יחד. לא יאמן איך כולנו עוברות את אותו מסלול ובמיוחד לאלו שצריכות גם למסור שיעורים בזום תוך כדי מקהלת הילדים שלנו החמודים.
ממש אהבתי שהעלת את הדברים ואני חושבת שכולנו איתך בכל מילה. צריך לעשות סדרי עדיפויות.
זה מחזק אותי שיש עוד כמוני שעוברות את זה וחושבות שצריך לעשות שינוי בהתנהגות שלנו לילדנו המתוקים שסך הכל גם להם מאד קשה בלי מסגרת יציבה בלי לראות חברה.
מה שחשוב באמת שנתפלל שה' ייתן לנו כח כאמהות לעבור את זה בשלום ובאמת עם חויות חיוביות לילדנו ולא חלילה להפך.
כיף להיות חלק ממשפחת השמורה, ותודה לכל מי שמשתפת אותנו בסיפורים האישיים שלה.
כן, גם אצלנו זה ככה, קמה בבוקר ועושה שמיניות באויר לעמוד מאחורי הסטטוס הבלתי יאמן של "אמא! עובדת!"
אבל התחלתי גם עם תחושת ההשראה המיוחדת הזו, במיוחד בערב פסח שישבתי עם צאני על השטיח ו"העברתי להם את המסורת" על יציאת מצרים בצורה יהודית ומהנה, אבל לאט לאט, עם החודשים והסגרים שבאו עלינו לטובה, אני חוששת שאנחנו מפספסים פה משהו.
זה כואב שהילדים שלנו בבית! צריך להשתדל כמובן להשרות אוירה נעימה בבית, אבל הילדים צריכים לדעת שזה כואב!! כואב לאבא ואמא!! שבעיקרון מקומו של ילד יהודי הוא בחיידר, שם המקום!!
מעבר לקושי הטכני: האם העבודה משלמת לך משכורת עבור בייביסיטר לילדים או עבור תפוקה של עבודה? אין אפשרות לעבוד כאשר 6 ילדים בלע"הר מסתובבים סביבך!
אין גם אפשרות לדרוש מילדים, להעסיק את עצמם בלי לריב, כאשר את עסוקה בחדרך. זה פשוט לא מציאותי.
אני אציע את הפתרון שלי, הוא לא קל, אבל לדעתי שווה. אני משכיבה את הילדים בתקופה זו, בשעה מאוחרת מאד. השכם בבוקר, אני יוצאת לעבודה, כאשר כל הילדים ישנים. הילדים הקטנים, קמים מאוחר, וכך בעית התעסוקה, מתחילה בשעה מאד מאוחרת של הבוקר, כאשר אני אוטוטו כבר חוזרת הביתה. כך, קיטנת הקורונה מתחילה רק כאשר אמא חוזרת הביתה…
לדעתי, ניתן לוותר ולעגל פינות בתפקוד הבית בתקופה זו. ניתן גם להוריד מספר שעות עבודה ביום, אבל לא לעבוד כאשר כל הילדים מקפצים סביבך.
צאי מהקופסא, צרי לך סדר יום שונה מהרגיל, בהתאם לאפשרויות שלך. לא שיהיה קל… אבל יהיה מתאים יותר למצב
בהצלחה
עם התיאור של הבוקר, אני לגמרי מזדהה. הדילמה קשה, אבל לא בדיוק הסכמתי עם התובנה, גם אני מרגישה שאני לא מספיק אמא, ולא מספיק עובדת. במקום שיהיה גם וגם, אני מרגישה לא ולא
אבל איך אני יהיה יותר אמא? איך לא אנעל את הדלת? איך אתייחס אליהם עם חיוך וסבלנות? משלמים לי על שעות העבודה האלה! אם משלמים לי על 8 שעות עבודה ביום! אם אני יהיה חצי פה וחצי פה- זה ממש גזל, לא?
אין לי פיתרון, אני באמת נקרעת, ומתוסכלת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חופש מהעבודה ולהתייחס לילדים המתוקים בכל מאור הפנים, אבל אין לי לי את הפריבילגיה הזאת, אנחנו לא עובדות בשביל הכיף שלנו, אנחנו עובדות בשביל להביא להם לחם וחלב (ועוד קצת מותרות…)
אז מתמודדים עם המציאות, ועם הסבל שב"לא להתייחס אליהם" כי זה התפקיד שלנו כרגע, למרות שזה לא נחמד.
בהצלחה לכולן!
בנוגע לסיפור האחרון על הקריעה בין הבית לעבודה הוירטואלית יש לי מה לומר: בסגר הראשון עבדתי מהבית. וכמה שהיה נחמד ומקסים לגלות את הפנים האמיתיות של הילדים (יש לי בנים, ואני כמעט לא רואה אותם עם כל ה"מתמידים" שלהם והלימודים אחר הצהרים. משהו כמו שעתיים ביום לילד זה סביר אצלי כל השנה.. 🙁 )
גיליתי לראשונה מה הם אוהבים לאכול בצהרים מתוך מה שאני מכינה להם ומה לא. מי זורק את הבצל בלי שאני רואה ומי אוכל רק מרק טחון. אחר כך היו עוד ימים בודדים שעבדתי מהבית. היה נפלא ומקסים וקשההההה. רציתי כל כך להיות איתם והרגשתי נורא לשבת ליד המחשב ולנסח מייל מסולסל ללקוח ובאותו זמן לומר לילד שלי!!! שלי!!!!! אני אעזור לך עם היצירה עוד שעה שעתיים. הקריעה הזו היתה נוראית.
לא רציתי לומר שאני רוצה בסגר הבא לעבוד מהבית. זה הרגיש לי לא פר. מצד שני ידעתי שעבודה בבית זה לא עבודה ולא בית….
כעת אנחנו בבידוד. בסיעתא דשמיא עצומה ובהחלטה של רגע אחד, החלטתי שאני לא עובדת בימים האלו של הבידוד. מגיע לילדים שלי אמא מלאה. ומגיע לי ילדים בגודל אמת (ולא בצורת: ששש. אני עם לקוח. רגע. חמוד. תיכף אגש אליך). יש לי ימי מחלה רבים. ברוך ה' אין לי מה לעשות איתם. כולנו בריאים בדרך כלל. בדקתי והבנתי שהבוס יקבל החזר מביטוח לאומי על כל ימי המחלה שישלם לי, כך שהוא לא יפסיד.
אני מודה לה' על ההחלטה לקחת חופשת מחלה (ביננו, אני כן עובדת קצת כל יום. קצת מיילים. כמה לקוחות. קצת מקדמת ענינים דחופים, אבל לא יותר משעתיים ביום). אני רואה את הילדים. כיף לי איתם וממש לא מחכה שיגמרו ימי הבידוד.
ובקצרה: אמא, גם אם היא עובדת ומפרנסת את הבית, היא צריכה לדעת מתי לעשות סטופ ולהפסיק לעבוד לזמן קצר או ארוך.. כמובן שזה לא מתאים לכל סוג עבודה, ולא לכל תקופה בשנה (בסוף דצמבר למשל, גם אם הייתי חולת קורונה, מורדמת ומונשמת, הייתי חייבת לעבוד…)
שמת לי הקלטה בבית ושכתבת את זה?? אה, בטח לא, כי היה נחתך לך הקו מהקונצרט ברקע..
נעים להכיר, מורה בישראל בחינוך הממ"ד, לא נכנס לכל האתגרים והדילמות שמזמנת עבודה במקום כזה- רק נמקד על הנושא השבועי.
תמיד אתן מקנאות בנו- המורות על כל החופשים, חגים, חול המועד, איסרו חג, ערב פסח א-ר-ו-ך והחופש הגדול שמוציא לכל הגיסות שלי את העיניים. ועכשיו- אמא במשרה מלאה ללא אגיד כמה ילדים בטווח לא רחב כשמתוכם זאטוטים שצריכים אותך SOS למטרנה או להחלפה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואת??
נאלצת להיות בזום – 5, 6 שעות – כמעט ברצף, מחייכת (ולילדים שלי: נו נו נו…) בודקת נוכחות (צאצאי נוכחים בין הסלון למרפסת) לא יכולה לכבות מצלמה או להיות שניה לא בפוקוס שלא יקשקשו לך על המסך (ושלך מקשקשת על הקיר..) מקנה חומר (ושלך יוצרים בחימר..) לא נספר איך הצליחה הגדולה לשמור עליהם בין ועידה לועידה או לשיעור קולי, גם לא באיזה צבע היתה הרצפה אח"כ..
אמנם לא הוציאו אותנו לחל"ת- אך נהיינו סוג של עבדים- אם זה מה שקורה בבוקר- מה דעתכם על זומים בערב של ישיבת מורים, צוות ניהול, רכזת תקשוב, ריכוז מקצוע, רכזת הכלה, יועצת בית ספרית- הרי אנחנו ממילא בבית- שח"ו לא ישעמם לנו. ועד השעות הקטנות- להכין חומר, להקצות משימות, לחפש סרטונים, לבקש מנטפרי בדיקה, לבדוק שאכן מתאים לך לנושא, להעלות לאתר בית ספר, להכין משימות מתוקשבות, לבדוק, לעדכן את ההורים שהילד לא הגיש/ נכשל…
כן, יש לנו המון ימי מחלה, אבל גם כשהילד חולה אני לא יכולה לקחת ימי מחלה- כי מי יהיה עם התלמידים שלי בזום? ממלאת מקום שלא מכירה אותם? אם את מכירה מישהי תשלחי לי את השם והטלפון שלה במייל… בניגוד לחברותי, המורות בבית יעקב, אין לי את הפריבילגיה להקליט בשקט לאחר חצות, הכל חייב להיות בלייב.
אל תקנאו.. חלמנו להיות עם ילדינו בבית. לא לעבוד איתם מהבית…
אמא ומורה שמתפללת לימים טובים יותר.
עם התיאור של הבוקר, אני לגמרי מזדהה. הדילמה קשה, אבל לא בדיוק הסכמתי עם התובנה, גם אני מרגישה שאני לא מספיק אמא, ולא מספיק עובדת. במקום שיהיה גם וגם, אני מרגישה לא ולא
אבל איך אני יהיה יותר אמא? איך לא אנעל את הדלת? איך אתייחס אליהם עם חיוך וסבלנות? משלמים לי על שעות העבודה האלה! אם משלמים לי על 8 שעות עבודה ביום! אם אני יהיה חצי פה וחצי פה- זה ממש גזל, לא?
אין לי פיתרון, אני באמת נקרעת, ומתוסכלת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חופש מהעבודה ולהתייחס לילדים המתוקים בכל מאור הפנים, אבל אין לי לי את הפריבילגיה הזאת, אנחנו לא עובדות בשביל הכיף שלנו, אנחנו עובדות בשביל להביא להם לחם וחלב (ועוד קצת מותרות…)
אז מתמודדים עם המציאות, ועם הסבל שב"לא להתייחס אליהם" כי זה התפקיד שלנו כרגע, למרות שזה לא נחמד.
בהצלחה לכולן!
עם התיאור של הבוקר, אני לגמרי מזדהה. הדילמה קשה, אבל לא בדיוק הסכמתי עם התובנה, גם אני מרגישה שאני לא מספיק אמא, ולא מספיק עובדת. במקום שיהיה גם וגם, אני מרגישה לא ולא
אבל איך אני יהיה יותר אמא? איך לא אנעל את הדלת? איך אתייחס אליהם עם חיוך וסבלנות? משלמים לי על שעות העבודה האלה! אם משלמים לי על 8 שעות עבודה ביום! אם אני יהיה חצי פה וחצי פה- זה ממש גזל, לא?
אין לי פיתרון, אני באמת נקרעת, ומתוסכלת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חופש מהעבודה ולהתייחס לילדים המתוקים בכל מאור הפנים, אבל אין לי לי את הפריבילגיה הזאת, אנחנו לא עובדות בשביל הכיף שלנו, אנחנו עובדות בשביל להביא להם לחם וחלב (ועוד קצת מותרות…)
אז מתמודדים עם המציאות, ועם הסבל שב"לא להתייחס אליהם" כי זה התפקיד שלנו כרגע, למרות שזה לא נחמד.
בהצלחה לכולן!
עם התיאור של הבוקר, אני לגמרי מזדהה. הדילמה קשה, אבל לא בדיוק הסכמתי עם התובנה, גם אני מרגישה שאני לא מספיק אמא, ולא מספיק עובדת. במקום שיהיה גם וגם, אני מרגישה לא ולא
אבל איך אני יהיה יותר אמא? איך לא אנעל את הדלת? איך אתייחס אליהם עם חיוך וסבלנות? משלמים לי על שעות העבודה האלה! אם משלמים לי על 8 שעות עבודה ביום! אם אני יהיה חצי פה וחצי פה- זה ממש גזל, לא?
אין לי פיתרון, אני באמת נקרעת, ומתוסכלת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חופש מהעבודה ולהתייחס לילדים המתוקים בכל מאור הפנים, אבל אין לי לי את הפריבילגיה הזאת, אנחנו לא עובדות בשביל הכיף שלנו, אנחנו עובדות בשביל להביא להם לחם וחלב (ועוד קצת מותרות…)
אז מתמודדים עם המציאות, ועם הסבל שב"לא להתייחס אליהם" כי זה התפקיד שלנו כרגע, למרות שזה לא נחמד.
בהצלחה לכולן!
ווווואווווווווווווו.
זה קצת מוזר להתחזק מה"אישורים " שלהם- אבל תקשיבי העלית לי דמעותתתתתתתתתתתתתתת.
מטורף. זה מרגיש לי טיפטיפטיפונת ממה שנרגיש שיבוא המשיח( שיבוא כבר) ותמלא "הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". מטורף.
המון כח לכולן.
***
אני באותה בעיה לחלוטין. תוך כדי השתלמות מוסדית חובה אני קולטת ששני מפגשים צריך לעשות דרך קורס ב"קמפוס IL" וכמובן לא מאשרים לי. ביקשתי הארכת זמן ונתנו לי עד יום ראשון כשאני שוברת את הראש מה לעשות. בדיוק חשבתי "נו, מה בשמורה היו מייעצים לי במקרה כזה"
ופתאום סיפור תואם כזה… אני אנסה לדבר איתם ונראה אם ילך לי גם. (אם הם לא יסכימו תלך לי ההשתלמות לפח..)-:)
***
נחמה, את ממש גרמת לי רעד כשקראתי את סיפורך. רעד ובושה. לא יודעת אם הייתי עומדת בניסיון כמוך. אבל עכשיו לאחר קריאת הסיפור אני בטוחה שכן.
חיזקת אותי מאד!
***
מה נאמר לך? כל הכבוד? זה יגמד את מה שבאמת מגיע לך בצדק וביושר! אבל באמת, כל הכבוד לך !!!!!!
וכל הכבוד לשמורה שמחזקת את ידינו אלפי פעמים וגורמת לבנות להגיע לכאלה דרגות!
מקנאה בך על השביל הסלול והבטוח בו יצעדו ממחר כל המשתלמות אחריך בקדושה ובטהרה. ומקנאה בך, בנחת רוח שגרמת לבורא עולם.
יישר כוחך
***
ואהו תודה רבה על החיזוק כמה שזה נכון שצריך לשמור ולהציב גדרות הרבה הרבה לפני… טוב לשמוע על נשים שמחזיקות מעמד ולא מוותרות זה מחזק מאד מאד!
כי לפעמים יש תחושה שאין מה לעשות וכולן ככה והמצב קשה וכמעט ואין פתרונות. אז שוב תודה חיזקת אותי שאני אחזק את הגדרות של הגדרות…
***
אשרייך! זה מאוד מחזק!
***
מדהים. אין עוד מלבדו.
***
אשריך!
***
תגובות לסיפורים קודמים
תגובה לזו שרושמת שלא מקובל לפנות בשלום וברכה, זה ממש לא נכון,
אני עובדת עם מגוון רחב של אנשים כעצמאית ולא בחברה, כך שאני נתקלת במיילים מהרבה מאוד גורמים שונים, ממש לא מקובל לרשום את השם הפרטי, רוב במיילים בכלל לא מתחילים בהקדמה, אלה רשומים כ: " מצו"ב קובץ. לעיונך, וכדו',
וגם אם יש מילות פתיחה זה שלום רב, או שלום, או ערב טוב, בוקר טוב וכו' שום פניה אישית.
למי שכתבה שלא מקובל לפתוח מייל במילים "שלום וברכה". אכן מסכימה לגמרי שזה לשנות משהו בחשיבה שלנו. גם אני פעם הייתי פותחת מיילים בעבודה ב"שלום X", גם כשמדובר בגברים, ואחרי שעוררתם את הנושא בשמורה לפני כמה שנים – התחלתי לפתוח את המיילים ב"שלום וברכה".
כשאני שולחת לאישה בלבד – לפעמים זה כן עם שם פרטי, אבל כשמדובר במייל לגבר, או לקבוצה שיש בה גם גברים – זה תמיד רק "שלום וברכה".
אף אחד לא הרים גבה, או התייחס לפתיח הזה. ומה שהם חושבים על הפתיח הזה – ממש לא מעניין אותי. מעבר לעניין ההלכתי, זה מזכיר לי תמיד להיות עניינית כמה שיותר במיילים שאני שולחת. לקח לי זמן להתרגל, אבל היום זה הכי טבעי שבעולם.
ולצוות שמורה – תודה שאתן קיימות! תודה על המפעל הזה! אני כל כך אחרת בזכותכן!
רציתי להגיב על תגובה של אחת שכתבה שקשה לה לפתוח מייל בלי שם הנמען. מאחלת לך בהצלחה עם הניסיון הזה, כל אחת והקשיים שלה,
למשל אני לא מסוגלת לפנות לגבר בעבודה בלשון רבים (אני צריכה לברר את זה, מעניין האם זה הלכה), אבל כתבת שהרוב נכשלות בעניין הפתיחה במיילים, וזה בלתי אפשרי, ובעיני זה לא נכון!
אני עובדת במשרד ממשלתי וכותבת מיילים לכל מיני גורמים חשובים יותר או פחות ופותחת ככה: שלום, ומרגישה עם זה מעולה, שמתי לב שיש כאלו שגם מחזירים לי באותו אופן. ממש לא נראה לי שזה מתקבל מוזר!!!
ואם זה יעזור למישהי להפוך את המיילים שלה ליותר רשמיים – אני גם חותמת מייל עם שם מלא, יפה כהן, ולא רק יפה. זה מרגיש יותר רשמי ולא אישי.
בהצלחה לכולם!!!
ממש הזדהיתי עם התגובה של הפניה בשמות פרטיים.
באמת בלתי אפשרי לרשום שלום בלי שם פרטי, במיוחד שרוב ההתכתובויות אצלנו הם בתוכנת התכתובויות פנימית מהירה. שממש לא לעניין לכתוב בפרטי שלום וברכה, בקושי מתאים לפנות בלי המשיך מה נשמע, מה קורה. מספיק קשה להקפיד לא לשלוח אמוג'ים ולפני כל שליחה של משפט לחשוב כמה פעמים ולחתוך החוצה ולנסח מחדש.
אני מאוד מאוד אשמח אם תוכלו לברר את ההלכה.
תגובה:
שוב ושוב הנושא הועלה בפני רבנים שענו שבודאי יש לעשות הכל על מנת להימנע מלקרוא לגברים בשמם. מעדויות חוזרות ונשנות של כאלו שניסו לכתוב "שלום וברכה" במקום פניה שמית, עולה שוב ושוב שהפעם הראשונה והשנייה קשה – אחר כך, זה נהיה טבעי ופשוט…
בהצלחה!!
אם אפשר להוסיף עוד תגובות לסיפור תשקיעו.
*צמרמורת* זה מה שרה לי שקראתי את הסיפור. אני מתארת לעצמי את הפרצוף שלך והכאב כאשר בעלך אומר לך על הקשר הזה – ואני מזדעזעת. מהזעזוע הזה אנחנו יכולות ללמוד המון ולשנות המון – גם בדברים קטנים ביום יום בתקשורת שלנו מול גברים. גם כאשר אני אדבר עם גבר בכל עניין שהוא- את תעמדי מולי ותציירי לי את הנורא מכל.
עוד דבר לעניין גברים ונשים דווקא שרציתי להעיר. לעיתים אני מוצאת את עצמי מכניסה את בעלי למצב שהוא לא רוצה להיות בו מבחינת הסתכלות על נשים- לא חלילה שיש לי כוונה. למשל יום אחד אני מסתכלת במחשב על קטלוג של שמלות – קטלוג צנוע כמובן- ובספונטניות אני מראה לבעלי שמלה באחת התמונות שיש שם דוגמנית- כדי להתייעץ איתו אם לקנות אותה- ואני רואה את בעלי מזועזע מזה.
מודה לא קלטתי תחילה את הבעיה בזה – אבל לפעמים אנחנו עלולות להכניס את הבעלים שלנו לחשיפה לנשים. כמו למשל לשלוח אותם ליפו או תחנה מרכזית – ללכת איתם לשם, להראות להם איזה תמונה איזה קליפ- אני מדברת על דברים יומיומיים לא חריגים או לא צנועים.
למשל בעיה נפוצה מאוד- טיול לרידינג (במיוחד בעונות או בשעות מסוימות) – הכי נפוץ, אבל… גרוע. לפעמים הבעלים יעשו את זה בשבילנו – אבל להם משהו נחרט בלב, משהו מפריע…
סיפור מאד כואב
אני רוצה להגיב על משפט אחד מהסיפור: (ואני שולחת את זה רק היום כי התלבטתי רבות אם לשלוח את המייל הזה או לא) "מלבד זאת, לא צריך להרחיק לסיפור דרמטי וכואב שכזה, גם גיסה קצת מידי נחמדה, שכנה שיותר מידי מתלבשת, או כל מיני נשים אחרות שגברים נפגשים איתן, והן, במתכוון או שלא, מהוות מכשול – זה ניסיונות קיימים שאי אפשר להתכחש אליהם" כשהמסר היה שהתפקיד שלנו כנשים לשמור על הבעלים שלנו.
יצא לי לשמוע בהזדמנות כלשהיא ממשהי שחוותה על בשרה תוצאות של חוסר צניעות בסביבת משפחתה, וד"ל.
פתאום כל חלקי הפאזל של הלכות צניעות הסתדרו לי להדגמה חיה וכואבת, והבנתי שהרבנים והמקורות שלנו בחז"ל על צניעות אסרו את מה שבעייתי ולא כל אשה יכולה להבין את זה (בעיקר כשלבעלה כרגע זה לא מפריע), ואם אשה גורמת למכשול ע"י דבר שהוא לא כפי התקנון שהורו חכמי ישראל ודאי תיתבע על זה בבי"ד של מעלה גם אם היא לא התכוונה בכלל – ואין לה דרך לדעת למי יש ניסיון בדברים האלו בסביבתה, שכנים וגיסים וקל וחומר בעבודה שנמצאים הרבה יותר זמן ביחד בפרט אלו שעובדות עם גברים חרדים.
הבעיה העיקרית היא, שהרבה מאיתנו פיתחו נוגדנים (עד חיסון מוחלט…) נגד התקנונים וההלכות של הצניעות עם הרבה טיעונים או סתם כי לא נח להם. הצניעות ועוד יותר דיבור ולימוד על צניעות הפכו לדבר מאוס שמי שמדברת עליו באופן אוטומטי מקבלת תואר של רבנית.
אז אני לא רבנית אני אשה רגילה לחלוטין שמתמזגת לגמרי בכנסי שמורה, ויש לי עוד הרבה מה להתקדם בעניני צניעות, אבל מאז השיחה הזאת השתנה לי לגמרי המבט על צניעות – שלא מדובר כאן על כללים והצנעה פרטית שלי אלא מדובר במכשול הרבים ממש (אני ממשיכה ללבוש פאה אבל בלב מאד כבד ובפחד מהפקפוק שבדבר וכן שמחה ללבוש מטפחת מתי שזה אפשרי).
ואני חושבת שמישהו צריך לטלטל את הנשים של הציבור שלנו, כל אשה צריכה ללמוד ולחזק את נושא הצניעות מחדש ולא להישאר עם מה ששכלה הבין בסמינר בגיל 15, בשביל העולם הבא של עצמה והאחרים. הבעיה היא שאין מי שיעשה את זה, המקום היחיד שמעורר הוא העלונים והשלטים ברחוב שא"א לדעת מי כותב אותם ובכל מקרה כולם מתעלמים מהם.
לכן אני פונה אליכם- שמורה: אנא תעלו את זה כנושא חשוב אם לא את המייל הזה תעלו אותו בכל צורה שתראו לנכון. אמנם אני רואה ששמורה משתדלת לא לחרוג מהמהות שלה ולא להיכנס לכל מיני פינות, אבל כאן זה חלק מהמהות ולא פינה כי אם חלק מרכזי!
גלישה שלא לצורך עבודה כמו לקניות בנקסט שאכן צריך חיזוק או בעיית הפורומים הקשה עדיין הרבה הרבה פחות גרועים מהלכות צניעות חמורות שכל כך הרבה (או אולי כולנו?) צריכות חיזוק בזה, וזה קשור באופן ישיר למהות של הקהילה של שמורה – נשים שיוצאות לעבוד – מהדברים החשובים ביותר שצריך לחזק בהם, זה הצניעות.
אני בטוחה ששמורה כמו המהפיכה שהיא עשתה על דיבור והתחזקות רוחנית (שגם פעם היה דבר "רבני" למדי) יכולה למצוא את הדרך לשנות את ההסתכלות על נושא הצניעות (ובאמת אולי כדאי ע"י כינוי אחר ולא "צניעות" כדי להגיע ממקום חדש ומקבל. ואולי דרך ערוץ שיהיה מיוחד לצניעות כמו "חלקינו בתורתך" רק לאלו שרוצות ומעונינות. )
יש כאן כח עצום של אלפי נשים מהציבור שלנו שכל אחת שמתחזקת מחזקת את האחרות שרואות אותה, ולהיפך גם ח"ו. ולכל הפחות שנימנע יחד כשלים נוספים, כמו לדוגמא להתאגד יחד נגד הפאות החדשות עם הלייס שזה יהיה אסון אם הם יכנסו לציבור שלנו וכבר עכשיו רואים טיפין טיפין של כאלו שמוסיפות את זה ב3 ס"מ הראשונים של הפאה.
אנא ארגון שמורה תשקלו את זה ותשאלו דעת תורה כי אפשר יחד לחזק את הצניעות שלנו או לפחות לעצור את ההידרדרות שאנחנו נשות שמורה נהיה שמורות באמת גם ברחוב וגם בעבודה, ואולי זה לא זכות כי אם חובה של ארגון כזה בעל יכולת השפעה.
תגובה:
יש רשימת תפוצה מקסימה בשם משבצות זהב שנשלחת ע"י עפרה ויסברגר, זה מייל יומי קצר ובו ציטוט מהספר עוז והדר/הלבוש כהלכתו, לסירוגין. ככה לאורך זמן אפשר לעבור על הספר המקסים עוז והדר במלואו. זה נותן המון מושגים ומחדד המון רגישויות, וכמובן גם הלכות שלא תמיד ידועות במלואן.
מומלץ מאד להירשם לשם וזה בהחלט יכול לתת מענה מסויים לנקודות שהעלית.
להצטרפות לרשימת התפוצה, שלחו מייל ל mishbezot-zahav+subscribe@googlegroups.com
כדקה אחרי שליחת המייל תקבלו הודעה אוטומטית. פתחו את ההודעה, לחצו השב ושלחו ואז תקבלו הודעה נוספת שצורפתם לקבוצה
אני יודעת שזה כבר ממש מאוחר, אבל רציתי להגיב כל יום וזה פשוט לא קרה.
מאז ומעולם הרגשתי שיש בלבול בהשקפה שלנו בענין הצניעות בתחום הזה. אנחנו מתלבשות, מתאפרות ושמות פאה בשביל לצאת מהבית, ומה קורה בבית? נשארות עם נעלי בית, חלוק ומטפחת – ברגע שזה אמור להיות בדיוק להפך!!!
ביציאה מהבית צריך להראות יפה ומכובד אבל, לא צריך (לא כדאי) להראות 'בשיא', לעומת זאת הבית זה המקום (במקום ובזמן הנכון) להראות בשיא, ולהשקיע בזה!- בגדים יפים, איפור, בשמים (כל אחת במקום שלה..)
הרצון להשקיע ולטפח צריך להיות בשביל משהו אחד בלבד! אני מרגישה שזה א-ב של שלום בית, מוסיף כ"כ הרבה ושומר מאד! (משל לבעל שחוזר אחרי יום שלם ובדרך מריח ריח של לחמניות טריות, אם הוא יודע שבבית מחכה לו אוכל חם וטרי, זה לא יענין אותו…אם בבית מחכה לו אישה יפה, הרחוב פחות קורץ!.)
אני מאמינה שרב הנשים תסכמנה עם מה שכתבתי, אבל משום מה, למעשה, אנחנו לא מספיק חיות ככה!!
לאה היקרה
ברור לי שקיבלתם תגובות קשות על איך העלתם סיפורים כמו אלו לציבור (בשבועות האחרונים). מאמינה שרב התגובות נכתבו ע"י נשים שלא נמצאות במשרדים יום יום, או כאלו שהסיפורים לחצו להם על יבלת כואבת….שהן יודעות שהם על הגבול בענין…
אני רוצה להודות דווקא על זה. ולכתוב תודה רבה. לי אישית זה עזר לשמוע על שההתמודדות בתחום הזה היא קיימת, שאנחנו לא בודדות במערכה אלא ציבור שלם של בנות טהורות שרק צריכות לשים לב עוד קצת, ולהצטנע עוד מעבר למה שנדמה לנו שצריך.
בזכותכם היתה לי שיחה רצינית מאד עם חברה שעובדת בעבודה מעורבת, והרגשתי שהיא קצת..כבר לא שמה לב לפרטים.. חידדנו רגישויות.
אני רוצה לומר שזה חשוב מאד המודעות. אל תרפינה ידיכן. תודה רבה על הכל ישר כח ותזכו למצוות
שלום לארגון שמורה,
כתבתי כבר תגובה על הסיפור של החשבת שכר. אבל תגובה נוספת על כל הסיפורים של ימי שלישי-
הם ממש מחזקים, נותנים כיווני מחשבה נוספים על מה להתפלל ואיפה להיות ערניים, על מה לשים דגש וגם אם ב"ה בעבודה אצלנו אין כאלו נסיונות, זה מלמד להעריך יותר ולהודות ולהמשיך להתפלל "אל תביאני לידי נסיון".
ובמשפט כולל "זה מחזק אותך בדרך שלך" (מדברי מנהלת התיכון שלי לפני כמה שנים טובות, כשהיו הרבה הרצאות על אינט' ואמרנו שלא קשור אלינו וכל הרצאה על אותו נושא. בזמנו לא הבנתי מה כוונתה ואחרי הסמינר התחלתי להבין…)
יישר כח!!
איך אתן לא נופלת מכל המבקרות למינהן? מחזיקה חזק גם מול כל אלה ששופכות את הכאבים שלהן עליך.
לא נופלות. שואלות. מבהירות. מחזיקות. ממשיכות.
מצדיעה. השמורה מהווה לי דמות דיוקן בכמה תחומים חשובים ממש. לא ליפול מביקורת- היא אחת מהן. תודה!
בכל פעם מתפעלת
כיצד אתן מציגות, מאירות
בטוב טעם
בדעת
ובמינון הנכון
את מה שצריך.
ישר כח ששברתן
כדי לתקן
על החיזוק
ועל ההרפיה – להידוק
ויהא אורכן
מוסיף להאיר
ו'להחשיך',
כשצריך.
יישר כח
על הדרישה
והפרישה.
תגובות לתגובות שהתפרסמו:
"וגם אשמח אם תבדקו את נושא הפניה בשם. זה כ”כ, מאד, לא מקובל לפתוח מייל ב “שלום וברכה” במקום “שלום דוד” (וזה אחרי שויתרתי על ה’הי’…) רוב הרבנים שמוסרים הלכות אומרים שאסור לפנות בשם.. ורוב מוחלט של הבנות, נראה לי, לא מקיים את זה.."
אצלינו בעבודה הבנות לא פונות לגברים בשם, אלא "שלום", בלי שום פניה. וכן בעבודות קודמות בהם הייתי מעולם הבנות לא פנו לגבים בשמותיהם. ולא מדובר בבנות צדיקות באופן מיוחד אלא בבנות סטנדרטיות שמשתדלות להיות שמורות.
"אגב, אשמח לעצות ממי שכמוני נאלצה להכניס רשת לבית, איך משתמשים ב א מ ת רק לצרכי עבודה? יש דבר כזה??????"
ודאי שיש דבר כזה. גם אני נאלצתי לאחר שאלת רב להכניס מחשב הביתה. אתן לך כמה עצות:
1) מחליטים מראש שרק את נוגעת במחשב ולא אף אחד אחר, לא הבעל ולא הילדים
2) אם את בנטפרי יש את התגיות שאת יכולה לסמן לך מה פתוח ומה סגור, ולאפשר רק מה שקשור לעניני העבודה ולא כל קופות החולים, בנקים וקניות וכו. אם את פחות סומכת על עצמך יש אפשרות להצטרף לקבוצה מסוימת או לשים סיסמא נוספת ולתת למישהיא אחרת שתהיה אחראית עליה (היא מגדירה אותה עבורך) וכך רק כשיהיה באמת צורך גדול את תפני כי לא תרצי על כל גחמה של רגע להטריח לפתוח לך את הגישה. ניתן גם להגדיר שעות בהם הפרופיל פעיל ושעות עבור פרופיל אחר, אני הגדרתי פרופיל נוסף בו הכל חסום והוא דולק בכל שעות היום מלבד שעות העבודה להן הגדרתי את הפרופיל הפתוח. בכל חברת חסימה אחרת אני בטוחה שאפשר ג"כ למצוא פתרונות בכיוון.
3) לקרוא את החיזוקים כאן
4) לדבר על זה בבית, עם אחיות, חברות, וכך יהיה לך פחות נעים מעצמך אם את בכיוון של כשלון.
5) כמובן- היה צריך להיות הראשון- תפילה גם על זה, שלא ניכשל !
רציתי רק לציין שבאמת בנוגע לווצאפ מוגן,
בעלי הלך לשאול את הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א על תפקיד שהציעו לו, משהו רציני בקרוב רחוקים שבעלי יכל לתרום שם ה-מ-ו-ן ולעשות הרבה נפשות אך התנו את זה בהחזקת ווצאפ מוגן לתקשורת עם המתחזקים,
והרב שאל אותו – אתה מגדיר את עצמך בן תורה? אם כן תדע לך שמי שמחזיק מכשיר כזה מוציא את עצמו מהגדרת בן תורה…
התלבטתי מלא אם לשלוח את המייל הזה או להשאיר אצלי בטיוטה… אבל אני מרגישה שאני חייבת לשתף, לדבר על זה עם מישהו.
רק השבוע כשקראתי את התגובות לסיפור- הבנתי שפספסתי משהו חשוב, אז פתחתי לקרוא את הסיפור מבפנים.
קודם כל- אין מילים על האשה- עוצמתית!! וזה שבעלה שיתף אותה- רק מראה כמה היא מיוחדת והוא סומך עליה!!
שנית- כל מה שזה הציף אצלי. אני עובדת בשני מקומות עבודה- עם נשים- צוות מדהים, נשים שמורות, הלוואי על כל עובדת. צוות שני- גברים חרדים שמורים- אבל גברים.
כל פעם שאני קוראת סיפורים שלכם על חברה מעורבת- זה מציף אותי שוב. אז נכון שלא קוראים לי בשם הפרטי, ואפילו חלק מדברים אלי בלשון רבים. אני מאוד משתדלת. לנהוג בצניעות, גם בלבוש. יש דיסטנס. אבל- וכאן מגיע אבל הגדול- לכל אישה יש צורך בהערכה, בהרגשה שהיא טובה ומוצלחת ומקצועית ועוד… וזה כולל את העבודה. (גם אם היא מקבלת את הערכה חום ואהבה מהבעל, זה לא קשור)
וזה כל פעם מתסכל אותי מחדש. ומתוך הניסיון האישי- אני מספרת על השיחות בעבודה לבעלי, זה נותן לי הרגשה שהוא מעורב בכל, ואין משהו נסתר. כך שלנשים שהבעל משתף אותם בשיחות- אפשר לומר להם שזה מתוך הרגשה של ביטחון- יש מישהו שיודע על הכל ושומר ומגן עלי. וזה פלוס רציני לטובתן.
וחוץ מזה צריך לזכור שהמצב הזה בו עובדות נשים וגברים זה לא טבעי!! ולא אמור להיות טבעי. צריך לדעת את זה שזה ממש הפוך מהמצב של הקדושה הטבעית של עם- ישראל. גם אם זה המצב הנתון ואין לנו אפשרות לשנות.
זהו. אין לי מה להוסיף חוץ מלהגיד לכם כל הכבוד שאתם עומדים על המשמר, שומרות על עם ישראל. ואל תפסיקו לחזק, למרות התגובות של שמורות אחרות.. כנראה הם פשוט לא בניסיון הזה
לזאת ששאלה – איך משתמשים במחשב רק לצרכי עבודה?
קודם כל וודאי שיש דבר כזה! אבל אין ספק שזה ניסיון לא קל. כמוני – כמוך, מתקשה בסוגיה הזאת. אשתף אותך בתובנות שלי: מציעה לך לגדור את עצמך, ולא ללכת על 'או הכל או כלום'.
רעיונות לגדרים:
בהצלחה לכולנו!! ותודה ענקית לשמורה שלא נותנת לנו להיסחף לבוץ הטובעני הזה…
אני קוראת עכשיו את הסיפור – באיחור של שבוע, וממש מרגישה השגחה פרטית, למרות שרציתם לא להרחיב בנושא, אני בכל זאת משתפת בסיפור שקרה לי השבוע – שחשבתי שאם משהי אחת תקרא ותקח איתה כצידה, זה יהוה תשובת משקל למעשה שלי.
הלכתי לבקר דודה מבוגרת חולה בבית חולים. לצד מיטתה ישב בנה – בן דודי, יהודי ירא שמים בכל המובנים. הוא שאל לשלום אימי – דודה שלו, והגבתי ב"בסדר" בטון לא כ"כ בסדר, כנראה שהתגובה שלי עוררה אותו להתעניין יותר והתחלתי ב"ראשי תיבות" לשתף אותו במשהו משפחתי שאימי עוברת. הוא בנחמדות שואל עוד שאלה ועוד שאלה.
אחרי רבע שעה נאלצתי לצאת מביה"ח ופתאום אני תופסת את עצמי, אני אישה נשואה! אשת אברך! מחוברת ל"שמורה" מיום הקמתה! שומעת כמעט כל יום שיעורים בצניעות, לומדת הרבה מאד על נושא הצניעות. ואיך גלשתי!!!!!!!!! איך לא שמתי מחסום לפי לשוחח רבע שעה שיחה אישית עם בן דוד?!!!!!!!!!!!!!!
אז גם אם יש כאלה שחושבות שלא כדאי להעלות את הנושאים- היצר הרע חזק ממנו!!!! והסיפורים של הנשים הנפלאות והתגובות שלכן מחזקות אותן ומעוררות אותנו שוב ושוב לשים לב!!! את ההתקשטות, החוכמה, היופי, הנחמדות – נשמור לבית. שלא נכשיל ושלא נכשל!
אני רוצה להגיב לסיפור האחרון, בנוגע לבעל שכשל ואמר לאשתו שלולא השלום בית המצוין שלהם- הוא לא היה עוצר.
אני עובדת במקום בו החברה שלי (הנשואה!) לעבודה מעודדת את התקשורת עם הגברים, (אומרת להם שזה שהיא מדברת איתם זה בגלל שהיא לא מצומצמת וכן הלאה).
נכון שיש לה בעיה קשה, אבל העבודה במקום כזה נהיית קשה מיום ליום- זה מבודד אותי מקצועית (חברתית מילא…). אחד הגברים בעבודה התחיל בשיחה עם חרדית נוספת ואמר לה בסוף השיחה (הקצרה) שלא חייבים לדבר רק בענייני עבודה, זה כדי שיהיה יותר נוח. מהרסייך ומחריבייך….
אבל העניין האמיתי שבגללו אני מגיבה הוא- התייעצתי בעניין- איך אמורה להיות השיח שלי עם גברים במשרד. ונתתי דוגמא- למשל, הראש צוות שלי חזר מחו"ל, ומקובל להתענין. איך והאם לעשות את זה? הוא ענה- לא להיות אטומה, אבל גם לא להיות נחמדה. להיות אדיבה להתייחס לעניין בצורה שלא מפתחת שיחה- אני מקווה שהיה לכם טוב.
אני אישית לא חושבת שיש להימנע מלברך עובדים בבוקר טוב ושלום. העניין הוא להיות אדיבים ונעימים וזהו.
תגובה:
תמיד הכלל הוא להיות אנושי ולא חברותי ונחמד!
אני מבינה שנושא כואב זה נמצא בסיומו. (תשקיעו, אל תשקיעו) קראתי את כל התגובות, וראיתי שמתוך הדברים שכתבתי לעצמי בשבוע שעבר, הרבה עדיין לא נאמרו, אז אני משתפת, ואפילו אם הם לא יתפרסמו, אני עושה טובה לעצמי ושולחת… עשו עם הדברים כטוב בעיניכם… ישלם ה' שכרכם
——————————————————-
אני לא בהלם. לצערי אני מודעת לתופעה. השכל הישר מבין שמקרים כאלו קיימים. אבל אני בטראומה. וכולי נסערת (עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת להמשיך לעבוד באותו יום). הדברים קשים מנשוא. ניסיתי להבין למה. לא הצלחתי. אבל כן הגעתי לכמה תובנות.
חשבתי שכדאי לדייק על מה לשים את הדגש. יש את הסיפור הקשה והכואב, שמעורר בנו רגשות… ואנחנו אולי נשאבים למקום רגשי שלא מביא לתכלית. ולכן חייבים יותר לפרט ולשנן את התוצאות! את הכאב! הפגיעה! הנזקים הבלתי הפיכים!
אנחנו בנות ישראל, חייבות לקחת אחריות על מעשינו! להבין את החומרה שבמעשים שהיצר דואג להציג כקטנים ו"זורמים". גם התרבות המערבית מסייעת בטשטוש הדקויות. אבל הכל מונח שם. בדקויות. עלינו להפנים את הפערים העצומים שקיימים בין ישראל לתרבות המערבית שמשתלטת על העולם וחודרת פנימה… הגסות של אומות העולם מול העדינות של עם ישראל.
מציאות הזוגיות וחיי נישואין בתרבות המערבית היא בגדר "הרוס מראש", (כמו "מכור מראש"). ולזה אנחנו חשופים כל הזמן בלא משים…. הם רחוקים מאיתנו כמרחק שנות אור.
ואנחנו, "גוי קדוש" חייבים להפנים את האחריות העצומה שבמעשים הקטנים ביותר. זה לא בגדר "יפה מצידנו"! זה חובתנו הבסיסית!
כי אנחנו מפעילות חלליות שחייבות להגיע למקומות גבוהים ונשגבים במיוחד. ואם נסטה במיקרו מיקרו מ"מ, הנזק יהיה בלתי הפיך. בדיוק בשביל זה אנחנו בנות ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ואם לא נקפיד על הדיוקים הקטנטנים, אם לא נשכיל להבין את ההבדל ביני לבין חברתי לספסל העבודה – אפילו אם היא נראית חרדית – ואבדנו! לא נשיג את המטרה המתבקשת!!!
טיפ. אם תהינו מדוע בורא עולם ברא את תכונת הדמיון, אז הנה לנו שימוש יעיל ביותר בדמיון. כאשר עומד לך על קצה האצבעות להתנהג "זורמת" בחברת גברים, להוסיף מילה מיותרת, תגלשי לעולם הדמיון, וציירי בעיני רוחך את חברתך במצב דומה. אלו תחושות יעלו לך אם תראי את חברתך "זורמת" עם גברים??? מבחוץ יותר קל לנו לזהות את חוסר הצניעות, להבין שזה צורם ולפעמים אפילו מקומם…
דמייני איך נראית אמא בעיני ילדיה כאשר הם מרגישים בחיישניהם העדינים חוסר צניעות ליד גברים זרים. ילד בוודאי רוצה לראות אמון מלא בין הוריו. תני לו את זה. וכשאת צריכה לתקשר עם גברים, דמייני איך היית רוצה שאישה זרה תתקשר עם בעלך….
בורא עולם – עזור לנו לעמוד בניסיונות, ובזכות נשים צדקניות נגאלין ישראל
חזקי ואמצי ! כל מילה בסלע.
במיוחד חשוב לדעתי העניין שכתבת לנשים שתהיינה מטופחות כמה שיותר כלפי הבעל ולא להוריד מהערך של העניין.
מעריכה מאוד את כוחות הנפש שלך להכיל ולקבל ולהבין את הנפילה!
***
סיפור כואב. אבל הסוף והסיכום לכל אישה מאיתנו מדהים בהחלט!
ישר כח על המילים החמות והטובות שנותנות המון
***
תמשיכו לעורר. עדיף לקרוא את זה מאשר לחוות את זה… אני חושבת שכל אחת מאיתנו צריכה לקחת מזה חיזוק. (לא להיות ידידותית לגברים לאן זה גורם…..)
אולי תקימו לגברים "שמור במבול"?….
***
תודה רבה על החיזוק העצום! זה היה הכי על המקום!
אני עובדת יחידה במשרד עם גברים חרדים, באמת שזה הכל כאן רק טכני וזהו, אין פניה בשמות אין אפילו שלום, הרוב במיילים יבשים, וכו' ועדיין, זה על בסיס יומיומי ושוטף, וצריך כל הזמן את המודעות והשמירה.
אז אולי כדאי רק מידי תקופה כן להעלות את הנושא בקצרה, כמו עכשיו…
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח.
לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.