לתגובות הקוראות
לא היה לי קל כל בוקר לצאת לעבודה.
לא בגלל דרך מתישה ומעייפת, כי היא היתה די נוחה וקצרה. לא באשמת האנשים שעובדים איתי במשרד, הם דווקא טיפוסים נוחים ומתחשבים, אבל מבחינה מקצועית – המקום היה קטן עלי בכמה מידות. עסקתי בעבודה משעממת מאד, שגרמה לי לחפש בדחיפות מקום אחר.
ברוך ה' מצאתי עבודה בתחום ההתמחות שלי, ראיית חשבון. תודות לפורום המוצלח של רו"חרדית, הגעתי למידע ממישהי שעובדת בסניף שלהם. הבנתי ממנה שהם יודעים איך נראית חרדית מקרוב ויש התחשבות.
באחד הימים של ערב פסח נקראתי לחדר ההנהלה. שאלו אותי שם לגבי כמה מסעדות – לאיזה מהן יש כשרות מקובלת עלי, תוך כדי שאני עונה קלטתי שזה הולך להיות היעד של טקס הרמת כוסית הקרוב… אני מטבעי ביישנית מאד, בטוחה שנהייתי אדומה-צהובה-סגולה… לא חשבתי מעולם שיהיה לי את הכח לנהוג כך, אבל בזכותכן, ממש בזכותכן חברות יקרות, אמרתי שלא מתאים לי לצאת למסעדה. מול הפורום הרחב שישב שם, החלטתי שאין טעם להכביר בהסברים, כי ידעתי שזה לא יתקבל וחבל להיגרר לדיונים חסרי תוחלת.
מיד לאחר מכן הוזמנתי לשיחת הסבר עם המנהל, שהבין שלא היה לי נח לפרט במעמד ההוא הסברים ונימוקים. העמדתי לו את העיקרון שנמצא מאחורי הסירוב, ואמרתי לו שאין שום בעיה, וממש לא יפגע בי אם יצאו למסעדה ואני אשאר במשרד. אני מאד מכבדת את המחשבה והרצון להוקיר את העובדים, אבל ממש לא מתאים לי לצאת למסעדה, בשום אופן.
הוא אמנם הבין, אך לא וויתר, וניסה בכל כוחו למצוא פתרונות אמצע. בסוף הוחלט כי טקס הרמת כוסית וחלוקת השי יערכו במשרד ואני אשתתף גם, אחר כך יצאו השאר למסעדה, ואנחנו, אני ועוד עובדת חרדית, נזמין לעצמינו אוכל.
המנהל איכשהו הבין אותי, אך כל יוצאי המסעדה האחרים ממש לא. בימים הבאים קיבלנו תגובות במגוון סגנונות – היו את אלו שהפטירו בתמיהה "איזה מוזרות אתן" וגם זלזול של "מה הסיפור שלכן" ו"איזה סנוביות", היו גם – "לא חשבנו שאתם כמו הבנות מהסניף השני…"
נקודת השיא היתה הפתיחה החגיגת לטקס – "אנחנו כאן בגלל … ו… שלא יכולות לצאת למסעדה" וכל אחד בתורו דאג לשאול – "הזמנתן לכן אוכל?"
זה היה מבייש מאד ומביך, אבל כל כך שמחתי שהיו לי את הכוחות להגיב ולהתנהל בצורה שה' יהיה מרוצה ממני.
מעולם לא דרכתן, רובכן המוחלט לפחות, על שטיחי המשרד ההוא, אבל הייתן שם כולן איתי. תודה לכן, שמורות יקרות, על הכח והתמיכה!!
מקווה שעכשיו הם הבינו איך נראית חרדית מקרוב – מרחוק:)
**
ד"ש חם מהצפון ומהשבת הנבחרת שהוא זכה לארח בפרשת שמיני –
"לשמורה היקרה – חייבת לשתף שבזכות השבת הזאת התחזקתי!
עכשיו ממש כל הצוות פה חוגג יומהולדת לאחד מהצוות פה, וכמעט בטוח לי שאם לא הייתי נוסעת לשבת לא הייתי מסוגלת לעמוד עכשיו ולומר לבוס שלי שזה לא מתאים לי!!
אבל בזכות שנסעתי זה נתן לי המון כח!!
תודה ענקית!!!
להגיד שזה קל לא. אבל שעכשיו אני שומעת את הכל מהצד אני מבינה כמה זה לא מתאים שאני אלך להצטרף אליהם עכשיו.
תודה:)"
במסגרת המיילים הגיעו מספר תגובות של תמיהה, ורצון כן להבין:
האם לא עדיף היה לצאת למסעדה מאשר להיחשף לחיצי הלעג?
הבאנו כאן תמצית של הפניות, וצירפנו תגובה של 'דעת תורה'.
היו שורות שלא פורסמו. משפטים המדברים נגד תגובות מתלהמות או פרובוקטיביות באי השתתפות באירועים חברתיים מסוג זה.
לא פרסמנו, פשוט משום שהמקרה הנ"ל מתאר את בעלת הסיפור כמי שהגיבה בצורה מאד מכבדת ומעודנת, והעובדה שבסופו של דבר לעגו לה – לא תלויה באופן הבעת הסירוב שלה, ובודאי שאין כאן חלילה חילול ה'.
קידוש ד' אינו למצוא חן בעיני כל אחד שרואה אותנו אלא להראות שתורת ד' היא שעומדת מולינו כל הזמן ועל פיה אנו הולכים. גם אם זה לא מובן לכל אחד וגם אם על פניו זה נראה שיש זלזול או לגלוג.
סיפור מעניין שהשאיר אותי עם סימן שאלה. האם ישיבה במסעדה בהשתתפות כל הצוות היא אסורה הלכתית? כי אם כן, אז ודאי שאין מקום לשיקול דעת, והציות להלכה הוא מוחלט.
אם לא, אלא מדובר בדבר המסור ללב וב"רוח ההלכה", אז יכול להיות שהנזק במקרה כזה רב על התועלת. במסעדה הן היו נבלעות, אף אחד לא היה מתייחס אליהן אישית, וממילא- להרגשתי- יותר צנועות במובן המילולי ביותר של המילה צניעות. ההתייחסות המוגברת, משיכת תשומת הלב וההתעסקות סביב העניין, קצת סותרת את המטרה. לא?
***
אשמח להבין יותר מה בדיוק הבעיה במסעדה יותר מאשר במשרד? וסליחה אבל אולי אפילו יותר צנוע לשבת בצד בשקט במסעדה מאשר כל העסק הזה סביבכן במשרד?
****
כל הכבוד!! אני ממש מעריכה! הסיפור ממש מחזק. וכדי להתחזק יותר אני אשמח להבין יותר מה בדיוק הבעיה במסעדה יותר מאשר במשרד? וסליחה אבל אולי אפילו יותר צנוע לשבת בצד בשקט במסעדה מאשר כל העסק הזה סביבכן במשרד?
****
כתבת בסיפור שמולם החלטת שאין טעם להכביר בהסברים כי ידעת שזה לא יתקבל וכו'- אולי לי את יכולה כן לפרט ולהסביר יותר? או שזה רגישות הלב שרק מי שבדרגה יכול להבין? אני מקווה שאני לא נשמעת איזה חילוניה אבל אני פשוט עדיין צעירה ולא מודעת מספיק לנסיונות ורוצה להבין יותר. ממש תודה רבה!
****
האם לא היה נכון יותר להופיע באירוע, לעמוד בקצה עם עוד חברה או שתיים, ולפרוש אחרי כמה דקות? או פשוט לא להגיע לעבודה באותו יום? ויש עוד המון דרכים, אם רק רוצים, בלי להפוך את זה לשיחת היום במשרד.
****
אני תוהה ביני לבין עצמי בכנות מה עדיף על מה, האם לצאת למסעדה ולשבת בצד עם חברה בשקט ולא להתערב עם כולם עדיף מאשר להיות שונה, לא מכבדת, ונבדלת לא לטובה.תכלס העובדים החילוניים לא מבינים את הניואנסים האלו, אין פה קידוש ה', נוצר רק כעס כלפי החרדים שלא מכבדים ולא מעריכים, מבחינתם זה פגיעה.
****
אם אישה בוחרת לעבוד במקום כזה, היא צריכה לקחת בחשבון את כל הנתונים , אז שבי בשקט ובצד במסעדה, אל תמשכי לעבריך חיצי לעג וזלזול.
****
אני חושבת שיש פה עניין לא מכבד אותנו שאנחנו מושכות חיצי לעג, לא מדובר פה על חסימת אינטרנט למחשב שלך האישי, שזה לא עניין של אף אחד מה את עושה עם עצמך, מדובר פה על אירוע שכולם משתתפים ואת לא, את היחידה שנשארת במשרד וכולם מדברים.
העברתי לרב שליט"א את השאלות והשתדלתי והרי דבריו, דברי דעת תורה בעניין:
מקום העבודה אצלנו הוא אך ורק הדרך להביא הביתה פרנסה. מקום העבודה עבורינו הוא לא מקום בילוי, לא מקום הווי חברתי, ולא מקום יצירת קשרים אחרים.
היום התפתח סגנון חיים שמקומות העבודה מנסים לעורר בקרב העובדים תחושה שמקום העבודה הוא מעין 'בית'. אנחנו לא מקבלים את זה! לא בית ראשון, ולא בית שני.
הם רוצים את זה – ואנחנו מסרבים ועושים הכל בשביל שזה לא יהיה!
ישנם מקומות שרואים חשיבות כל כך גבוהה בגיבוש החברתי בין העובדים, כמעט בבחינת 'יהרג ובל יעבור' ואנחנו, מתננגדים לכך עקרונית!
לשאלה האם לא עדיף להצטרף בלי לעורר מהומות ורגשות של 'אנטי':
לו כל החרדיות היו מציבות קו אדום ביציאה משותפת לפעילויות בילוי, לא היה נוצרת אוירת הזלזול והרעש סביב הסירוב! הם צריכים להתרגל שאנחנו באות לעבודה בשביל לעבוד, לא בשביל קשרים חברתיים… ללא השמרניות הזאת נאבד את הכל! ברגע שכולנו נחליט שלא יוצאים לאירועים הנ"ל, חוסר ההשתתפות שלה תפסיק להיות יוצאת דופן ולמשוך תשומת לב.
מסופר על אב שהגיע למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל עם 2 כיפות ביד: האחת 'עם סרט' והשניה ללא. הוא שאל את מרן זצ"ל האם הוא רואה הבדל בין הכיפות, וכשהשיב לו תשובה שלילית, עמד וטען:
הנה! עבור ההבדל הבלתי מורגש הזה העיפו את בני מהחיידר!
מה בסך הכל עשה, חבש כיפה 'בלי סרט'.
השיב לא מרן הגראי"ל זצ"ל: אם אכן אין כל הבדל, אז מדוע שלא ילך הבן עם הכיפה עם הסרט…?
וכך סיים הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א:
אם אכן אין 'עסק' בהליכה למקומות הבילוי המעורבים הללו, אז מדוע הם עושים עסק מאי ההופעה?
ואם הם עושים 'עסק', אז כדאי שנבין שאכן יש כאן עניין מצידם להביא לגיבוש פסול…
להביא לשבירת חומות – שאותה אנחנו שואפים לשמר,
בכל מחיר!
תגובות השמורות לסיפור
מדהים איך לאורך כל הסיפורים השמורות מספרות שמה שנתן להן עוז וגאווה יהודית זה השמורה!
גם אני מרגישה שמה שפעם היה לי יותר קשה והייתי מתביישת לומר, היום יש לי כזה אומץ לומר בגאווה שזה לא מתאים, או שיש לי חסימה ומשהו לא עובד לי בגלל זה, ולא מרגישה שזו מגבלה! להפך! ובלי שעבדתי על זה קשה, רק פתחתי לב לכל מסרי השמורה היקרים מפז, וזה קרה די מעצמו…
שד' ישלם לכן כגמולכן הטוב! ההשפעה האדירה של השמורה היא מדהימה! היא, באיזה מקום, "מנטרלת" נסיונות שלא צריכים להיות לנו בתור בנות/אמהות בישראל… (יש לנו מספיק זירות להתמודד עם נסיונות…) יישר כח!
שלום לשמורה היקרה ששיתפה בסיפור הזה, אני חייבת להגיד לה שהיא: מדהימה מדהימה מדהימה!!! ואני רוצה את הטלפון לקבל ממנה ברכה 🙂 עליה ושכמותה העולם עומד.
אולי הן הובכו בצורה לא רגילה ע"י עובדי המשרד אבל אני רק מתארת מה הלך בשמיים באותה שעה, נראה לי שכל פמליה של מעלה עמדו והריעו שם, חבל רק שאי אפשר לראות את זה בעיני בשר.
אין לי מה להגיד, זה פשוט מרגש בצורה לא רגילה ואם אפשר תשאלו אם אפשר להעביר להן שמות להתפלל עליהם. תודה רבה!!
מחזקת את ידייך!! אישית אני בטוחה שלא הייתי יוצאת למסעדה.. אבל לא בטוחה שהיה לי את האומץ להסביר, אולי הייתי מתחמקת איכשהו ואולי לא מרגישה טוב באותו יום.. אבל הכי קשה להתמודד עם המשפטים והמבטים והפומביות של כל העסק, מה שהופך את זה לממש מביך. אז שוב כל הכבוד לך! המשיכי להיות חזקה!
לשמורה ולמתנדבות- כל סיפור כזה מחזק! גם אם לא נתקלתי באותה התמודדות ממש, הסיפורים נשמרים באיזשהו מקום במוח ומצטברים לכוח אמיתי בשעת נסיון! אז תודה לכן על כל העבודה והמסירות!!
מרגש ומחזקת מאוד!
רציתי לעורר תשומת לב נוספת. נושא החומרות הוא עצום ורב בפרט שלא אחת יש את הרב שלה. היום בדיוק הסברתי לבן שלי בן ה9 קשה לנו להבין את השני לכל אחד נראה שהעולם חייב לנהוג כמנהגו אבל זה חלק מעבודת החיים ובפרט… כשמדובר שמשהו שמחמיר יותר.
לא פעם יצא לי לזכות ולהיות במקום של "לי זה לא מתאים" כמו שכולן יודעות: קל זה לא… תגובות של אלו שאינם דתיים הגיע, כצפוי… חלק הוסבר חלק נכנס למקום של מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע. כאב לי הריחוק שלהם, אבל שמחתי על חלקי.
אבל מה ששרף לי, שרף לי מאוד זה תגובות של אחיות שלנו עצמינו שאולי התירו להן אבל לזלזל לא התירו… מעדיפה לא להרחיב אבל מי שנמצאת בסיטואציה שכזו ולא משנה באיזה צד מבינה וודאי.. אולי יעשו משהו המילים שלי ולו משפט אחד יחסך והיה זה שכרי.
חברה יקרה, אני מעריכה אותך מאד. בדיוק היום חברה שיתפה אותי בהתלבטות דומה מאד, היא כתבה משפט מדהים בעיני — אותה תורה שאסרה עלי לאכול שרצים אסרה עלי השתתפות באירוע מעורב עוד לפני השיקול ה"נורא משמעותי" של "לכבד" (ומי יידע עד איפה הגבול של אותו כבוד…) כמו שלא אטעם מכיבוד בכשרות שאינני רגילה בה, כך לא ארוץ להשתתף בארוע שכשרותו מפוקפקת..
עכשיו סתם שאלה נוספת – להשתתף בטקס של הענקת השי – זה לכתחילה? סומכת עליך שגם בטקס זה השתתפת רק לאחר שאלת רב המוסמך עליך ונתינת הפרטים הרלוונטיים…..
תגובה:
בעבר קיבלנו הנחיות מהגאון רבי ישראל גנס, שכל התאספות שגולשת מענייני עבודה יש להימנע מלהשתתף בה. במידה והעובדת מרגישה שהמשרה שלה בסכנה – תעשה שאלה פרטנית.
החלק הפורמלי של הענקת פרס לעובדים מצטיינים זה לא בהגדרת של גלישה מענייני עבודה – היא אחרת מהחלק השני שהוא האכילה המשותפת.
עובדת היכולה להתחמק מאירועים אלו – תבוא עליה ברכה
במידה ולא, והיא יושבת באופן צנוע ושקט ולא לוקחת חלק פעיל – יש להתיר.
איזה מרגש… סתם נותן כח לכל עשיה שהיא ובפרט של השפעה על אחרים, לדעת את הכח גם אם לא תמיד נראה מיידי.
***
אני איתך בכל מילה גם אני, כשנכנסתי למקום עבודה חילוני, ידעתי איך להתנהל (והיה לי האומץ להתנהל!) בצורה נכונה – רק בזכות השמורה! תזכו למצוות כל אחת שכאן וכל אחת שמשתפת!
***
זה צימרר אותי "מעולם לא דרכתן, רובכן המוחלט לפחות, על שטיחי המשרד ההוא, אבל הייתן שם כולן איתי. תודה לכן, שמורות יקרות, על הכח והתמיכה!!" נותן כח לשמוע, ולקרוא כל פעם את הסיפור, דלק לכל השבוע. מחכה ליום שלישי. —
***
וואו. אני חייבת לומר לך שאני ממש מעריכה אותך. זה עמידה מול אנשים בגאווה של בת ישראל. אני ממש מקווה שניצלת את בושת הפנים כדי לבקש כמה בקשות… אולי זה עדיין תופס:) ממש התפעלתי! קידשת שם שמיים! זה מה שנקרא "לחיות על קידוש ה'".
***
מרגש ביותר! כמה כוח יש לנו כקבוצה, אשרינו! ותודה לכל אחת ואחת בצוות השמורה, יש לכן כ"כ הרבה זכויות!
***
וואו, כל הכבוד! כאחת שעובדת במקום חרדי למהדרין, מעריכה מאוד את אלו שעומדות באופן יומיומי מול האתגרים שמקומות מעורבים מציבים בפניהם, נותן לי כח לעמוד בניסיונות הקטנים שקיימים, כן, גם במקום עבודה כמו שלי…
***
וואו!! את חזקה!! איזה מרגש! לענות ככה בביטחון ולהיות בעצמך בטוחה בזה- 'כל הכבוד'-קטן עליך!! ושתדעו שהסיפורים כאן נותנים כוחות לסיטואציות אחרות לגמרי! אבל שדורשות המון אומץ וכח… ואם נותרו לריבונו של עולם עוד כאלו בנות-אז כל אחת מסוגלת להכל!!!! הצלחות תמיד!!!
***
מדהים, את תראי שהם עוד יעריכו.. אם את לא טיפוס 'סנוב' הם יקלטו מהר מאוד שזה עניין עקרוני בלבד..
***
כל הכבוד לך!!! ברגע ראשון זה נראה לי תמוה, אבל אחרי שחשבתי שוב, עשית מעשה נכון ! יהר' שתראי שכרך בזה ובבא.
***
כל הכבוד!!!
***
כל הכבוד. גאה בך. אני כולי צמרמורת מזה שהיתי במצבים האלו וכ"כ מזדהה איתך. כמה אומץ צריך כדי לצאת מזה בכבוד. אשריך
***
"אל תביאנו לא לידי נסיון…" מעריכה מאוד!!!! הלוואי והסיפור שלך יתן גם לי כח, לכל נסיון לא יבוא
***
איזו גיבורה!!!!!!! כל הכבוד!!:)
***
אשרייך אחות יקרה, איזה נחת רוח את עושה לבורא עולם!!
***
איזה מתוקה! כל הכבוד!
***
תגובות לסיפורים קודמים
"אז נדברו יראי השם". זה הפסוק שהכי קופץ למול עיני כשאני קוראת את התגובות המיוחדות.
בורא עולם, ראה את ילדיך! ראה את הציבור החרדי האמיתי שלך כאן בארץ ישראל, אלו הן נשות האברכים, האמהות של הדור הצעיר! עם כל הבלבול העצום שקיים בחוץ, עם הטלטלה העצומה שהבאת עלינו עם הקורונה- הן ממשיכות להחזיק חזק בחבל שמתחת, מחזיקות, מחזיקות ולא מרפות.
הנוכל לתאר את נחת הרוח שאנחנו נותנות לקב"ה??? מי יתן וההזכויות של "שמורה" יעמדו לנו ויקרבו את ביאת משיח צדקינו. אין מילים להודות
אני רוצה להגיב על התגובות שנשים כתבו על הסיפור של דרך חיים. נשים כתבו שהסיפור לא קשור לשמורה, או שקצת הגזימו כי יש מקרים שהותר להשתמש לצרכי עבודה. רציתי לענות לנשים האלו:
- השמורה אמנם קמה לעזור לנו לשמור על עצמנו בעבודה בסביבה לא כל כך שמורה. אבל, אין לי ספק, שאם היינו עובדות במקום עבודה סטרילי לחלוטין, הרבה נסיונות לא היו עומדים אצלינו בכלל. ומה אני מתכוונת?
במשפחתי, אני היחידה שלא עובדת הוראה. ויותר מזה, כל הגננות והמורות במשפחה עובדות במוסדות סופר חרדיים. הן ממש שמורות שמורות. ואני רואה, שהרבה נסיונות שיש לי, אצלם זה בכלל לא בנידון. וכן, גם כאלו דברים. בשבילם לגעת במכשיר לא כשר – זה לקבל כוויה ממשית ביד! הן ממש מרגישות את זה. כשהיינו במפגש משפחתי ומשהו ניגש לבקש שנצלם אותם במכשיר לא כשר, אני בטבעיות הסכמתי. והייתי היחידה!!!
אז כן, גם הניסיונות שלנו מעבר לעבודה, מושפעים מהעבודה שלנו. וחוץ מזה, גם אם הסיבה שעליה קמה השמורה היתה לעזור לנו להישמר בעבודה, מותר לנו לזכור שאנחנו רוצות להישמר גם מחוץ לעבודה! וכל סיפור כזה, הוא עוד קילו כח או יותר לעמוד בנסיונות השונים שיגיעו!!!
- אלו שטוענות שלא צריך להגזים, כי יש מקרים שהותרו לשימוש לצרכי עבודה הזכירו לי דרשה ששמעתי פעם מאחד הרבנים. הוא סיפר שיש לו ידיד שהוא ממש מרחם עליו. כל החיים הוא בעבודה! גם באירוסין של הבת שלו, או בברית של הבן. ואיך הוא יודע? כי יש לו מכשיר שהרב התיר לו לצורך עבודה. והוא תמיד מתקשר מהמכשיר הזה……
אז נכון, יש מקרים שהותרו לצרכי עבודה. אבל להצטלם בטיול זה צרכי עבודה? שנזכה להמשיך לשמור ולשמר!! מעריכה את כולכן!
קראתי את הסיפור "דרך חיים" וגם את התגובות עליו. לא הבנתי את אלו שלא הבינו מה הקשר של הסיפור הזה לשמורה.
ברור שישנו קשר הדוק, אמנם לא היה מדובר בהתמודדות של אישה בעבודה, אך היתה התמודדות של אישה עם כלי אסור או רצוי שלא, מחוץ עבודה, ומכיון שבשמורה ישנה התיחסות רבה לנושא, הסיפור קשור גם קשור.
ולאלה שלא הבינו מה הקשר לילדים שלא היו בכלל ב"תמונה", תרתי משמע, רציתי להדגיש נקודה חשובה שחשוב לעורר עליה בכל תמיד, וגם בנושא העבודה, כל התמודדות של הורה בנושא מסוים מסייעת לילדים להתמודדות באותו ענין. לדוגמא, אני מקפידה לא להיגרר אחרי נושאים בפאות שמוגדרים כאסורים, אבל נפרצים בהחלט…. מלבד זאת שאני רוצה להיות ברמה רוחנית גבוהה יש לי גם עניין לתת כח לבנותיי ללכת בצורה צנועה בהמשך, כשהבחירה תהיה בידן. אמנם אני יודעת כי ממש לא בטוח שהן תלכנה כך, אבל אני מרגישה בהרגשה חזקה מאוד שזה יתן להן כח גם בתחומים אחרים בצניעות או בכל ענין רוחני אחר.
כך גם לענייננו, אמא שנמנעת משימוש במכשיר מסוים גם אם זה רק בגלל מראית עין, (ובהלכה ישנה התייחסות רבה ל'מראית עין') עדיין היא נתנה כח לילדיה להתמודד בנושא המכשירים הפסולים גם אם הם לא ראו ושמעו, (ולדעתי כדאי שההורים כן ישתפו את הילדים באנקדוטה הזו, כך ידעו הם שגם להוריהם ישנם נסיונות, זה מחשל אותם ונותן להם להבין שההורים אינם מלאכים).
אפשר גם להקיש מכך לנושא העבודה במקומות מעורבים וכל הנסיונות הכרוכים בכך, בכל פעם שאת עומדת בנסיון הקדישי דקת מחשבה וכווני שזה יהיה לזכות ילדייך אם הם יעמדו בנסיונות דומים.
בהערכה עצומה לכל מתמודדת באשר היא!
אני רוצה לחזק את ידכן ולבקש מכם שלא להפסיק לפרסם סיפורים מהזן הזה, סיפורים על נסיונות לכאורה קטנים . אבל באמת שבדברים האלו זה כ"כ משמעותי וכ"כ יכול ח"ו לקרר אותנו.
ההיבדלות הזאת וההרחקה מכל הטכנולוגיה היא זאת שתשמור עלינו ועל ילדינו. לדעת שאצלינו זה מחוץ לתחום (כמובן לא מדברת על אלו שקיבלו היתר) ואם צריך אז צריך אבל להשאיר את זה רק לצורך טכני ולא לפתוח פתח לדברים שהם לא לצורך . וזה לא קל, במיוחד שלפעמים זה מגיע מבפנים מבני משפחה וכדו' רק להצטלם ורק זה ורק זה… אבל זה שווה.
דווקא העמידה במקומות הקטנים האלו, ו"הקיצוניות" וכמו שהכותבת כתבה שהיא אמרה לעצמה שהיא הרגישה פאנטית, דווקא שמה זה מה שבעז"ה ישמור עלינו ועל הטהרה שלנו ושל ילדינו!! ולדעתי מה שיכול לעזור זה לפעמים לעמוד שניה אחת מהצד ולהסתכל במשקפיים חיצוניות על הענין לדוג' בסיפור פה לחשוב על זוג בני תורה שמצטלמים עם מכשיר, תכלס זה לא נראה ולא מרגיש בסדר בכלל…
רציתי להגיב לזו שהתלוננה על הביטוי "מוקצה מחמת מיאוס" למכשיר לא כשר – כיוון שיש היתרים לצרכים מסוימים.
בעיני זו דווקא היתה הגדרה מדויקת: שימי לב, שגם מוקצה מחמת מיאוס בשבת מותר בטלטול במקרים מסוימים – אז מה? לכן זה הופך אותו ללא מאוס? גם אם יש צורך להחזיק מכשיר לא כשר בהיתר – זה עדיין לא הופך אותו לדבר שמלכתחילה. ולא יהיה רע בכלל אם נרגיש כלפיו קצת תחושה של מיאוס…
זה בדיוק מה שהסיפור בא להדגיש, והביטוי הזה רק חידד את המסר.
בתגובה לזו שכתבה על האישה האידיאלית- מסכימה עם כל מילה! יישר כוח שהיית לי לפה!!!
רציתי להדגיש- שיש עניין מאוד גדול, בלהיות "חסיד אבלו בליבו וצהלתו על פניו" גם אם לא נוח ולא נעים וגם כשמפורקים מבפנים, מאוד חשוב לשמור על השפיות לפחות כלפי חוץ! אני מעדיפה לפעמים ללכת לעבודה גם במצבים של קושי, כי שם אני חייבת להיות נחמדה לכולם, וזה עוזר!
החוכמה היא להתחבר לפנימיות שלנו, להיות אותנטיות ולא להגיע למצב שאנחנו מתפרקות בגלל הרצון להיות יותר מוצלחת מכולן. חיים את ההווה ואת הבחירות שלנו, ולא את מה שנוכל להיות (או ברוב המקרים, את מה שנדמה לנו שנוכל להיות) ובכל פעם שרוצים להיות "יותר מ.." או "הכי… בעולם"- לזכור שזה יביא לנו רק עוגמת נפש ותיסכול…
עוד נקודה חשובה- יש נשים שכדי להרשים ולהיראות מושלמות, יעשו הכל! כולל דברים שיפרקו וירסקו אותן מבפנים בסופו של דבר. (כולנו ככה לפעמים, אבל יש כאלה שאלה החיים שלהן) ולנו שרואות רק את החיצוניות, יוצאות העיניים! קשה לנו לפרגן… וזה חבל… כי כל הסיפוק של האישה הזו בחיים, מגיע מהמשוב, מהמחמאות, מהמילים "וואו, מדהים". "איזו מושלמת שאת" "איך את תמיד מצליחה להלביש אותם סט?" פעם הבאה כשרואים את המושלמת של השכונה… כדאי לחשוב על זה…
לגבי המכשיר המסונן והמוגן, שיש עליו הכשר פיקוח ובקרה. לפני כמה שנים כשהתירו לי לקנות את המכשיר, אחרי שהיה לי מאוד קשה ומסורבל להתנהל בעבודה, (הייתי צריכה להתנייד בתחבורה ציבורית ממקום למקום לכ6 או יותר כתובות במהלך היום, שלפעמים היו משתנות במהלך היום בהתאמה למצב, וגם להיות זמינה למייל של הבוסית), התירו לי את השימוש על תנאי שלא אעשה בו שימוש ליד הילדים ולא ברשות הרבים, בגלל מראית עין. לכן למרות שלקח לי זמן כל פעם להכנס לחדר צדדי כדי לבדוק לאיזה כיוון וקו אוטובוס אני צריכה להמשיך, או מראש לערוך תכנון מסלול יומי לפני שיוצאים מהבית, אז זה מה שעשיתי בהתחלה,
לצערי אחרי תקופת הרגל ממש קצרה, לא עמדתי בזה, והייתי בודקת את היעד הבא בתחנה או באוטובוס… – הזמן שמתבזבז מכתובת לכתובת הוא על חשבוני ולא ע"ח המעסיק… כמו כן, השימוש במכשיר גלש לצערי גם לשעות המועטות שהייתי בבית עם הילדים.
בזכותכם למדתי לעשות לזה סטופ וב"ה שהיום השימוש חזר להיות עם גבולות.חזרתי לחיי המשפחה והשפיות ב"ה. וגם שאבתי מרוח דבריכן את הכוח למצוא סיפוק בתוך הבית ולהאמין שלא ההשתדלות המוגזמת בעבודה תביא את תחושת הסיפוק והברכה בממון, כשהיא על חשבון הבעל והילדים, וב"ה שאני מצליחה לסרב לפעמים להצעות עבודה או לתוספת שעות, למרות שלפעמים יש תקופות שאין לי עבודה בכלל וכשזה מגיע קשה לסרב לקבל עבודה עם תפקיד שאני נהנית לבצע ויש בו כבוד מקצועי מדומה עם שכר גשמי מתגמל. תזכו למצוות.
שלום רב אני בדרך כלל לא מגיבה אבל עכשיו מרגישה חייבת להגיב לתגובות. האמת כשקראתי את הסיפור בשבוע שעבר חשבתי לעצמי ”יפה”, אבל לא התרגשתי עד עמקי נשמתי כי ברור לי שאין בכלל מצב להוציא את הטאבלט שלי ליד הילדים, וברור ברור ברור שלא לצלם אותם!
הילדים שלי מתביישים שיש לי כזה מכשיר, והבן שלי בן 9 בכה כשסיפרתי להם שאני ממש חייבת מכשיר, ושזה לא ”טריפון”, כמו שהם קוראים לזה, אלא רק מחשב קטן, ושהרב אישר לנו ושיש לזה הכשר…הם נחרדים מהאפשרות שיהיה להם את הזוועה הזו בבית. והאמת….גם אני:(
מאד כאב לי לקרוא תגובות מחלישות. כי אם האם הזו הצליחה לעשות מה שנכון וראוי, עוד לבקר אותה? היה לי קשה לקרוא… מחזקת אותך, שמורה יקרה, שהשם יתברך יעזור שתזכי לעשות לו רק נחת! ולעבוד אותו באהבה וביראה פנימית! מתוך שמחה! ושיהיו לך ילדים צדיקים ושמורים-כמוך!
לא יודעת איך לא ראיתי תמייל הזה, משומה הוא הגיע לספאם, לא לדבר על זה שפיספסתי את הקובץ בפסח:((( אבל רוצה לומר לכותבת שהיא ריגשה אותי ברמות מדהימות, פרטה לפרוטות את נימי ההמתנה הכואבים, את ההרגשות את התסכול, את הכאב לראות איך הכל מסביב נוסע, ואני עוצרת, את הכאב בעיניים של המשפחה מעיק שבעתיים מהכאב הפרטי שלי. תודה רבה לך, תזכי בקרוב. ריגשת אותי מאוד
מתוקה מדבש!!!!!!!! וצודקת במליון אחוזים!!!! זה כמו שבמעמקי הסגר בשנה החולפת – רצו אצלינו במשפחה המורחבת להפגש בזום, נו מה הבעיה ?? והסבא והסבתא שלא ראו נכדים וילדים כבר הרבה זמן- מה יהא עליהם? ! אבל ב"ה שאמרנו- לא והיינו היחידים (עם מחשב בבית- לצורך עבודה) שלא היינו שותפים. ומשעשע כ"כ היה לראות אח"כ את ההקלטה של המפגש בזום- איך כולם נראים היו קצת מעוותים ולא כ"כ … ואיך עד שכל אחד התחבר ונשמע ו– זמן הזום כבר אזל….!!! נמשיך להחזיק חזק ולחזק זו את זו.
תגובות לסיפור "אתן הסוללה "
אני מגיעה ממקום שונה ורק עכשיו קלטתי שאני צריכה להודות ולא להפסיק להודות, עברתי עבודה, ואם בקודמת היה לי חסימה מהודרת, בעבודה שאני עובדת כרגע יש כמה אופציות, קבלת את פני ובכל כך הרבה חוכמה ורגישות אמרת לי – יש לי את הטלפון של האיש מחשבים, אחרי כמה דקות המחשב כבר היה חסום
תגובה לתגובה – <<כך גם בסעודת אחשוורוש, זה שה' הציל אותנו מעיד על חולשתנו. זו לא חוכמה להינצל מסכנה רוחנית ע"י נס. אז ברור שאי אפשר לדון את היהודים שהיו אז בשושן, כי לא היינו שם, אבל את הניסיונות מעין אלו שמזדמנים אלינו היום, צריך לקבל ולהתמודד בכל הכוח ולא לחשוב על ניסים כעל אופציה רלוונטית… >> זו אני שכתבתי על סעודת אחשוורוש, את כ"כ צודקת במה שאת אומרת , מסכימה איתך 1000% אפשר להוסיף ולומר שזה מחייב עוד יותר! כי הנה, אם הקב"ה השאיר אותנו בנסיון הספציפי הזה, סימן שהוא סומך עלינו ונותן לנו את הכוח להתמודד בו!
תודה לכן על ההתחזקות השבועית.
רוצה לספר את סיפורי הקטנציק: אני מכורה למסטיק. מכורה. כשאת נמצאת 7 שעות בעבודה, ולא נוטלת ידיים, מחשש שמא תגזלי מהבוס 4 דקות של ברכת המזון (אין לי אפשרות לקחת הפסקה לאוכל. בהפסקה אני מתפללת..) התחליפים לא משהו קצת עוגיות, פלחי תפוחים. בקיצור, רעבה. והמסטיקים די מכסים לי את היום (בלי בלונים ושטויות, כן? רק לעיסה רגועה ושקטה. יודעת שיש על המסטיק עוררין, אבל עדיין…)
אתמול נגמרו לי המסטיקים. לא יכלתי לצאת לקנות והייתי רעבה עד כלות. אחד העובדים לקח פתאום מסיכה, ואמר שהוא יורד לקנות ארוחת צהרים רציתי לזרוק לו 10 ש"ח ולהגיד לו שיקנה לי בבקשה מסטיקים, אבל רק של מגדים, ושיבדוק אם כתוב שם הכשר זה וזה. נזכרתי בכל הסיפורים שלכן כאן ונשארתי רעבה ובלי מסטיק.
ועם הרבה הרבה תודה לה' שהצלחתי להתגבר ולא לבקש טובה צדדית מגבר זר יישר כח לכן ותמשיכו לעשות חיל!!!
תגובה:
אין ספק שגם הבוס מעדיף שתאכלי לשובע נפשך, גם במחיר 'ברכת המזון'!
והאמת, גם אם הוא לא מעדיף… חובתך לדאוג לבריאות שלך, חבל שתהרסי את גופך על מזבח העבודה:)
איזה מרגש!!!!! חיזקת אותי מאוד מאוד מאוד!! זה נוגע לכל כך הרבה דברים בעידן שלנו. ותודה על המדור החכם והמרתק הזה…
***
תגובה לתגובה "האישה האידיאלית". אהבתי את התגובה!!!! אמיתי כנה ומחזק אני חושבת שמשקף את ההרגשה של נשים ואימהות רבות. אין לי הרבה זמן לכתוב אבל כל מילה נוספת מיותרת, מי שפספסה מומלץ לקרוא (פורסם ביום שלישי ט' אייר) תודה לך על השיתוף!
***
מדהים! אילו ילדים וילדות יש לו לקב"ה!!!! ככה בינינו… בדור שלנו…. ענקית הרוח!!!! בשורות טובות!!!!!
***
נהנתי מאד מהתגובה "האישה האידיאלית" , כל מילה נכונה!!
