לגמרי לגמרי לגמרי גם אצלנו ככה. אבל יש גם בהחלט קטעים מעניינים וכיפיים.

קודם כל בבוקר דווקא יש לי זמן להתפלל, שלא כמו בוקר רגיל, כי כולם קמים מאוחר וגם אם לא – אין לחץ להוציא אותם..

דבר שני – אני מלווה את בעלי כשיוצא ללמוד – עם עגלת התאומים עם 2 הקטנטנים (וטלפון למקרה שה"גדולים" יצטרכו משהו…) ואנחנו עושים הליכה נחמדה.

בנוסף – בהחלט מנסה וגם מצליחה לפעמים – כל הזמן להנות מה"ביחד" שלהם, מהרעיונות שלהם, מהכיף שכולם אוכלים חביתה וסלט בבוקר ולא סתם איזה סנדוויץ חפוז בלי ירקות כי איך נשלח להם אותם… אפילו חלק מהימים הספקתי לסחוט להם – או לתת להם לסחוט – מיץ תפוזים עם לימון…. שיהיו בריאים (!)

לגבי העבודה – אני משתדלת לישון מוקדם כדי לקום מוקדם, ולעבוד לפחות 3 שעות עד שהם מתעוררים. אחר כך יש לי את הזמן איתם ברוגע. לא מנסה כל רגע לקפוץ לעבודה, ממש לא. כשהם צריכים אותי – אני איתם. וכשאני רוצה להתרכז בעבודה – משתדלת להכין תעסוקה מעניינת, להרדים את הקטנה ואז להכנס לרצף של עבודה. אפילו רק של שעה. אבל לא כל 5 דקות משהו אחר.

מה יהיה עם השעות? או שנשלים אחר כך, או שלא.. אני חושבת שזה רק שבועיים והבוס אמור להבין. אפשר גם לדבר איתו על זה.

3 שעות באמצע היום אני דואגת לביביסטר, או אחות, סבתא וכדו' כך שיש לי עוד 3 שעות לעבוד בשקט. ביחד איתם לפעמים גם פה ושם יש ישיבות או טלפונים כך שזה עוד כמעט שעה. וכך אפשר להגיע ל7 שעות, אבל בהחלט לא כל יום.

ו.. עוד משהו – החלטנו בעבודה לעשות תחרות "התמונה המיוחדת ביותר"- מימי הסגר. כך שבכל עת ננסה לתפוס תמונה ולהנות במקום לכעוס ולצאת מהכלים…..

הנקודה שכן ממש קשה לי, ואשמח לשמוע ממכם רעיונות לפתרון – שבסוף היום אני מרגישה שחסר לי משהו.. לא בטוחה שברור לי מהו.. אבל אם בכל יום יש לי את זמני השקט לעצמי, אפילו תוך כדי עבודה – אני בשקט עם עצמי ויכולה אפילו לשתות קפה בשקט, או לדבר שיחה קצרה חשובה. בימים האלו אין את זה כמעט בכלל! אולי בגלל זה בסוף כל יום אני מרגישה שחסר לי משהו, ואני צריכה להשלים לעצמי…. לא יודעת מה, ולא יודעת איך.

אז בהצלחה לכולנו!! ואשמח לשמוע עוד רעיונות….

רק שתהיי בטוחה – שבכל מצב, אבל בכל מצב – את גדולה מהחיים שאת שורדת את זה…!

גם אצלינו זה ככה, ב"ה. מנסים להתמודד בכל החזיתות ולהתחזק בנסיון הזה שד' שלח לנו במדויק, ולעשות את המקסימום שיכולים גם מבחינת הבית וגם בעבודה עד כמה שניתן.

להקליד קוד תוך כדי טיפוס ילדים מאחורי הגב, טלפונים במרחבים הקוליים ברמקול ובאוזניות, לעזור באנגלית, בחשבון, לענות מייל על תיקון פונקציה, לחמם אוכל, להרגיע, ולהתחבר בזום.

האשה היהודיה מנצחת על מגוון תפקידים בו זמנית והכל צריך להיעשות בחיוך ובשמחה.

ד' יתן לנו כח ושיעבור מהר המצב הזה. שנעבור אותו בשלום בדרך לגאולה.

איזו מתוקות אתן!

בדיוק אמרתי לבן שלי היקר בן ה11, שלמרות כל הקושי לשבת יום שלם עם הטלפון בין הארון למיטה, לסלון, והשולחן במטבח (בשביל הגיוון ומשעמם במקום אחד 🙂 ), שאשריו!!!! כמה בנים יש לה' יתברך בעולמו שלומדים עכשיו תורה ובקושי הזה? מעט מאוד. אז איזה שכר שמור לו על העמל והקושי? וכמה ה' שמח בתורה שלו? וכמה הוא שווה? מיליוניםםםם!

היום יום שלישי, היום הראשון לשבוע זה שלא לקחתי אקמול בכפולות וביחידות… היו לי יומיים קשים שבעלי אפילו קנה לי שוקולד לאות הוקרה!!! 🙂

אבל איזו זכות יש לנו! שעדיין הבעל לומד ועסוק בענייניו בנחת, ואנו בתפקידנו. ונכון, עובדות פחות. משתדלות יותר. בהחלט מלהטטות פי אלף מאשר ימים רגילים בתיקונם. ומרגישות כנשות מצרים לפני הגאולה! תריחו! תרגישו! הנה הוא בא!

אוהבת אתכן, ואתכן בתפקיד על כל מורכבותו! ניפגש במהרה בירושלים הבנויה!

האמת שאני גם מרגישה קושי גדול מאוד עם העבודה מהבית –

מרגישה שהתערבבו היוצרות של בית ועבודה וכבר לצערי הרב אין את ההפרדה ברורה ביניהם… אפילו זמן הנסיעה של חזור מהעבודה שהיה נותן את הדקות "לנקות" את הראש מהעבודה ולפנות את הכל בשביל העבודה העיקרית – בית,ילדים וכו' כבר איננו

אבל … למדתי להסתכל על הטוב – מתי אי מי מאיתנו חלמה לשבת ולאכול ארוחת צהריים חמה מהסירים יחד עם כל המשפחה?! לקום בבוקר ולהיות נוכחת בשעת הקימה של הילדים ולא לתת נשיקה למצח של ילד ישן… אז פשוט נגיד תודה על הטוב שבזה על אף ולמרות הקשיים …

בתפילה שבקרוב ממש נוכל לחזור לשגרת חיים רגילה!!! (ולוואי ויאפשרו לנו תמיד לעבוד מהבית…)

אני ב"ה הודו לד' מזדהה עם כל מילה ונושמת כל נשימה, גם אני עובדת בבית במחשב, החדר לא סגור והילדים מסתובבים סביבי, גם שאני מספיקה, מספיקה, בדרך כלל אני מנסה להעסיק אותם, ספרים מהספריה, להזמין חברים, להדליק מוזיקה עם דיסקים על אלו, כבר תעסוקה, הלכתי לכל בו שקל וקניתי מלאי של חוברות צביעה+ מדבקות וכל יום מוציאים הפתעה חדשה מהשקית וזה מעסיק אותם שעה שעתיים, מיד אני מתפנה למחשב, משתדלת להיות אמא טובה בבוקר להלביש את הילדים, להתפלל איתם, אחד הילדים מכין טוסטים לכולם, הבן שלי בן 11 בנה בית כנסת משמיכות, אמנם נהיה בלגן בחדר, אבל אין מה לעשות, והילדים יושבים בבית הכנסת, מתפללים, מקשיבים לרבה בפלפון, אחר כך הפסקה והם אוכלים את הטוסטים והבן שלי מוסר שיעור קצר, אחר כך יצירות ואני בין לבין מנסה לעבוד כמו שצריך, ומה שהכי חשוב להשכיב אותם מוקדם, כי הם עייפים כל כך, ואז יש לך לילה, בערך (כי יש גם גדולים ב"ה) אבל מנסה להתרכז, ולא תאימינו אפילו מספיקה לעבוד ב"ה ולא לשכוח להודות ולהודות, כי יש בתים שמחכים לבלגן הזה ומתפללים עליו — להודות ולהודות.

כל יום משתדלים לטאטא את הבית כדי להשוות לו מראה, ונהיה כמובן ב"ה הר הזבל של משחקים, בגדים ועוד, ואנו בשמחה מרימים כולם ואומרים כן ירבו — ומודים לד' על הכל — שנהיה ביחד תמיד בשמחות ולא בסגרים, תמיד באחדות ולא במריבות והמון הצלחות מרובות בכל המשימות יש לזכור שילדים של היום יש להם דין אחר, ילדי קורונה

אז לא, אצלנו זה לא ככה… יש זמן בשפע ואפילו אפשרות לעבוד שעות נוספות, ולקבל פידבק על מסירות יוצאת דופן לעבודה : )

מנצלת את הבמה להביע הערכה והוקרה לכל החברות המדהימות (והשמורות) שעובדות איתי ומשתדלות לתמרן כמה שאפשר בין בית עבודה ילדים וכל מה שזה דורש. אתן מדהימות!! וגם אם אני לא אומרת… אני רואה אתכן ומתפעלת ממש! אשריכן!!

ולא יודעת אם זה כ"כ מעודד אבל לא מתאפקת… כשקשה לכן תנסו לחשוב על כאלו שאין להם את הקשיים הללו מטעמים שונים:(,  ותדמיינו כמה היו מוכנים לשלם בשביל לזכות להגיע לרגעים כאלו… כל הון שבעולם!! כל הון!

בהצלחה בכל ושה' יתן לנו כוח להתמודד בכל החזיתות, תודה רבה!!

אז כן, גם אצלינו זה ככה, ואין מילה להוסיף פשוט מיטיב לתאר את המציאות בלי יפויים…. (במיוחד לאור אחת התגובות שתארו איך זה פסטורלי לעבוד מהבית, וכו וכו) רציתי להגיד שאני פשוט מזדהה, זה מציאות שנכפתה עלינו, על העובדות מהבית (הלא תמיד חיוניות…)

אני באופן אישי החלטתי לשכור משרד בצמוד לבית כי הבנתי שעבודה עם בית וילדים לא הולכת יד ביד… יש לי שלושה קטנטנים בלי עין הרע, אולי עם גדולים יותר זה אחרת. זה אמנם מצריך יותר התארגנות איך לסדר את הילדים, אבל אני מאמינה (וגם מקווה) שלהם יותר טוב ככה, וגם לי זה יותר טוב.

צריך להבין שעבודה מהבית היא עדיין עבודה לכל דבר, אנחנו ממש לא משחקות במחשב (כמו שהילדים אומרים) וממש לא מכייפות. 

לדעתי, הייתי מציעה לך בזהירות, כן לחשוב על אופציה של לסגור דלת. (לא כל אחת רוצה ויכולה להפריד ממש את העבודה מהבית). אבל כן לתחום את זה לחדר נפרד שיתן את התחושה שאת בעבודה באמת. כמובן להשאיר להם עד כמה שאפשר תעסוקות וסדר יום וכו, אני חושבת עכשיו על רעיון נחמד (שמתאים לילדים קצת גדולים) אפשר להכין איתם ביחד מין תיבת דואר קטנה, ולהגיד להם שכל פעם שהם צריכים משהו שיכתבו ויכניסו לתיבה. ואת מדי פעם תעברי על הפתקים ותתני מענה (בע"פ או בכתב) לכל הצרכים והבקשות…

בקיצור שיהיה בהצלחה בכל האתגרים, זה אתגר באמת לא פשוט, נתפלל כולנו לה' שיעזור לנו לצלוח את הים הזה בשמחה!

אני פשוט קוראת את הכתוב תוך כדי שאני צוחקת ובוכה גם יחד. לא יאמן איך כולנו עוברות את אותו מסלול ובמיוחד לאלו שצריכות גם למסור שיעורים בזום תוך כדי מקהלת הילדים שלנו החמודים.

ממש אהבתי שהעלת את הדברים ואני חושבת שכולנו איתך בכל מילה. צריך לעשות סדרי עדיפויות.

זה מחזק אותי שיש עוד כמוני שעוברות את זה וחושבות שצריך לעשות שינוי בהתנהגות שלנו לילדנו המתוקים שסך הכל גם להם מאד קשה בלי מסגרת יציבה בלי לראות חברה.

מה שחשוב באמת שנתפלל שה' ייתן לנו כח כאמהות לעבור את זה בשלום ובאמת עם חויות חיוביות לילדנו ולא חלילה להפך.

כיף להיות חלק ממשפחת השמורה, ותודה לכל מי שמשתפת אותנו בסיפורים האישיים שלה.

כן, גם אצלנו זה ככה, קמה בבוקר ועושה שמיניות באויר לעמוד מאחורי הסטטוס הבלתי יאמן של "אמא! עובדת!"

אבל התחלתי גם עם תחושת ההשראה המיוחדת הזו, במיוחד בערב פסח שישבתי עם צאני על השטיח ו"העברתי להם את המסורת" על יציאת מצרים בצורה יהודית ומהנה, אבל לאט לאט, עם החודשים והסגרים שבאו עלינו לטובה, אני חוששת שאנחנו מפספסים פה משהו.

זה כואב שהילדים שלנו בבית! צריך להשתדל כמובן להשרות אוירה נעימה בבית, אבל הילדים צריכים לדעת שזה כואב!! כואב לאבא ואמא!! שבעיקרון מקומו של ילד יהודי הוא בחיידר, שם המקום!! 

מעבר לקושי הטכני: האם העבודה משלמת לך משכורת עבור בייביסיטר לילדים או עבור תפוקה של עבודה? אין אפשרות לעבוד כאשר 6 ילדים בלע"הר מסתובבים סביבך!

אין גם אפשרות לדרוש מילדים, להעסיק את עצמם בלי לריב, כאשר את עסוקה בחדרך. זה פשוט לא מציאותי.

אני אציע את הפתרון שלי, הוא לא קל, אבל לדעתי שווה. אני משכיבה את הילדים בתקופה זו, בשעה מאוחרת מאד. השכם בבוקר, אני יוצאת לעבודה, כאשר כל הילדים ישנים. הילדים הקטנים, קמים מאוחר, וכך בעית התעסוקה, מתחילה בשעה מאד מאוחרת של הבוקר, כאשר אני אוטוטו כבר חוזרת הביתה. כך, קיטנת הקורונה מתחילה רק כאשר אמא חוזרת הביתה…

לדעתי, ניתן לוותר ולעגל פינות בתפקוד הבית בתקופה זו. ניתן גם להוריד מספר שעות עבודה ביום, אבל לא לעבוד כאשר כל הילדים מקפצים סביבך.

צאי מהקופסא, צרי לך סדר יום שונה מהרגיל, בהתאם לאפשרויות שלך. לא שיהיה קל… אבל יהיה מתאים יותר למצב

בהצלחה

עם התיאור של הבוקר, אני לגמרי מזדהה. הדילמה קשה, אבל לא בדיוק הסכמתי עם התובנה, גם אני מרגישה שאני לא מספיק אמא, ולא מספיק עובדת. במקום שיהיה גם וגם, אני מרגישה לא ולא

אבל איך אני יהיה יותר אמא? איך לא אנעל את הדלת? איך אתייחס אליהם עם חיוך וסבלנות? משלמים לי על שעות העבודה האלה! אם משלמים לי על 8 שעות עבודה ביום! אם אני יהיה חצי פה וחצי פה- זה ממש גזל, לא?

אין לי פיתרון, אני באמת נקרעת, ומתוסכלת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת חופש מהעבודה ולהתייחס לילדים המתוקים בכל מאור הפנים, אבל אין לי לי את הפריבילגיה הזאת, אנחנו לא עובדות בשביל הכיף שלנו, אנחנו עובדות בשביל להביא להם לחם וחלב (ועוד קצת מותרות…)

אז מתמודדים עם המציאות, ועם הסבל שב"לא להתייחס אליהם" כי זה התפקיד שלנו כרגע, למרות שזה לא נחמד. 

בהצלחה לכולן!

בנוגע לסיפור האחרון על הקריעה בין הבית לעבודה הוירטואלית יש לי מה לומר: בסגר הראשון עבדתי מהבית. וכמה שהיה נחמד ומקסים לגלות את הפנים האמיתיות של הילדים (יש לי בנים, ואני כמעט לא רואה אותם עם כל ה"מתמידים" שלהם והלימודים אחר הצהרים. משהו כמו שעתיים ביום לילד זה סביר אצלי כל השנה.. 🙁 )

גיליתי לראשונה מה הם אוהבים לאכול בצהרים מתוך מה שאני מכינה להם ומה לא. מי זורק את הבצל בלי שאני רואה ומי אוכל רק מרק טחון. אחר כך היו עוד ימים בודדים שעבדתי מהבית. היה נפלא ומקסים וקשההההה. רציתי כל כך להיות איתם והרגשתי נורא לשבת ליד המחשב ולנסח מייל מסולסל ללקוח ובאותו זמן לומר לילד שלי!!! שלי!!!!! אני אעזור לך עם היצירה עוד שעה שעתיים. הקריעה הזו היתה נוראית.

לא רציתי לומר שאני רוצה בסגר הבא לעבוד מהבית. זה הרגיש לי לא פר. מצד שני ידעתי שעבודה בבית זה לא עבודה ולא בית….

כעת אנחנו בבידוד. בסיעתא דשמיא עצומה ובהחלטה של רגע אחד, החלטתי שאני לא עובדת בימים האלו של הבידוד. מגיע לילדים שלי אמא מלאה. ומגיע לי ילדים בגודל אמת (ולא בצורת: ששש. אני עם לקוח. רגע. חמוד. תיכף אגש אליך). יש לי ימי מחלה רבים. ברוך ה' אין לי מה לעשות איתם. כולנו בריאים בדרך כלל. בדקתי והבנתי שהבוס יקבל החזר מביטוח לאומי על כל ימי המחלה שישלם לי, כך שהוא לא יפסיד.

אני מודה לה' על ההחלטה לקחת חופשת מחלה (ביננו, אני כן עובדת קצת כל יום. קצת מיילים. כמה לקוחות. קצת מקדמת ענינים דחופים, אבל לא יותר משעתיים ביום). אני רואה את הילדים. כיף לי איתם וממש לא מחכה שיגמרו ימי הבידוד.

ובקצרה: אמא, גם אם היא עובדת ומפרנסת את הבית, היא צריכה לדעת מתי לעשות סטופ ולהפסיק לעבוד לזמן קצר או ארוך.. כמובן שזה לא מתאים לכל סוג עבודה, ולא לכל תקופה בשנה (בסוף דצמבר למשל, גם אם הייתי חולת קורונה, מורדמת ומונשמת, הייתי חייבת לעבוד…)

שמת לי הקלטה בבית ושכתבת את זה?? אה, בטח לא, כי היה נחתך לך הקו מהקונצרט ברקע..

נעים להכיר, מורה בישראל בחינוך הממ"ד, לא נכנס לכל האתגרים והדילמות שמזמנת עבודה במקום כזה- רק נמקד על הנושא השבועי.

תמיד אתן מקנאות בנו- המורות על כל החופשים, חגים, חול המועד, איסרו חג, ערב פסח א-ר-ו-ך והחופש הגדול שמוציא לכל הגיסות שלי את העיניים. ועכשיו- אמא במשרה מלאה ללא אגיד כמה ילדים בטווח לא רחב כשמתוכם זאטוטים שצריכים אותך SOS למטרנה או להחלפה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואת??

נאלצת להיות בזום – 5, 6 שעות – כמעט ברצף, מחייכת (ולילדים שלי: נו נו נו…) בודקת נוכחות (צאצאי נוכחים בין הסלון למרפסת) לא יכולה לכבות מצלמה או להיות שניה לא בפוקוס שלא יקשקשו לך על המסך (ושלך מקשקשת על הקיר..) מקנה חומר (ושלך יוצרים בחימר..) לא נספר איך הצליחה הגדולה לשמור עליהם בין ועידה לועידה או לשיעור קולי, גם לא באיזה צבע היתה הרצפה אח"כ..

אמנם לא הוציאו אותנו לחל"ת- אך נהיינו סוג של עבדים- אם זה מה שקורה בבוקר- מה דעתכם על זומים בערב של ישיבת מורים, צוות ניהול, רכזת תקשוב, ריכוז מקצוע, רכזת הכלה, יועצת בית ספרית- הרי אנחנו ממילא בבית- שח"ו לא ישעמם לנו. ועד השעות הקטנות- להכין חומר, להקצות משימות, לחפש סרטונים, לבקש מנטפרי בדיקה, לבדוק שאכן מתאים לך לנושא, להעלות לאתר בית ספר, להכין משימות מתוקשבות, לבדוק, לעדכן את ההורים שהילד לא הגיש/ נכשל…

כן, יש לנו המון ימי מחלה, אבל גם כשהילד חולה אני לא יכולה לקחת ימי מחלה- כי מי יהיה עם התלמידים שלי בזום? ממלאת מקום שלא מכירה אותם? אם את מכירה מישהי תשלחי לי את השם והטלפון שלה במייל… בניגוד לחברותי, המורות בבית יעקב, אין לי את הפריבילגיה להקליט בשקט לאחר חצות, הכל חייב להיות בלייב. 

אל תקנאו.. חלמנו להיות עם ילדינו בבית. לא לעבוד איתם מהבית… 

אמא ומורה שמתפללת לימים טובים יותר.

אני אף פעם לא מגיבה, אבל השניה גמרתי לקרוא את הסיפור ודמעות בעיני. קודם כל, תודה על כל מה שאתם!! ישלם ד' פועלכם!!

אני מרגישה שהסיפור הזה הוסיף טון לנקיפות המצפון שמנגנות לי כל הזמן…

אני ב"ה אמא ל-3 קטנים, ונקרעת. כפשוטו… אין לי שום אופציה לעבוד יחד איתם, ממש לא. מאלתרת סידורים וממציאה פתרונות, מתגמשת בשעות, ומשתדלת.

אבל כן – כשאני בעבודה – אני כולי שם. חייבת להתנתק מכל המסביב…

נחלשתי מהסיפור 🙁

הזדהיתי עם התיאור של איזה העובדת מהבית, אין ספק שההתמודדות היא להיות סבלנית. אבל שימו לב, זה יכול לגבול בגזל שאישה לא נועלת את החדר, ומלבד זאת יותר נכון נפשית ומציאותית להתרכז במשימה כמו שצריך ואז לצאת אל הילדים. 

האופציה שהצעתם להתנהל בין לבין היא לא נכונה גם לא לילדים שלא מרגישים שבאמת אמא איתם. 

כל אחת צריכה למצוא את הנוסחה המתאימה לה ולמשפחתה. אבל זה בסדר שאישה שעובדת רוצה חדר שקט בלי שמישהו נכנס כל רגע. 

גם אצלי זה ככה בדיוק

ואני לא יודעת באיזה עבודה את עובדת, אבל בתור מתכנתת איכות העבודה נובעת הרבה מכמה שקט יש לי סביבי. כשכל שניה צריך להפסיק לא משנה מאיזה סיבה, איכות העבודה יורדת פלאים ואני לא מרגישה שזה פר כלפי הבוס. ואז מתחילים הנרווים כלפי גזל

אז נכון שסבלנות וחיוך הם תמיד חשובים, והלוואי שזה מה שהילדים שלי יזכרו בעתיד, אבל לא חושבת שילדים ועבודה הולך ביחד.

מזדהה מאד מאד!

אולי העצה שלי לא עילאית במיוחד ולא מגלה כוחות מיוחדים, כי לצערנו לא לכולם יש.. והקב"ה לא דורש מאיתנו להיקרע, ולא רוצה שנסתובב לחוצים/עגומים/תועים מה קודם. אנחנו צריכות לעבוד- זאת עובדה.

אז העצה שלי היא למצוא בייביסיטר לפחות לחלק מהילדים, לפחות לחלק מהיום, בכל מחיר.

מניסיון, כך ב"ה אני מצליחה לעבוד וכך ב"ה יש לי הרבה סבלנות לילדים כשהם חוזרים בצהרים. אפשר לחגוג עם ארוחות צהרים ביחד במקום לאכול בצהרון, במקום לבזבז את כל היום..

אולי אני מוזרה אבל: מי אמר שהעבודה לא קודמת? אולי סדר העדיפויות שלנו מבולבל למרות הכל?….. אם מישהו משלם לך על שעת עבודה – עליך להפיק ממנה את המיטב!!!! אולי גם המעביד מוכן לספוג את ההשקעה בילדים, אבל אם לא, מי אמר לך מה קודם???

אולי, כמה שגדלנו אחרת, אנחנו עוזרות לבעל ללמוד, כל עוד אנו יכולות. אבל אחרי שהתחייבנו לעבודה מסוימת עלינו לבצעה גם אם זה על חשבון שעות הלימוד של הבעל. ואם יש אפשרות להוריד שעות/משכורת זו החלטה משותפת (לא תמיד הבעל יהיה מעונין בהורדה….) ואם החלטנו לעבוד לא העבודה אמורה לספוג את המחיר!!!! (גם שעות השינה שלנו במידה מסוימת הן חלק מההתחייבות לעבודה….)

כמובן שבתקופה זו כל אחד משלם מחירים אנחנו עצמינו, הילדים, העבודה, אבל הגישה משנה את מי סופג הכי הרבה.

ד"א אני מורה בסמינרים ולא עובדת משרד……

ואוו, איזה יופי ואילו תובנות.

חודש וחצי אחרי לידה שביעית תודה רבה לד', נקבים נקבים חלולים חלולים, כואבים, מפורקים. ישתבח שמו. דירת 3.5 חדרים שכורה,בקומה 4 ללא מרפסת. אין לילדים או לי לאן לברוח.

איזה דוחק, איזה לחץ. הרגליים גדלות, צריך נעליים. הגוף מתארך והחולצות מתקצרות. רק מהפרצוף של בעלי והשתיקה שלי אני קולטת כמה גדול המינוס בחודש הזה. אין עזרה כי כולם בבידוד או שאסור להתקרב אליהם.

צריכה לקום, אחרי לילה מתיש ולהכין ארוחה ועוד ארוחה. ופה מה רשמתן? קצת סבלנות? קצת חיוך? שאזכה. אמן

מזדהה לגמרי!! ולא חולקת

אבל מה עושים עם נאמנות לעבודה שדורשת ריכוז??? לא יודעת מה עם האחרות, אבל אני וסוג העבודה שלי דורשים ריכוז מלא! מה אני אמורה לעשות ? להיות אמא טובה?, ז"א לא לעבוד או לעבוד ללא איכות עבודה? או לאמלל את כל המשפחה מסביב לשעון?

יש גם צד כזה… לא כולן יכולות לתפוס את החבל בשני קצותיו

מתוך הערכה רבה לפועלכם!!

אני רוצה להגיד שאני ממש מבינה, אמנם בהקטנה, אבל זה ממש נכון. ב"ה יש לי תינוק, וכשהיינו בבידודים- אז באמת היה קשה, לא להתעצבן,לא להתאכזב כל פעם שהוא בוכה (מה זה אשמתו שהוא בבידוד?…) להיות נינוחה.

וגם אולי עצה: אני אישית ראיתי שבעבודה בבית עם ילדים – הבלבול הוא מה ש"סוחט" אותי, בין אמא לעובדת. אז החלטתי להבדיל: כשהוא בוכה, או כשהוא צריך אותי, (ומותר לו לקבל זמן "צומי" כלשהו עם אמא…)- בזמן הזה אני לא בעבודה, עכשיו יש לנו "זמן איכות", ואז עוצרים את השעון בעבודה, "יוצאים" מהעבודה, וחוזרים כשהמצב מאפשר.

לא לכולם זה יכול לעבוד, לי זה בסוף לקח פי 1.5 מהזמן למלא את המינימום של השעות בעבודה, אבל ידעתי שזה המצב, וזה יעבור, העיקר שאני יעבור אותו בהצלחה מצידי.

וואו, קלעתם בול! אחד לאחד! המייל של "סיפור אישי ליום שלישי" הגיע בדיוק כשבאתי לסגור יום עבודה כזה שמתואר בסיפור… אהבתי את התיאור הכ"כ מציאותי ובסופו את המסר שחידד אצלי וחיזק מאד.

כבר הרבה זמן חושבת שעבודה מהבית (למי שלא יכולה לצאת לחל"ת כמוני) – זה ממש לא פיתרון! ניסיתי להפוך את היום והלילה, ביום להיות עם הילדודס ובערב- יום עבודה….. קשה.

יש למישהי רעיון מה לעשות? אולי ניתן להתאגד יחד ולפנות לכתובת שתבין את המצוקה ותנסה למצוא פתרונות.

תודה. תודה. נהנית בכל שבוע מחדש מהסיפורים והתגובות.

תודה על הסיפור! אהבתי את הרעיון לתת לילדים הרגשה שטוב להם, אהבתי את ההסתכלות לשמור על סבלנות ולהתגבר על המידות, זה באמת חשוב וזה נכון לכל תחום בחיים.

אבל עדיין, קשה לי, איך אפשר? אם את צריכה למלא את המטלות שלך בעבודה ולתת למעסיק את מה שהוא דורש כי הוא משלם לך משכורת בסוף חודש, אז איך את יכולה לעשות את זה כאשר קודם כל את אמא? אם יש לך שישה להעסיק ולדאוג להם לאכול להתלבש ללמוד לפשר וכו' וכו' וחוזר חלילה אז איפה את עם העבודה? וזה נוגע לכל אחד, אבל לנו במיוחד שיש לנו תורה שנותנת לנו את ההלכה איך עובד צריך לנהוג בעבודתו וודאי שאם הוא מקבל משכורת מהמעסיק בסוף חודש אז הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה למלא את המטלות שלו בעבודה כנדרש.. וזה קשה לי מאד! איך אפשר לקיים שניהם?

את האמת, הלוואי וזה היה רק ככה. אני לא באמת מצליחה להבין איך אמא יכולה לעבוד כאשר מאחורי הדלת יש 6 ילדים בגילאים שונים ללא מבוגר בסביבה. ואם היא זו שמתפקדת כמבוגר האחראי בסביבה, אז איך היא עובדת???

אני אמא "רק" לשלושה מתוקים, אך כבר בסגר הראשון הבנתי ביחד עם בעלי שזה ממש אבל ממש לא הגיוני לצפות מהילדים "להעסיק" את עצמם כשאמא מידי פעם מציצה עליהם.. אחרי כמה ניסיונות נפל כאלו, הגענו למסקנה שאחד מאיתנו צריך לעזוב את העבודה. משיקולים כלכליים נטו נשארתי אני עובדת ובעלי התפטר. זה לא המצב האידיאלי, אני יודעת, אבל נכון לעכשיו, ובכל הסגרים שהיו, בעלי משמש כשמרטף במשרה מלאה. יש ימים מטורפים של לחץ בעבודה שאני לא יוצאת מהחדר אפילו 8 שעות ברצף (ולא רוצה לספר על ימים שהיו אפילו יותר…) אולי לדקה-שתיים לקחת מים ולחזור…

למרות שלבעלי ב"ה יש אפילו יותר סובלנות וגישה סבלנית לילדים ממני, עדיין אני לא חושבת שילדים אמורים לחוות את אמא שלהם שעות יושבת מאחורי דלת סגורה. אבל מה אפשר לעשות????

אני גם קודמתי במהלך תקופת הקורונה, כך שלהוריד מעלי אחריות, זה לא הזמן המתאים. הפתרון שאני הגעתי אליו זה בזמנים שקטים יותר פשוט לקחת כמה ימים של חופש ולהקדיש אותם להנאת הילדים. בתקווה שזה יהיה הזיכרון היותר חזק שלהם מהתקופה הזו….

אשמח לשמוע פתרונות נוספים.

תודה לשמורה על כל פועלה!!! ישלם ה' שכרכם!

אני גם עובדת מהבית עכשיו וזה באמת עמוס. בסגר הקודם שמעתי ממישהי אחרת שהיא ממש עשתה רק מה שחייב. וזה עזר לי גם, בסגר הזה,

הכנסתי את עצמי למצב שבו אני לא מצפה לתפקוד מושלם. נטו הילד, העבודה, וקצת דברים בסיסיים, זה עשה אותי רגועה. וגם הערכה עצמית שאנחנו עכשיו בשני תפקידים – גננת של הילדים ועובדת

אני ממליצה – לחסוך כמה שיותר בפעולות לא נחוצות

הזדהיתי עם הדילמה.

טיפ מעשי מהימים האחרונים: בימים שאין לי זומים בשעות הבוקר, אני משתדלת להיות עם הילדים, במיוחד עם הקטנים שבחבורה בין 9 ל11 או 12. ראיתי שה3 שעות האלו מאוד חשובות. קודם כל אנחנו מתפללים ו/או מתחברים לתפילה של הרבה/גננת בקו הטלפוני. אח"כ א.בוקר בריאה, אח"כ לימוד טלפוני בקו, יחד עם אמא, בעוד מי שלא לומד בקו עושה חוברת יחד עם אמא.

אחרי הכמה שעות האלה, אני מרגישה שציידתי את הילדים בקצת רוחניות, גשמיות וגירוי שכלי, וכעת הם יכולים לשחק/לצבוע/לריב/להשתעמם לבחירתם. אני עושה הפסקה מהשהות עם הילדודס ועוברת לחדר קטן ושקט בו נמצא המחשב, להתחלת חצי יום עבודה. אני חוזרת לעבוד בשעות הערב, אחרי א.ערב והשכבה של הילדים.

וואהוווווווווווווווו!!!!!!!!!! אם אצל כולנו זה ככה? אז זהו, שאצלינו זה לא בדיוק, זה עוד הרבה יותר…

אני עצמאית, ולא רק שאין לי אפשרות להוריד שעות- להפך, פיטרתי את העובדות (חל"ת) ואני עובדת גם במקומן+אמא במשרה מלאה+ ילדים משועממים+++

וכמה שזה מורכב זה לא יאמן, אבל באמת כל הזמן עם יד על הדופק: בשביל מה אני עובדת? בשביל לפרנס את הבית!!! חשוב מאוד לא לשכוח את המטרה!!! אז נכון שלפעמים יש אילוצים ומחויבויות, אבל ברגע שיודעים את התפקיד והמטרה העיקרית- קל יותר לא להתבלבל.

דבר ראשון לספק את צרכיהם- אוכל, שתיה, תעסוקה וכו' ואח"כ עושים שקלול נתונים. אין מה לומר- כמה שחשבנו שאנחנו בדור של התמודדות עם פרנסה- מיום ליום, ומתקופה לתקופה אנחנו רק מגלים יותר ויותר כמה כוחות יש לנו (בניגוד למה שאנחנו חושבות),

ואם זה מה שאבא שתמיד כ"כ דואג לנו רוצה מאיתנו- אז לא ניתן לו?!?!?!

שנזכה לראות רק את הטוב הנראה והנגלה. בשורות טובות! ישועות וגאולות!!!

האם אנחנו לא אנושיות? גם לעבוד (את מצליחה לעבוד משהו?) וגם ולטפל בילדים ובצרכים ובמריבות ועוד להיות חייכנית ונחמדה… וזה לא כולל טיפול בבית וכו'. ועוד להרגיש רע על זה שלא מצליח ומה יזכרו… נכון שכולנו בטירוף הזה, אבל אולי יש דרכים אחרות?

למשל, לעשות "רוטציה" עם הבעל – דבר שנותן לו גם דיי שעות לימוד וגם כולם רגועים.

אני למשל מצאתי סדר שנכון לי – בבוקר עובדת עד 8 כמה שמצליחה. שעה של תפילה לכולם, יש לנו ישיבה קבועה ב 9 לחצי שעה – אז בעלי נמצא. אח"כ יוצא עד 13:30 (4 שעות ) ואני עם הילדים – בנחת. אם רגוע והקטנים ישנים "חוטפת" עוד שעה שעתיים עבודה. בין 14:00 ל 16:00 אני שוב עובדת – ובעלי איתם. – עוד ישיבות בד"כ… עד 19:30 הוא לומד (3 וחצי שעות) ואני איתם – שוב בנחת! ואז עד 20:30 הוא איתם ואח"כ זה כבר לא אמור להיות גיל שמפריעים… אני עובדת שוב עד הלילה והוא שוב לומד עד הלילה.

נראה לי שבתקופה כזו – אבא לומד כ10 שעות ביום (לפעמים כולל תפילות ולפעמים לא)

ואמא עובדת כ 8 שעות, וכולם רגועים ושמחים – זה דיי בסדר…

כן. אפילו יותר. זו תקופה מאתגרת מאוד. במיוחד שאין תאריך סיום…

להיות עם שישה ילדים בבית ולהעסיק אותם עוד ניחא. אבל עם כל זה לתפקד כרגיל בעסק העצמאי שלי שמתנהל מהבית-זה פשוט לא הגיוני.

הלקוחות שלי ברובם הגדול מתפקדים כרגיל. ואני היחידה עם כל הקייטנה ברקע. מסגר לסגר אני לא מצליחה להדביק את כל הפערים. ויש לחץ גדול שלא יפגע העסק שמפרנס אותנו טוב ברוך ה'.

זה לא באמת סביר מה שמוטל עלינו, אבל תמיד יש לנו הזכות להתפלל ולבקש שנעבור את זה בטוב, ונזכה לגאולה השלמה במהרה. אמן!

הרגש הראשון שצף לי בעקבות ביום קריאת המונולוג של אתי: כעס! איך היא יכולה לכתוב ככה ולהעלות עוד יותר את נקיפות המצפון, האם זה מבחן האימהות האמיתי????????? האם להעמיס על אמא עד כדי כך זה נחשב למבחן??????

אילו ימים לא שגרתיים כלל, ממש לא פשוטים, עומס נפשי (שלא לדבר על פיזי וטכני) הדורשים כוחות נפש אל אנושיים, העומס המוטל עלינו (אמהות) כרגע הוא הרבה מעבר לנורמה, בחיים שגרתיים רגילים (שגם הם עמוסים) נדרש מהאמא הרבה כוחות נפש, סבלנות, איפוק, אורח רוח, שמחה פנימית ועוד הרשימה ארוכה…. 

איך אפשר לקרוא לתקופה זו שהיא מעבר לכוחות האנושיים מבחן אימהות???? מספיק אני נאחזת בדקות שכן הצלחתי להישאר חיובית, אין צורך להעלות רגשות שליליים, צריך להעריך את מה שכן הצלחנו ולדעת שזה זמני.

אני מאמינה וחשה שלא מצופה מאיתנו להיות "מלאכיות" זו תקופה קשה בהחלט ולא, לא כולנו, והייתי אומרת רובינו לא יכולות להרגיש שלמות ב100% או אפילו קרוב לכך בסוף יום, יש מלא תיגרים וזה מעבר לכוחות האנושיים. (כמובן שלא לקחתי בחשבון מצבים מיוחדים של טרום לידה אחרי לידה שהם עוד יותר מכבידים, אני מתייחסת רק לבסיס שקייםן לכולנו בלי תוספות)

אני מנסה להשוות לתקופה קשה של מלחמה או כל תקופה היסטורית אחרת שהינו נדרשים בה כוחות נפש מיוחדים, אמנם אנחנו תמיד שומעים על הסיפורים של האמיצות ואילו שהצליחו לעמוד במשימות בלתי אנושיות כגון לחלוק מפיסת התפוח אדמה שקיבלו אחת לחודש…. אבל לא כולן היו כך, ואילו שלא הצליחו לעמוד בניסיון לא נוריד מערכן, לא ניתן לדון בן אדם בשעת קושי בלתי רגילה (והתקופת הקורונה היא גם סוג של תקופת מלחמה…)

פרקתי את מה שבליבי (וזה באמת נכתב לקראת סוף יום) לא ערכתי כלום ואני גם לא קוראת שוב את שנכתב, אילו מילים ישר מהלב ויכול להיות שאפילו בלי סדר כלל, (ואולי אפילו טעויות הקלדה). תחליטו אתם אם להכניס או לא, אני בטוחה שאני מבטאת את מה שחשות נשים רבות. 

בתקווה שנחזור מהר לשיגרה ונוכל רק לצמוח מהתקופה בלי רגשות אשמה כלל. 

נ.ב. חייבת לציין שאני קוראת בשקיקה כל שבוע את הסיפורים, הם מחזקים, מעודדים, לא תמיד אני חשה ממש קשר אבל יכולה להבין ומחכה לסיפורים השבועיים, אף פעם לא הגבתי וגם כעת אינני מצפה שתכניסו את התגובה פשוט הייתי חייבת לחלוק ולשתף את דעתי בעניין (ולפרוק מליבי)

אני לא באה בשום טענה, שכל אחד ירגיש ויחליט לעצמו.

מזדהה עם כל מילה, אבל לא מסכימה עם זה שהכי קל לסגור את הדלת ולשקוע בעבודה – זה הכי לא קל, והכי לא ללב של אמא, אבל מי אמר שמותר אחרת??

מה עם גזל??? משלמים לי על עבודה, ואם אני מפסיקה כל דקה ברור שהריכוז נפגע מאוד וגם איכות העבודה. אולי אפשר ללמד את הילדים גם את זה. זה לא שהעבודה יותר חשובה. אבל אני לא יכולה לדווח על שעות עבודה שלא היו באמת לעבודה

אני מנהלת חשבונות במשרד הנה"ח.עובדת חיונית… אין אצלי מצב של לעבוד מהבית ואני צריכה ללכת לעבודה. מי אמור להישאר בבית? בעלי כמובן. על חשבון לימוד התורה שלו, כי הוא לא מידי מצליח ללמוד עם שלושה פיצקאלך…

מה אני אמורה לעשות? לקחת חל"ת? הבוסית אמרה שאין מצב. חייבת עבודה… אז אני משתדלת לקחת חופש יומיים בשבוע מתוך ה-5. אבל כ"כ קשה לי על ההפסד של לימוד התורה של בעלי…

אשמח מאוד לפיתרון…

שלום רב, קודם כל תודה תודה!!!!

הסיפור הפעם ממש צורם לי, נכון שתפקידנו להיות אמא על כל המשתמע ושאין כמו אוירה טובה בבית.

אבל, שום מילה על זהירות מגזל? אני משערת שהכותבת מחשבנת את ההפסקות בדיווח שעות העבודה. אבל צריך להדגיש את זה! ולשים לב שההפרעות הקטנות יכולות להוציא מהריכוז ואנחנו מקבלות כסף על העבודה!! "למען נחדל מעושק ידינו"…

שאלת השאלות של הדור. ובמיוחד בשנה באחרונה.

בעל לומד. ילדים מתוקים- שרוב הזמן בבית. ועבודה. וגם בלי הבעל לומד, רק שתי החלקים האחרונים. מסובך.

מה עדיף? איך לשלב? יצאתי כדי לפרנס. נכון, אבל בית! וזה קודם כל. עוד לפני הלפרנס. הוא עוזר לי לעזור לו ללמוד???

רק תזכרו, שלפעמים הוויתור העכשווי על ילדים/בית/תורה, הוא ויתור לטווח הקצר, אבל השקעה לטווח ארוך. מאיזה כיוון שתחליטו לוותר.

בהצלחה! אמא

בדיוק כך!!

כיף לשמוע שזו התמודדות של רבות בימים אלו. הרבה יותר קשה להרגיש שרק אצלך בבידוד ורק את מתמודדת עם הילדים בלי מסגרת לימודית כלומר חיצונית. עכשיו זה המצב, כולנו, מי יותר מי פחות משמשות בכובע המורה, הרב'ה, הגננת, המטפלת העובדת המצטיינת, הטבחית, היועצת, הכובסת וכו' והכל בעת ובעונה אחת.

צריך לזכור (ואני אומרת את זה בעיקר בשבילי) שזה זמני ויעבור ומי שנתן את זה נותן גם את הכוחות להתמודד בעז"ה.

ככככןןןןןןןן גם אצלי זה ככה

והקריעה הזאת כי נכון קודם כל להיות אמא כמו בשאיפות שלי, אבל גם לעבוד אני צריכה בנאמנות וביעילות וזה אני לא מצליחה. יש ימים יותר ופחות אבל בעיקר פחות : (

ואיך? באמת איך? גם כשיש כבר שקט עד—— שאני נכנסת לריכוז, ואז בשניה יוצאת ממנו ואם כבר כן נמשך השקט אז כנראה השעה כבר מאוחרת בלילה… ואז זה מתכון מוצלח לעייפות של מחר

אז מה אני עושה? משתדלת כמה שאני יכולה ומתפללת שהקורונה הזו כבר תלך והחיים יחזרו למסלולם, ונזכה לחיות מתוך שמחה אמונה נחת ובריאות

אז לעבודה—– : )

רציתי רק להביע הערכה. אני רווקה עדיין ומסתכלת על כולכן בהערצה. עם כל הקושי והמצב והבלבול, וגם מחפשות איך לעשות את זה בשמחה ובטוב

אשריכן!!!!!!!!!

***

פשוט הדגמת את מה שאני מרגישה בסגר הזה- יותר מכל הסגרים הקודמים משום מה….!

מנסה לתמרן בין הרעש, הילדים שדורשים את שלהם, הציורים החדשים על הקירות הלבנים, האוכל (העיקר שברוך ה' לכולם יש טעם!!!), והלחץ לעמוד בהספקים——- זה שמושיב אותי כ"כ הרבה על המחשב………..

***

אבל מה עם גזל? אם אני עם הילדים ואין מישהו אחר ששומר עליהם? זה נקרא לעבוד? אולי זה נקרא לעבוד עליהם שאני עובדת.

לא נכון שהכי קל לסגור את הדלת ולעבוד. כי שומעים אותם בוכים ורבים ואי אפשר בכלל לעבוד ככה. וזה גם לא כיף להרגיש רע עם זה שהילדים צריכים להסתדר בלעדי כשאני כ"כ קרובה

***

התגובה שלי היא – דמעות בעיניים – כ"כ אמיתי וחזק ונותן כוח !!!

ות'אמת בסגר הקודם קראתי סיפורים דומים כמעט בקנאה כי אז פיטרו אותי מהעבודה… היום כשב"ה יש לי עבודה טובה- אני מנסה להיזכר בהרגשה שהיתה לי אז ומבינה שצריך רק להתמודד בשמחה עם הקושי – וזה באמת לא קל.

***

זהו, אין לי אפשרות לרשום עוד כי המתוקי בידיים לא נותן לי הרבה אפשרויות..

אוי, אין לי ילדים… טוב, בעצם אני גם רווקה, אז לא נורא, זה במבצע אחד פלוס אחד!

***

אני מעריכה את הנשים הצדקיניות האלה!!!!!!!!! שעליהים עומד העולם, ובזכותם נגאל בעז"ה בקרוב!!! הם לוקחות עליהן את כל עול הפרנסה וגידול ילדיהן, על מנת שבעליהין יעסקו בתורה!

מעריכה מאוד מאוד מאוד!!!!

***

ריגשתםםםם!!! אמיתי כל כך, נכון כל כך!!

***

אהבתי!תודה

***

מדהים! כל כך כל כך נכון ואמיתי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע, יותר מכל סיפור גבורה אחר. תודה רבה!

***

אני ממש מזדהה עם התיאורים, זוהי באמת שעת מבחן, אבל אצלי אני מרגישה שהבעיה היא דווקא בהגינות מול העבודה, ההפסקות התכופות והסחות הדעת מאוד פוגעות בריכוז וביעילות ובסופו של יום זה מצטבר להרבה זמן, אני מרגישה שזה ממש גזל, אבל מה אפשר לעשות עם זה??

***

מזדהה לגמרי!!!

***

מזדהה עם כל מילה… פשוט מתיש ולא פשוט… קצת צורם המבחן לאימהות 🙂

***

וואו, ממש מזדהה! תחזקו עוד בנושא. תודה!

***

וחשוב מאוד גם להיזהר מגזל… אם מקום העבודה משלם כרגיל אני חייבת לתת לו את אותה עבודה איכותית כרגיל.

***

הזדהיתי ממש – פשוט לגזור ולשמור! מין יצר הרע מיוחד לקורונה שמנסה לדחוק אותנו למחשב ולטכני, במקום לאוצרות שבתוך הבית.

אין ספק שנשים רבות ניצבות בסיטואציות האלו, והכח של מילים כאלו לתת תזכורת ולעזור לנו לא להתבלבל בין עיקר לטפל.

חיזקת!

***

תודה!!!! כמה שזה מחזק!! שד' ייתן לך ולכולנו כח!!! אמן!!!

***

בדיוק היום היה הכי 'ככה' שיש! : ) עם עוד הרבה תוספות ותבלינים..

תודה ה'! תן לנו כח במשבצת ששמת אותנו! אמן.

***

כל הכבוד לך. לא יכולה לעזור כי אני עובדת חיונית מחוץ לבית אבל נשמי עמוק ופשוט חכי שזה יעבור.

***

תחזקנה חזק אמהות עובדות בנות דורנו! אתם בחזית המלחמה! מי שתשכיל להעמיד סולם ערכים נכון עכשיו רק היא תזכה לראות פירותיה מתוקים בעוד כמה שנים.

הילדים יזכרו את התקופה הזאת טוב טוב, הבוס לא!

***

וואוו ממש מתאר את המציאות שלנו. ממש הזוי…

***

חלישות הדעת, במובן הכי פשוט 🙁

***