כל שנה, כל עוד אני בחורה, הר מרון הוא חלק בלתי נפרד מל"ג בעומר אצלי. התפילות, ההתלהבות, הקדושה, השמחה, האיחוד בין גווני הקשת, היום המסוגל והמרומם, להט האש ושמן הששון – את כל אלו אני לא מפספסת בלילה של י"ח באייר.

השנה, הקב"ה זימן לי תפקיד אחר, ומצאתי את עצמי יושבת על כסא מלווים ליד מיטת בית חולים באיכילוב. אני במשמרת ליד בחורה חולה במחלה ל"ע, שהרופאים כבר הרימו ידיים… ה"י. כבר לא מטפלים בה…

בשעות הלילה הייתי צריכה לשמור על ערנות ולראות כל הזמן מה קורה איתה. לפתע נחתה המהלומה וידיעות קשות מהצפון מתחילות להגיע… אסון בלתי נתפס, הלב קרוע ומורתח…

ידעתי שעד הבוקר, כשתתעורר הבחורה היקרה שאני לידה, אצטרך להיות עם חיוך קורן ומאיר ועם מצב רוח אופטימי ושמח, מה שלא נראה בכלל הגיוני עם הבשורות הקשות האלו…

קרני השמש כבר מלטפות מבעד לחלון ולשמחתי הבחורה עדיין ישנה. כשראיתי שיש לי קצת זמן פנוי, התישבתי ליד האישה במיטה הסמוכה. התענייתי בה ובשלומה, וגלגלנו שיחה קלה. מתברר שהיא אישה בת 86, ניצולת שואה, ואינה שומרת תורה ומצוות.

אחרי לילה כזה הייתי הפוכה לגמרי, אך השתדלתי להיות מאד רכה ונעימה כלפיה. זה כנראה גרם לה, אחרי כעשרים דקות של שיחה נחמדה, לפנות ולומר לי:

אני רוצה לשאול אותך שאלה שאף אחד לא ענה לי עליה תשובה!

גייסתי את שאריות הכוחות שנותרו בי והקשבתי חזק.

"אני ניצולת שואה, הייתי שם. המשפחה שלי נהרגה באושוויץ.

מליון וחצי ילדים מתו בשואה, מליון וחצי ילדיםםםםם ילדים!!!

לא מבוגרים שעשו חטאים!"

היא ממש התאמצה והרימה את קולה—-

והמשיכה לשאלת השאלות …..

"איפה אלוקים היה בשואה???"

אני לא טיפוס שממהר לבכות, אבל בצירוף לטרגדיה הנוראית והמקום הכואב בו הייתי, הדמעות פשוט עלו לי לעיניים… החזקתי לה את היד ופשוט בכיתי שם…

כשהצלחתי לדבר אמרתי לה: השאלה שלך היא שאלה של כאב!!!!!!! כואב לך —

כואב לך—–

ואני אגלה לך עוד –

השאלה שלך היא שאלה של מאמינים!!!!

היא שאלה של אנשים מאמינים!! זה שאלה של מי שיודע שיש אלוקים!

שיש מנהיג לעולם!! אז הוא שואל בכאב איפה הוא היה————

וכשהעיניים שלה האדימו והתרככו,

הוספתי לה–

אני אגיד לך משו אחד שיהודי צריך להגיד לעצמו

(זה מה שאני ניסיתי להגיד לעצמי במשך כל הלילה…)

אנחנו קטנים קטנים קטנים

והשם גדול גדול גדול

זהווו.

העיניים שלנו ככה קטנות. פיציות

אנחנו לא יכולים להבין ולראות כאן. מעבר——

וככל שעוברות השעות אני רק מבינה כמה אמרתי את זה בשבילי……

בעניין זה אנו מצטטים את דבריו של ר' אלחנן וסרמן הי"ד

בקובץ מאמרים עמ' רל"ב (אזור מלחמת העולם הראשונה-שניה):

"בימים האחרונים זמן שעבוד הגלות, קושי השיעבוד וצרות ישראל כ"כ מתגברים על ישראל,

נמצא רבים השואלים קושיות ושאלות למה שפך ה' חמתו בישראל?

למה רודפים ומענים אותנו כל כך.

למה אין הקב"ה מרחם על עמו וכדומה.

והשואלים הם כבני מאמינים הם, כי לו לא כן הלא לא היו שואלים, לא היה קשה להם כלל.

אולם מפני שאינם לומדים התורה חושבים כי דבר פתאומי ומקרי הוא ושואלים.

ולו היו לומדים תורתנו הקדושה היו רואים שכל מה קורה לנו הכל כתוב ומפורש בתורה ובנביאים ובדברי חז"ל

ולא היו מקום כלל לשאלות ותמיהות"

אם אתם מפרסמים את המכתב הזה, בבקשה בלי שם. אפשר כמובן לשכתב אותו….
אין מילים. הלב שבור.המום.דאוב.היגון עוטף אותי. משתק אותי. ואני חושבת פתאום- זה מה שהשם רוצה ממני?
זה התחיל בנגיף. הפך למגיפה. עדיין אי שם בסין הרחוקה וכל מה שקורה לגויים-בשביל ישראל שייקחו מוסר. כנראה שלא לקחנו אותו, עד שהגיע לישראל. ועדיין לא לקחנו. עד שהיכה בעוז בנבחרת העם, בטובים ובגדולים שלנו!
הגיעו חיסונים. בארץ המגיפה הנמיכה פרופיל, חזרנו ל"חיים". השאלה- חזרנו אחרים? הבנו מה ה' רוצה מאיתנו?
ואז ערבים פגעו בבחורי ישיבות דווקא בחורי ישיבות!
ועדיין לא הבנו.
ועכשיו, ה' זועק אלינו, באסון נוראי. כ"כ הרבה קורבנות ציבור מתוכנו במקום קדוש בזמן קדוש בציבור קדוש,
זה כואב לנו אי אי אי כמה כוח באין מילים שיכולות לאמוד את עוצמת השבר,
איך מרגישה אישה שהתאלמנה עכשיו? איך מרגיש ילד קטן ויתום? איך מרגיש אבא ששיכל את בנו? את שני בניו?
ופתאום אני נרעדת, כשאני קולטת שיש אבא ששיכל ארבעים וחמש בנים אהובים!
כמה שזה כואב לנו, זה כואב לו הרבה הרבה הרבה יותר!!!
ולמה הוא עושה את זה? כי אנחנו מכריחים אותו! אנחנו לא מבינים את השפה שלולא מבינים את האיתותים שלו מסין. הוא התחיל הכי רחוק שאפשר אבל לא השארנו לו ברירה והגביר את האיתות לעוצמה יותר גבוהה עד שצריך להיות עיוורים כדי לא להבין!!!!!
הוא לא רצה את זה. הכרחנו אותו. הכאבנו לו. אוי כמה הכאבנו לו
בידינו להפסיק להכאיב ככה לאבא של כולנו בידינו לעצור את האסונות הבאים ח"ו
אנא, שכל אחד ואחת שקוראים את המילים האלו שישב ויחשוב איך הוא חוזר לחיים אחרי האסון הזה. כי צריך לחזור לחיים. אבל לחזור אחרים.
ולב יודע מרת נפשו.
בואו נקבל כל אחד קבלה אחת קטנה שאפשר להתמיד  איתה. נעשה לעצמנו תזכורת יומית שנזכור לאורך כל השנה לעמוד בה
וביחד-יעלו כל קבלותינו, כקרבן לפני השם. ולא נקריב שוב קורבנות ציבור.

לע"נ הנספים באסון מירון,ולרפואה שלימה לפצועים,ולגאולה קרובה. אמן.

מכתב שאחי כתב – לדעתי מחזק מאוד מצרפת לך אותו אם תרצי לפרסם

מכתב לאמא// ©

אמא,

כשהתקשרת והטלפון רטט על גופתי, כבר שכבתי אי שם במשאית החסד,
שבימים כתיקונם היתה אמורה להעביר שתיה לאלפי המתפללים,
בינות לעשרות קדושים שעלו השמיימה,

אז כבר ראיתי אותך מלמעלה,
הרגשתי את ליבך הפועם, היוצא מחרדה, שמעתי את הדיבורים שלך ושל אבא,
שמעתי שאמרת לו שזה לא יכול להיות גם יהושע וגם מוישי,
ראיתי הכל..

זו את שלא ראית..
לא ראית את המקום שלי,
לא שמעת אותי אומר לך אמא אל תבכי,
לא שמעת, לא אותי ולא את מוישי,
לא ידעת לאן הגענו, ומה אנחנו רואים,

לא ראית שרבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו בא לקבל את פנינו בשערי גן עדן,
גם לא ראית את השירה הגדולה שהיתה שם למעלה,
צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ואור זיו השכינה,
לא ראית את האור הגדול של כל הנשמות הטהורות שעלו יחד איתנו,

גם לא ראית איך המשכנו את הריקוד שלנו שם למעלה,
וכשאת ואבא הייתם בתוך ים הדיווחים והעדכונים החששות והפחדים,
וכשתהיתם האם זה היה יכול להימנע,
והאם זה כאב לנו,
וזעקתם 'איה השה לעולה'
אני ומוישי אמרנו 'איה מקום כבודו להעריצו'

אמא,
גם לא תדעי איזה שבת מדהימה עברה עלינו,
אבל אמא, בקשה אחת לי אלייך,
תאמיני לי,
רק תאמיני לי שטוב לי, טוב לנו,
כבר לא צפוף לנו, ויש אויר פסגות כאן..

זה נכון שאנחנו חסרים לך ואת כאובה,
אבל לא נשאר הרבה זמן עד לגאולה,
מה שאנחנו רואים אי אפשר לספר,
אבל עוד טיפה להחזיק, והכל יתברר,

תהיו חזקים אבא ואמא שלנו..
תיכף ניפגש כולנו,
בבנין הבית הגדול שלא אמר בו אדם מעולם "צר לי המקום"…
שלכם מביטים ומתפללים מלמעלה,

מוישי נתן נטע ויהושע אנגלרד…

שולחת שוב, לא יודעת אם נקלט:

כנראה שהקורונה לא הספיקה 🙁 (לי בכל אופן….)
היינו צריכים לקבל סטירה יותר חזקה ומצלצלת מאבא שבשמיים!
לא הבנו מספיק את מה שהוא אומר לנו כבר שנה שלימה!!

אומרים שכשהקב"ה רוצה לעורר את ישראל- הוא מתחיל את הפורענות בגויים, ככה באמת הקורונה התחילה, שם, בסין- לנו זה היה כ"כ רחוק ולא מציאותי, לא הזיז לנו, לא התרגשנו 🙁
עד שלאט לאט זה התקרב גם אלינו, כי לא הפנמנו את המסר… נאבדו צדיקים מעמ"י ועדיין, לא התחזקנו, המשכנו כרגיל, צחקנו על המצב והתלוננו על המסכות, במקום לבקר את עצמינו, את מעשינו.
והקב"ה רואה שלא הבנו- אז הוא ממשיך את הפורענות ממש אצלנו, דווקא אנחנו, ציבור שומרי התו"מ!!!!
עכשיו הקב"ה זועק אלינו ת-ת-ע-ו-ר-ר-ו-!-!-!
אפילו עיוור יכול לראות את מה שהקב"ה קורא לנו, אפילו חירש שומע את הזעקה של הקב"ה אלינו!!!

אני לא מתיימרת להיות "רבנית", אחת "צדיקה" שמחזקת את כולם, אני כותבת את הדברים במיוחד בשבילי, זה מה שאני מרגישה, "בתוך עמי אנוכי יושבת"…
אני כותבת את הדברים יורדות לי דמעות על אותם משפחות, אבל גם עלי, על זה שלא הבנתי מה ד' רוצה ממני והיה צריך לזעזע אותי עד כדי כך!!!
ביום שישי, זה המשפט הראשון ששמעתי מיד שהתעוררתי "אסון הר מירון- 44 הרוגים!!", הייתי בהלם! חשבתי שאני עדיין בחלום!
אבל לא, זו הייתה מציאות, מציאות כואבת, שמאותו הרגע גרמה לי (ולכל המשפחה) לא לתפקד באופן מיטבי. הייתי איתם, עם המשפחות, עם ההרוגים, אין רגע שאני לא חושבת על מה שקרה, אני נמצאת באבל פרטי שלי (ולא, אני לא מכירה אף הרוג באופן אישי, לא את משפחתו, את מכריו או שכניו…), על עצמי, על שלא התעוררתי בזמן, כשהקב"ה שלח לי את הקורונה, חשבתי שזה צחוק…

וזהו, מאז אני משתדלת לחשב את צעדי, את מעשי, מנסה לעשות את מה שהקב"ה באמת רוצה ממני!

ביום שישי שמעתי משפט שגרם לי לחלחלה: "אם רבי שמעון לא היה יכול לבטל את הגזירה שנגזרה ביום הילולתו- מה נגיד אנו, כמה אנחנו צריכים להתחזק?"

תודה על האפשרות לשתף…
שנתבשר רק בשורות טובות בביאת משיח צדקנו, אמן!

צעדתי שם מבוהלת מבולבלת נדחפת בין ההמון לא ממש הבנתי את משמעות האירוע ולמה כולם נדחפים רצים,
אולי היה זה הלב שסירב להאמין שרצה לקוות שהכל טוב , חשבתי שזה עילפון של מישהו ונוצרה היסטריה ,
התחלתי לרדת מההר בזהירות והמראות שראיתי לא מאחלת לשום יהודי לראות,
אלונקות עם אנשים ועליהם פרמדיקים שהנשמות ההחיאה מתערבבת בדמעות שזולגות,
ילדים שבוכים אמהות שחיפשו את יקירהם. והחייאות שלא עלינו נדמו כי הבינו ש…. ….
המתח היה סמיך מיששנו אותו נחנקנו ממנו דקות אחדות אחרי זה רצו השמעות כי יש 25 הרוגים הרגשתי נפילה הרגשתי איך הלב שרק לפני שעות ספורות רקד והתחמם מהאש דקדושה של רבי שמעון מההתעוררות העצומה שחשתי מההודיה לה' שנגמר הקרונה ועם ישראל כולו יכול לחגוג יחד איש עם רעהו איש על רעהו…ילדי חלאקה טהורים עם ישראל על שלל גווניו זה היה עוצמה חשמל באוויר רגע של שירה אדירהההה ופתאום נפרש מסך שחור והורידו את כולם מהבמה ואיה האש? ואיה האורות ? ואיה ר' דשמעון שעליו כדאי לסמוך?
איך???? לעולם לא אצליח להסביר לתאר אבל הלב נפל צנח מגבוה מאיגרא רמה הכי רמה הכי גבוה ובום נחיתה אדירההה
ועלו לי בלב מחשבות אבא, אבא, אבא, אתה כאן?
כאן???? אצל ר' שמעון איך זה יתכן? הרגשתי אותו ידעתי שהוא איתנו איתי ועם כל עם ישראל שבצרה אבל הלב מיאן להתנחם, לחשתי מאות פעמים "והוא רחום " יש חוק עובדה הוא אבא ! לחשתי לו שהוא אבא טוב והוא אבא מתוק דברים של כח מהלווית אתי פולק ז'ל זה היה חיזוק זה היה נחמה ללב זה היה כואב שורט אבל מלא מלא באהבה ברחמים הוא לא יתוש אותנו הוא ירפא אותנו ואנחנו ילדים קטנים שצועקים לו אבא, טאטא נגמר לנו האוויר אנחנו מרגישים חנוקים…..
אבל בואו נזכור מי נותן לנו את היד….

שמעתי סיפור מהרב מישקובסקי שליט"א, על תלמיד חכם אחד שפעם בביהכ"נ בו התפלל עבר בן אדם ופשט את ידו, ולא היה לו שום כסף לתרום, אז הוא הסתובב בעצמו בין האנשים וביקש הלוואה, וכשהשיג- רץ אחרי העני ונתן לו. הפטיר אחריו אותו עני "חבל עליך", שאל אותו: למה? ענה לו- כי אתה בנאדם טוב, והטובים- סובלים. ענה לו אותו תלמיד חכם (חבל שלא קלטתי את שמו)- עדין אני מעדיף להיות מן הטובים, גם אם זה כרוך בסבל. וגם שמעתי מהרב טוביה פולק שאמר- אנחנו לא מבינים, באמת לא מבינים, לא שייך להבין- אבל אנחנו גאים בזה שלא מבינים!! בזה אנחנו יהודים!! והלואי ונזכה להבין את המסר השמימי, לתקן את הטעון שיפור ולזכות כבר לגאולה!! ועד אז- לא לשכוח כמובן את החלק של "עימו אנוכי בצרה".. הערבות ההדדית..

קוראת את המסרים ודומעת. מתחברת מאד.

רוצה להגיב למי שהגיבה למסר הנ"ל ״הם? הם כבר התבוללו בטומאת העולם,
סביבם אי אפשר להקים גדר שתפריד בין זוהמת בני הנכר לקדושת עם ישראל… אבל מאיתנו, ה' שואל…״

"צר לי ואני מתפלאת על הגישה הזו החלק הראשון הוא פרשנות שאנחנו לא מוצאים אותה במקורות של היהדות"
לפני כמה שבתות קראתי (נדיר מאד ..)מאמר בספר ליקוטי ח"ח על דעה והשקפה הלקוח מקונטרס "ציפית לישועה" מאמר שכותרתו: "לפני ביאת משיח יהיו שתי כיתות, אלו שהם "כולו זכאי" , ואלו שהם "כולו חייב" … ולכן יש לצפות לגאולה בזמננו יותר מבזמן אחר" .
מאמר כזה בוודאי יכול להוות מקור מהשקפה יהודית טהורה.
מה שנותר לנו הוא להכנס להגדרה של "כולו זכאי" ע"י חיזוק בכל העניינים שהועלו.
חשבתי כמו חלק מהמגיבות שהאסון קרה בחנק כמו בקורונה.
הקורונה באה אבל התרגלנו, למדנו אותה והמשכנו בשגרה.
ואז מדינת ישראל "ניצחה" את הקורונה!! ו"חזרנו לחיים/לחייך"
ואמנם מהציבור שלנו לא נוצרה האוירה אבל אולי לא מחינו.
הרי הקב"ה הוא הריבון והוא הביא את הקורונה , וגם לקח.
לאמר שניצחנו – כאילו לאמר שאפשר לנצח את ריבון העולמים ח"ו.
אולי על זה הגיע החרון?
ומתחבר לי עם בקשת גדו"י לפני האסון להודות על היציאה מהקורונה שאחרת יכול לבוא חרון אף.
בתפילה לביאת גואל צדק במהרה, אמן.

באחת השנים הגיע קיבוצניק לתפילה בי"וכ בבית כנסת החסידי וכשהגיעו לעשרה הרוגי מלכות הזדעזע כולו ושתק אך כשהגיעו ל *גזרה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת יומים!*"

מיודענו הישראלי שלא חונך לקבל כל מה שכתוב בספרים, לשתוק ולהאמין – סירב לעבור לסדר היום ודרש לקבל הסבר לתשובה -השרירות כלשונו – של בורא עולם. "מה קרה; עד שיש איזה גבר שלא מפחד לשאול שאלות, במקום לקבל תשובה הוא מקבל צעקות, "עוד מילה אחת ואני מחריב את כולכם!"?!

לחסידים שסביבו לא היו תשובות, אולם הם הפנו אותו לחסיד מבוגר ופיקח שלבטח ישיב לו תשובה הגונה. היה זה ר' זושא וילימובסקי ('הפרטיזן") ובפיו סיפור;

*

היה היה פעם מלך עשיר שהתכונן לחתונת בתו יחידתו, אותה החליט לערוך בשיא הפאר וההדר. מיטב המאכלים בכלים מיוחדים, נגנים וזמרים ידוענים בשלל הסגנונות וכו' וכו'.

פסגת השקעתו הייתה תפירת חליפה משובחת מאריג יוקרתי המשובץ בפתיתי יהלומים ונמכר לפי סנטימטרים רבועים כאשר למלאכת התפירה הוזמן חייט יהודי מדופלם ואמין.

הכמרים שסבבו את המלך ותיעבו את היהודי ויחסו של המלך אליו, עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב.

הם הבהירו למלך שהפקדת אריג יוקרתי שכזה ביד היהודי כמוהו כהפקרת הכסף בראש חוצות. והמליצו למלך להבהיר לחייט היהודי, שבאם יתברר בסופה של מלאכת התפירה, שנטל, ולו פיסה קטנטנה מהאריג, ייחרץ דיו למוות ותשלל ממנו האפשרות להתנצל, להתחרט או אפילו להסביר או להצדיק את עצמו.

לאחר מחשבה, החליט החייט לקחת על עצמו את המלאכה ושב עם הבד לביתו, מותיר אחריו את הכמרים מחוייכים.

עם תום העבודה המפרכת, הגיע החייט אל ארמון המלך כשבידו חליפה יפהפיה.

המלך התפעל מאד מהעבודה ודרש לקבל גם את יתרת הבד. להפעתו השיב החייט שלא נותרה ולו פיסה קטנה!

הכמרים שציפו לרגע זה, נשבעו בכל ה"קדושים" שהיהודי מעל באמון המלך, והמלך גזר את דינו למוות, על פי התנאים שסוכמו.

היהודי לא בכה ולא התחנן על נפשו, אולם כמנהג הנידונים למוות, ביקש בתור בקשה אחרונה של הנידון למוות, את החליפה ומספריים.

המלך רתח מזעם, "אתה רוצה להתנקם בי?"

אך מחוסר ברירה, למען לא ירנו עליו העם, נאלץ המלך להסכים לבקשה.

להפתעת הנוכחים אחז החייט בעדינות בבגד והחל באיטיות לפרום את התפרים.

אט אט שבה החליפה הנהדרת לצורתה המקורית, כשלתדהמת המלך והכמרים התברר שבמלאכת מחשבת אומנותית של גזירות, קפלים וגיהוצים, השתמש אכן החייט בכל יריעת הבד. כולו. אכן, לא נותרה פיסה מיותרת.

או אז נשא היהודי הפקח את עיניו אל המלך ואמר:

"מלכי היקר, לצערי הרב לא הותרת לי ברירה אחרת, ובכדי להוכיח את חפותי נאלצי לפרום את הבגד. כעת אתה מאמין לי, אבל החליפה איננה!"

"כך ענה גם הקדוש-ברוך-הוא", הסביר ר' זושא.

"לא מחשובי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי נאום ה'" נברא – לעולם לא יוכל להבין את הבורא.

הקב"ה חלילה לא מאיים אלא 'מסביר לנו'. שנבין – שלא נוכל להבין.

הקב"ה אומר: "יכולני להסביר את מעשי ולתת מענה לספקותיכם, אולם, בשל היותכם נבראים מוגבלים, אאלץ 'לפרק את החבילה', להשיב את העולם לתוהו ובוהו ולסדר את העולם מחדש כדי להראות לכם את התמונה המלאה.

אולם אז, לא יהיה למי להראות…

*

וידום

התחזקתי מאד מהדברים הנ"ל אשריכן!-הדברים היו מאד במקום בתוך כל החושך והבלבול הזה. שמעתי היום רעיון יפה מאד שאותי ממש חיזק,מהרגע שהאסון קרה -דרך אגב,גם אני הייתי בדרך וחזרתי כמו רבים בחזרה,-הדהדה בי השאלה איך זה ייתכן? דווקא בל"ג בעומר, דווקא אצל רשב"י שמחייה מתים וכבר קרו מקרים מעולם שהניחו לו מתים מול הציון והוא החייה אותם-איך זה הגיוני ושמעתי היום שגם הרבי מטשאכנוב או מאמשינוב-אם אני לא טועה שאל את אותה שאלה ואמר שמעולם הוא לא שאל את ה' למה והפעם זו הפעם היחידה שלא ברור לו למה ה' עשה את האסון הנורא הזה.למחרת הוא אסף את החסידים ואמר להם שיש לו תשובה לכך והיא שלרשב"י יש כח עצום בפרט ביום ההילולא שלו ומסיבה זו הוא כנראה ראה שיש גזירה קשה על כלל ישראל והחליט לקחת את 45 קורבנות הציבור הללו כדי לבטל אותה…-אין לנו השגה אבל אני משתדלת לאמר דברים בשם אומרם…לכל אחת יש את הזכות להחליט אם היא לוקחת את הדברים או לא…

אני אישית הרגשתי מאוד כבד עם כל האסון, בפרט שהוא גם השפיע עלי באופו אישי, הרגשתי הרגשה מאוד כבדה של אשמה. כי כמו שכתוב הקב"ה לא היה מביא לעולם אסון אם לא שזה היה מגיע לכל הסובבים אותו. הרגשתי רעה וחטאת שצריכה למצוא מה לתקן. אח"כ חשבתי שכמו שלפעמים הקב"ה מביא משהו כואב לווא דווקא כעונש, ,לפעמים הקב"ה מביא נסיון על האדם כדי שיוציא מהכח אל הפועל את הטוב שבו. וככל שאדם יותר צדיק יש לו נסיונות קשים יותר. כמו אברהם אבינו- שנתנסה בנסיונות קשים יותר ממה שאני או את—- מה שיוצא שהאסון הזה לא מחייב שהוא הגיע כי הייתי לא בסדר ( על אף שכן הייתי לא בסדר:)) אפשר לראות את זה בכיוון כזה של הקב"ה מכה על קנקנים חזקים. וכנראה אני קנקן כ"כ מיוחד וחזק, וכל אחת מאיתנו ומהציבור שלנו היא קנקן חזק שה' מכה עלינו כדי שנוציא מהכח אל הפעול את הטוב שבנו. שנתחזק ונהיה קנקנים חזקים יותר ומעולים יותר. נקבל על עצמינו משהו להראות לו שקלטנו, קלטנו כמה הוא אוהב אותנו וכמה הוא מצפה מאיתנו. הוא בחר אותנו כי הוא חושב שאנחנו משובחים וחזקים מספיק בשביל לקבל את המכה, ולהשאר שלמים וחזקים יותר מכפי שהיינו קודם. שאנחנו רוצים לגדול יותר ולהיות חזקים ומשובחים יותר ויותר.

כשילד קטן שלך משתעשע, ותוך כדי משחק בורח לכביש בזמן שעוברים שם מכוניות ,אוטובוסים – מה את עושה? את שואגת. את צועקת את נשמתך , רק שישמע ויחזור מיד למדרכה. מישהו יגיד לך "איזה אימא שאת, איך את יכולה לצעוק כך על הילד שלך?"? לא. יהיו לך ייסורי מצפון? בוודאי שלא! כי הרי את שואגת עליו, כי את אוהבת אותו, ואיכפת לך ממנו, ואת דואגת אליו. וברור ששום דבר חוץ מהצעקה הזאת לא יתאים פה. זה יכול להפחיד את הילד מאוד, והוא יבכה, וגם יכול לשאול שאלות – למה צעקת עלי? מה, את לא אוהבת אותי? אי אפשר היה אחרת? את כועסת עלי, את שונאת אותי שאת צועקת כך? – ומה תגידי לו? "לא, כי אני אוהבת אותך!"? הוא לא יבין, הוא עדיין קטן. לא עכשיו. כשיגדל – יבין…
זה היה נורא. הלם. פחד. חוסר אונים. כואב, עצוב, אבל. עלו לנו מחשבות, שאלות, אמירות – ד' לא רוצה בנו? זרק אותנו ממירון? כך? ביום מלא שמחה ואור? למה זה קרה? – אבל אנחנו לא מבינים. ולא נבין. זו היתה צעקה מאת הקב"ה , כצעקתה של אותה אימה שבנה האהוב ברח לכביש. כנראה שטעינו בדרך, כנראה שאין שום דבר יותר מתאים פה, מאשר הצעקה הזאת מאת הקב"ה, כביכול. הקב"ה אוהב אותנו יותר מכל אהבה שבעולם, יותר מכל דבר. הכל מעימו ית', הכל לטובתנו. כשנגדל – נבין…

משהו שחשבתי לעצמי… באחד הלילות האחרונים. כשבאוויר ובאווירה הכבידה מורגש היטב היטב האסון הנורא , ואנשים שואלים תמהים :"מה זאת עשה לנו אלוקים…" ??????? אני שומעת פתאום ברקע מילים של איזה שיר שהתנגן (לא יודעת מה המקור שלהן אולי מדרש…) והנה אני מצטטת: " —שמעתי קול נהי בכי יונה . על עם גולה, על עם נרדף , ודמעות יורדות אל ים כשישראל נתונים בצרה—" ופתאום עולה בי תובנה מרטיטה ומרגשת! עד דמעות רותחות ! שהנה , נכון. מה שקרה היה צריך לקרות. וגזרה היא מלפניו. ואנחנו צריכים לפשפש במעשינו ולבדוק בדק בית מה לתקן! אבל!!!! שלא נתבלבל ולו לרגע חלילה!!!!!!! השכינה בוכה איתנו!!!!!!! הקב"ה איתנו בצער, ואיתנו ברגשות הקשים! בחוסר היכולת לעכל ולהאמין את האבל הנורא! הקב"ה, אבא אוהב!!!!!!!! כל כך אוהב! וגם כשיד אחת מנערת אותנו, מנענעת ומטלטלת! גם שם— היד השניה מחבקת מחבקת! ומחכה—

כן, קשה לי מאוד עם כך, שהמסר הבולט היוצא משיחה חברתית שלאחר כזה סיפור,

זה: "אספתי את הילדים שלי אחרי ששמעתי את הטרגדיה והוריתי להם חד משמעית, אסור להידחף עם אנשים!!!",

"אני לא אתן לאף אחד מהילדים שלי לנסוע למירון שנה הבאה…"

אז נכון שאנו מאמצים כללי זהירות, אבל בואו לא נעשה מזה חלילה עיקר!!! הקב"ה יצר פה גזרה נוראה ובכלל לא משנה איך בדיוק לפרטי פרטים היא התנהלה, בואו לא נשכח חלילה את המטרה העליונה של תשובה ומעשים טובים אחרי כזה דבר ונתמקד בזוטות.

לא יודעת אם יש דבר כזה קבלה קהילתית , כל אחת במקום אחר עומדת,
אבל כן תמשיכו לעורר ולרומם, ולהזכיר לנו לא לשקוע בהחלפת חוויות סתמית, וזעזוע חסר תוכן,
ועודדו אותנו להתחזק,
כי אני רוצה להתחזק, אבל אין לימושג איך ובמה כדאי,
אולי באמת תתנו רעיונות

מי אמר שקבלה קהילתית? 

לב יודע מרת נפשו – אצלנו במשפחה כל אחד למד משהו אחר 

(למשל אחד לקח את זה לכבוד הבריות ולא "לרמוס" אפילו בטעות שום יהודי), 

אחר אמר שהמוות בשנה האחרונה היו מחוסר אויר – גם בקורונה וגם במירון, ולמד מזה משהוא לעצמו, 

מישהוא נוסף הביא את הסיפור של רבי ירוחם ממיר שאמר (על אסון שהיה במיר וכל מי שהיה באזור נהרג והיו שם גם מספר בחורים מהישיבה) – שלא שכל מי שהיה באסון נהרג, אלא כל מי שהיה אמור למות הקב"ה קיבץ לשם, ובוודאי יש עוד הרבה הרבה דברים שיהודים למדו מהאסון, כל אחד לפי מקומו

היה כ"כ קשה להדליק נרות השבת… הדיווחים שלא פסקו, הכאב הנורא ופתאום שבת היא מלזעוק…. איך אפשר? רגע לפני שבת השתתפנו בלוויה כואבת של ידיד בעלי, אברך בן 23 ואבא לשניים. איך אפשר? איך אפשר? ואז שבת!!! לכה דודי לקראת כלה, הקדוש ברוך הוא מזמין אותנו אהוביו לשבות עימו ולהתענג. ולא רק מזמין, מצווה, דורש תשמחו, תהיו איתי ביום שלי אל תשותו לכאב…. ואז חשבתי לעצמי שאותו ה' שנענע וטלטל וזעזע מערכות, והסתיר את פניו וגם סטר בכזאת עוצמה, אותו ה' אומר לנו, יקרים, אתם עדיין יקרים!!! עדיין אהובים!!! עדיין רצויים. בואו להתענג איתי בואו אני רוצה אתכם. עם כל הההסתר פנים עדיין רק בכם אני חפץ בשבת שלי. אל תצטערו, היום הזה שלי .ואתם אהובים. זה היה קצת משקיט.

שמעתי שואלים (לא זוכרת בשם איזה גדול וחבל..) מהי השמחה הגדולה בל"ג בעומר על שפסקו תלמידי ר' עקיבא מלמות, הרי 24 אלף התלמידים נפטרו כולם עד אחרון? אלא השמחה הינה על חוזק אמונתו של ר' עקיבא! לאחר שהשקיע בלימוד מתוך בזיונות בגיל 40, 24 שנים היה מנותק מביתו והכל למען הרבצת התורה והעמדת 24 אלף התלמידים – במס' שבועות איבד את כל עבודת חייו!!! ואע"פ כן לא נשבר ר' עקיבא ושאל זו תורה וכו" אלא קם ונסע להעמיד את עולם התורה מ5 תלמידיו שבדרום. ועל זה אנו חוגגים, על חוזק האמונה שבזכותה כל עולם התורה עומד על תילו!! גם אנו כעת צריכים להזהר שלא ליפול למחשבות חידלון אלא להבין שזה היה הרצון מלפניו ועם הפנים קדימה להתחזק , להתקשר אליו ית' ולצדיקים יותר ויותר מתוך אהבה וקדושה.

זו השאלה שאנו עסוקים בה כ"כ… 

וקטונתי לגמרי מלענות עליה….

 רק אצטט את דבריו של הרב צדקה ששאל אותו משהוא במה להתחזק וענה זה שאלה טובה… 

כנראה שעצם השאלה שנהיה עסוקים בה בזמן הקרוב ששפתינו ירחשו מה ה' אלוקיך שואל מעמך במקום לעסוק במה היה ואיך זה הדבר החשוב ביותר כעת….

מסר שבעלי העביר לי – לא ליפול למלכודת "המקרה" והנסיבות הטבעיות, ואילו היו עושים אחרת זה היה נמנע וכדומה זו אכזריות כי כך לא קולטים את המסר, צריך להזכיר לעצמינו כל הזמן שזו השגחה פרטית מדויקת מהשם יתברך.

***

יש 13 אני מאמין ואין אפילו 1 אני מבין, כך העבירו לי באמת מרגיש שכעת זה זמן של כפיפות ראש, שתיקה ענווה והכנעה לפני בורא עולם.

***

לראות את השגחת ה' בעיניים, להבין שהקבה בחר לכל אחד ואחד מאיתנו בפינצטה מה הוא צריך לחוות בזוועה הזו, גם מעבר להרוגים והפצועים, כן גם זה שאני לא יראה פצועים ואחותי שמטר לידי תראה החייאות וגופות

***

וידם אהרון,והמשכיל בעת ההיא יידום – בשם הרב וולף שליט"א לדבר מה לחזק ולא להסביר מה היה.

***

שכל אחד ייקח על עצמו מה שהוא מרגיש , העיקר שכולם ביחד יחליטו שהם עושים משהו, העיקר להראות לו שאנחנו שומעים את קולו ולא מתעלמים.

***

אשמח לשמוע דעת תורה בנושא, מה שודאי שיש לתלות זאת ברצון שמים ולא להיתלות ב"חיפוש אשמים" וסיבות טבע.

***

חיזוק באמונה שהוא לבדו עשה עושה ויעשה, ואין אשמים, רק הוא רצה לטלטל את כולנו

***

להיות בקשר רצוף עם ה', לחיות את ה', קבלה ראויה לדבר כמה דקות עם ה' כל יום, ואז נוצר חיבור וקשר אדיר, שנותן כח להמשיך הלאה.

***

שכל אחד יתחנן על הגאולה בתחנונים, ב"רצה", וב"תחזינה עינינו" ועוד, ולא כאילו זה סתם תאוריה.

***

"דע לך בני שבכל מצב שהוא הקב"ה איתי", אמונה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

***

מנסה לקבל את האמת ולא לחפש אשמים אלא לקבל שזה משמים, ככל שיותר אבין שזה משמים כך ארגיש שזה קשור אלי כיהודיה מאמינה וזה אומר שאני צריכה לעשות עם זה משהו ולחזור בתשובה, ( ואם אני חושבת שגורם חיצוני כביכול אשם אז זה גורם לי אוטומטית לחשוב שאותו אשם צריך לתקן…) הלואי ונזכה לחזור בתשובה שלמה מתוך שמחה.

***

תחושה כללית. 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך. רק אמונה תתן לנו כח לכאב הזה…

***

לכל אחת מאיתנו ישנה "חוויה אישית"- כל אחת חוותה זאת בקרוב.לכל אחד יש קרוב משפחה שנכח במקום בשעת האירוע, רובם מכירות בהיכרות קרובה את אחד מקרובנות הציבור. אין מה לומר ואין מה לדבר. דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד בתפילה שיבולע המוות לנצח ונזכה במהרה לגאולה השלימה – מ"ה קרבנות, מ"ה גימטריא גאולה.

***

שאלתי מישהו "איך לא היו ניסים אצל רשב"י שזה מקום ידוע לניסים"? והוא ענה לי "ארבעים וחמישה (!!) קדושים שנפטרים בכזו מיטה משונה של מהומת מוות, זה טבעי?? זה בכלל לא טבע זה נס!!!"

***

שזה הזוי איך זה גזירת שמיים ממוקדת הרי כל שנה זה היה יכול לקרות.

***

התובנה שלי היא עוד יותר מחזק לי ומחדד עד כמה אנו תלויים בבורא עולם וגם בזה שמכל עיר כמעט ואפילו מחו"ל נלקחו מאיתנו אנשים יראים וצדיקים ד' קורא לכולם להתאחד ולעשות מעשים שיאחדו אותנו ויקרבו את הגאולה.

***

להאמין באמונה שלמה שהאסון הגיע מאיתו יתברך.

***

אני חושבת שכל מי שהקב"ה חנן אותו (ואת קרוביו) בחיים, צריך להודות על כך, ולקבל את המסר האישי – מה הקב"ה רוצה ממני, לאיזה מטרה אני כאן, זה הזמן לשנות משהו, וכל אחת יודעת מה היא כבר רוצה הרבה זמן להתגבר, להתפטר, לגדול. איך אפשר שלא?

***

להאמין באמונה שלמה שהאסון הגיע מאיתו יתברך.

***

חושבת שוב על התמה של המחסור באוויר.

אוויר כידוע, הינו הצורך הבסיסי ביותר לקיומנו והוא מתנת חינם מהקב"ה.
בכל מקום יש שפע של אוויר, ללא הגבלה וללא תשלום.

אבל אנחנו, כל כך עסוקים בהשגיות, במרוץ ובאגירה בלתי פוסקת אחר החומר לכוחי ועוצם ידי… וקצת שוכחים לפעמים ממי היכולת, ההצלחה והכוח.
ואז מגיע הרגע, שהקב"ה עושה לנו סטופ!!! שכחתם אותי, חשבתם שאתם מסתדרים יופי בלעדיי, אז הנה, לזמן קצר אני חוסם לכם את הצינור האלוקי, את מתנת החינם השמיימית – את האוויר……

בתפילת השחר, אנו אומרים כל בוקר "כל הנשמה תהלל י-ה" – ומפרשים, כל נשימה ונשימה תהלל קה. תודה על היכולת לנשום!! יחד עם זאת לא במקרה אותיות נשימה, זהות לאותיות נשמה
מי יודע, אולי גם הנשמה שלנו מחכה לקבל קצת יותר מקום בחיינו????.