הערה על הערות של שנתיים תמימות

כן, יש מה להצדיק שנתיים תמימות גם אם בשידוכים או זש”ק או חלילה מחלה וכו’. אין רשות לאף אחד בעולם להרהר אחר נסיונות של השני כל אחד במקום שהוא עומד גם אם לפי ראות עינים נראה כי שנים אומרות את הכאב ממש לא!!!!

יש אחד שהניסיון מתרכז לו בשנתיים תמימות, ויש אחד בפריסה נרחבת של 10 שנים, זה תלוי בכל הסובב את הבנ”א הרגשי הפיזי הנפשי,סוג תעסוקה,משפחה,חברים,סביבה,בת יחידה שהתחתנה והיא וכל משפחתה מחכים וכד’ לא לכולם יש את אותם פרמטרים, לאחד יש תמיכה שלא קורה כלום לפני 3 שנים לא עושים כלום תהנו מהחיים וכו’

גם על זה נאמר “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”

ואין לנו מה להוסיף על “כי ב-כ-ל צרתם לו צר” ו”עמו א-נ-כ-י בצרה” ואם כך גם זמן שלפי ראות עיניים זה פחות מהשני אבל זה יכול להגיע לכאב הרבה יותר עמוק!

דרך אגב, שמעתי על זוג שחיכו 4 שנים לילדים, שתיהם חיכו [הבעל והאשה] אבל לאחד מהם הכאב של לחכות היה יותר עמוק, וחשוב לנסות לחוש את השני כמה שניתן.

שלום לצוות המסור והיקר של שמורה במבול,

אני כ”כ מעריכה את פועלכם הרב, וכל כך הרבה התחזקתי והתחברתי בזכותכם לה’. ויום שלישי בכלל הפך לחגיגה בזכות הסיפורים האישיים והתגובות.

רק הרגשתי צורך עצום להגיב על המכתב ממודיעין עילית שפורסם בערב פורים. קודם כל – תודה על החיזוק על תפילות ביום הגדול הזה.

אבל לי וגם לכמה חברות שלי לסטטוס של הממתינות הסיפור הציף כאב חזק מאוד. נשים שמתמודדות עם מספר שנים גדול בהרבה ומתפללות שוב ושוב בזמנים מסוגלים עד מאוד, וחיות את הקב”ה בכל רגע ורגע, ובוטחות ומאמינות בו לא כי הישועה שלהם כבר הגיעה, אלא רק כי זה מקור החוזק והעוצמה שלהם. ועוברות דברים ומשתדלות, ומתאכזבות ושוב קמות וממשיכות להאמין, לבטוח ולהתפלל.

הביטויים שהובאו לסיפור היו קצת הרבה מוגזמים להמתנה של שנתיים. (למרות שאני לא מזלזלת באף שניה של המתנה זה אכן נסיון קשה וכואב מאוד ) וגרם לנו לתחושת מסכנות כאילו אם ככה מרגישים לאחר שנתיים אז מה אנחנו אמורות להגיד..

חשוב לי להדגיש מאוד את הנקודה הבאה: אנחנו מאמינות בתפילות, וגם בתפילות בימים מסוגלים כשהאוצרות של המלך פתוחות לרווחה, גם כשלא רואים מיד את הישועה לאחר חודש! אפילו להיפך, אז ניכרת האמונה האמיתית, דווקא כשלא רואים את הישועה המיידית!

שולחת חיבוק לכל חברותי הממתינות, תמשכנה להתפלל ואין ספק שכל תפילה נשמרת באוצר גנזיו של הקב”ה ובוא תבוא הישועה!!!

שלום שמורה,

אני היא כותבת הסיפור, (יעל, בשמי הבדוי)

קראתי רק עכשיו את התגובות ומאד חימם לי את הלב וגרם גם לי לדמוע מאד! מרגש לראות כמה התרגשו ושמחו וכמה עוד ניצלו את היום הזה, כי יש לו כח!!

היו כמה תגובות בסגנון של “שנתיים זה לא הרבה מדי” ו”לא להגזים בזמנים ולא לקחת קשה יש כאלו במצב יותר גרוע” או “אני התפללתי וטרם נושעתי” וכל מיני כאלו שאולי קצת מחלישים… אם הייתי יכולה הייתי כותבת לכל אותן אלו:

חברה יקרה!

לכל אחד יש את הקשיים שלו ואת מה שעליו לעבור בעולם. התפילה היא לא כלי להשגת מטרות כל שהם, אלא להשגת מטרה אחת – להרגיש מ-ח-ו-ב-ר-ת!! ואת כמות הקשיים והנסיונות לכל אחד – לא אני בחרתי… כמו שיש אחד שאם הוא ינהג על רכב פשוט זה יהיה לו בזיון וקושי עצום, ויש אחר שלא מבין מה הבעיה שלו שיסע באוטובוס….

לא מודדים קשיים לפי מה שלי יש, כי יש כאלו שהקושי שלהם אולי בסרגל שלך הוא כלום ואפילו טפשי, ויש כאלו שהקושי שלהם הוא מרקיע רקיעים ולא נסבל כבר!! בשנתיים המתנה אלו שלנו, ברור שבמבט לאחור זה היה הכי טוב לנו! בנינו את עצמנו ויש לי ה-מ-ו-ן נסיון חיים ב”ה בשלום בית וכדו’… (שבלי הגזמה אני נותנת גם לאחרים:) ) וזה רק בזכות ההמתנה.. אבל אין קשר לזה שיש קושי! ושהוא יכול להיות קשה מאד!

ויש ימים מסוגלים בשנה, וביוכ”פ כולנו מתאמצים… לזה אין עוררין… וגם השנה התפללנו בעלי ואני מכל הלב על עוד דברים (כי ב”ה כל עוד אנחנו כאן זה האמצעי שלנו להיות מחוברים!!)

ואני יודעת שמה שיקרה או לא יקרה זה לא אומר על כח התפילה! אם התפילות יענו מהר או שאולי יותר לאט או שיקח יותר זמן.. יש מכסה לכל דבר וה’ יודע מה לתת מתי וכמה. אנחנו צריכים להתחבר, וזה ההרגשה הכי טובה בעולם!!

בכל מקרה בסיפור הזה רק באתי להגיד את הכח, וח”ו לא רציתי לפגוע בצרות של אחרים, כי אני לא יודעת למדוד כאב… ויכול להיות שמה שה’ נתן לנו זה כואב וקשה אולי כמו דברים אחרים, כי שוב, אין לי סרגל של מד-כאב…

תודה לכם על העידוד.. ושוב, הלוואי ויכולתי לפרסם את זה לקוראות, לא יודעת אם זה אפשרי כבר… שתמשיכו לחזק!!

שלום שמורה,

אני היא כותבת הסיפור, (יעל, בשמי הבדוי)

קראתי רק עכשיו את התגובות ומאד חימם לי את הלב וגרם גם לי לדמוע מאד! מרגש לראות כמה התרגשו ושמחו וכמה עוד ניצלו את היום הזה, כי יש לו כח!!

היו כמה תגובות בסגנון של “שנתיים זה לא הרבה מדי” ו”לא להגזים בזמנים ולא לקחת קשה יש כאלו במצב יותר גרוע” או “אני התפללתי וטרם נושעתי” וכל מיני כאלו שאולי קצת מחלישים… אם הייתי יכולה הייתי כותבת לכל אותן אלו:

חברה יקרה!

לכל אחד יש את הקשיים שלו ואת מה שעליו לעבור בעולם. התפילה היא לא כלי להשגת מטרות כל שהם, אלא להשגת מטרה אחת – להרגיש מ-ח-ו-ב-ר-ת!! ואת כמות הקשיים והנסיונות לכל אחד – לא אני בחרתי… כמו שיש אחד שאם הוא ינהג על רכב פשוט זה יהיה לו בזיון וקושי עצום, ויש אחר שלא מבין מה הבעיה שלו שיסע באוטובוס….

לא מודדים קשיים לפי מה שלי יש, כי יש כאלו שהקושי שלהם אולי בסרגל שלך הוא כלום ואפילו טפשי, ויש כאלו שהקושי שלהם הוא מרקיע רקיעים ולא נסבל כבר!! בשנתיים המתנה אלו שלנו, ברור שבמבט לאחור זה היה הכי טוב לנו! בנינו את עצמנו ויש לי ה-מ-ו-ן נסיון חיים ב”ה בשלום בית וכדו’… (שבלי הגזמה אני נותנת גם לאחרים:) ) וזה רק בזכות ההמתנה.. אבל אין קשר לזה שיש קושי! ושהוא יכול להיות קשה מאד!

ויש ימים מסוגלים בשנה, וביוכ”פ כולנו מתאמצים… לזה אין עוררין… וגם השנה התפללנו בעלי ואני מכל הלב על עוד דברים (כי ב”ה כל עוד אנחנו כאן זה האמצעי שלנו להיות מחוברים!!)

ואני יודעת שמה שיקרה או לא יקרה זה לא אומר על כח התפילה! אם התפילות יענו מהר או שאולי יותר לאט או שיקח יותר זמן.. יש מכסה לכל דבר וה’ יודע מה לתת מתי וכמה. אנחנו צריכים להתחבר, וזה ההרגשה הכי טובה בעולם!!

בכל מקרה בסיפור הזה רק באתי להגיד את הכח, וח”ו לא רציתי לפגוע בצרות של אחרים, כי אני לא יודעת למדוד כאב… ויכול להיות שמה שה’ נתן לנו זה כואב וקשה אולי כמו דברים אחרים, כי שוב, אין לי סרגל של מד-כאב…

תודה לכם על העידוד.. ושוב, הלוואי ויכולתי לפרסם את זה לקוראות, לא יודעת אם זה אפשרי כבר… שתמשיכו לחזק!!

דבר ראשון אני מודה לה’ שהצטרפתי אליכם,

רציתי לומר בקשר לסיפור של שבוע שעבר, קראתי את התגובות והזדהתי מאד גם של הכואבת וגם של זאתי שרשמה שכאב הוא כאב, נכון שקראתי את הסיפור מאד הפריע לי שכתוב ה’שנתיים התמימות’ במיוחד שאני יודעת שהכותבת עם כל צפייתה יתכן שהיא יותר קטנה ממני ואני בעמדת המתנה לזיווג,

אבל כנראה ה’ הקדים לי רפואה ל”מכה” וממש כמה דקות לפני שקראתי את מה שכתבתם, קיבלתי טלפון מחברתי הטובה שילדה במזל טוב (שיותר קטנה ממני) אחרי שחיכתה שנתיים וחודשיים. וכן אני יודעת שהיה לה קשה מאד! והתפללתי עליה המון! ואני יסביר גם למה היו לה סיבות לדאגה, אמא שלה חיכתה כ-5 שנים וגם לאחר מכן במספר ילדים מוגדר, אחותה הבכורה חכתה גם כן כ-4 שנים, והיא מאד מאד חששה ובצדק, גם מה שיסביר את החשש הוא שהתינוקת שנולדה לה הקדימה את בואה בחודשיים —

כך שכשקראתי את מה שכתבה לקחתי את המסר ואימצתי אלי בלי הרקע, ואני מקווה שבע”ה גם אני אוושע במהרה.

הרבה ישועות לכל עמ”י אמן.

הסיפור ממודיעין עילית

אני נהנית לראות שאני לא היחידה שהקפיץ אותה השנתיים, גם אני מכירה משהו יותר ארוך,

אבל בעיקר הפריע לי ששנתיים הפרכו לטרגדיה, יש הרבה (המון) שנמצאים שם ולא התחילו לחשוב שהם אומללים ומסכנים. ככה לתאר שנתיים זה טוב רק לגרום להם להיכנס ללחץ, ואני מאד מקווה שזה לא גרם לנזקים ולא הכניס את אף אחד ללחץ מיותר שלא מועיל בכלום (רק מזיק בגדול). כי באמת שנתיים זה כלום, ולא מעיד כלל על בעיה.

תנו לקב”ה להצעיד אותנו במסלול שהוא קבע, זה כמובן לא סותר את הצורך והחובה להתפלל, כי זה גם משהו שחייבים לעבור. אדרבה זה זמן לבנות זוגיות להתחזק בביטחון בד’, וזה תכל’ס נכס לכל החיים.

אנחנו בזמן הזה למדנו את הספר “מצוות הביטחון” של ר’ עובדיה הומינר (בעל עבד המלך) ספר קטן ומאד קליל בעניין ביטחון, וזה שינה לי את כל הגישה לחיים וזו המתנה הכי גדולה שהקב”ה יכל לתת לנו, שבאמת לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחת.

מעולם לא הגבתי, אבל הפעם מספר תגובות קוממו אותי בצורה שאני מוכרחה להגיב.

כן. גם אני הייתי במקום הזה, שנתיים אחרי החתונה, עמוק עמוק בתוך מסכת מייגעת ומתישה, ממש כמו בסיפורים.

ואילו מצד הסביבה: רק שנתיים אחרי החתונה וכבר הם בלחץ?! כן, שנתיים אחרי החתונה אפשר כבר להיות לאחר נסיונות קשים ומאכזבים. ואולי דווקא הגיל הצעיר מקשה על ההתמודדות. ואולי חוסר ההבנה של הסובבים שהגיע הזמן להתייחס ברגישות.

הרי כל אחד מבין שאדם שהתגלתה אצלו מחלה קשה ה”י מתחיל מיד לטפל במלוא המרץ ולא מחכה ל”וותק” כפי שהגדרתן. אז תדעו, שבנושא זה אין הבדל. ונא לא לזלזל בסבל אמיתי, פיזי ונפשי, גם אם הסבל שלכן גדול יותר, ובוודאי לא אם אתן רק חושבות שהוא גדול יותר, כי אף אחד לא יודע מה באמת עובר על השני.

סליחה שאני נשמעת נסערת, אבל התקופה הכאובה ההיא זה לא דבר שאפשר לשכוח גם לאחר שבחסדי השם ובאהבתו נושענו.

ראיתי שהתפתח סוג של דיון בהקשר למשפט על הציפייה של הכותבת במשך שנתיים תמימות, האם משפט כזה אכן לגיטימי או לא.

לי אישית הנושא הזה מאוד נוגע- יש לי שתי חברות קרובות ממש- שנים שאנחנו שומרות על קשר מאוד הדוק, אחת מהחברות- אישה שסיפור חייה נשמע טרגי ביותר, יתומה מאב מגיל ילדות ובת לאם חולנית, הוריה שניהם חוצניקים- כך שכמעט אין לה משפחה בארץ, ובנוסף יש במשפחה עוד כמה סיפורים- בקיצור אישה שהתמודדה בחייה הרבה מאוד,

החברה השניה- בת למשפחה ללא רבב, אנשים שתורה וגדולה חברו אצלם יחדיו, אך סובלת כבר שנים מדיכאון שהתחיל באחת הלידות שעברה, החברה הזו מטופלת, וכלפי חוץ אף אחד לא חולם מה היא עוברת בחייה, אך אנו- חברותיה הטובות- יודעות טוב מאוד עם מה היא מתמודדת כל רגע בחייה…

אם תשאלו אנשים מבחוץ למי כואב יותר- האם מישהו ידע?? אבל אנחנו בינינו יודעות- שאמנם הבת שעברה סיפור חיים התמודדה הרבה מאוד, אך ניחנה משמים באופי חזק ואופטימי, ולעומת זאת החברה הנוספת- שלכאורה יש לה הכל- מתמודדת יומיומית עם קשיים גדולים- ולא- זו לא בחירה שלה…

הסיפור שלי אמנם קיצוני, אך אמיתי עד כאב… אי אפשר למדוד כאב, האופי שלנו שונה, מדוע ברור לכולנו שפחד מדבר מסוים שונה אצל אנשים שונים, ולא ברור לנו שכאב מדבר מסוים שונה אצל אנשים שונים, יש אנשים רגשנים יותר, ואחרים שמסתכלים על דברים במבט שכלתני, זה לא פינוק!!!!! זה אופי שנתן הקב”ה לכל אדם- מיוחד בשבילו.

התורה אומרת לנו שיש מצווה לתת לעשיר שירד מנכסיו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, יבואו כל העניים שנלחמים כדי שיהיה להם דבר מאכל להכניס לפה, ויזעקו חמס- איזה זכות יש לאותו אחד- עבד לרוץ לפניו??? אבל כן- כי לאחד העבד לרוץ לפניו הוא כמו הפת לחם של השני…

אני לא סותרת את הצורך לשקול מילים כדי לא להכאיב, להיפך דווקא כשאנו מבינות את משמעות הכאב עלינו להתייחס ברגישות יתר, אבל אנא לעולם אל תזלזלו בכאב של אדם מסוים, גם אם הכאב שלכם נראה גדול יותר, לעולם אין לכם מושג באמת- מי חווה כאב גדול יותר…

אי אפשר לדון אנשים ומצבים ונסיונות וקשיים, מה שנראה לאחת שנתיים יפות של בניית הבית לפני שזוכים לילדים נראה לאחרת קושי בלתי נסבל. זה תלוי בכל כך הרבה דברים ופרמטרים משתנים, כמו גיל הנישואין, מה חווים בתקופת ההמתנה, תגובות הסביבה וכו.

אני באופן אישי חיכיתי כמעט שנה אחרי החתונה וספגתי אכזבות בתקופה הזאת, למרות שזה תקופה שנחשבת קצרה היה לי קושי מייסר ובלתי נסבל ובפרט שבמשפחה הקרובה ילדו כל בנות המשפחה בשנה הזאת. וכן בנושא השידוכים, יש כאלה שהתקופה עוברת עליהם בכיף ובנעימים והמשפחה מסביב לא לחוצה והכל רגוע ונעים ויש כאלה שנפגשות המון וכל פגישה שוברת לב.

על זה בדיוק נאמר “אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו” – זה לא לסיטואציה דומה לשלו, זה לאותו מקום בדיוק עם אותם נתונים ורקע.

רציתי להגיב על הנושא של “מה יותר קשה ממה…” שנראה שמתפתח פה ונוגע להרבה נשים ובנות…

גם אני קצת הרמתי גבה מול התיאור המזעזע של שנתיים תמימות. אבל אז נזכרתי שאני מכירה אישית זוג שמחכה שנה וכבר קשה להם מכל מיני סיבות, ולא רוצה להיכנס לפרטים..

לכל אחד יש הקושי האישי שלו שמורכב מכל כך הרבה פרמטרים ולכן אי אפשר לשפוט ולהגיד: שלא תדבר.. אני סובלת יותר ממנה.

בנימה אישית- התחתנתי מיד אחרי הסמינר, התחלתי לעבוד ממש בזמן, ילדתי בת מהממת שנה וחצי מהחתונה (לא מדי מהר ולא מדי לאט…) לכאורה חיים מושלמים!

כשהייתי נפגשת עם חברות בחתונות היו מסתכלים עלי קצת כמו: העשירה הזו שלא מבינה את העניים… המסודרת בחיים שלא מבינה את המסכנות… (כשהייתי צריכה לעזוב כי התינוקת בכתה למשל..)

והאמת שעברתי באותה תקופה נסיון עצום ממש, אף אחד לא ידע עליו חוץ מאיתנו וההורים, לא יכולה לפרט אבל הייתי על סף קריסה!! כ”כ כאב לי! הצילו! אל תסתכלו עלי ככה! אל תשפטו בבקשה אף אחד! לעולם אי אפשר לדעת מה השני עובר!! תזכרו את זה בבקשה! אי אפשר להשוות קושי וכאב! כל אחד מקבל מה’ את הפקאלע שלו…

לא באתי לבטל קושי של אף אחת! רק להזכיר שהוא בלתי ניתן להשוואה!

תודה רבה לשמורה ולמתנדבות היקרות על הבמה שנותנות לכל אחת ובכ”כ הרבה כבוד.

מדהים הסיפור שלך ותודה על השיתוף!

חשוב להדגיש לכולן שאמנם כח התפילה גדול מאוד ויכול לשנות עולמות. אך לעיתים, אם העולמות לא השתנו – זה לא כי לא התפללו:) אנחנו נמצאים בגלות ולא יודעים חשבונות שמיים ולעיתים אנו משקיעים בתפילה ולכאורה נראה שלא נענתה…וזה יכול להביא לייאוש וחידלון.

אך אם נזכור שמהות התפילה היא הקשר הרוחני שלנו עם ה’ יתברך ואין לה שום קשר לתוצאות, אנו נרגיש טוב יותר ולא נגיע לייאוש ואף נעלה בדרגה הרוחנית שלנו עוד ועוד ושם בוודאי נרגיש את הישועה האמיתית. ישועה שמקורה בתענוג הקשר הרוחני הנותן מענה לכל מכאובינו.

כתגובה לתגובה שלכן על תגובתי (שהתפרסמה בשבוע שעבר) –

הקושי הוא המצב ולא סיפור או התבטאות כזו או אחרת.

המטרה שלי הייתה לשפוך אור לתמונה הקודרת של כותבת הסיפור. כמו שאחת שעובדת במשרת פיתוח נחשבת, לא תבוא לפורום בנות שמחפשות עבודה כבר כמה חודשים ותתאר את הקושי העצום בביצוע משימות בטכנולוגיות שלא בשורה הראשונה בטענה ש”מי שלא חווה, לא מבין”.

רגישות סביבתית היא מוצר מומלץ

שוב תודה על עבודת הקודש שלכם!! מעריכה.

לא צריך לפרסם את התגובה, אבל הרגשתי חייבת להגיב ולאמר תודה לכל אלו שהקטינו את “השנתיים תמימות”

אני רוצה לצאת מכאן בקריאה לכל הזוגות הצעירים, אל תהרסו לכם את השנים הראשונות, המדהימות האלה, על ציפיה לילדים, אפשר לדבר על זה, אבל זה לא העיקר….

תנצלו את השנים שאתם לבד וביחד, העמיקו את הקשר, השקיעו בעצמכם!

לגבי הסיפור של שבוע שעבר:

קצת צרם לי ההתקפה על “שנתיים תמימות” ברור שזה מרגיש קצת למי שחווה יותר אבל שנתיים זה הרכב של הרבה ימים, שבועות, חודשים ובטבע העולם “לא אמורים” לחכות כ”כ הרבה זמן,

“עמדת המתנה” היא קשה ואורך ההמתנה בכלל לא משנה, בדיוק כמו שכתבה אחת “כאב הוא כאב הוא כאב”. אי אפשר לדעת מתי ההמתנה תיגמר והפחד מכך שאולי לעולם נשאר בעמדה זו אוכל את הלב, ואילולא האמונה שהקב”ה מנהל את העולם והכל לטובה היינו אובדים. 

אמרה לי פעם חברה “סבלנות- זה לחכות לטיימינג של בורא עולם” במקביל לעבודת התפילה שלנו, עלינו לעבוד גם על הסבלנות ולקבל את ה”לא עכשיו” של בורא עולם, שהוא ברחמיו יודע מתי בדיוק אבל בדיוק בדיוק מתאים לנו לקבל את בקשתנו, אם לקבל…. ובתפילת “מודים” להודות ולהודות גם על “המובן מאליו” כי כלום לא מובן מאליו, ופעמים רבות שאנו רק באות בדרישה ובקשה אבל “שוכחות” להודות על השפע שיש לנו, חוץ מהדבר שחסר, וחלילה כששפע זה נלקח “נזכרים” להודות עליו ולהבין עד כמה הוא חשוב….

וזה נכון לכל ההמתנות שבחיינו: בריאות, זיווג, ילדים, דירה, פרנסה…..

הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. שכל תפילותינו ובקשתינו יתקבלו לטובה ולברכה.

וואו הסיפור של התפילה בפורים היה כל כך מרגש ועצמתי. הזכיר לי את גדולת היום וכמה אפשר לנצל, השנה עוד בכלל יצא לנו פורים משולש אז היה לי 3 ימים לתפילות, אמנם לא יכולה להעיד על עצמי כמו כותבת הסיפור שניצלתי כל רגע פנוי אבל בהחלט בזכותה התחזקתי לנצל רגעים שכוחים של בין לבין או תוך כדי עבודה להשחיל עוד בקשה ועוד תפילה ועוד הודיה.

ראיתי השבוע את התגובות הכאובות, אכן המתנה היא קורעת וכואבת כל כך, ואין לנו האנשים מבחוץ את היכולת להתחיל לחשוב שאנחנו מבינים. אבל חושבת אי אפשר להמעיט מעוצמת הסיפור והתפילות הרבות שבטח נוספו בזכותו השנה.

תודה שפרסמתם אותו!

תגובה לתגובות:) על הסיפור -המכתב ממודיעין עילית

התגובות (בעיני) התחלקו ל 2 חלקים די שווים, חלק אחד – שהתחזק מאד מהסיפור, ובתוכן אני. חלק שני – שהביע מורת רוח עצומה מכך ששנתים המתנה זה לא כזה הרבה וכו’

ברצוני להעלות נקודה שמישהי כבר כתבה- אבל לחדד. אם חלילה שמעת על פצוע קשה בתאונה ח”ו, אז לא תתלונני על הראש הכואב שלך? למה אם יש אנשים שמחכים ברמת הרבה יותר משנתיים ומתפללים זה סותר את הכאב של מי שממתין שנתיים?

גם בקשר לתפילות שנענות לא בצורה שבה ביקשנו, כידוע החזו”א לא זכה לילדים, האם מישהי מאתנו חושבת שהוא חלילה לא התפלל על כך?

בקיצור יש 2 דברים שונים, כשכואב – בוכים! אם זוכים – כדאי “למנף” את הבכי לתפילה, בפורים או בכל זמן אחר. דבר שני, אין כאן “תחרות הכאב העצום ביותר”

התגובה שלי היא לא על הסיפור האחרון אלא דווקא על זה שלפניו (התפילה בפורים).

קראתי עכשיו חלק מהתגובות עליו ושמחתי לראות שאני לא היחידה שהפריע לה כל התיאורים בסיפור. אמנם גם אני חושבת שאין מקום להשוואה בכאב של אנשים, כל אחד והמכלול שלו.

ובכל זאת, בתור אחת שנשואה חמש שנים ועדיין בלי ילדים, אני כן יכולה להזדהות /להבין קושי של מישהי שנשואה שנתיים וחשה לחץ. אבל מכאן ועד התיאורים המוגזמים יש דרך ארוכה מאוד! לי אישית כאב מאוד לקרוא “שנתיים תמימות” וכל התיאור הנוטף על הרישום למעון וכו’

והאמת? לא מתאים בכלל לדעתי לכתוב ככה בסיפור לא משנה כמה שנים בעלת הסיפור מחכה. התיאור לדעתי מעורר הרבה כאב באנשים שמחכים.

זה נקודה למחשבה באופן כללי – תיאורים נוטפי “עסיסיות” על מסכנות וצרות עלולים מאוד לצער דווקא אנשים שחווים את זה בעצמם ולהדגיש להם את הכאב. דווקא בכתיבה על צרות וסבל חשוב לכתוב ביותר רגישות! זאת דעתי האישית:-)

תודה רבה בכל מקרה ויישר כח.

תגובה:

את צודקת, ואנחנו מתנצלות ממש על כך!

ומכאן הקריאה לכולן: אנחנו עושות מאמץ אדיר לנפות ולסנן כל מילה…
אבל עדיין – צריך הרבה הרבה סייעתא דשמיא
זאת במה משותפת המביאה לחיזוקים רבים-
בואו נוסיף כולנו תפילה קטנה להשי”ת,
שהיא אכן תזכה להיות כזאת.
לאה

קודם כל – תבורך נעמי ותבורכנה כל השמורות. הסיפורים מעודדים ומחזקים. תודה.

לגבי הנידון על ”שנתיים” או יותר או פחות – – –

כתוב בחומש דברים “חוליים רעים ונאמנים” ובגמ’ מפרשים – רעים בשליחותן, שמייסרים את הגוף, ונאמנים – למלא שבועתן. שכשבאים ייסורים על אדם משביעים אותם: שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני (מס’ עבודה זרה דף נה.)

אני חושבת שזה נכון גם לגבי הסגולות. אפשר לקחת סגולה שהרבה עשו ולומר – זו סגולה שבטוח עובדת. אבל זה לא תמיד נכון. כמו שבשידוכים אומרים שכל פגישה מקרבת – כי נגזר על האדם סך מסוים של צער, כך גם בעניני ישועות אחרות. אנחנו עושים את ההשתדלות (ותפילה, לדוג’, וסגולות – זה סוג של השתדלות) אבל מתי ואיך זה הקב”ה מחליט. ויש כאלה שנגזר עליהם שדווקא אחרי סגולה מסוימת או בזמן מסוים הם יוושעו.

יכול להיות, ואיננו יודעים חשבונות שמים, שנגזר על מישהו שבזמן מסוים יוושע, ולכן בדיוק באותו זמן הקב”ה מעיר את לבו ונותן לו כוונה או ידע על סגולה, שדרכה הוא צריך להוושע. ומי שעדיין לא הגיע זמנו, לא מצליח או לא יכול עדיין לקיים את אותה סגולה, או שהיא לא עוזרת.

ואני מאד מסכימה עם זה שהכל יחסי. ויכול להיות אחת ששנתיים הם בשבילה נצח. כי היא עברה באותן שנתיים דברים לא נעימים. ומישהי אחרת שחיכתה ארבע שנים, לדוג’, אבל היתה בטוחה שילדים יגיעו רק בדרך טבעית ולא בקרה אצל הרופאים באותן ארבע שנים (מקרה אמיתי). אין מה להשוות שנתיים של ביקורים וטיולים כמעט-יומיים למרפאות ולבדיקות ולבתי חולים, ולייעוץ רפואי אצל בוני עולם וכו’, למול ארבע שנים רגועות של אמונה, תפילה וסגולות.

שה’ ישלח ישועה לכולנו! ובעיקר – שתבוא הגאולה.

זה לא תגובה לסיפור האחרון אלא תגובה לתגובות של הסיפור של פורים.

כל אחת שמחכה לילדים עוברת את זה אחרת. ממש לא נהניתי לקרוא תגובות ששנתיים זה לא הרבה. למי שמחכה ומשתוקקת לילדים כל יום הוא קשה. כל חודש כשרואים שעדיין לא זה כואב וצורב, בפרט אם יש נשואים שהתחתנו אחרי ולהם כבר יש.

זה גם לשאת את הרחמים של כל המשפחה, זה לשבת סביב השולחן כשמדברים על האחינים, זה להרגיש במובן מסוים – לא שייכת.

אם חיכית או את מחכה יותר וזה בסדר לך ואת מרגישה קושי – אבל סביר- תודי לה’. אל תורידי את הקושי של מי שמחכה פחות. קשה לו באמת.

גם אני מחכה כבר 4+ לילדים… שמחה שמשהו מדבר על זה, זה נותן המון כח…

בתגובות לסיפור ממודיעין עילית ראיתי שיש עוד הרבה שמחכות וממתינות לילדים.

חשבתי אולי אפשר לעשות איזושהי קבוצה תומכת של כלל המצפות ולתת אחת לשניה כח. הלוואי ששמורה תרים את הכפפה ותתן מענה גם לזה

בתגובה לתגובה של הממתינה היקרה, שביקשה לפרסם את התגובה למי שתעיר על ה”שנתיים המתנה”-

רציתי לומר לך שפשוט התפעלתי ממך! כבר חשבת מראש על התגובות האפשריות וענית תשובה כ”כ נכונה.

גם אני חשבתי בדיוק כמוך, אבל לשמוע את זה ממישהי שבעצמה מתמודדת- לדעתי זה מראה כמה שאת מיוחדת. מאחלת לך שתזכי בקרוב ממש לישועה בעז”ה!

המכתב מירושלים

התפילות ודאי התקבלו, ובעזרת ה’ הישועה קרובה מתמיד. אבל עוד לפני זה- פורים עצמו היה אחר. גבוה יותר, מרומם יותר. קרוב, יותר מתמיד.

שלום לעורכות הסיפור היקרות!

אני פשוט מקנאה בכם…. איזה זכויות! לא רק על זיכוי הרבים, אתם פשוט מצליחות לצבור בדרך הרבה רגישות לזולת להתחשב בדעותיו בכבוד אפילו שהם שונות…

בקיצור, כל הכבוד! אתם עושות עבודה נהדרת… במיוחד אני נהנית כל שבוע מהסדר המחושב בו מופיעות התגובות… חכמה ורגישות רבה…..

שלום חברות יקרות

אולי זה קצת מאוחר, אבל רציתי להודות על התגובות הרבות ששלחתן אודות הצורך/לא צורך ובאיזה רמה -במחשב בבית.

יש לי מחשב עם סטיק, מסונן כמובן, והתגובות שלכן פשוט עוררו אותי לבחון לבדוק מחדש ולראות שאפשר גם יותר שמור, ולבצע… -בזכותכן

אלפי תודות! המילה שלך משמעותית חברה…:)