הצצתי במראה מולי בפעם החמישית ויצאתי מהבית. לעבודה!

נופפתי בליבי לשלום ל"חופש הגדול של החיים" שמצאתי את עצמי שוהה בו כמה חודשים טובים מאז סיום הלימודים בסמינר, והנה – ברוך ה' שברוב רחמיו התקבלתי לעבודה מצויינת.

פסיעות מהססות הכניסו אותי למשרד. אחרי כמה משפטים של נעים להכיר וברוכה הבאה, ראיתי אותה. אישה חרדית, נעימת הליכות, טובת לב, שקיבלה את פני בסבר מחוייך והקלה עלי את הדרך בימים הראשונים.

איזה יופי! היתה לי הרגשה כל כך טובה, אחת משלנו, בוודאי תעזור לי להסתגל למקום החדש, בדגש על ההבדלים החדים בין החממה בה גדלתי כל השנים, לזירה השונה כל כך מכל המוכר המגן והעוטף שהייתי בו עד היום, ושהרבה גופי תורה לא מובנים בה מאיליהם…

אך התקווה המתוקה התנפצה לי בפנים, כשאמרתי לה שאני הולכת לבקש מהבוס חסימה לאינטרנט. "וואו, איך אני אוהבת את הרעננות הזאת…" היא אמרה לי בחיוך שצליל של זלזול נשזר בו, ובמילים אחרות היא שידרה לי – "את עוד צעירה וטרייה מהניילונים, עוד כמה שנים תדברי אחרת…"

רסיסי התקווה המנופצת דקרו לי בפנים. כל כך כאב לי.

אני בטוחה שיש המון נשים טובות ושמורות, בטח אם הן "שמורות", שהחוסן הפנימי בוער אצלן, וברורה להן הדרך הלכה למעשה,

אבל אנא, בבקשה ובתחינה, שימו לב אלינו, הצעירות, שבאות עם משב של מרץ להיזהר ולהישמר, אולי בפינות שנעשו אצלכן קצת מעוגלות או אולי העלו אבק אפרורי.

אל תעמעמו אותנו, תנו לנו כח!

ההתנהגות שלכן היא מודל לחיקוי עבורנו,

מעבר לפן האישי של כל אחת למעשיה, יש פה גם אחריות לבאות אחריכן,

ואם אנחנו בימים של ספירת העומר – זה ה"בן אדם לחברו" הכי חזק שיש.

אני לא אומרת שהקרקע צריכה להיות מוכנה עבורינו בצורה מושלמת, ואין פה פתח לתלות אשמה במישהו אחר, אבל הרבה תקוות תולות בכן ה"טריות מהניילונים"… יש לכן הרבה עוצמה לנסוך בנו, זו זכות וגם ערבות של עם ישראל.

אתן סוללות לנו את הדרך, ואתן הסוללה!