תפסתי טרמפ
לתגובות הקוראות
שלום לשמורה,
שמי דבורי, בוגרת סמינר עם רגל אחת בפנים, אם אפשר לקרוא ככה לשנה ג', ובוגרת הרבה מאד שיעורי השקפה שהשתבצו לנו במערכת המסלול כל שני וחמישי. השיעורים היו מחזקים ומכינים לקראת החיים בחוץ, אלו בעיות עלולות לצוץ, מה ואיך לבקש, איפה להתעקש, אבל בעיני זה היה קצת מוגזם – נו, כמה אפשר לדבר על אותו דבר? הדברים פשוטים, הזהירות נצרכת, שמענו, הבנו, למה צריך כל כך הרבה?
ככה חשבתי, כשלמדתי לשחות על יבש.
וככה המשכתי לחשוב כשיצאתי את כותלי הסמינר והתקבלתי בזרועות פתוחות וחמימות בצל קורותיה של קהילת שמורה.
חתמתי מנוי של קבע לקרוא כל שלישי את הסיפורים
ועם כל ההערכה הרבה שאני רוחשת לגיבורות השבועיות, עדיין ליוותה אותי התחושה של – נו, מה כל כך קשה לומר לבוס דברים ברורים? למה צריך להתפתל ולהתחבט לפני שעונים מייל מכבד ומסרב להצעה שאיננה מתאימה? מה הסיפור הגדול לא להשתתף בישיבה שאינה ענייני עבודה?
ואז קיבלתי הצעת עבודה מפתה שנחתה עלי מהרגע להרגע.
עמדה לרשותי חצי שעה להגיע למקום מסויים לצורך העבודה.
שלושים דקות לקפל את ההלם והשמחה בהצעה המפתיעה, יחד עם הרצינות והרושם הראשוני שאין הזדמנות שניה להציג אותו, לארגן את עצמי וגם תיק עם הציוד הדרוש, ולזרום עם התנועה בכבישים לכיוון הקצה השני שעל העיר, היעד המבוקש.
הבוס החדש בנדיבות רבה מציע לסלול את הדרך גם בפן הזה – אולי תרצי שאאסוף אותך על הדרך?
ואני מבטיחה לבדוק את האפשרויות שלי להגיע ולענות תשובה בהקדם.
הטלפון הונח על השולחן, והראש נטמן בין שתי ידיי.
מה אני עושה??
אני חייבת להיות בזמן, רושם ראשוני – כבר אמרנו, ויש לי חצי שעה להתארגן עם סיכויים אפסיים לנצח את השעון,
אבל להצטרף לנסיעה יחד עם הבוס? ועוד שזו תהיה אבן הפינה לעבודה החדשה…
הגם שהוא חרדי, אבל שהוא ייקח אותי טרמפ?
לא היה לי זמן להתלבט.
לא היה לי זמן להתקשר להתייעץ.
ידעתי שזו צריכה להיות החלטה של רגע.
וכל זה אחרי שכבר הבוס אולי הבין ממני שהוא יאסוף אותי—-
ופתאום הבנתי.
הבנתי את השיעורים,
את הסיפורים,
את הדיונים,
את הקושי,
כמה אומץ צריך כדי להתקשר למישהו שאתמול נתן לך עבודה ולומר לו, חד וחלק, שזה לא מתאים לי לנסוע איתו ברכב!
וזה לא שלא יכולתי למצוא תירוץ.
היה חשוב לי שהוא יבין שאני לא מעוניינת שהוא יאסוף אותי בעיקרון. כי זה לא מתאים לי.
נשמתי עמוק.
עצמתי עיניים.
נשאתי תפילה.
אזרתי אומץ,
והתקשרתי אליו.
אמרתי לו – תודה על ההצעה שתיקח אותי ברכב, אבל אני זה לא מתאים לי להצטרף לנסיעה כזאת. אני אעשה הכל כדי להגיע בזמן, יכול להיות שאני אאחר בכמה דקות.
הוא הגיב שזה בסדר וכמובן והוא מבין ובסדר גמור ואין שום בעיה.
ירדה לי אבן מהלב.
לא כי ידעתי שאני בסדר עם הבוס החדש שלי – אלא כי ידעתי שאני בסדר עם הבוס האמיתי.
זה ששלח לי את העבודה הזו, יחד עם הניסיון הזה.
ואותו בוס, אגב, דאג לי למעלה מדרך הטבע והגעתי למקום של הפגישה כמה דקות לפני הזמן, כנגד כל הסיכויים.
ואני תפסתי טרמפ על הסיפור הזה
ועוד הבנה חלחלה עמוק אל תודעתי –
ידיעת דרך האמת היא חשובה לאין ערוך, הבהירות בעניין היא בסיס ויסוד,
אבל בשביל להשריש את הדברים היטב עד לכדי מעשה – חייבים להיות מחוברים כל הזמן.
והכרת הטוב שמורה לי אליכן, שמורות יקרות, על הכח לבצע הלכה למעשה.
תגובות השמורות לסיפור
התחברתי מאד לסיפור שלך, יקרה. גם אני לא תמיד הבנתי את הדילמות את הרגשות הסוערים את השאלות והקשיים שקראתי כאן, בשמורה. לא תמיד ירדתי לסוף דעתה של המספרת אף שתמיד הערכתי, התחברתי והתרגשתי מכל אחת ואחת.
עד שגם אני הגעתי לעבודה חדשה, עם בוס עם כיפה שחורה וחולצה לבנה, ועם מינימום תקשורת ועובדות רובן משלנו, הגעתי למקום הנכון מבחינת הרבה מאד דברים.
עד שיום אחד, מכורח העבודה סיימנו מאוחר את העבודה ובטבעיות הבוס הסיע את העובדות הביתה, כי כבר מאוחר… (התברר לי שזה קורה לעיתים קרובות) פתאום התכווצה לי הבטן, וכשהוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ייקח אותי, לא אשקר-התחשק לי מאד לומר שכן! היה קר בחוץ והאוטובוס לבית שלי לא משתווה לטרמפ עד הבית.
אבל היה לי ברור שגם אם כולן נוסעות-אני יודעת שלא. מידיעה ובעיקר מסיפורים של שמורה ולמידת הלכות במקומות עבודה. אז פשוט אמרתי לו שאני מסתדרת ויש לי אוטובוס ממש עוד רגע בתחנה עד ממול הבית, אז תודה ולא צריך.
זה בוודאי בגלל שהייתי מוטענת מהסיפורים והתגובות שלכן. מוטענת בכל כך הרבה בכוח ורגש וחיבור אמיתי לשמורה ולנשותיה המיוחדות ולבורא עולם.
יישר כח! מאד מחזק!!
אגב, התשובה שאני קיבלתי לשאלות פחות חמורות, שאינן בגדר "סעודה של אחשוורוש" כמו האם להשתתף בימי גיבוש (מעורב אבל רגוע ויבש יחסית) וכו' היתה כמה סיכון יש למשרה שלי אם אסרב, המסקנה היתה: יש הרבה אי נעימות, תחושה שאת "עקשנית" אבל לא מסכן את מקום העבודה,
האם יפטרו אותי בגלל זה? לדוגמא אם אסרב לדרישות שעולות על שולחני חדשים לבקרים: *סירוב לנסוע עם הבוס ברכב או עם גבר אחר, *סירוב לנסיעה לימי גיבוש מעורבים, *לצאת מחדר ישיבות באמצע ישיבה שמתחילה לאבד כוון ורצינות, *לצאת קבועה בשלב שמביאים את האוכל והכיבוד ולחזור אחריו, כשהענייניות תחזור. *להסתיר את תאריך יום הולדתי…
לא חושבת שמנהלים מפטרים בגלל סיבות חברתיות מסוגים אלו, או יותר נכון, אני הרבה שנים "קשוחה" ועדיין לא פיטרו אותי… (כמובן שאם זו דרישה שאינה רק בגדר "עדיף שלא" אין זה שיקול)
ותמיד אני תוהה האם הסירוב מתקבל טוב יותר כאשר הוא נאמר ישירות בעדינות, עם כל האמת, או שעדיף למכור לוקשים ותירוצים (לא מתאים לי בתקופה הזו, יש לי בדיוק שיחה דחופה, יש לי עוד 5 דקות ישיבה אחרת אז בואו נסיים קצר ועוד, ב"ה ש"חלק מחכמתו ליראיו"… )
דעתכן?
ואוו! זה כל כך נכון, שעד שלא מתנסים זה נראה כל כך ברור. אבל אני מסכימה אתך ב 100 % שחייבית להיות מחוברים לשמורה ולהתחזק כל הזמן, כי הנהירות והבהירות היא הכרחית ממש!!!
דרך אגב כל הדברים האלו הם ממש לא רק על מקומות עבודה (לזו שאמרה שהיא מורה וכו,) זה חובה לכל אישה יראת ה' באשר היא לדעת לומר לא ולסרב למה שלא מתאים בעוצמה פנימית
אתן דוגמא:
דלת לידי באה עכשיו לגור שכנה נחמדה, התחתנה השבוע. ויוצא לנו להפגש כל הזמן ואפילו פטפטנו להנאתינו אישה חכמה וחמודה.
לאחר כמה פעמים שממש התחברנו, היא מוציאה לי סמארטפון "את חייבת לראות תמונות מהחתונה", וכמעט מראה לי. אני בטוחה שלא כולן מסוגלות לסרב בנחרצות, אבל פשוט אמרתי לה בכבוד ובנימוס, "אני לא מסתכלת ונוגעת בטלפון לא כשר" או משהו בסגנון הזה. והיא פשוט הבינה וכיבדה וזהו. (כמובן שאני משתדלת מאז לשמור מרחק כמה שאני יכולה)
ואני חושבת שזה ממש חובה לכל אחת, כי שכנה כזו שיודעת שהיא יכולה להראות לך דברים זה יכול להגיע לאני לא יודעת איפה. וכמובן גם בני משפחה אם יש כאלו שמחזיקים את הנבלה הזאת, אם עושים מיד התחלה את הסטופ אח"כ כבר אין ניסיון.
כנ"ל גם בעבודה כבר בפעם הראשונה שחברה הראתה לי משהו בטלפון הסברתי להם יפה אפילו שזה היה לי פרך, שאינני מסתכלת, ומאז יש לי שקט ואפילו לא נסיון כי הם מעצמם כבר לא ניגשות להראות לי דברים פשוט כיף והרבה יותר קל, מאשר לנסות להתחמק כל פעם מחדש.
תודה רבה לכן על החיזוק
תודה לשמורה! תמשיכו ככה לקדש שם שמים ברבים!!!
ובאמת למספרת, מה שעשית היה קידוש ה'!!!! זה באמת גבורה ואומץ אדיר בתוספת יראת שמים אמיתי!!!! לא פחות מאמונה שהעבודה נקבעה לי כבר משמים…
אמרת שהוא חרדי, וכשהוא מקבל ממך סירוב למשהו שקשור בענייני ההלכה, הוא מרגיש ויודע שזו עובדת שתעשה את המלאכה טוב!!! כי יודע שיש לך יראת שמים!!! ויראת שמים היא בעצם גוררת למוסר עבודה גבוה….. יראת שמים היא הבסיס לכל אורך חיינו כחרדים!!! – בין בין אדם לחברו ובין בין אדם למקום!!!
המשך הצלחות לכן!!!!
דבורי.
ריגשת אותי מאד! איזה חוזק יש לך איזו עוצמה פנימית.
למרות שתמיד הרגשת חזקה וצדיקה כי ידעת לצטט את כל שיעורי השקפה של המורות- הבדיקה היא בשעת הנסיון- זהו המבחן…….
ועמדת בו בגבורה, למרות שהיה חשוב לך למצוא חן בעיני מנהל החדש ולרצות אותו….. ועצם זה שאמרת לו ברור בלי תירוצים וסיבובים, את מונעת הרבה נסיונות מעצמך, כי הוא יודע שאת לא בכיוון לשתף איתו פעולה. את משהו אחר, מיוחד, נשמרת…..- אשריך!!!!
הסיפור כמו תמיד מקסים ומחזק!
קרתה לי סיטואציה דומה ממש לא מזמן- אבל לא עם בוס פוטנציאלי אלא עם בוס ותיק ודווקא חרדי…
הפעם הראשונה שהוא הציע לי טרמפ היתה לפני תקופה מסויימת, יום אחד בשלהי אחד הסגרים שהגעתי אחה"צ להשלים עבודה דחופה, וזה היה ממש "מעל ומעבר" מצידי, והוא הרגיש קצת לא נעים. הוא עיכב את הבן שלו במיוחד במשרד כדי שלא תהיה בעיה של ייחוד, וכשהתכוננתי לצאת, הציע לי הסעה. ברוך ה' ששם לי את המילים בפה ועניתי לו בשלילה. בטוחה שיותר הוא לא יציע…
סיפור חזק ואמיתי כל כך!!
בתור תלמידת שנה ג' גם כן… אני חייבת לציין שגם אם הבוסים הנכבדים לא מגיבים בהבנה, אנו צריכות לעשות מה שצריך!
גם אם מקבלים תגובה לא מרוצה שמלווה באף עקום, לא?!
גיבורה צעירה!!!!!!
מ"מרומי גילי" (אני יכולה להיות אמא שלך לפחות) אני מצדיעה לך !!!! לא בטוחה שהייתי עומדת בנסיון כזה. אשרייך שזכית, תמשיכי כך ותצליחי. מאחלת לך חתן צדיק בקרוב -מגיע לך.
***
וווווווואו!!!!!!! את אלופה~! יש לך אומץ ויראת שמים אמיתית!
***
מהממת אחת!!!
***
גדול!! וואווו, חזק אהבתי ובמיוחד את הכנות המתוקה!
***
כל הכבוד!!! את גיבורה אמיתית!!!
***
תודה רבה, מחזק מאוד! מעריכה אותך על האומץ והכנות.
***
וואאאאוווווווווו, סיפור טובבב, אגב, את גם יודעת לכתוב….
***
וואוו! כל הכבוד על האומץ!
הכי התרגשתי מזה שיכלת למצוא בכיף תירוץ אחר ואמרת את האמת בלי להתבייש. שאפו!
***
מיוחדד! כמה נחישות וגאווה יהודית צריך … וזה משהו שצריך שוב ושוב לחדד אצלינו!!!
***
אלופה שלנו!
כ"כ אהבתי את מה שציינת- להראות לבוס שזה לא מתאים לך בעיקרון! בלי התפלפלויות ובלי סיבוכים. מניסיון- זה הכי מוערך!!
בהצלחה רבה
***
התרגשתי לקרוא!! מיוחד ומחזק!
גם לי מציעים מידי פעם טרמפים שונים בעבודה ולמדתי לסרב עד שהם פסקו..
***
וואוו, תקשיבי אני ממש מעריצה שלך, לא רק בגלל המקרה הספציפי הזה, אלא יותר בגלל היישום למעשה של כך מה ששמעת בסמינר, להזכר בהכל בתוך הניסיון זה ממש קשה, ועמדת בזה בגבורה!
אשריך אחותי!
***
יפה מאד מאד. התפעלתי ממש.
***
מדהיםםםםםםםםםםם וואו כל הכבוד לך!!!
בעז"ה תצליחי הלאה בחיים!
***
וואו. אני עם דמעות בעיניים. גיבורה! אשרייך!
***
"הגם שהוא חרדי" אפשר דווקא לומר בגלל שהוא חרדי
***
הטיפ של חוי- כמה נכון! תודה על העבודה המסורה גם בערב פסח!!
***
ווואוו התרגשתי ממש!!!!!!! כל הכבוד! אני ממש מקנאה בכח שלך!!!!!
***
יישר כח גדול ועצום לשמורה!!! שבזכותה היה לכותבת הסיפור את הכח
***
פשוט מרגשש. אגב מדהים על החוק מרפי
תגובות לסיפורים קודמים
קראתי את הסיפור, ואת התגובות. נהניתי מאד.
אבל מה שתפס אותי וגרם לי ללחוץ על "תשובה", זו התגובה האחרונה: זו שכתבה שהיא התחילה להתאפר קצת פחות ממה שהיתה רגילה בעקבות סיפור.
אני חושבת שלכל הסיפורים יש השפעה, כמו אבן שנופלת לשלולית ויוצרת מעגלים, או כמו "אפקט הפרפר". אבל רוב הסיפורים מספרים ש – "פתאם נזכרתי בסיפור על השמורה ההיא ש… וככה עניתי לבוס כך וכך" וכדו'.
ופה – לא פתאום נזכרה. לא פתאום התגברה. פשוט, לקחה איתה צידה לדרך של החיים. וזה הרבה יותר קשה ומעורר הערצה, מאשר התעוררות חד פעמית! אשרייך, שמורה!
לקחתי זאת לתשומת ליבי: כשיש התחזקות, לקבל משהו קטן. אבל תמידי.
בקשר להתמודדות שלנו מול צוות מעורב ו/או בוס חילוני: אני לא מסכימה עם מי שאומר שהם מבינים את זה יותר ממה שאנחנו וכו'.
מההיכרות שלי (היכרות לא דלה, לצערי.) -, הם לא מבינים. משונה בעיניהם. לא ראיתי שהם מעריכים את העקרונות שלנו.. הם כ"כ רגילים לפריצות איומה, כך שהם לא מבינים מה הבעיה בשיחה נחמדה וכו'. (במיוחד אם הכיבוד כשר למהדרין, בדץ!!)
אני חושבת, שהדרך הנכונה והאמיתית היא להיות בטוחות בעקרונות שלנו. ובזכותנו לעמוד עליהם. ולא, אין לנו שום צורך שהם יעריכו את העקרונות שלנו.. ו.. כן. רוב האנשים ורוב הבוסים, לא חושבים שהם קנו אותנו, ומכירים בזכותו של העובד לסרב לחלק מהבקשות שלהם. רק תהיו בטוחות בזכותכן ותשתמשו בה. בביטחון!
בואו לא נצפה שהם יבינו, ולא ננסה להסביר להם למה וכמה זה לא נעים לנו. החושים שלהם לא יכולים לחוש את הרגישות שלנו.
כדאי שנשים לב שעולם התעסוקה היום מאד ליברלי, ומאפשר שונות. אנשים מעיזים לסרב / להביע דיעה. ולגיטימי מאד לא לאשר השתתפות באירועים שונים, מסיבות שונות ומשונות. אולי פשוט כדאי להשתמש בזכותי הדמוקרטית ולומר, לא יכולה, לא מתאים לי. בלי לנמק. אבל, הי, זה רק נשמע פשוט, האמת היא שזה בכלל לא קל…
בהצלחה לכולנו!
רציתי להגיב לתגובה הזו: "בשביל לשמור על הכבוד האישי שלנו אנחנו לא צריכות בכלל לבוא כ”חרדיות”, במקרה כזה כל אישה היתה מגנה על עצמה!"
לדעתי יש בטענה הזו מן האמת אך לא במאה אחוז. יש נשים רבות בעולם המערבי שהתרגלו לשתף כל דבר ברשתות החברתיות. תמונות, סרטונים, סיפורים אישיים ומה לא… הרבה מהן לא מרגישות שום בעיה עם השתתפות בסרטון של מקום העבודה וכדו'.
כך שספציפית בנושא הזה, לדעתי כן יש לנו רגישות מיוחדת כחרדיות. אם כי, כמובן, לא צריך להסתובב עם שלט "אני חרדית, הבו יחס אישי!" אלא לכבד את העומד ממול, בין אם מדובר בר"צ, בוס או הבחורה ממש"א, ולומר את ה"לא" שלך בצורה ברורה ונעימה.
(ואגב- אולי נתחיל את הטיפול בנושא הזה אצלנו פנימה, ונפסיק לשרשר תמונות וסרטונים לאין סוף וכל כך הרבה מידע אישי?)
משתפת אתכן בהרגשה ממגילת אסתר, זה לא עזב אותי עד עכשיו (הרגשה אישית, אין לזה מקור..)
נכון היהודים באו לסעודת אחשוורוש למרות שאסור? למרות שגדול הדור אסר זאת. זה לא היה בסדר מצידם!!! הם ידעו שמכניסים עצמם למקום של חברה גרועה ומלך גוי טמא!
הרעיון של אחשורוש וושתי להביא את ושתי בכתר מלכות (בחוסר צניעות), היה מתוכנן לכל פרטיו – בשביל להחטיא את בני ישראל! (מובא במפרשים). היה צריך נס גלוי בשביל לקטוע את התכנית הזאת. אבינו שבשמים שומר עלינו ועל טהרת עם ישראל יותר ממש שאנחנו שומרים על עצמנו והציל אותנו מהגזירה בנס גלוי!!! (קרן \ זנב כידוע) כמה ה' אוהב אותנו !!!
סתם הערה בקשה למה להגיד בעבודה – לפעמים להפטיר ב"אדישות" אה אני לא בקטע… (כשמבקשים תמונה) יכול לעזור יותר מאשר ניסוח מסביר ומפורט
בתגובה לדיון על חוסר הלגיטימיות בבקשה של הבוס, לקבל תמונות מהחתונה…
בתור מי שנמצאת כבר כמה שנים בשוק העבודה, אני מסתכלת על העובדות הצעירות והטריות, ורואה איך הן מסתכלות על כל דבר סביבן בעיניים של הלכה והשקפה (אשריהן!!! הלוואי עלי) אני רק רוצה לתת להן כח, וביטחון עצמי, שמותר להן לעמוד על שלהן גם מול אנשים שרחוקים מאד מהלכה.
הרבה מהאתגרים שהן נתקלות בהן (ומהסיפורים שעולים ב"אישי לשלישי") הם נשיים- אוניברסליים, וסירוב שלהם יתקבל בהבנה מלאה גם על ידי "בוס" שלא מבין כלום בעולמה של עובדת חרדית. לא צריך כ"כ לחשוש לבקש… ומה יחשבו עלי… ואם הבוס לא יאהב את זה…
במיוחד בכל הנוגע לדיסטנס בין גברים ונשים בעבודה מעורבת:
אם את לא רוצה לשבת אישה יחידה בחדר עם 4 גברים- זו דרישה נשית מובנת מאד!
אם את חוששת להישאר לבד בקומה עם המנקה הערבי- זה בסיסי!
אם לא מתאים לך לשתף את כולם בתמונה שלך מהחתונה- ברור שזה דבר אישי!
אם את לא רוצה לנסוע טרמפ עם בוס שאת בקושי מכירה- זה אלמנטרי! גם עובדת חילונית לא תמיד תסכים.
ומנגד:
אם עובד מדבר אל עובדת בצורה שלא מתאימה (לפי דעתה!) – זכותה למנוע בזה, אם על ידי הבהרה ישירה ואם בעקיפין בעזרת ה"בוס". שלא תרגיש מבוכה שמא לא יבינו, או יחשבו שהיא קיצונית. יש היום יותר מודעות לדברים האלה, (יש לכך גם חוקים), ולכן גם עובד שלא מבין דבר בהלכה, ייזהר ויישמר אם תעמדי על זכויותיך.
לנו בעבודה היה סיפור של עובד שלא כל כך ידע את הגבולות שלו, כמה בנות פנו ל"בוס", והעניין טופל.
תעמדי על הזכות שלך להרגיש נח ובטוח, בתור "אישה", המעביד שלך חייב לספק לך את זה.
תגובה למגיבה שסיפרה שלא הצטלמה לתמונה כי בעלה אסר עליה-
לא חושבת שאנחנו צריכות להתבייש בכך שאנחנו עושות בד"כ מה שהבעלים שלנו מורים לנו לעשות, אבל גם לא רואה טעם להציג את הדברים כך כשהם לא כך. יש לך שכל משלך ויראת שמים משלך ועל דעת עצמך החלטת לא להצטלם, למה את צריכה להתחבא מאחורי האיסור של בעלך? מרגיש לי לא נכון, אולי אני טועה
