איך חוזרים הביתה

שלום, אלישבע היקרה, קודם כל, מה שהיה היה… לשקוע ברגשות קשים ולחפור בעבר זה של הגויים, יהודי הוא רק עם המבט קדימה, ועם אמונה שכל מה שאירע עד לרגע זה – גם הוא מה' יתברך ולתכלית טובה.  

קודם כל לאמא אין תחליף, תזכרי את זה, הם צריכים אותך מאד ולא משנה מה הם משדרים… מה שלא יהיה, כמה שאת שם או לא שם, עצם זה שאת קיימת, זה עוגן שבלעדיו אי אפשר. את הקברניט של הספינה, אולי לא רואים אותו הרבה, אבל בלעדיו אוי ואבוי.

 נראה לי שקל יותר להתחיל עם הילדים הקטנים\בינוניים,  לנצל דקות למשחק משותף, חיבוק, יציאה קטנה ביחד, אין ילד בעולם שלא רוצה זמן עם אמא שלו, וזמן איכות זה לא רק מדד של דקות (ראי כתבה של הרב יחיאל יעקובזון במרווה לצמא של שבוע שעבר- אם אתם מנויים).

בזמן שאת ממילא בבית, תנסי לפרגן לעצמך להנות מהם, מהאוצרות שלך, כמה זמן לוקח לחבק ילד 5 דקות ולהגיד לו "אוצר שלי אני אוהבת אותך"? ברגע שאת תהני מהביחד איתם, תרצי עוד, והרצון יעזור לך למצוא עוד ועוד רגעים כאלה. 

בהצלחה!  

אלישבע, אין לי מילה לומר לך, זה כואב יותר ממה שאני יכולה להבין.

אני מרגישה כלפייך הערכה עצומה, לא יודעת אם יש עוד נשים שמסוגלות לעמוד במקום שלך ובחוזק כ"כ גדול להבין שאנחנו חלשים ומוגבלים בהבנה שלנו וטעינו. תודה שבכ"כ הרבה אומץ הבאת את עצמך באמת, את המקומות שאנחנו מנסים להסתיר. נעים להרגיש חלק מקבוצה של אנשים כמוני- טועים, מצליחים, נופלים קמים, טועים ומצליחים ביחד, חגים בתוך התעתוע הזה… 

אני מבינה שבגלל היכולת הזו הצלחת להתקדם כ"כ בעבודה, היכולת ליפול, לעצור, להיות מודעים לטעות, ולהבין – שאנחנו פה בשביל לטעות ולעבוד לאט לאט, בקצב ובנתונים שלנו, ואז להגיע למקום יותר מסופק ופנימי ושמח. 

תחשבי, ה' יכול היה לברוא את העולם בלי לתת לאנשים יכולת לטעות ולהפסיד, אבל הוא ברא מציאות של חטא או שגיאות, והוא אוהב את הרגע הזה בו אדם מתחבר לעצמו ומרגיש שהוא רוצה שינוי. 

באמת, אין לי רשות לומר לך מהמקום שלי, כי את יודעת הכי טוב, ומתמודדת עם זה בכנות ואמת שמרגשים עד העומק, אבל בגלל שאנחנו חלק אחד, והכאב שלך נוגע בכל אחת ששייכת לגוף הגדול הזה, אני רוצה לומר לך, שמהטעויות שאני עושה בחיים, אני רואה כשמגיעים למקום שמודע לבעיה, נמצאים כבר עמוק בתוך התהליך, באמצע הדרך.

אני בטוחה שהילדים שלך מרגישים שאת מנסה לפנק אותם ולהיות בשבילם, הם מרגישים שאת הכי רוצה שיהיה להם טוב, התדרים של הלב שלהם קולטים תדרים פנויים יותר, אוהבים, מקבלים. אבל א"א להתעלם מזה שזה תהליך, וזה לוקח זמן וסבלנות, והמון כוחות נפש ואמונה, שמתחת לפני השטח מתחילים חיים חדשים. 

אני איתך, שתדעי שאת אחת החזקות! ‫

פעם ראשונה שאני מגיבה, פעם הראשונה אני מרגישה שמדברים אלי… מרגישה שכל שורה נכתבה עלי. 

גם אני הצלחה מסחררת בעבודה, מתקדמת עוד ועוד, מקבלת אחריות על פרויקטים וצוותות נוספים. וחוץ מזה משלבת עבודה עם גידול ילדים, והכל מתפקד, מתקתק, מושלם. הילדים נראים כמו בובות חרסינה, מתוקים ומטופחים, מעורר קנאה. 

והמחיר… עד כמה הקשר הרגשי שלי עם הילדים ריק, ולא מספק. עד כמה אני מנותקת מהם, עד כמה הייתי רוצה לקחת חלק בפנימיות שלהם, בגידול הרגשי, להיות הכתובת לבעיות הקטנות שלהם, להכיר ולאהוב אותם מכל הלב. 

ובמחשבה שנייה, מקדימה את כל המצקצקים:) אני אומרת לעצמי לא סתם את לוקחת על עצמך עוד ועוד, כי את חווה בעבודה חווית הצלחה בקלות ונהנית ממנה כי, עם האופי שה' נתן לי יותר קל לי לעבוד על מספרים ונתונים מאשר להקשיב, לאהוב, ולהכיל כאב ולשמוע כל סיפור מהגן בפעם המיליון. 

אז, לא ברור לי מה הסיבה, ומה התוצאה ואולי אם הייתי עקרת בית, גם הייתי אולי קצת אמא קרה, אולי קצת אמא אדישה, לא תמיד מקשיבה, לא תמיד מכילה, אולי. 

מה שבטוח, מאז שגיליתי את זה, אני עובדת על עצמי לאט לאט, להיות קצת יותר, לשבת עם עצמי, להפעיל כל פעם מעט את שרירי הלב, קצת להרפות מניהול קצת להרפות מהיהגיון הצרוף, לתת לעצמי וללב לדבר להרגיש וכן, הילדים מרגישים את זה… וזה חודר לאט לאט קצת נוצרת קרבה ואהבה. 

המון הצלחה לכולנו! 

אלישבע היקרה, באופן אישי הסיפור/ וידוי המצמרר הזה נגע לי ללב בנקודות הכי רגישות. הייתי בדיוק במקום שלך אולם זכיתי להארה של "סטופ" לפני שהילדים מדי גדלו..  אני עובדת במשרה נחשבת מאד, בנוסף לכך מרצה בכמה מקומות מובילים בתחום, ומדריכה… מהסוג שכל פרק זמן מקבלת שדרוג בעבודה או הצעת עבודה מעניינת נוספת. 

לא אלאה אותך, אבל בקיצור- הגיע שלב שבעלי החליט שעלי לבחור. בעבודה או במשפחה… הילדים מנותקים, אני חסרת מנוחה, פיזית לא מאד בריאה, נפשית לא מאד אסופה, ובבית עושה רק מה שחייבים… הוא העדיף שנחיה בצמצום עם אמא ורעיה ולא ברחבות כמשפחה חד הורית. 

אני מספרת את זה בשורה, אבל אלו היו ימים (ולילות) מתישים, מלאי בכי וויכוחים, שבסופם הרמתי טלפון למנהל והודעתי על.. עזיבה של העבודה. הודעתי? פרצתי בבכי בטלפון. העבודה מילאה את כל ישותי. הרגשתי שאני בעצם נפרדת ומתאבלת על המון טוב. להפתעתי המנהל שהיה בהלם מוחלט ביקש להיפגש עם… בעלי…הם נפגשו בשעת לילה, ובשיחה טובה הגיעו להסכמות: נכנסה מזכירה אישית, שני מקומות בהם לימדתי- הורדתי, נקבעה שעה שבה אני יוצאת ויהי מה, והיתה הסכמה על ניתוק של הטלפון כשהבית צריך אמא.

ומה בינתיים? אני עובדת כך כבר חמש שנים. ועם זאת, ואולי בזכות זאת:) המקום פורח ומשגשג, לפעמים אני מצליחה אפילו להקשיב לעצמי בלי רעשי רקע! (דבר מתוק לכשעצמו…) הילדים אסופים, הרטבות הלילה פסקו, הבית יותר מתוחזק.. לא, לא כל יום. יש ימים עמוסים יותר וכאלה שפחות, העבודה סוחפת… אבל הכיון הוא לגמרי כזה. סדרי העדיפויות התבהרו לי. הבנתי שהקב"ה כנראה רוצה שאעבוד אבל שאדע גבולות ואדע לדייק את עצמי בתוכם. שלא אאבד את הנשיות שלי בתוך העולם התובעני והטובעני הזה. 

ממשיכה להתפלל כל יום שלא אתבלבל, כי זו משימה יומיומית והתמודדות קבועה, קצת לחוש את הקרקע ולהתחבר. מבינה ומזדהה איתך מאד. מקווה שהקב"ה יאיר לך את הדרך לגשר ולמצוא את האיזון. אז השלווה שתקיף אותך תהיה שווה מאלף מונים.

שלום אלישבע אני ממש מבינה אותך. וכאמא פרפקציוניסטית ובעלת עסק עצמאי תובעני וטובעני מאוד אני מכירה מקרוב את הדילמה. 

אני מאוד משקיעה בבית והייתי רוצה להשקיע הרבה יותר. ההרגשה היא שהבית היא עולם אינסופי בפני עצמו והעבודה היא עולם אינסופי בפני עצמו והם חבל ארוך שככל שתמשיכי לצד אחד הצד השני יתקצר. הכוחות, הזמן ובעיקר האנרגיות שלנו מוגבלות. יש לנו בערך 20 שנה של עבודה אינטנסיבית בבית. זה זמן שהילדים גדלים – אף אחד לא יכול להחליף אותך! 

הגישה שלי שבזמן הזה העסק צריך לזוז לצד עד כמה שניתן (במגבלות המתאפשרות – והן בהחלט מוגבלות!, עסק זה דבר תובעני מאוד!) 

לגבי האווירה, שמתי לב שלא תמיד תגובת הילדים קשורה למעשים שלנו. הם יריבו בלי קשר לרמת הטיול שיצאתם, יתלוננו במצבים שאת לא מבינה איך זה שהם לא גומרים להודות. ממש לא בטוח שזה רק בגלל שאת נמצאת… 

למרות שאמא בהחלט יכולה להרים את האוירה – וזה מקצוע בפני עצמו, לא תמיד זה הדבר שהכי מתאים לתכונות אופי שלך, בעיקר אם את טיפוס מנהל… אבל זה הבית שלנו, ההשקעה הכי חשובה לנו בחיים, שווה להתאמץ… 

איך חוזרים הביתה? זמן, זמן, וזמן. אין קפיצות דרך. פשוט תחזרי הביתה, תהיי בבית, תשבי על הספה בלי טלפון. עם הזמן כולם יקלטו. אין ילד שלא צריך אמא! בהצלחה! 

שלום, כאבתי לקרוא את סיפורך, שנכתב בכנות. 

דעי לך דבר אחד- שיעזור לך וילווה אותך בדרך לשינוי:  ילדיך זקוקים ללב שלך! לאהבתך ללא סייג, להבנה והכלה. וילה הכי יוקרתית, טיול מושקע ביותר ורכב לימוזינה, לא יישוו בעיניהם ליחס אישי וקרוב אפילו למס' דקות. 

איך עושים זאת? לא באילוץ!! תתחילי עם גילאי 7-10. שבי בנוחות על הספה קראי לילד/ה. תשאלי אותו איך עבר עליו הבוקר? מה היה היום? וכו' הביטי בהקשבה והבנה ישר לתוך עיניו, חייכי והנהני בראשך. פתחי את השיחה ע"י שאלות התעניינות. החמיאי לו והתפעלי מהתנהגותו וכו' אחרי מיומנות קל יותר גם עם ה"גדולים". כי ילדים תמיד זקוקים לאמא, גם בגיל 70. 

הביעי את אהבתך בפה ממש: כמה אני אוהבת אותך! גאה בך! מודה להשם על המתנה המקסימה שלי! וכו'. תוכלי להחביא להם פתק במיטה/בתיק האוכל/על שולחנם, וכד'. כתבי מס' מילים כגון: שימחת אותי עם המבחן המצוין, אוהבת – אמא. גם את תגלי מכתבי תשובה מתוקים… 

תתעניני בהם גם בשעות העבודה. הרימי טלפון הביתה כשחוזרים מהלימודים, ותתעניני מה עם המבחן/ החבר /התכנית וכו'. 

זה תהליך ולא מגיע ממש מייד, הם לא יבינו מה קרה לך, (את יכולה לגלות להם. ) אבל הם יתרגלו מהר ויחכו מאוד ליחס. 

את יודעת? אני אמא צעירה לתינוקת מתוקה בת שנה, וגם עובדת במשרה ממש חלקית, וגם אני מרגישה שלהיות אמא אמיתית לבת שלי- זו עבודה פנימית לא קלה. 

רק שתביני, מבחינת הנתונים הטכניים יש לי הכל: המון עזרה, עבודה חלקית, הבת שלי ילדה טובה ושקטה, אני לא אישה שמחפשת המון בילויים או לצאת, והיא תינוקת! היא לא בת 15 שאז זה נעשה מורכב וקשה, אז מה מפריע לי לשבת איתה אחה"צ על הרצפה ולהשתעשע עם המתנה שנתן לי ה'? 

היצר הרע, שרוצה לקחת את הלב שלנו מהבית- מוצא לעצמו כל פעם דרך חדשה, או שזה יהיה עבודת ניהול טורבו שלושה מנועים, או שהוא יביא לנו משהו אחר שיסיח את הדעת והלב מהילדים והבית, פשוט- כי זה התפקיד העיקרי שלנו! 

אני לא מדברת על הנקודות הספציפיות אלא באופן כללי, אישה תפקידה בבית, ולכן שם יהיו לה הרבה ניסיונות להצליח! זה לא בא לתת לגיטימציה, אלא רק מה שנקרא "דע את האויב". אם אנחנו יודעות שפה היצה"ר משקיע את כל כוחותיו (ויש לו כח), אולי זה יתן לנו כח להחזיר לו תשובת מחץ!

שלום, תודה על הסיפור השבוע, הוא מאד חיזק אותי. 

אני נמצאת במצב הפוך ממספרת הסיפור: עובדת מהבית, במשרה חלקית, וכמובן המשכורת בהתאם… מדי פעם עולות לי מחשבות שאולי אם אעבוד במקום עם יותר אפשרויות לקידום, יותר שעות ביום, אוכל להרוויח יותר. יש לי הרגשת נחיתות מול כל הנשים מסביב (משפחה, חברות) שהתלוש שלהן גבוה יותר. (מבחינה כלכלית ב"ה אנחנו מסתדרים עם המשכורת הנוכחית) 

הסיפור הזה חידד לי מה אני כן מרוויחה ומה הדברים הכי חשובים בחיים. אני יודעת שרוב הנשים עובדות כ"כ הרבה שעות ביום מחוסר ברירה, וכמובן אין לי שום ביקורת עליהן. אבל זה יצר מצב שגם בציבור שלנו המשרה והמשכורת נהיו כלי למדידת ערך של אישה, ובפרט הערך העצמי.. תודה על התזכורת והחיזוק מהם הערכים האמיתיים!

את גיבורה אמיתית! זה ששמת לב לבעיה, ולא רק שמת לב, אלא קראת לה בשמה המפורש, ובקול גדול- זו תחילת הדרך, ומכאן אני כבר בטוחה שתמצאי את הדרך לפתרון. זו גבורה ענקית. להישיר מבט למציאות. המון אנשים לא נחלצים מטעויות / בעיות, רק בגלל שהם לא מסוגלים להודות בה.

את בחברה טובה, דילמת בית – עבודה היא הדילמה של כולנו. אנחנו חיות על הגבול הזה, וצריכות להשתדל להיות באיזון נכון. מן הסתם שנטעה מדי פעם, אבל בגדול אני חושבת שאפשר להגיע למצב של איזון נכון. 

כאחת שעשתה שינוי גדול בתחום דומה, אני חושבת שקשה מאד לעשות את זה בלי ייעוץ מקצועי נכון. הכלים המקצועיים בתחום הטיפול והאימון עוזרים מאד להגיע למטרה שהצבת לעצמך. מניסיון. את כבר על הדרך, כי מי ששואל את השאלה הנכונה, ימצא את הדרך לתשובה. בעז"ה! 

חייבת להגיב. גם אני בבנק, ומרגישה ונושמת את הלחץ ואת התרגום של כל דקה לכסף מזומן. 

דבר ראשון, אלישבע היקרה, תפסיקי להאשים את עצמך. שומעים עליך שמאד אכפת לך מהילדים וממה שנעשה. הכוונות שלך היו טובות, התמסרת לעבודה בשביל הבית, ויש לזה מחירים…  לפעמים נשאבים, והקב"ה שולח תזכורת. 

גם הפתרון אמור להיות לא מורכב. לשים לב ליותר זמן איכותי עם הילדים, לארוחות משפחתיות. להשקיע יותר בשבת, זה זמן שאת תמיד עם הילדים בבית. ולהתפלל, אנחנו עושים השתדלות. והקב"ה נותן תוצאות. 

אני תמיד אומרת לקב"ה שמבחינתי מזמן הייתי נשארת בבית ומגדלת את הפיצקאלך פשוט אין לי ברירה, וב"ה בעלי עושה חיל בלימוד, וזה רצון השם. ולכן אני מתפללת לס"ד, כי אני באמת לא יכולה להגיע להכל (ובינינו, גם מי שלא עובדת בכלל או משרה חלקית לא…) והקב"ה שומע תפילה. 

תנשמי, בעז"ה עוד יהיה שינוי מבורך. ותדעי שאת האמא המדוייקת לילדים שלך והלב החם שלך בס"ד ימצא את הפתרון. בהצלחה! ‫

סיפור עצמתי במיוחד ומביע את המאבק הפנימי של הרבה מאיתנו – אנו רוצות "גם וגם" ועוד מאמינות שאפשר. כמישהי שהיתה במקום דומה (עבדתי ברמת גן מעל 10 שנים), אני רוצה לציין כמה נקודות: 

1. תמיד לזכור שבתוך ה"גם אמא וגם עובדת מוצלחת עם קריירה" יש רק משהו אחד שיהיה במקום הראשון. מותר לנו שיהיו כמה דברים בסולם העדיפויות שלנו, אבל אנחנו אחראים לבחירה מה יהיה בראש סדר העדיפויות, ולבדוק את עצמנו מדי פעם האם הדבר הזה עדיין במקום שייעדנו לו.
2. לא לשכוח את הכח של תפילה אמיתית – אני רציתי לעזוב את ת"א, וחיפשתי שנים למצוא מקום מתאים ללא הצלחה. הגעתי לנקודת משבר ופשוט דיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו שהוא יודע שאני עושה את זה למענו. שאני מרגישה שלמען המשפחה שלי, אני צריכה לעבוד במקום יותר קרוב לבית עם שעות יותר נורמליות, ושאני בכל זאת חייבת להכניס משכורת נורמלית ולעבוד במקום שמאתגרת אותי שאני ארגיש סיפוק. בכיתי שלא נראה שיש סיכוי למצוא משהו מתאים בעיר מגורי. 

התפללתי אליו בהרגשה שאין מישהו אחר שיכול לעזור לי – והקב"ה החזיר לי בצורה נפלאה – עבודת מאתגרת ומעניינת במרחק הליכה מהבית! המשכורת טיפה פחות אבל תנאים ושעות הרבה יותר שווים. ואחרי זמן קצר, נפתחו אפשרויות קידום שלא חלמתי אליהם בכלל. 

3. טיפ קטן – לשלוח את הילדים בבוקר זה מתנה מאד גדולה. יודעת שזה לא ריאלי לכולם. לצערי, אני די שוכחת את הילדים כשאני בעבודה. ככה לפחות אני מרוויחה גם זמן איתם וגם לשלוח כל אחד עם נשיקה ותפילה ליום החדש. שיהיה בהצלחה! 

שמורה יקרה! סיימת בשאלה:"איך חוזרים הביתה" אני חושבת שהתשובה היא פשוטה: חוזרים הביתה. 

הביצוע לא פשוט כלל. תורידי מינון בעבודה, תתחילי לראות את הילדים, לטפל בהם, לחוות אותם, להנות מהם!!!! אצלי זה קורה מחופשת לידה לחופשת לידה, ובין לבין מה שדחוף! 

החיים שלנו משוגעים, אבל אנו צריכות לעצור ולנשום, ולנשום את הילדים, את הבית, את הבעל. אחרת נצא לפנסיה ונראה שאין לנו כלום, לא מחיאות כפיים בעבודה, ולא משפחה-הם מסתדרים לבד! : (

מתפללת להצלחתך 

בטוחה שאני לא היחידה שהפעם טולטלתי בצורה משמעותית, ולא, לא מהזעזוע היכן נשים בדורנו עומדות, אלא לצערי הזדהיתי, גם אם הפרטים אצלך לא ממש נכונים לגבי, התחושות שלי (ואני מאמינה שעוד הרבה הרבה נשים עובדות) דומות מאד. 

אני בסך הכל שנתיים בעבודה ומרגישה צורך עז לבכות, על הניסיון הלא קל שלנו, הנשים, שכל כך רוצות לעשות את תפקידן ואת מה שצריך במסירות נפש, וגם לעזור בפרנסת בית של תורה. אבל אם מפספסים בדרך, אולי כדאי לעשות חשבון אם זה נכלל במסגרת ההשתדלות הראויה.

לא תיכננתי למצוא את עצמי שכל כך הרבה שעות הולכות על השתדלות לפרנסה, שכל כך הרבה מחשבות מתבזבזות על זה, שכל כך הרבה שיח עם חברות (כמובן חרדיות) הוא התקדמות וקריירה… 

חברות, אנחנו כל הזמן צריכות לעצור ולשאול את עצמנו האם זה מה שה' רוצה ממנו. אלישבע יקרה, הייתי שמחה לעזור לך עם עצות אבל כמו שאת מבינה מהניסיון הקצר שלי – עדיין אין לי, אני רק רוצה לנסות לנחם אותך כשאדם מכיר בבעיה -בידו חצי פתרון, נתפלל חזק שה' יכוון אותנו בדרך הנכונה ובעז"ה עוד נעלה על דרך המלך… ‫‪ 

לאלישבע היקרה, המכתב שלך היה מטלטל והייתי חייבת להגיב… כל הכבוד לך על האומץ לשתף ולבקש עצות!! כאמא לילדים בגילאים 3-19 עם משרה אינטנסיבית (אבל פחות משלך..), אני רוצה לומר לך שני דברים: 

א. נשמע שחלק מהדברים שתיארת הם טבעיים וקורים בהרבה משפחות: כשיוצאים עם ילדים במגוון גילאים תמיד חלקם לא יהיו מרוצים, האדישות של הגדולים די אופיינית לגיל ההתבגרות וגם מריבות של ילדים, במיוחד בנסיעות… אז אל תעמיסי על עצמך האשמות שלא מגיעות לך, ותזכרי שהציפיות שלנו לא תמיד מציאותיות… 

ב. אני רוצה להאמין שאפשר לתקן הרבה בעזרת צעדים קטנים שיחברו ביניכם. מקווה שאני לא הולכת לייאש אותך… אם יש לך ילדים בגן- תנסי למצוא יום בשבוע שבו את יכולה להביא או לקחת מהגן וכך להיות בקשר עם הגננת. בנות ביה"ס- אם תתקשרי פעם בחודש- חודשיים למורה בשעות הערב תוכלי יותר לעקוב אחרי מה שקורה עם הבת. 

הקטנים (אפילו עד גיל 5-6) אני מרגישה שפשוט לשבת ולהחזיק אותם כל יום 5 דקות או 10 דקות, אפילו בלי לעשות כלום – זה ממש תורם להם ומחזק את הקשר. גיל ההתבגרות הוא מסובך, אבל אם תמצאי זמן כל כמה ימים להתעניין יותר לעומק, לשאול שאלות ולהראות אכפתיות- אולי הם יסכימו עם הזמן לשתף ולהיפתח יותר… ואולי בשבת יהיה לך זמן לשבת ולשחק עם הבינוניים (או חלק מהם) במשחק חברה נחמד? 

מאחלת לך המון הצלחה ואל תשכחי להתפלל גם על זה!! 

קוראת ובוכה…. לא יודעת מדוע, האם רק בגלל העצב על 'אלישבע', כותבת הסיפור, או אולי בגלל הפחד שגם לי זה עלול לקרות יום אחד?….. 

יקרה, אלול בפתח. ראש השנה. תמיד אפשר לשנות, תמיד ניתן לתקן. להתחיל מהתחלה. לעשות 'ריסטרט' לכל מה שהכרת עד היום, לשנות תפיסה, להיות מוכנה להקריב- משרה, אמון, משכורת, כח…. לטובת הדברים החשובים לך באמת, שאת יודעת הכי טוב מהם. 

אלול בא. אבא בשדה. אפשר לתקן. הוא קרוב, והוא והוא נמצא פה, לידך, תבקשי. תתחנני. כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן, גם אם זה נראה רחוק וקשה…. קשה זה לא רע. קשה יכול להיות טוב מאד. 

שולחת לך כח ומתפללת בשבילך, אחותך לשמורה. 

יקרה, ראשית, מעריכה מאד את הפתיחות, את הצגת התמונה בלי יפוי וכיסוי של תפאורת במה. הרגשתי צורך לחבק אותך! 

כאב לי לקרוא על התחושות הקשות שלך כאם, כנראה כי מה שכתבת מחבר את כולנו האמהות, בהתמודדויות דומות "על הרצף". לא אשלח לך עצות זהב נוצצות שתקני ברגע. עם זאת מאמינה, שניתן לגשר, ניתן לשנות! בבניה איטית, עיקבית, באהבה ובאמון ביש בתוכך. 

מאחלת לך נחת, בלב שלך פנימה שישפיע בס"ד לנחת בסביבה האהובה שלך. 

וואו זה קשה ולא נעים לגלות את זה, אבל, אני חושבת שצריך לעשות הפרדה בין זה שאת עובדת ומסופקת לעומת היכן שאת עובדת, זה לא בהכרח קשור. 

דבר אחד נוסף משמח תזכרי, אם זה כואב זה אומר שאכפת לך, ואם יש אכפתיות, יש רצון ואם יש רצון אפשר לשנות, זה דורש עבודה ורצון, קשרים זה משהו שנבנה לאט לאט ומדברים קטנים, הרבה מילים, מחאות, תשומת לך, מעשים בלי מילים, וגם תשורות קטנות, מקרבים, 

תמיד אפשר להעזר במישהו מבחוץ סתם חברה חכמה או מנחת הורים, תתעודדי, יהיה טוב!

אה והכי חשוב, לבקש מאבא שבשמים עזרה ולהגיד לו הרבה תודה – אוהו כמה שזה עוזר. בהצלחה,

אני הייתי באותו מצב בזעיר אנפין (מקווה שרק בזעיר אנפין) אחרי ארבע שנים מאוד אינטנסיביות ועמוסות.

לקח לי זמן להפנים שאני אולי עובדת מצטיינת ומוערכת, אבל אמא טובה אני לא, ורעיה מסורה אני לא. רציתי לשנות וראיתי שאין לי מושג מאיפה להתחיל. 

נרשמתי להנחיית הורים אצל מישהי איכותית ומומלצת, והבית פשוט התחיל להשתנות. משבוע לשבוע אני מרגישה שאני יותר אמפתית לילדים, יותר סבלנית, יותר רגישה וקשובה. וכמובן שזה כרוך בהרבה חשיבה והתקדמות, קריאת ספרים על הבית היהודי ועוד זה תהליך – ולא קורה בזבנג וגמרנו. אבל זה החיים שלי, ומאמינה שבשנים הקרובות אירשם שוב ושוב להנחיית הורים, ואקדיש לעניין את כל המשאבים שצריך. 

ממליצה פשוט להפנים שצריך "לתת עבודה" גם בבית! זו משמרת ב (או משמרת א אם תרצו) בהצלחה!! מאוד חשוב לקבל המלצות מפורטות לפני שנרשמים להנחיית הורים כדי לקבל השפעה רק ממקום אמין ומוסמך! ‫

תגובה א': הצפת לי את הרגשות בכנות שלך, באכזבה שלך מהחופשה… איך עברת את תקופת הקורונה? ידוע שהרבה עובדים במשרה מלאה ובצוות -סבלו מסוג של בדידות בבית למרות שהיו בחברת המשפחה. צריך להפריד בין תחושת החסר הזה והשינוי בסדר היום, לבין התקשורת החסרה עם בני המשפחה. 

לפעמים ממקום של תחושת מצוקה שבכלל קשורה לשינוי הזה אנחנו משדרים לסביבה בהתאם ויש כלל "כמים הפנים לפנים.." ואז נוצר מעגל שמתפתח לאווירה כמו שאת מתארת. (ונוסיף לזה את הזעזוע שלך מתגליות של בעיות) יתכן שאת מגיעה למסקנות מרחיקות לכת? 

תגובה ב': ילדים לא נוטרים טינה, אפשר לשפר את התקשורת, ואני משוכנעת שגם במסגרת המשרה המלאה זה אפשרי.  טיפ: פעם בשבוע יקבל כל ילד צלצול ממך, תתענייני בפרטים טכניים בשגרת יומו, לא משהו ארוך, תגיבי, תביעי רצון להמשיך לשמוע "כשניפגש בבית".

את עושה רושם של טיפוס עקבי. עקביות זה המפתח לשינוי, הילדים ירגישו שזה מהלב וכמובן – סבלנות, השיפור יגיע עם ההשקעה שלך! מניסיון! לאט לאט תקבלי חזרה ותשבו לפטפט בכיף! מאחלת לך הרבה סייעתא דשמיא! אמא שיוצאת מהבית כל בוקר אחרונה.. 

הסיפור הזה נגע לי במקום הכי אישי והכי כואב כי גם אני ילדה טובה מתל אביב… גרה בק"ס עובדת בתל אביב, אבל מאוד משתדלת שזה לא יקרה. קודם כל מלכתחילה אני יוצאת מהבית בשעה 8 בבוקר ולא ב5 ויוצאת מהעבודה ב15:30 וזה לא קל. 

המטרה שלי לפגוש את הילדים ולשלוח אותם למוסדות אבל אני נתקעת בפקקים הנוראיים. אבל שווה לי, שווה להיות בפקקים אבל להיות עם הילדים. לחתום על פתקים, לעשות צמות בבוקר, להגיד שלום לילד כשהוא הולך לחיידר וכו' וכו' 

חוץ מזה היום לדוגמא אני עובדת מהבית ולא בעבודה כדי להיות עם הילדים.. אני ממש לא מושלמת וכל הזמן מנסה להתחזק בזה אבל רשמתי כמה עצות שאולי יועילו לך. ותודה על החיזוק זה באמת עוזר!! ‫

תודה לך על גילוי הלב, הרצון 'להיות' בבית הוא של כולנו, והצורך לשפר ולשנות הוא ראוי להערכה. 

אני חושבת שהעבודה היא תמידית ויומיומית. זה לא משהו שאפשר לשנות ביום אחד, עוד פעם לשבת עם ילד ולדבר ועוד פעם לצאת ביחד ושוב… רק חשוב לקבל את זה שלפעמים באמת רוצים לאכול לבד, ולפעמים לא מתחשק לדבר וגם לפעמים רבים או מתווכחים וזה נורמלי. 

חשוב מאוד לשקף את הרגשות, ואפילו להגיד את מה שכתבת – כל כך רציתי להיות בבית ועכשיו זה נראה ששכחנו איך להיות כולם ביחד, ואולי אפשר להעלות רעיונות איזה דברים אפשר לעשות ביחד ושיהיה כיף. הכל בסבלנות ובהדרגתיות. 

בקיצור, צריך להשקיע אבל ההשקעה משתלמת.

אלישבע יקרה, כאבתי מאד את כאבך, התרגשתי מהכנות ומהפתיחות שלך, הערכתי את האומץ. קודם כל, תדעי שעצם הידע והרצון, זו כבר התחלה למקום שבו את רוצה להיות. זה באמת לא קל וניסיון לא פשוט. 

המלצתי היא, לבינתיים, לנסות ליצור חוויות חיוביות עם כל אחד לחוד ו/ יחד, תראי מה מתאים לך, בתחילה בדרכים פשוטות לחלוטין (אפיה, הליכה, ציור, מוזיקה וריקודים עם הקטנים, משחק ושימת לב למה שמעניין אותם וליהנות איתם יחד באותו דבר) וכן לנסות להימנע לחלוטין מביקורת.

לישון טוב מאד, כי אמא צריכה המון המון כח כדי לא להתעצבן מכל דבר קטן (וילדים יודעים איך להפעיל את ההורים שלהם), וכן לתת מידי פעם (רק בהפתעה) מתנות קטנות ממש (אפילו שוקולד וכדור קטן), אפשר עם מכתב הערכהו/אהבה וכולי. 

והכי חשוב, תפילה להצלחה בנושא זה, ויהי רצון ש-ד' יהיה בעזרך. מציעה לך לשתף מישהו קרוב בנושא ע"מ להיעזר בעת הצורך. 

כמו שאומר הרב יעקובזון: גם אלף טעויות לא יכולות לקלקל, הנזק נעשה כאשר הופכים את הטעויות לדרך, לשיטה, כלומר לוקחים את המידות הרעות שלנו כהורים ומנסים לחנך באמצעותם, מביאים לכך ראיות ומקורות מהתורה. פה נשמע שמדובר באמא שממש איכפת לה!

אולי הנתק הוא הזמן שלוקח לילדים לעכל את ההימצאות של האמא או דרך להביע את התסכול שהצטבר, אבל אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן! מנסיון הדבר שהכי עוזר תפילה. וקבלה לשמוע כל יום הרצאות על חינוך ילדים אפילו 10 דקות ביום. כמו שאמרו חכמי המוסר. אנו יודעים מה נכון – הלימוד הוא כדי להכניס את הדברים אל הלב, ולהזיז את היצר הרע הצידה. מאוד מומלץ לנשים עובדות השיעור של הרב יעקבוזון "אם בישראל". הוא נמצא בקול הלשון. בהצלחה! אשרינו שבדור כזה, שחושך מכסה ארץ אנחנו בחשבון נפש תמידי לעשות הטוב והישר בעיני ה'!

הייתי קרוב לשם. פתחתי עסק עצמאי מצליח ששאב את כל כולי. 24 שעות ביממה חשבתי עליו ועבדתי עליו. פתאום יום אחד גיליתי שכל המשפחה סביבי כבר לא ממש איתי.

בהתמדה ובנחישות אמיתית, הורדתי שעות בעסק, עברתי ילד ילד ונתתי להם את כל כולי. אני כבר שנתיים עובדת על זה. המצב הרבה יותר טוב, אבל יש עוד השלכות לא נעימות וגם עבודה רבה!

תתכונני פתאום לקבל הרבה מהלומות. מה שראית עד עכשיו זה כנראה קצה הקרחון בלבד…..

אבל אל ייאוש! תכתבי לעצמך את המטרה שלך – להגיע להרמוניה משפחתית אמיתית. תתמידי גם כשהתוצאות ממש לא לרוחך, ועם המון התמדה ותפילות – יש שינויים עצומים לטובה.

אולי לשמוע קצת הרצאות על חינוך ילדים? לא שיטות זרות אלא תורניות, כמו הרב יעקבסון וכדומה. 

לא כתבת כמה שעות את במשרד. אם את את 11 שעות מחוץ לבית כל יום, אז לקצץ. אין חוכמות. 

לעשות עם כל ילד פעילות פרטנית לדוגמא לקלח או לצאת להליכה. ואז להתאמץ להקשיב לפטפוטיו הסתמיים. 

אם לא תנסי לראות את האדם המיוחד שבכל אחד מהם, לא תהיה לך אפשרות לקשר. 

כואב כואב כואב כואב כואב לי עליך עד מאוד אחותי. אין לי מילים לתאר כמה כאב לי כשקלטתי מהשורות הראשונות של הסיפור, על איזה סיפור מדובר פה. וכואב לי עד מאוד על עוד הרבה נשים כבנות, כאחיות כגיסות כנשים ו- אימהות! 

שבאיזשהו מקום יש קצת ניתוק מהאני האמיתי שלי בעקבות החיבור לעבודה. לעולם אין לי שני כובעים- לא! אין שום השוואה בין הבית לעבודה, ולא משקל ולא איזון. כל הדיבור על משקלים, איזונים וכו' שלא יחרגו לי מפרקטיקה. 

אני בן אדם, זה המתנה שנתן לי ה' לעולם לא אוותר עליה. והאדם הזה עומק מהותו ופנימיותו – בבית. כואב לי – אני חיה כואב לי עוד – יש לי תקווה. כואב לי עד מאוד – אני בדרך לחיות יותר. תכאבי, אל תוותרי לעצמך על הכאב הזה, אל תסכימי ללכת לשום מקום שישכיח ממך את הכאב הזה. ובעז"ה עוד תמצאי עוד ים של רגשות חיוביים מעבר לו… ‫ 

שלום אמא יקרה, זה נפלא ששמת לב למציאות הזו, ושאת לוקחת אחריות עליה ורוצה להיעזר. 

אז לדעתי ילדים הם כמו חברים, וקנה לך חבר, צריך להשקיע בקשר… ותתחילי לעבוד על זה מעכשיו…. ככה שהחופשה הבאה תהיה חלומית באמת… 

קבלי על עצמך מדי יום זמן איכות אפילו של כמה דקות עם כל ילד. זמן איכות הכוונה לב לראש פנויים לגמרי מכל המסביב… ועיסוקים רק עם אותו ילד, שואלים באמת מה עשה ועם מי שיחק, מתי היה שמח ומה היה עצוב, מה אכל, ואיזה שיעור אהב… מתעניינים בו בלו"זו ובריגשותיו… ולא שוכחים להחמיא לו כמה מחמאות אמיתיות הנלמדות מתוך השיתוף שלו!! 

הילדים שלך רוצים את הלב שלך… ורוב רובן של המריבות והכעסים הם בסוף הסיפור על הלב של אמא. אז פשוט צריך לשים לב שנשים לב! בהצלחה לכולנו!! 

לאלישבע יקרה – את לא לבד.. בכל בית בעולם – יש מריבות וכעסים בחופש. בכל בית בעולם – יוצאים לנופש ולא הכל לפי התוכניות. זה הכי טבעי בעולם שדווקא בחופש מתגלים בעיות, יש יותר פניות לשים לב לדברים.

לפעמים דווקא חוסר המסגרת הקבועה – גורם לבעיות לצוץ, בעיות שבשגרה נעלמות או מתגמדות. לדעתי – הבעיה היא ברמת הצפיות, אם מצפים לחופש מיוחד, להרבה זמן איכות עם הילדים – מתאכזבים.

אני למדתי לא לפתח ציפיות, וגם לחזק את עצמי על כל דבר טוב שהצלחתי לעשות. לקחת חופשה ארוכה – כל הכבוד! הכנת ארוחה מושקעת – כל הכבוד! לא לצפות יותר מידי, וכשאת יותר בטוב עם עצמך, האווירה משתפרת, הילדים כן יותר מרוצים, והם יזכרו את המחוות הקטנות האלו לתמיד בעז"ה! 

זה תופס אותי בדיוק כשאני ביום וחצי האחרונים תפוסת שרעפים, איך בדיוק לנצל את ימי החופשה המועטים, בחול המועד? ערב פסח? איך אסתדר בחודשי החגים עם משכורת חצויה? ואם ארצה יום אחד לקחת חופש ולא ישאר לי בצבירה? איך אוכל לתפוס את כל העולמות ביחד? 

מתביישת לומר שהמחשבות הללו באו לי בתפילה, בקיצור אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, ואז אני מבינה שהקב"ה זן ומפרנס לכל, ואני אעשה רק מה שביכולתי. אז בחודשי החגים תהיה לי משכורת מקוצצת – אז תהיה. אב הרחמן ישלים לי ממקום אחר, וביננו לא חסר לנו. בעלי אברך, ואף פעם לא הגענו למצב של הלוואות או חוסר יכולת לקנות דברים הכרחיים, וגם מעבר. זה רק תפיסת המציאות, ההרגשה להיות בטוחים. 

ואז מגיע הסיפור הזה ומתקשר לי מאד, השאיפה הגדולה שלי ביותר זה להיות אמא מסורה, מעורבת, ולכן אני גם עובדת 6 שעות בלבד, זה מה שמתאים לי אני לא יכולה לעבוד על טורבו גם /8 7.5 שעות וגם להיות חייכנית ולהשאיר אוכל מבושל לילדים, אני צריכה קצב יותר רגוע. לפעמים קינאתי בנשים האלו שגם עובדות ומפרנסות יפה, וגם תנאי העבודה שלהם גמישים מתוקף תפקידם, בקיצור מרויחות מכל העולמות. יצאו לי העיניים.

אבל פתאום אני שומעת גם צד שני ומבינה גם בתוך הלב שלפעמים משלמים מחירים. כל דבר בא על חשבון משהו, אם בעבודה את משקיעה מעבר אז בבית את יותר מקלילה וכן להיפך.

תודה לך, נתת לי פרופורציות. חיזקת אותי להסתפק לשמוח במה שיש להשען על אבא שבשמים, ולשמוח שעיקר מאוויי הוא בבית, והעבודה גם שנחמד לי וטוב לי בה – לא מעסיקה אותי עכשיו ותופסת לי את הראש. מקווה שהובנתי פשוט שפכתי מה שהרגשתי. 

אלישבע יקרה יקרה, אני חושבת שכל מי שעובדת על טורבו בינינו מרגישה את זה מידי פעם. 

אני חושבת שעשית את המקסימום מצידך בחופשה, אבל הילדים לא היו בטוחים שזה ימשך, אז יש חשש כזה לילד כדי לא להתאכזב, שהוא מפתח מנגנון של ריחוק כדי לא לצפות ליותר מדי. אני בטוחה שאם תמצאי זמנים קצרצרים במהלך השבוע כל פעם לילד אחר או כל ר"ח יציאה משפחתית אחה"צ, הם ירגישו שמשהו משתנה ולאט לאט זה ישפיע גם על האווירה. 

אבל מעל הכל תזכרי שבדור שלנו אנחנו לולייניות שמנסות לעשות הכל וב"ה עומדות בזה, איך? אנחנו כל הזמן ננסה לשפר שיהיה הכי טוב בכל הגיזרות. ואגב, עשית לי גם ניעור קטן לדאוג לזמן איכות עם הילדים (אפילו קצרצר) במהלך השבוע… בהצלחה לכולנו! 

חברה בשמורה

שלום אלישבע, התיאור שלך נגע לליבי מאד, בתור אחת ששנים מתמודדת עם הדילמה הזו של עבודה מול בית וילדים. 

כאבתי והצטערתי לקרוא את הנתק שלך מהילדים, ועם זאת אני מלאת התפעלות ממך, מזה ששמת לב, שראית, ועמדת מול העובדות בלי לברוח ובלי לטאטא מתחת לשטיח, ואת באמת מחפשת פתרון. כל הכבוד לך!! אין הרבה אנשים שמוכנים לעמוד באומץ מול האמת. 

ברור שיש דרך להמשיך בעבודה שבוודאי נותנת לך גם הרבה סיפוק מלבד ההכנסה. הנקודה היא לא במספר שעות העבודה או בעומס. אישה יכולה להיות בעבודה, והלב שלה – בבית עם הילדים. ויכול להיות ההפך- אמא בבית עם ילדים והלב שלה בחוץ…

ההבדל נמצא בלב. בסולם הערכים ובסדר העדיפויות. כולן יודעות שבית וילדים קודמים לעבודה. לא כולן מרגישות כך באמת. הדרך לשנות סולם ערכים היא לשנן ולהזכיר לעצמך לעיתים קרובות מה חשוב יותר. ככל שתתמידי זה יהפוך להיות חלק ממך, מהאישיות שלך ויהיה לך טבעי לחשוב גם בעבודה על הילדים. 

בענין הקשר היבש עם הילדים, אני מקווה שאת לא באמת מאמינה להצגה הזו, מקווה שאת מבינה שאין לך תחליף אצל הילדים. הם כמהים לאמא ולקשר, רק שבנסיבות הקיימות, כשאמא רחוקה, לא מתעניינת מספיק, גם הם תפסו מרחק. זו תגובה טבעית של הנפש, מן מנגנון הגנה כזה. "לך אין זמן אלי – אז גם אני לא רוצה אותך…" הגנה של הנפש מפני פגיעות. 

אין לי ספק שבתוך תוכם הם משתוקקים ליחס שלך, להתעניינות. לכן, הייתי ממליצה לך להשתדל בתור התחלה לתפוס כמה דקות שיחה עם כל אחד מהילדים, להתעניין באמת במה שעבר עליו היום, ולחכות לתשובה!! בהתחלה זה לא יזרום, אבל בהמשך, כשהם ייראו שאת באמת רוצה להקשיב להם, הם ייפתחו. 

חשוב שגם את תשתפי אותם בקורות היום שלך, זה לא צריך להיות משהו חינוכי או עם מסר, סתם כך מה עבר עליך, מה הרגשת, מה חשבת. השיתוף שלך יוביל בסופו של דבר לשיתוף שלהם. הם יבינו שהם חשובים ויקרים לך. 

אפשר לחשוב על עוד רעיונות, כאלו שמאפשרים לך להעביר להם את המסר שאת איתם, גם אם לא פיזית ממש. למשל מכתב קטן שתשימי בילקוט. בהצלחה במבחן או משהו כזה. בטוחה שיהיו לך עוד רעיונות. בהצלחה רבה!! 

אלישבע יקרה כל הכבוד לך על האומץ!!! קודם כל עצם זה שקראת לבעיה בשמה, שנית שכתבת לשמורה, ובכלל שאת פשוט רוצה לתקן – ואני חושבת קודם כל שתמיד אפשר לתקן. אף פעם לא מאוחר. בסופו של דבר ילדים רוצים את אמא שלהם לא יכול להיות אחרת. 

רגע אני עוצרת, המצב שתארת לא נשמע כזה גרוע. ילדים שרבים קיימים בכל המשפחות גם במשפחות שהאמא לא עובדת, בנות שלא רוצות לשתף את האמא גם קיימות בכל מקום, (זה תלוי יותר בתקשורת מאשר בכמה אמא בבית) ילדים שרוצים יותר לשחק מאשר לשבת לשוחח עם אמא על הספה גם קיימים. הכל בסדר. 

אבל כן אפשר לתקן לנסות להיות יותר נוכחת בבית, ונוכחת זה פשוט שזה אכפת ולאו דווקא בשעות, כן כמובן להשתדל כמה שאפשר לא כל היום שעות נוספות. באמת לחשוב על הילדים ואני בטוחה ממש שאת כן רוצה בטובתם רק קצת עסוקה ולא שמה לב. 

אז כן להשקיע זמן ומחשבה על הילדים. למצוא זמן אישי עם כל ילד, למשל עם הגדולה לצאת בערב להליכה נעימה, להכין יחד לאכול משהו טעים, משהו שיהיה לה שווה והיא תרצה לעשות איתך, לא לקרוא לה רשמית לדבר כי זה לא יעבוד, וכך לאט לאט לשפר את התקשורת. 

לנסות לספר מעצמך דברים לא להכריח אותם לשתף כי זה גם לא יעבוד. לא לבקר זה בטח הכי חשוב, כי זה חוסם את הילדים. 

עוד דבר אל תצטערי בכלל על החופש שלקחת, אפילו שהיה נראה לך שהוא היה נוראי, אני בטוחה שכמה שהילדים לא הראו שטוב להם שאת בבית, זה כן טוב להם ועם עוד קצת מאמץ וזמנים נעימים ומשותפים איתם, את תראי שלאט לאט הדברים משתפרים. 

אני יכולה לשתף מהניסיון שלי, שאני כן אחת שרוצה כמה שיותר להיות בבית, וכל מה שאני הולכת לעבוד זה רק מה שחייב ממש, הייתי בבית כמה ימים וכן היה קשה יום שלם עם הילדים. הם רבים בלי הפסקה, הצעתי להם לשחק יחד הם העדיפו ללכת לחברים, אני לא חושבת שזה אומר שהם לא רוצים להיות איתי, זה מה שהתחשק להם באותו רגע והכל בסדר. נמצא זמנים אחרים להיות יחד… 

אבל כן צריך להשקיע בזה, זה לא בא לבד. מאחלת לך המון המון הצלחות!! מעריכה אותך מאד על האומץ והרצון לשנות!! 

אלישבע יקרה, אני מאד מזדהה עם מה שאת אומרת פה. לפעמים המציאות מראה לנו מרחק ממי שהיינו אמורות להיות הכי קרובות אליו מתוקף תפקידנו והגדרתנו. וההתפכחות הזאת מטלטלת, לא פחות. 

אבל הרצון לפתור הכל באופן אוטומטי, על ידי יותר שעות בבית או פחות שעות עבודה, הוא לטעמי שטחי מאד בדברים של תהליך כמו בניית קשר. 

ושלא ישתמע אחרת, אני כן חושבת שצריך לעשות אחר כך חושבים ומסקנות לגבי איפה אפשר לשפר יותר, אבל אני מתנגדת למצג שווא מדומיין שמי שנמצאת בעיקר בבית החיים שלה לא יכולים להראות כך. בכל מקרה צריך לעבוד עבודה פנימית המסורה ללב כל אחת ואחת. בהצלחה!

עשיתי לאחרונה צעד כזה של לעבור ממקום עבודה שהייתי בו המון שנים בתל אביב, למקום עבודה אחר בירושלים. הרגשתי שעשיתי צעד ממש דרסטי, כי בכל אופן זה שינוי בצורת העבודה וכמובן גם פחות במשכורת. 

לא אשקר, זה לא תמיד קל! אחרי שמצליחים לעבור ניסיון אחד, הקב"ה מביא עוד כדי לראות אם אנחנו באמת מצליחים לעמוד בו. 

אני רוצה לומר לך שאחרי שקראתי את הסיפור הזה ממש הרגשתי שעשיתי צעד נכון! חיזקת אותי ממש!! 

עוד דבר – עצם זה שאת רואה את הבעיה זה כבר חצי מהפיתרון, לי היו המון תקופות שקצת התעלמתי מהדברים האלו שמסמנים בלב שיש איזה בעיה ופחות מתאים לעבוד שם… 

וואו, איזה קשה ועצוב לקרוא. להתפלל ובאמת להוריד פרופיל בעבודה. להיות פחות בכירה. 

אני מחכה עם הקריירה שלי עד שיהיו לי באמת גדולים (ויש מצב שאני אפספס אותה..יודעת את זה) נמצאת במקום עבודה נחמד, עם תפקיד נחמד, והשכר והשעות מתאימים לי כעת לגדל את המשפחה. 

אז נכון שיש לי הצעות הרבה יותר נוצצות שיתנו לי הרבה יותר סיפוק וכבוד וקידום שכר, אבל זה יהיה על חשבון הבית הילדים והנשמה שלי. כבר הרמב"ם אמר שאין אפשרות לשני דברים ביחד (בניין הגוף זה הרס הנפש) 

אני יודעת שזה נשמע מהספרים או ממדורי הייעוץ של העיתונים- אבל, פשוט! דברי איתם על זה. מה יש להם לאמר? מה הם מרגישים? זה לא צריך להיות רשמי ומנומס. 'הדברות' נשמע מושג מאוד מאיים. זה יכול להיות קליל וחמוד כזה, שיחה רגילה של- "וואי הזוי איך העבודה הזאת שואבת אותי, אני פשוט לא מכירה אתכם!! זה לא יכול להיות!"

עוד נקודה- שינוי גישה מחשבתית משפיעה על השדר שאנחנו מקרינים הלאה, אם לתודעה שלנו ייכנס המושג 'בית' והחשיבות שלו תעלה בעינינו- הילדים ירגישו את זה באופן ישיר. גם אם טכנית המשרה תישאר אותה משרה, ההיקף שלה- באותו גודל והזמן שנותר לבית ישאר בהתאם- ברגע שהראש במקום הנכון, מכוון למטרה האמיתית- הכל משתנה. 

אבל כמובן!! מילת המפתח היא- ס-ב-ל-נ-ו-ת. זה ייקח זמן, זה תהליך, אין כפתור קסמים. אבל בעז"ה, לאט אך בטוח- השינוי יווצר. בהצלחה! 

שלום, בנוגע למה שסיפרת, רציתי להגיב לך בכמה מילים פשוטות שאולי זה קצת יעזור… ואולי יתן לך קצת כיוון… 

אז כהמלצה אישית הייתי אומרת דבר ראשון לנסות לעשות להם דברים שהם מאוד אוהבים, ותוך כדי גם ליצור איתם קשר, וכמובן שצריך שזה יהיה בתוספת אהבה ורגש של נתינה כמה שיותר, כדי שיתחילו להרגיש קצת שייכות להורים שלהם (אולי דרך הנתינה והסובב לזה כנ"ל), ובע"ה לאט לאט יחזור אליהם הרגש האוהב והמצפה בעיקר… והלבבות יתרככו קצת, ויתחילו בע"ה ליצור קשר יותר ויותר… 

הרבה הצלחה, וסיעתא דשמיא, משתתפת בצערך. 

שלום לך אלישבע יקרה! זו בערך הפעם הראשונה שאני מגיבה לסיפור כלשהו, נגעת בי חזק. מרגישים את הכאב שלך, הוא נושב בין המילים יחד עם האכפתיות שלך. 

אני רק יכולה לומר לך שפיתוח קשר עם הילדים זה עבודת חיים. וגם כשעובדים על זה קשה ונמצאים עם הילדים הרבה, לא תמיד רואים פירות ובן העשרה לא ממש משתף והבינוני ממש לא מתעניין וגם הקטן מתרפק יותר על אבא מאשר על אמא… (עם זה אין לי בעיה;) ) 

אבל ברור לי שתמיד יש מה עוד לשפר ולאן עוד להתקדם. העיקר לא לתת לרגשות האשמה לנהל אותנו, אלא להבין לאן אנחנו הולכים מכאן, ומה המעשים הקטנים והגדולים שאנחנו הולכים לעשות מהיום, על מנת לשנות את המצב, לראות שהקשר שלנו עם הילדים משתפר ואנחנו מתקרבים האחד לשני. 

יתכן שזה יהיה להוריד שעות מהעבודה (כן גם אם זה יפגע קצת בתלוש..) ויתכן שרק לחזור יותר מוקדם או לצאת בבוקר יותר מאוחר, ואולי למצוא את השעה בשבוע לצאת עם הילד התורן לסיבוב כיף של שיחה נעימה על כוס אייס…. 

כשיש רצון חזק לשנות את מה שהיה עד היום, יחד עם תפילות לס"ד, בצעדים קטנים ומשמעותיים, לאט לאט תראי שינוי בעז"ה מאחלת לך (ולכולנו) המון הצלחה ובחירות נכונות!! 

אלישבע המתוקה, הכאב שלך כל כך אמיתי! כאב טהור של אמא שרוצה להיות אמא! 

אפשר לשנות, אפשר לתקן, עוד לא מאוחר, אפילו עם המתבגרים. מניסיון של אמא שראתה שינויים עצומים. תעשי חשבון מה את כן יכולה- ואת זה תעשי, מתוך ידיעה שאת כל המסלול הזה ה' תכנן בשבילך ובשבילם וזה הכי טוב לכולכם. 

ותראי שרואים שינויים לאט לאט בצעדים קטנים אבל מהותיים מאד. הילדים צריכים אותנו עכשיו, לפני שהם פורחים, יותר מהכל. בהערכה על הרצון האמיתי בברכת הצלחה!! 

אלישבע יקרה!! משתתפת מאוד בצערך, באמת!! זה סוג של איבוד חושים לחיות כאישה עובדת. יש כ"כ הרבה על הראש והמחויבות לעבודה סוחטת כל חלקיק פנוי ושואבת את כולך, במיוחד כמנהלת. 

אני בטוחה שאפשר לשנות!! אף פעם לא מאוחר. אולי עם עזרה מקצועית. אבל עצם זה שאת שמת לב זאת התחלה. יש נשים שמתעוררות לחשוב רק כשהם בדיכאון ומאבדות את היכולת לתפקד. אז טוב שאת לא שם!! 

זה כמו שאני שמתי לב שהבת שלי כבר בת שנתיים וחצי, ואני לא מרגישה מחוברת אליה מספיק, כי יש לי כבר עוד תינוק והרגשת שיש לי פחות סבלנות אליה… אז היום אני משקיעה בקשר שלי איתה הרבה יותר מפעם!! 

משפחה זאת עבודה בפני עצמה, בעיקר עבודה מנטלית, עבודת המידות… ותמיד אפשר ללמוד עוד ולתחזק את הקשר, בדיוק כמו זוגיות וכל קשר אנושי. 

שמעתי מהרב יחיאל יעקבזון שאנשים נוטים לחשוב שאהבה לילדים נשארת לעולם אבל זאת טעות חמורה!! ממליצה לכל אחת לשמוע שיעורים והרצאות בנושא הקשר במשפחה, לי זה מאוד עוזר!!! יש את הרב יעקובזון על חינוך ילדים ואת הרב אהרון לוי שמדבר על משפחה.

קראתי את הסיפור מילה במילה. הוא היה בהיר והרגשתי ממש את הכאב. 

חייבת להגיד שאני מצדיעה לכנות. בדרך כלל אנשים אלופים בלטייח בעיות לראות ככה את הכל מול העיניים ולהישיר מבט- גרם לי התפעלות עמוקה. 

חשבתי הרבה ואני מסכימה עם הכותבת, שהדגש פה הוא פחות סוג וכמות העבודה. הכרתי מישהו שחי בתקופת הצנע בירושלים, שסיפר שהוריו עבדו כל אחד בשני משמרות מבוקר ועד ערב והם הרגישו קשר עמוק להורים. מספיק היה קשר עין משמעותי ועמוק וקרוב למשך דקה ביום. אני חושבת שהעניין זה באמת למצוא משמעות אישית בלהיות אמא. 

על עצמי אני יכולה להעיד שאני עובדת עם נערות בסיכון מפורקות וחסרות בית במקרה הטוב, ושחוו התעללות מצד ההורים במקרה הפחות טוב. ואני חוזרת הביתה לילדים שלי אני יודעת שבידיים שלי אני יוצרת שהם לא יהיו מוכרים לרווחה. וזה שיש להם בגדים ואוכל ומקום לשים את הראש וקשר אישי איתי!!!! זה מבריא להם את הנשמה. גם אם הם לא אוהבים את האוכל ויש בלגן מדי פעם. 

אני חושבת שאם בכל פעולה מולם או מול עצמך תראי ותייצרי משמעות אישית שלך הם ירגישו במרכז עולמך ומהר מאד תתחברו חזרה יחד שזה גם השאיפה המובנית שלהם. 

אמאל'א דמעות איזה עצובבבב וכמה זה מוכיח שאי אפשר באמת גם וגם. 

אני כותבת מהמקום ההפוך של אשה שיש לה עבודה מינורית ולא משהו. חוזרת ב2 וחצי הביתה והבית הוא כל עולמי וכואב לי שלא פיתחתי עבודה רצינית (קריירה במילים אחרות) למרות שיש לי יכולות. והמשכורת שלי איך אפשר לחתן ממשכורת של 5 אלף ועוד בעלי שאיכשהו מגרד עוד כמה אלפים כשיש 8 ילדים בלי עין הרע. 

מצד שני אני כל הזמן יודעת שאין שום מצב שהראש לי ככה בבית אם היתה לי עבודה יותר דורשת ומאתגרת… – כך שכנראה אי אפשר גם לא להיות בבית וגם להיות בו – בו זמנית. 

העצה שלי אליה תהיה לעשות חושבים מאד רציני עם דעת תורה ולחשוב לאן פניה מועדות. אם באמת צריך אותה בעבודה אולי יתנו לה להוריד שעות או להוריד יום (גם במחיר של הפחתה במשכורת) 

את רוב הדרך עשית ברגע שגילית את הבעיה, עכשיו נותר לך רק לסיים ולקחת החלטה אמיצה של היפרדות מהטירוף של העבודה (ואם תהיי כנה תזהי שזה לא הצורך בפרנסה אלא צורך אישי אחר.. ותגידי את מהו..) 

את תחליטי מהו המינון שאת עוברת אליו, אבל ברגע שתחליטי תדעי שעשית את עסקת חייך ובזמן, כי ממש עוד לא מאוחר. זה הזמן להשקיע במקום הכי משתלם והכי מניב רווחים- משפחה!!!! 

ממני- אישה עובדת שגם נמצאת במקום הזה המתלבט והמחליט לפעמים החלטות כואבות אך משתלמות

שלום אלישבע יקרה, המצב שאת מתארת כואב מאד! וההכרה בו היא חצי היציאה ממנו. הדרך מייגעת אך משתלמת בסופה. 

עצתי לך היא – להתעניין בהם, ואם השיחה נתקעת תני לה להתקע. לא צריך למלא אותה במלל כל הזמן בפרט שאתם לא רגילים לזה. את יכולה גם לספר דברים מעניינים על עצמך ואז לעבור שוב לדיבור עם הילד ועל חייו. 

תצאי מדי פעם עם כל ילד בנפרד, או תמצאי זמן פרטי כלשהו שבו תתענייני בכנות, בלי לשפוט ובלי לתת מיד עצות. ה' יעזור לך שתצליחי מתפללת בשבילך 

שלום לך אלישבע, מזדהה עם כל מילה, לא מהצד שלך… גדלתי בבית עם אמא בעבודה בכירה וכמו שתיארת-אין לי צורך (ורצון) להרחיב, 

שאלת מה לעשות, וחשבתי כמה דברים, כמו שכתבת נופש חד פעמי מפואר לא עוזר כי אין אווירה של ביחד ולא ארוחות מושקעות. כי אני משערת שגם קודם הם לא רעבו. (אנחנו גדלנו על כריות בחלב… ) 

אלא להתחיל בקטן עם הקטן – ליצור קשר עם הקטנים שאיתם יותר קל להחזיר את החיבור והווי ולא בדברים גדולים, לשבת על הרצפה ולצייר ול-ה-ק-ש-י-ב להם, לרדת איתם לגינה ולנדנד אותם. לתת להם לערבב את הביצה לחביתה שאת מכינה להם. לבקש מהילדה בו' עזרה כשאת מכינה צהריים, תקלפו תפו"א ביחד, תשתפי חוויות מהעבודה שלך ותשאלי שתיים שלוש שאלות התעניינות עליה, לא מידי לנדנד כי זה סתם יציק ויראה דביק ומלאכותי. 

זה לוקח זמן אבל נראה לי שלאט לאט זה ישפיע גם על הגדולים, אגב, כשאת משתפת מהחיים שלך, זה יוצר בבית אווירה של שיתוף. אל תתייאשי! זה לא מאוחר הילדים בכל גיל חייבים את אמא גם אם זה לא נראה. 

באופן אישי בגיל הסמינר כבר התרגלתי למצב והיה נראה לי שזה לא חסר – די השלמתי – אך כשהייתי מאורסת זה מאוד הציק לי, כי אז חוסר הקשר עם אמי מאוד הפריע וזה לא היה הזמן ליצור משהו שלא קיים. לכן תודי לה' שיש עוד שנתיים שלוש עד השלב הזה וכל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. 

בכל אופן כדי שיהיה הפי אנד לתגובה, כמה שנים אחרי החתונה ועם הנכדים נוצר חיבור ושיתוף. ‫

וואווו כאבתי את כאבך באמת, 

דבר ראשון קצת לעודד שאני בטוחה שיש הרבה אמהות במצב שלך עם הילדים בלי משרה בכירה.. ואפילו מורות או גננות.. יש קשיים עם הילדים, לכולם מי יותר מי פחות ובכלל לא בטוח שזה "מחוסר אמא".. אבל אולי חלק מזה כן, ובכל מקרה זה שרק עכשיו שמת לב לבעיות, זה בא לעורר שצריך שינוי.. 

אני הייתי מציעה שיתוף, פשוט תנסי לשבת איתם (אולי עם גלידה..) ולספר להם על תחושותייך (לא עד הסוף..אבל חלקית) ומה הם אומרים? ואיך הם היו רוצים לשנות? וכו.. הצעות למחשבה.. 

את תעשי אח"כ מה שהגיוני לך ומתאים לך אבל תשמעי אותם.. זה גם יקרב בינכם וגם יתן להם תחושה שהם חשובים לך ואת רוצה מאד את הקשר איתם… בהצלחה רבה רבה!! 

אלישבע יקרה. ברוכה הבאה לחיים האמיתיים!!! 

כן בהם לא הכול (הכוונה ללא כלום) בשליטתך, בהם צריך לעמול קשה לא תמיד (הכוונה- כמעט תמיד) לא רואים תוצאות במיידי. בהם מתבגרים מעדיפים חברה אחרת מאשר אימם ה'מתבגרת' וגם לבינוניים יש עיסוקים. 

אולי זה ירגיע אותך ואולי לא- אבל אני עובדת רק שש שעות ביממה, יוצאת עם הילדים וחוזרת עם הקטנים. משתדלת להשקיע בבית, במשפחה, מכינה יום יום ארוחת צהריים מזינה וכמעט ולא יוצאת מהבית אחר הצהריים והערב. ובכל זאת- חלק גדול מהתיאורים שלך מוכרים לי עד לכדי דמעות. בקיצור- מה ניתן לעשות? אולי אוכל ללמוד ממייעצות אחרות שיגיבו על מכתבך. 

מה שכן יש לי לומר- זה דבר ראשון להיזכר בכך שהעולם הזה הוא 'נווה תלאות', זאת מציאות שבסופו של דבר כל אחד יחווה את זה על בשרו במידה זו או אחרת. ולנו יש תפקידים שכדאי לנסות למלא אותם בנאמנות, להשקיע בתפילות בלתי פוסקות, גם על הדברים הקטנים- שתהיה אווירה טובה בארוחה, שלא יריבו בנסיעה… 

לנסות להתאים פעילויות לנפשות הפועלות, לדוג'- להימנע מנסיעות ממושכות, אולי גם לא להשקיע יותר מדי כספים, כמו שכירת וילה וכד' (הציפיות ועוגמת הנפש הם בהתאם), לנסות דווקא ליהנות מדברים פשוטים, לפעמים גם עם חלק מהילדים, 

ואפשר גם להיעזר בהנחיית הורים מקצועית, מבט אובייקטיבי ומנוסה יכול בהחלט לכוון ולשנות אווירה. מאחלת לך ולכולנו- קודם כל הרבה נחת, (גם אם לא חווים אותה במיידי), בית מלא שמחה, שלווה ואווירה מרוממת- סייעתא דשמיא בכל מה שתעשי. 

בהצלחה- אמא שמאוד, מאוד מזדהה עם תחושותייך. 

וואו, פשוט קשה וכואב לקרוא את זה, 

דבר ראשון אל יאוש, ברור מהסיפור (ובכלל) שמקומך כאמא הכי חשוב לך ולא תותרי עליו בעד כל הון, לכאורה המצב נובע מאי שימת לב כלפי הילדים, הם מרגישים שאת מדי עמוסה ושהעבודה היא הדבר הדחוף בחייך (גם אם הם יותר חשובים אבל הם באופן קבוע נדחקים הצידה כיון שיש כל הזמן דברים דחופים להרגע בעבודה) 

כמה רעיונות שיוכלו לעזור: 

קחי לך דף ועט וכל יום בערב תתישבי ותרשמי ליד כל שם של כל אחד מהילדים- מעלות, הערות, נקודות לשימת לב וכו', כך במשך כ3-4 ימים "תעקבי" אחריהם במשך היום ע"מ למלא את הטבלה. אח"כ תתחילי לטפטף להם את שימת הלב שלך, "חיים, ראיתי שאתה לא כ"כ רעב על הבוקר, אולי עכשיו תרצה לאכול ארוחת בוקר?" "חיה, את כ"כ נפלאה, אני רואה איך שאת כל הזמן מותרת למוישי", "גילי, תענוג לראות את התפילות שלך, זה ממש מחזק אותי" וכו' וכו' 

כמו"כ, תוכלי "לדחוף" להם ממתק קטן\ פרסון עם פתק מחמם בתיק ללימודים, תעשי להם "שעה טובה"- כמה דקות פרטיות עם אמא כאשר אף אחד לא מורשה להפריע- יכול להיות בבית\ בחוץ (אם נראה לך שעדיין הם לא יגיבו לזה באופן חיובי תחכי עם זה לשלב הבא, זו ממש תרופת פלאים לילידים שחסרה להם תשומת לב). 

החשוב כרגע הוא הלב, לא בגדים\ משחקים\ טיולים וכו'. כמובן שתוסיפי תפילות ובעז"ה תראי שיפור. 

כדאי להפנים ולהשלים שיש מחיר לכל דבר ולשקול שינויים אלו ואחרים בנוגע לעבודה, כי קשה להאמין שתצליחי במינון שתיארת, להשקיע במקביל לעבודה גם בילדים כפי הנדרש להם. וביחוד שכדאי כרגע להשקיע בהם אקסטרא ע"מ להגיע למצב הרגיל. (עזרה טכנית כמובן מתבקשת בכזה עומס אך נשמע שאת כבר עושה זאת בכל מקרה) 

שפע של סיעתא דשמיא, המון נחת מכולם, משפחתיות ואהבה מושלמים בעז"ה!!!

יווו אלישבע, כל הכבוד לך ששיתפת. ככה את האמת, אפילו שהיא לא נעימה בכלל את שמה מראה מול פנייך, ולא מתכחשת למציאות וזה כבר חצי פתרון. שתדעי לך שאת גדולה!!! ובאמת. רק לקבל את האומץ להציף קשה כ"כ ועשית את זה. את כבר בחצי דרך. 

אני חושבת שבשלב הראשון את צריכה לשבת עם עצמך (או עדיף גם עם בעלך ולשתף אותו) לנסות ביחד להציב לכם את סולם הערכים שלכם, לתכנן אותו מחדש. כשסולם הערכים ברור, ומובן לך שהמשפחה שלך היא קודמת לעבודה, יהיה לך קל לשנות את המצב. 

וכן להתחיל לחשוב על הילדים שלך, על כל ילד בנפרד מה הוא צריך, מה הצורך הרגשי שהוא זקוק לו מאמא שלו, ובמידת הצורך אפשרי גם לערב מטפלת מקצועית אם הנושא חשוב לך. זה עבודה שאולי קשה, אבל משתלמת!! מבטיחה. מחזיקה לך אצבעות. אל תתייאשי. 

שלום לך יקרה! אני מעריצה אותך שהעלית את הנושא הכאוב ואת כנה עם עצמך ולא מטייחת. 

אני רוצה לשתף אותך שאני הגעתי למסקנה שזה מה שהולך לקרות לחלק גדול מהדור שלנו, שמה שאנחנו עושות לעצמנו קצת דומה למה שהיה בקיבוצים עם "בית הילדים". לא יכולתי או לא העזתי להעלות את הדברים מול כל הדיבורים הטופחים על שכם הנשים העובדות הנושאות בעול התורה. 

כי אני חושבת שיש טעות גורלית, המטרה נכונה אבל הפרופורציות מיטשטשות, והשפיות מאיתנו והלאה, ורק אחרי שנים רואים ומרגישים (אם בכלל) את התוצאה המרה. הלוואי ומישהו יצליח לעשות שינוי. 

אני אישית, אחרי שעבדתי במשרה מלאה + נסיעות כשנתיים (היתה חופשת לידה באמצע) ועמדתי לצאת לחופשת לידה שניה, חשבתי לעומק על התהליך שהבית שלי התחיל לעבור והרגשתי בניואנסים דקים שזה מה שעומד לקרות, לא עזרו האמירות ש"עפו" סביבי ש"כולם חיים כך היום" ו"מה הבעיה בכלל", הרגשתי שאמא שבאופן קבוע לא שולחת את הילדים ולא מקבלת אותם, כמעט אין סיכוי שהיא תוכל באמת להיות אמא על כל הרכיבים הקטנים הרגישים והעדינים שיש בתפקיד הקדוש והיקר הזה. ואין אף אחד שיכול להוות תחליף. 

הכי עצוב שהילדים אפילו לא יכולים לדעת מה באמת חסר להם. ממש כמו חורבן בית המקדש. ילדים שלא גדלו עם אמא לא ידעו על החסר, וכמו שאת מתארת שהם אפילו לא מחפשים אותך. לא פחות מלדאוג לתורה של הבעל יש לנו תפקיד לגדל את דור העתיד. 

אני עשיתי מעשה, אף אחד לא החזיק לי אצבעות, כולם, כולל בעלי (שדאג מאיפה נחיה), אבא שלי, הבוס, בני המשפחה והמכרים היו בדעה נגדי. (היום, במבט לאחור בטווח של שנים גם בעלי מסכים שזה היה צעד הכרחי ממש, והנזק שהיה אילולי הצעד ההוא היה איום ונורא ואולי בלי יכולת לתקן) 

בזמנו אמרתי לבעלי שאני מרגישה כמו אברהם העברי – כל העולם בצד אחד ואני בעבר הנהר. לבד עם בורא עולם. והיות שברור לי גודל השבר אני עוזבת. אפשר לומר שקפצתי לים סוף של מים גועשים וסוערים (מבחינת הפרנסה) מתוך אמונה שהקב"ה לא יעזוב ולא יטוש אותי, ושהוא לא מצפה ממני להקריב את התפקיד שהוא נתן לי בשביל תפקיד משני של לפרנס. 

אני רוצה לומר לך שהקב"ה קרע לי את הים כפשוטו. הבוס שלא הסכים לפני כן להוריד שעות, התקשר והציע לי לעבוד לפי שעה, אחרי תקופה ושינויים ועדכונים פתחתי עסק עצמאי, בכל שלב ראיתי ואני עדיין רואה את יד ה', ויודעת שלא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, וגם את האמונה והאומץ לעשות את הצעד הנכון במסירות נפש ממש (בכל מאודך – בכל ממונך) קיבלתי מידי ה' יתברך. 

והיום אני זוכה לחלום שהתגשם באמת. אני עובדת עצמאית, מ 9:00 עד 1:00 במשרד צמוד לבית. שולחת את הילדים בבוקר ומקבלת אותם בצהרים, ובעלי יושב ולומד בנחת על מי מנוחות, ובסוד אגלה לך שאני מתפרנסת בכבוד רב, די אם אציין שזה יותר מכפול ממה שהרווחתי קודם. שלא תחשבו, זה לא קרה ביום, ואפילו לא בשנה. זה היה תהליך ארוך ומתמשך ומלא אמונה. וכששואלים אותי אם אני לא רוצה להוסיף שעות כדי להרוויח יותר, אני מחייכת ומסבירה שכל הענין היה לעבוד באופן שמאפשר לי לגדל את הילדים שנתן לי הבורא. 

ובמשרד אצלי (שמשמש כיום לצוות פרויקט פיתוח, להכשרה ולקורסים ובעז"ה בקרוב אני מקווה להתחיל להעסיק עובדות (חרדיות בלבד)) עובדים רק עד 1:00, מקסימום 1:30, ואני עצמי נמצאת שם רק עד 1:00 ויוצאת לקבל את הילדים היקרים שלא יכולים לדעת מה נמנע מהם ומה הם זכו לקבל. 

אם את שואלת מה היעד שלי? מה החלום שהייתי רוצה להגשים? אני חולמת להטמיע את הדבר הזה בכל רחבי הארץ, אני חולמת שתהיה מהפכה והמוסכמה תהיה שאשה חרדית צריכה לשלוח את ילדיה בבוקר ולקבלם בצהרים, שבשעות שהבעל מטפל בילדים שתתכבד אשתו ותהיה בבית ואז הוא ילך ללמוד, שנשים תוכלנה להתפרנס בכבוד ולמצוא עבודה במשרה חלקית, שזה יהיה המוטו החדש של העסקת נשים חרדיות בכל המקצועות. 

ואם תשאלו כמה ירוויחו כבר מיציאה לעבוד רק עד 1:00, אענה: וכי יד ה' תקצר? וכי הקב"ה דורש מאיתנו יותר מהשתדלות? אנחנו צריכות להכין רק את הכלי ואת האמונה שלנו, והקב"ה ימלא אותו בדרכים שלו, ותאמינו לי, כשמאמינים זוכים גם לראות! 

תוכלו לפרסם את הדברים בלי הפרטים המזהים כמובן, אבל מי שזקוקה להוכחות – לאה מכירה אותי מקרוב ויכולה לאשר את הדברים ולאמת אותם איתי. 

לאלישבע היקרה, פקחת את עיני, אני חושבת שיש הרבה שיכולות להזדהות איתך, או יוכלו חלילה להזדהות איתך בעוד כמה שנים אם לא ינקטו צעדים משמעותיים היום… 

כמה אנחנו באמת פנויות לילדים, בלי להיות עסוקות באלף ואחת דברים חוץ מלהיות איתם באמת, לשחק איתם ולהקשיב להם? אני למשל, כבר הרבה זמן רוצה לקבל על עצמי בצהריים, ב-3 השעות שיש לי עם הילדים – להקפיד על מחשב ופלאפון סגורים, ולהיות פנויה להם לגמרי לפחות שעה, ולא רק למלאכות הבית…. 

זה לדעתי הפתרון – כשנמצאים איתם – להיות נטו איתם!!! והנה עכשיו אני עם המחשב במקום עם התינוק שבוכה… אז… להתראות, ובהצלחה לכל הסופר-וומניות של ימינו!!! 

אלישבע יקרה ומתוקה! הלב שלי איתך. כאב לי כ"כ לקרוא את הסיפור שלך, הזדהיתי מאד… אפילו שלא מתחילה לחוות את זה ככה, אבל כולנו גלינו לנו בגלות הדעת, נאבדנו לעצמנו, נאבדנו מעצמנו…. 

אין לי עצות, אין לי מה לענות לך, אני רק רוצה להתפלל ביחד איתך שתמצאי את האור, תמצאי את עצמך כי המהות האמיתית שלך היא לא מנהלת בכירה ולא גם וגם, אלא אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ואם הבנים שמחה. אמן.

אכן קשה בחופשה ליצור את האווירה שאת מחפשת. זו השקעה שנמשכת כל השנה. 

נסי למצוא דברים שכל אחד מהילדים צריך או אוהב באופן אישי ונסי לתת לו חוויה אישית, לא חד פעמית אלא שיש לה המשך…. 

במהלך השנה צריך לחשוב על דברים קטנים שנותנים את ההרגשה שאמא כאן איתנו! נפשית קודם כל!!! והמון והמון תפילה!!!!  

מזדהה עם ההרגשה, אבל זו הרגשה רגעית, שקשורה לסיטואציה המביכה, חופשה משפחתית שחולמים עליה, ומגלים שזה היה רק חלום. הרגעים האמיתיים זה הרגעים הקטנים. גם בחופשה, להתרכז בלהנות מהיופי של הילדים שלנו, מאיך שהם, גם עם יש לנו רגעים שאנחנו שופטים אותם ואת עצמינו. 

וביום יום, כמו שאומרים אנשי חינוך, צריך זמן ייחודי לכל ילד, גם אם זמן קצר. אני חוזרת שוב, זה תסכול רגעי שאפשר לקחת אותו למקום בריא. יש נשים עם יכולות ניהוליות נמוכות, שנמצאות הרבה עם הילדים, ועדיין אין להם קשר רגשי איתם. 

אפשר לקחת את ההרגשה הזו לפסים מעשיים, למי שיודעת לנהל (כמו המספרת) תוכנה או לא תוכנה של ניהול פרויקטים. כאשר כל פרוייקט משוייך לאיש צוות אחד בצוות המשפחתי שלנו. ולנהל את הנושא הזה, בשביל שאף ילד או עניין לא התפספס, די קרוב לאיך שאנחנו עובדים בפרוייקטים בעבודה. (kanban למשל) למדתי לגבי ניהול, על הנושא של "אימון" -(coach) והרעיון הוא, להקשיב טוב טוב לילדים. 

אמא שמוצפת ברגשות אשמה, קשה לה באמת להקשיב לילדים, והם אומרים את זה, כל אחד בדרכו. כל אחד אוהב שמקשיבים ומתעניינים בו. לכן קשה לי לקבל את הרעיון שכביכול אמא לא מעניינת. זה בדיוק העניין, אנחנו רוצות שיקשיבו לנו ויתעניינו בנו, אבל במקרה הזה אנחנו המבוגרים, ואנחנו אמורים להיות מסוגלים יותר להקשיב ולהתעניין בילדים. 

הי אלישבע מהממת… זה באמת מן רגע כזה לא פשוט שאת מבינה שברחת וברחת ובסוף כשאת אמורה לחזור יש כל כך הרבה עם מה להתמודד…. 

כנראה לא שמת על עצמך כזה הרבה עבודה סתם… ידעת בתוכך כשתרפי תצטרכי להתמודד באמת. 7 ילדים זה דבר ענק. ואת עשית את כל מה שאת יכולה. מחבקת אותך עכשיו בצומת שאת נמצאת ב"ה. 

אל תשכחי המון לסלוח ולהרפות ולאהוב. בעיקר את עצמך, שהשתדלה כל כך ועכשיו מפנים אליה אצבע של אשם. כי לפעול, ולא משנה מה הצעד הפורה שתרצי לעשות, מתוך אשמה או פחד, זה אף פעם לא באמת עושה את העבודה. 

ולפעול מתוך חיבוק וסקרנות של: אז מה עכשיו? כאן, במצב הזה? יכול למצוא לך דרכים מעניינות… 

בהצלחה בכל! 

איך חוזרים הבייתה… וואוו לא יכולה שלא להגיב נגעת לי במקום עמוק מאד. 

את אמיצה מאד לעמוד מול אמת וגם לפנות איתה הלאה אצלי זו השוואה של לפני התשובה לאחרי: לפני, כמה חשוב שהעבודה לא תפגע, ואחרי, כבר הבנת… 

אחרות יתנו לך עצות של איך משלבים 7 ילדים ומשרה של המון שעות ביום. אני לא יודעת, אני מבינה רק קצת בילדים. מציעה לחטוף עם כל ילד אם אפשר כמה דקות של תשומת לב, משחק, יציאה לקניות ועוד כיד הדמיון הטובה, כי אולי חלילה יש עוד דברים שמתחת לפני השטח, והשטח נראה נוצץ. ואם זה מאתגר מדי כרגע, אז לתקן קדימה. 

לא שיתפת באיזו שעה את מגיעה, אבל ניחשתי שלא נמצאת בארבע בבית, כי אז אולי היה מופיע הקושי של הבת וגם הייתה ארוחת ערב מסודרת משותפת שכנראה לפי מה שאומרת אין… לקבוע לך כמו אותם מנהלים גברים שיש להם רק 1.5 ילד ולוקחים אותם פעמיים בשבוע מהמסגרות הביתה ונמצאים איתם. הגברים האלו, אנשי הקריירה בדרך כלל מסורים יומיים בשבוע אחר צהריים לילד/ים אחרי שהבית התפרק גם בין השאר כי לא היו מסורים אליהם… 

מדגישה כי זה משהו שמקובל גם במשרות הבכירות אז לפחות ליהנות מזה שהגברים סללו את הדרך, ואם חלילה לא, ליזום תמורת כמה שעות בלילה עבודה מהבית. סליחה… אם אין ברירה עדיף. בקיצור יומיים בשבוע שאת פנויה מוקדם כמה שאת יכולה ואוכלים ביחד, ועושים שיעורים ומשחקים ועושים ארוחת ערב ביחד וכל מה שעושים בבית בלי עוזרת ובלי מוכן בקיצור לפעמים גם הילדים קולטים שקונים/משלמים במקום להיות נוכחים והם הופכים להיות מעין אדישים בבגרותם. כאילו הבנו, אימא זה כספומט…חס ושלום..' 

ואז אבן אחרי אבן את והילדים תחזרו אלו לזו, כמובן קל יותר עם הקטנים והבינוניים וההתמדה משתלמת, לי אישית היה קרע גדול עם נער שיצא מהדרך אחרי הבר מצווה והרבה מסירות נפש החזירה אותו לקשר, לאהבה ושאר הדברים השם יודע… רק התמדה ולהראות אמת ורצינות ואם צריך גם לענות על שאלות מביכות בכנות. 

בהצלחה אישה יקרה ואמיצה!! 

יקירתי, אני חושבת שאני מבינה מה את מרגישה, וזו הרגשה מייסרת מאד. אבל זה שאת מרגישה את הרגשות הלל שגורמות לך לדמוע- זה אומר שאת מחוברת לתפקיד שלך האמיתי, וזה סימן טוב מאד כדי לעשות שינוי. לפניך מסלול לא קל, עד שזה יעלה על הדרך… אבל כשזה יעלה- אז תהי מאושרת ומלאת סיפוק. 

השינוי בעולם בשנים האחרונות והיציאה של נשים לעבודה- לצערנו, גרמה לנו לחשוב שאנחנו מסופקות מזה, שתפי את הבעל בשינוי שאת רוצה לעשות, ואפילו בקשי ממנו תמיכה ועצות איך לדעתו כדאי לשנות, 

תשקיעי בתקופה הקרובה בצורה קיצונית בבית, בשיחה עם הילדים, ועם הבעל. זה יהיה קצת קשה, כי בהתחלה לא בטוח שיהיה לך שיתוף פעולה, ולא בטוח שבסביבת העבודה יבינו אותך ואת השינוי המתחולל (אגב, את לא צריכה לספר בעבודה, הם רק יבינו שמשהו משתנה) ברור שבתוכך כל הכלים לשינוי- בטוח שזה כך! 

ואל תשכחי- שבורא עולם יודע איזו תהליך שינוי הוא היעיל ביותר בשבילך – אז- במילים שלך, בסגנון לשון הקרובה אליך, (רבש"ע, אבא, אב הרחמן, אני מבקשת ש…..) תתפללי שינחה אותך בדרך הנכונה, ממליצה לך, לפחות בהתחלה, גם להיות בקשר עם אישיות, שאת מרגישה שתבין לליבך ותוכל לעזור לך ולכוון אותך כראוי.

מקווה להצלחתך! 

אלישבע מדהימה! אני קוראת את הסיפור הכואב שלך ועולות לי דמעות בעיניים. 

קודם כל אני מעריכה אותך על האומץ האדיר לבוא עם האמת הכואבת מבלי לטייח ומבלי להתעלם כמו שהכי קל לעשות. תדעי לך שאת חצי הדרך כבר עשית בעצם הפנייה שלך לחברות בשמורה, ובעזרת השם תגיעי גם לסוף הטוב של הסיפור. 

את תיארת את הניתוק שלך מהמשפחה, אני חייבת לומר בזהירות שאין לכך פתרון קסם. גם ילדים קטנים לא משתנים בתוך שבוע-שבועיים גם אם יתנו להם כל טוב שבעולם. זו עבודה מאומצת ותהליך לא קצר, ממש ג'וב חדש, אבל היא אפשרית. בהחלט! 

עם הילדים הקטנים זה תהליך קל יותר- לא מדובר על לצאת אתם ללונה פארק או לקנות להם פליימוביל יקר, אלא יותר שימת לב, חיבוקים, בעיקר הקשבה לסיפורים ולחוויות שלהם. הבינוניים שזה באזור תחילת גילאי העשרה- בעיקר בעיקר הקשבה והתעניינות, חוויות משותפות כמו להכין אתם ארוחת ערב, מחמאות אמיתיות ופינוקים קטנים קטנים של אמא. מהר מאוד הם יבינו שזה אמיתי. 

הגדולים- יכול להיות שהם ישדרו בהתחלה כעס/ אכזבה על ההתנהלות הקודמת, את יכולה אפילו לספר להם בשיחה אישית ופתוחה על השינוי שאת עוברת והתהליך שמתבשל. עוד תראי שהם יבינו ואפילו ישמחו לעזור לך לחזור הביתה… 

וואי אולי לא כתבת את הסיפור עם דמעות ומסך מטושטש, אבל שאני קראתי היה לי מטושטש.. 

יכולה רק לנסות להבין את הכאב ואת ההרגשה הגרועה שאת נמצאת בה. אבל קודם כל רוצה לומר לך שב"ה זכית להתעורר לזה יש כאלה שעדיין ישנות ואולי בזכותך עוד כמה כאלה גם ישימו לב. 

ומעבר להמון תפילות אני חושבת שחופשה חד פעמית גרמה להבין את המצב אבל לא לאושש את הסטטוס אולי תנסי להוריד יום אחד בשבוע לחצי משרה שאותה תשלימי בערבים?? או בכל אופצייה שנראית לך לנכון. 

אני חושבת שכדאי פעם בשבוע לפחות לתת לילדים הרגשה שאמא נמצאת בבית (בלי עבודה!) וההרגל והזמן יעשה את שלו. ה' יעזור ותצליחי! 

אלישבע יקרה – קודם כל חצי מהדרך כבר עשית – קלטת שיש בעייה וזה המון!!! 

אני מכירה מישהי שגם הייתה במצב דומה- זה תהליך לא פשוט כי הצד השני כבר לא מאמין שיכול להיות שינוי אבל צעד צעד, קצת קצת, והכי חשוב להקשיב להם לדבר איתם להיות איתם באמת בלי לפזול למחשב או לערימה של הכלים בכיור…. 

ושמעתי מאיש חינוך ידוע שצעד חיובי קטן (ועקבי) אחד מתקן הרבה שגיאות ונזקים… מאחלת לך הרבה מאוד הצלחה וסיעתא דשמיא!! 

אלישבע יקרה, אל יאוש! דבר ראשון נשימה ארוכה, קבלה! קבלה! קבלי את עצמך במקום שגילית פתאום ואל תיכנסי למרה שחורה שרק מרחיקה לאותו מקום ואפילו גרוע מכך… תמיד המבט קדימה ולא אחורנית! לא עוזר לבכות על העבר, אלא להגיד – מה אני יכולה לעשות כרגע? 

זה לא הגיוני לעזוב לגמרי עבודה וזה גם לא ילך כי זה לא "את"! את פועלת, יוצרת, מחממת מנועים, זה את! עכשיו כשגילית זאת, תגידי תודה שגילית זאת עכשיו כי כך יד ההשגחה רצתה, ותתחילי לתקן, לאט אבל בטוח!

שלום אלישבע, ראשית, רציתי שתדעי שכולנו בסירה אחת איתך, לא משנה מה מספר השעות שאת עובדת, לא משנה אם הינך בכלל עובדת מדובר בעבודת חיים! השקעה כבירה שבעזרת ה' גם מחזירה את עצמה בגדול, בענק! כל קשר דורש השקעה, גם עציץ שלא נשקה – יבול… 

וכמה מילים אישיות מאמא לשמונה בטווח גילאי שבע עשרה ומטה שעובדת במשרה מלאה: ניתן להסתכל על ילדינו כחברים הכי טובים שלנו, אלו שישארו איתנו לתמיד, באש ובמים, לא לקבל שום ילד כמובן מאליו, ולהשקיע בכל הגילאים, גם בגיל הביניים. שיחות אישיות, הליכות בצוותא, לתת הרגשה ש – אני כולי שלך ולהפנות בדיבור ובמחשבה את כל תשומת הלב לילדון התורן. 

ועוד עצה עתיקה היא התפילה מעומק הלב על כל ילד שיצליח בדרכו, עם הנתונים שחננו ה'. הרבה הצלחה

אני בטוח קטנה ממך בהרבה לפחות בילדה היחידה שיש לי… וגם אני עצמי כמו שאמרת "ילדה טובה ירושלים"… (לא שזה נותן חוסן… אבל זה בכל אופן משמעותי.. ככה את אמרת:)) 

אבל משהו אחד יש לי להגיד לך שהוא נשק לכל החיים – תתפללי על זה!!! ככה בלי דמעות עם לב יבש תספרי לה' במילים שלך: מה כואב לך, מה את רוצה שיהיה… תספרי לו או שרק תבקשי הלאה.. איך שמרגיש לך, אבל תדברי איתו. כי "התפילה היא מטה עוז ביד האדם" וזה עובד!! 

לא תדעי מהיכן היא תבוא הישועה אבל בטוח שתבוא כי ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת בהצלחה!!!

איזה עצוב.. אמנם זה סיפור קיצוני במקצת, אבל אני חושבת שיש אמהות רבות שיכולות להזדהות עם התחושות האלו, גם אם ברמה פחות, אני למשל ביניהם. כולנו רוצות להיות יותר מחוברות למשפחה, מכירות את הילדים יותר לעומק, משוחחות איתם לא רק על הדברים הטכניים, אווירה יותר טובה בבית, סיפוק מהבית יותר מהעבודה 

בדורנו זה קשה! גם אם את לא מנהלת בכירה… הסיפוקים וההערכה בחוץ יותר קורצים, האווירה התחרותית וההישגים, ריבוי הצרכים ורמת החיים הגבוהה כל אלו מתחרים על הלב של אמא בשנות 2021. 

אני חושבת שכמו שאפשר לקלקל אפשר לתקן וכשמדובר בילדים קטני התיקון יותר מהר. ואם את מודעת למצב ורוצה לשנות את כבר בחצי הדרך מאחלת לך שתמצאי את הכוח להמשיך 

כ"כ מצטערת בשבילך אלישבע היקרה… ממש עמדו לי דמעות לקרוא את המכתב שלך.. איזו תחושה לא נעימה זו של החמצה… הכל נכון אולם זכרי ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". בטוחה שבכוחך ובמרצך העצום, את תצליחי להחזיר לילדייך ובמיוחד לבעלך את האמא והרעייה המדהימה שאת. 

חזקי ואמצי! מאמינה בך ומתפללת עליך, שמורה. 

וואו אני ממש מצדיעה לך שאת שמה את הכל על השולחן ולא מתביישת לספר. כי זה ממש דריכה על היבלות של עצמך. אני מאמינה שעצם זה שאת מודעת לכל זה עכשיו את תשימי לב ותטפלי בכל דבר כמו שצריך לאט ובטוח. 

אני די דומה לך בכל מיני תחומים אבל עדיין בקצה ולא הגעתי ממש לנתק עם המשפחה. אז אני רוצה להודות לך על האזהרה תודה תודה תודה. 

ועוד משהו שאולי ניסית לחלוש על הכל בבת אחת ותמיד תמיד יש פער בין הרצוי למצוי. צריך להתמקד בכל ילד בנפרד. והאווירה לא אצל כולם קוסמת. והכל טוב תמיד. אז את לא באמת במצב כ"כ גרוע. מה שכן שוב חשוב להתמקד בכל ילד בנפרד. וזה שלא כולם אוכלים צהריים ביחד זה דווקא יתרון, לשבת עם מי שכן אוכל ולתת לו את תשומת הלב הדרושה לו. 

וגם אצלי הילדים נראה לי שאוהבים יותר את בעלי- אבל לא סתם, אולי הבעלים באמת מקשיבים להם ונותנים להם יחס. לנו יש הרבה מטלות ואז אין לנו פניות. כשהבעלים בבית אז יש להם פניות רק לבית. אולי לא. אבל בכל מקרה לנו יש עבודת המידות. ואת צודקת. 

שוב תודה על האזהרה בטרם עת. ולך המון בהצלחה. ומה שבאמת עוזר זה תפילות לה' על כל ילד בנפרד. זה עושה פלאים-אני אומרת לך ולי ביחד. כי גם אני צריכה חיזוק בזה. מעריכה מאוד. 

שלום אלישבע, כמוני כמוך, עובדת בחברה תלאביבית תובענית, אני מזדהה עם כל מילה שלך, רק שאני כבר שלב אחרי, ב"ה שהקורונה החזירה אותי הביתה, וכשעבדתי מהבית הייתי יותר עם הילדים, וכך שמתי לב יותר לכל ילד, לצרכים שלו ולנקודות החלשות, ועם המעבר הזה, אני מרגישה שאני הרבה פחות טובעת בעבודה. 

אני חושבת שא"א להיות מוצלחים בשתי החזיתות, זה תמיד אחד על חשבון השני, ולעניות דעתי, ההשקעה בבית חשובה יותר לאין ערוך ולטווח הרחוק, בהצלחה 

סיפור כואב ועצוב בא לי לבכות, אבל עוד יותר כואב זה המסר הלא נכון שעלה מבין השורות: זה שאין לך שפה משותפת עם ילדיך לא קשור להיותך נושאת משרה בכירה (!) או לכך שאת עובדת בתל אביב, רמת גן או בכל מקום אחר… זה גם לא קשור לרמת הרוחנית של מקום עבודתך, שברור שהנושאים הנ"ל חשובים… 

אני מכירה באופן אישי עקרות בית שלא ממש מתעניינות בחיי הילדים שלהן, אני מכירה נשים שעובדות בחצי וברבע משרה ואין להן תקשורת משותפת גם לא עם הבעל… כן זו המציאות רוב האנשים בעולם לא יודעים לתקשר והחצי השני לא יודעים להקשיב ומכאן באות כל הצרות והבעיות. זו היתה ההקדמה…. 

לעניינו כל הכבוד לך על הפתיחות ועל שימת הלב, ידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון. אני בטוחה שאם תתחילי לשים לב לילדיך ולמשפחתך במתן עצה, חיוך ואוזן קשבת, ואת יודעת מה אפילו תבואי לילדים הגדולים ותגידי להם טעיתי אני רוצה לתקן, תראי יותר נוכחות, הבעיות יפתרו והשלום והשלווה ישררו לשכון בביתך אמן! ואם צריך אפילו תפני למנחת הורים או יועצת חינוכית איך לנסות לתקן כדי שלא יהיה יותר מידי מאוחר… 

באחד הכנסים שמעתי מהרבנית יהודית יוסף א"ח לגאון הרב משה יוסף שליט"א בנו חביבו של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל (במשך 20 שנותיו האחרונות מרן התגורר בביתם), למרות היותו תלמיד חכם ופוסק עצום שלא מש ופסק מלימודו, למרות שהיו מגיעים אליו מכל הקצוות תלמידי חכמים, רבנים, ראשי ישיבות, פוליטיקאים וראשי ממשלות ועמך בית ישראל לשאול ולהתייעץ. מרן היה מעורה בחיי משפחתו, משתעשע עם נכדיו, מספר להם סיפורי תנ"ך ואגדות חז"ל. כאשר נכדו הגיע לגיל חינוך הוא לימד אותו להצטרף לזימון, כשהנכדים היו חוזרים מביה"ס עם מבחן או תעודה הם ידעו שצריך לגשת לסבא ולהראות לו והוא היה מראה שמחה והתפעלות על ציונים טובים והצלחה בלימודים. 

לאחרונה התפרסמה תמונה מרגשת של שר התורה הגאון רב חיים קנייבסקי שליט"א הלומד עם ילדיו חברותא קבועה, מרן נושק לגבורות ילדיו כבר בעלי משפחות וסבים לנכדים והם שומרים על מסורת קבועה של לימוד משותף הלוואי שנשכיל לתת לילדנו מן המעט שתואר לעיל. 

היי יקרה קוראת את השיתוף שלך, וכואב לי כל כך בשבילך, מבינה אותך מאוד אבל יש פתרון! 

קודם כל את צריכה להבין שאי אפשר לשנות בבת אחת ולהחליט שיושבים בבית לשבועיים ומשלימים פערים זה לא יעבוד, קשר בונים לאט לאט… המשפחה צריכה לחוות אותך ביום יום… בבוקר, אחרי הצהרים… 

מצד שני הם צריכים אמא שמרגישה טוב עם עצמה, מסופקת ולכן את חייבת את העבודה בשביל עצמך ובשביל הסיפוק אבל גם חייבת לתת יותר אמא לילדים. 

ולכן הייתי ממליצה לך פשוט לנסות להוריד שעות בעבודה, או לשלב עבודה מהבית או לצאת יותר מוקדם ואחר כך בלילה להשלים שעות- תלוי מה המשרה מאפשרת העיקר להגדיל את השעות שאת נמצאת עם הילדים וכשאת איתם- את רק איתם! 

ככה לאט לאט עם הזמן את תראי שיפור, בלי ללחוץ ובלי להלחץ, פשוט תהיי שם בשבילם וכך תחזרי להיות חלק מהמשפחה…. אחרת את מפספסת את הרגעים הכי יפים איתם, תזכרי המשפחה שלנו היא ערך עליון והכי חשובה יותר מהעבודה או מרווחה כלכלית… המון הצלחה וסיעתא דשמיא 

אלישבע יקרה, כמה כואב. כמה עובר עליך. לא אנחנו לא שופטות. 

אני אישית בכל אופן מעריכה מאוד שאת מביטה למציאות בעיניים, רק כשבאים לרופא ואומרים כואב לי הוא יודע ויכול לטפל. המלצה חמה שלי: להבין שזה תהליך. כרגע את במשבר שבטוחה שיביא אותך לטוב. קחי ליווי מקצועי (אם תרצי יש לי כמה המלצות חמות) ותני לעצמך, עזבי כרגע את המשפחה. 

תני לעצמך להתאבל על מה שקרה ולהצליח לקום מזה, כי כשאתה רואה חורבן, אתה יכול להתפרק ואתה יכול לבנות ולכן חשוב כל כך לקבל את כל התמיכה שמגיעה לך על הצעד האמיץ הזה. ו… תהיי בחמלה עם עצמך, רק מילים טובות, רק עידוד. 

המשפחה שלך יקרה לך מאוד, עובדה שאת כואבת את המצב. אל תתייאשי. תני לעצמך לבכות ולהתאבל ובו זמנית, תתעלי את הכל מבכיה של חינם לבכיה שרצה לה' ומספרת כמה כואב לך, כמה את חייבת עזרה. בטוחה שהוא יכוון אותך לטוב אמיתי ובעצם הצעד והמאמץ את כבר מגיעה לטוב הזה. כי האדם נמצא היכן שליבו חפץ ואת, נשמה טהורה, רוצה טוב. 

נסי לדייק לעצמך מה הצורך שלך כרגע, ואיך את עוזרת קודם כל לעצמך. המשפחה כרגע לא תקרוס, היא הסתדרה בלעדייך. קודם כל תייצרי להם אמא שמסוגלת לתת (בוודאי היו סיבות טובות לכך ששקעת בעבודה) תנסי לראות מה נכון לך, איך נכון, במה את רוצה להשקיע.. לא ממקום היסטרי ואשם אלא מתוך הודיה לה' שהראה לך ופקח את עינייך להציל את החיים שלכם. בטוחה שה' כל כך איתך. 

תמשיכי עם המון עידוד על כל צעד של השקעה בחיי המשפחה.

לסיום, קחי טיפ (ששמעתי מכמה שמיישמות והוא עצום) 

תספרי לה' כל יום 10-15 דברים טובים שעשית באותו היום בקשר לבית ולילדים  (כרגע זה יכול להיות הילדה שלי לא רצתה לדבר איתי, אבל הלכתי להתפלל מנחה ובכיתי והתפללתי שאזכה לקשר איתה…) 

הסיפור שלך נגע לליבי מאוד. קחי חיבוק. את גיבורה. 

וואו, פשוט הורדת לי דמעות!

ואגיד לכן למה-עליך- דמעות רחמים ותפילה וייחול שתצליחי אכן לחזור להיות אמא. גם אם היחסים כעת ממש קרים, אני בטוחה שלאמא יש תמיד מקום מיוווווווחד. ועליי (ועל כל מי שבמצבי)- דמעות התרגשות ושמחה.

הייתי אמורה לחזור מחל"ד לפני תקופה, אבל בעקבות שינויים בחברה ידעתי שאין לי כ"כ לאן לחזור והתפטרתי. בינתיים לא עובדת, אבל ב"ה זוכרת לנצל את הזמן הזה ופשוט להנות עם המתוקים שלי. יום אחד כשהאכלתי אותם ארוחת צהריים כמעט בכיתי מרוב התרגשות, כי זה משהו שלא זכיתי לו כמעט.

פשוט רציתי לומר לכל אלה שכן בבית מכל סיבה שהיא, תסתכלו על הטוב שבדבר, כמה הילדים שלכן מורווחים בזמן הזה (כמובן רק אם האמא גם זוכרת את זה). כל טוב והמון תודות

וואי, איזה כואב ומאכזב זה, ממש נגעת לי חזק בלב,

את מתעוררת, באה עם כל הרצון הטוב, ומגלה שזה לא הולך, ואולי פספסת משהו… וזה קורה להרבה גם אם זה לא כזה חזק וטראגי, 

כל אחת בתקופות מסוימות שהיא יותר משקיעה בעבודה, אח"כ כשהיא מתאפסת הביתה, רואה שהרכבת בבית המשיכה והיא התנתקה… אבל זה הבית שלך! הוא צריך אותך דוקא! ה׳ שם רק אותך שם והם לא מסתדרים בלעדייך!!!!!(ראית, הבלאגן שקורה שם זה ההוכחה..)  

אני חושבת שאולי בדרך של לראות בכל אחד את הטוב, לומר להם, להחמיא אמיתי לא סתם… להאיר לכולם (בהתחלה בכלל כמה שפחות ביקורת והארות גם צדדיות.. ) ולאט לאט הם יתחברו וימשכו כמו פרפרים אל האור, ובעז"ה אולי יהיה יותר טבעי ומחובר…

זו דעתי של הקטנה מהצד, בפועל עם המחסומים שבדרך זה מאוד מאוד קשה, מעריכה מאוד אותך ואת הרצון הטהור לעשות הכי טוב ולתקן…

נושא לא פשוט שאת מדברת עליו ואני לא יודעת איך להתקדם. אני מאמינה בשינוי, ושלב ראשון זה לשים לב אני מאמינה שברגע שיש את המודעות, ותתמידי בו יהיה שינוי גם מצד הילדים. 

תתחילי עם משהו קטן שאת יכולה להתמיד בו. תחליטי שלפחות שבת את יושבת על קפה עם הבת, או מקריאה סיפור לילדים. ואם הרבה אהבה והשקעה הילדים יגיבו בהתאם. 

ואולי פרט שולי בסיפור אבל אם את מוצאת פתרון לבעית הרטבה בגיל גדול אשמח לדעת ולשמוע. 

כל הכבוד על האומץ לשים לב, זה כבר חצי פתרון. הרבה הצלחה 

שלום לך אלישבע כאב לי מאד לקרוא את דבריך, ואין לי באמת תרופת פלא עבורך רק רציתי מעט לנחם אותך שגם אצלי שאינני עובדת במשרה ניהולית, ועובדת 6 שעות ביום, וב"ה זוכה להוציא את ילדי בבוקר למקומות הלימודים… לא הכל מושלם! 

ולפעמים מה שקוראים ומה ששומעים מהחברות זה רק הצד הפוטוגני, ומשאר הדברים הפחות נעימים פשוט מתעלמים….. בכל משפחה יש מריבות ולפעמים אוירה פחות נעימה גם אצל אמא שמעורבת מאד בכל מה שקורה עם ילדיה. אני מאחלת לך שתמצאי בעזרת השם את האיזון. אך כולנו צריכות לזכור שהתוצאות אינן בידנו ואולי זה מה שה' רוצה מאיתנו קצת ענוה….

נוגע ללב! יודעת שזה המקום ממנו אני הכי פוחדת כי כל כך קל לגלוש לשם ולאבד את כל החיים בדרך!!! וכל זה יכול לקרות עם ההצדקה הכי נכונה בעולם, שהאישה היא זו שעובדת ומביאה את הפרנסה… 

ובאמת בעולם בחוץ זה המצב, ופה צריך לעצור ולחשב סדרי עדיפויות, עדיף הרבה פחות כסף והרבה יותר אמא בבית, ולא אבא שהוא אברך כולל ולצערנו בגלל זה הוא השמרטף כי הוא כביכול זמין יותר…ובסוף האמא הולכת לעבודה והאבא עם הילדים במיוחד בשנה המטורפת שחוינו עם הקורונה… 

מפחיד! לא עושה חשק ללכת לעבוד… 

אני בדיוק בבעיה הפוכה- לאנשים כמוני קשה מאד לעזוב את הבית, את הילדים, את הבעל לחצי מהיום לטובת העבודה, מרגיש לי כ"כ לא נכון וכ"כ מוטעה וזה נעשה מחוסר ברירה גמור!! ולקרוא את מה שכתבת רק חידד לי כמה קשה זה יכול להיות… 

בהצלחה לך ובתפילה על כולנו לדעת למצוא את האיזון הנכון בין לבין!! 

וואו כמה שזה נכון, זה פשוט עצוב. עצוב לראות פתאום שאין באמת גם וגם, וזה הכל אשליה אחת גדולה.

כאחת, שעוד ממש בתחילת הדרך, אפילו עוד לא נשואה בצעדים הראשונים ברוך השם בעולם ההייטק, אין לי כל כך מה לייעץ או להוסיף משהו על איך לשנות עכשיו את האווירה 

אבל——- יש לי בקשה ענקית ממך איך אני עושה הכל כדי להתרחק מכל מצב שדומה לזה? במה להשקיע ובאיזה דרך לעשות את זה? מחכה לתשובה……….. בתקווה שיחול שינוי אמיתי ומהותי. 

רק תמסרו לגיבורה שהעיזה לשתף שהחיים הם תהליך ואם היא תצליח להכנס לתהליך משקיע במשפחה כן, כזה שכולל זמן איכות עם כל ילד לפחות פעם בשבוע וגם עם בעלה… למרות שזה יהיה קשה כי אין פתרונות קסם אני בטוחה שאחרי שנה כזאת היא והמשפחה תהיה במקום אחר 

***

עצוב.. אבל אני חייבת להגיד לך כל הכבוד על הכנות, על היכולת להסתכל על המצב כמו שהוא, בלי לייפות ולהצטדק.. אני לא יודעת מה להגיד לך, רק לומר שהתפעלתי ממך ומהכנות שלך

***

לדעתי, הדבר שהכי יכול לעזור ולחזק את הקשר עם המשפחה זה להוריד כמה שעות מהעבודה… כל הכבוד לך!! 

***

בטוחה שעצם ידיעת הבעיה היא כבר התחלה לפתרון. ולעולם לא מאוחר! אם תתחילי להשקיע ב'שעת איכות' שבועית עם כל ילד, תראי אי"ה תוצאות. בהצלחה! ‫

***

תתמידי!!!! אל תרפי!!! כל ילד צריך אמא. הם עוד יודו לך על המפנה הזה, גם אם הוא לא קל ונראה מיותר. קשר נבנה בהדרגה ולא בבת אחת. רק אל תוותרי שוב 

***

כל הכבוד על האומץ! גיבורה שככה מצליחה להיות גלויה רואים שאת ממש רוצה לצאת מהמצב הזה ובע"ה תצליחי
***

אין לי עצה או מילות תנחומים. אני אמא צעירה לתינוקות קטנים מסוייטת לחשוב שזה יכול לקרות גם לי 

***

אוי אוי תפני לעזרה לפני שאת חוזרת לעבודה וברור שבס"ד יש מוצא. אני בעבודתי מפנה הרבה לאנשי מקצוע, אם תרצי אשמח להמליץ על מישהי טובה, בהצלחה. 

***

די דחוף תביאו פתרון אני גם מרגישה כך, אפילו שאני במקצועות ההוראה ולא מחשבים.

***

בשלב כזה, כדי לבנות בחזרה קשרים טבעיים-משפחתיים-רגשיים, אפשר לקחת ייעוץ מקצועי. מכירה אשת מקצוע מעולה בתחום (עוסי"ת) ‫‪
***

עצוב. עצוב. עצוב. לא מרגישה שיש לי איך לעזור. אני יחסית בתחילת החיים, אבל מתרגשת שהיה לה את השמורה לפנות אליה, ומעריכה אותה מאד על האומץ להסתכל למציאות בעיניים. הלוואי שתזכה לתקן! 

***

לדעתי קחי שבוע חופש ותקדישי לכל ילד חוויה שהוא אוהב ולקצץ במשרה בשביל להיות עם הילדים שקמים בבוקר זה להתחיל את היום אחרת….

***

אין לי מה לענות לך… אני צריכה לחשוב.. אבל —— עוברת לי צמרמורת בכל הגוף לקרוא את זה!! הצילו! 

***

אלישבע אני מבינה אותך מאוד!!!!! ומעריצה ששיתפת אותנו. לצערי אין לי את עצת הזהב, אבל כן שומעת מפה ומשם שזה צרה של עוד רבות וטובות, אז אולי צרת רבים היא חצי נחמה. אבל אני יודעת שבמקרה הזה זה ממש לא כך, מחכה ביחד איתך לשמוע את הפתרון.

***

מאד כואב, ממש נגעת לי בלב… לא יודעת איך יוצאים מהבור הזה, אבל תודה רבה על התזכורת להקשיב לקטן שלי (שיכול לדבר שעות 🙂 גם כשלפעמים קצת קשה… שיהיה לך המון הצלחה! 

***

בלי לדבר על שינוי וכו' טיפ קטן, תקבעי שעת איכות עם כל ילד פעם בשבוע/ חודש אפשר לצאת/ להיות בבית/ לאפות יחד וכו' כל ילד מה שמתאים. מניסיון הילדים מחכים לזה בכיליון עיניים וזה זמן טוב להידברות.

***

אני לא יודעת מה לייעץ לך, אבל רוצה לספר לך שאני איתך. הלוואי ויהיה פתרון לגם וגם! חוששת מתשובות של "אין מה לעשות וחייבים לוותר על אחד מהם"… מצפה לתגובות. 

***

וואו, כמה אומץ!! כמה אומץ יש לך להודות בטעויות שלך! האמת, דברים טובים באים בקושי. אבל עם בחינה מחודשת של הערכים שלך והשקעה רציפה, המצב תמיד בר שינוי. 

***

כמה כואב, מאחלת לה שבקרוב הילדים ירגישו את אמא שלהם, באמת. 

***

תודה על השיתוף מעורר 

***

כואבת איתך.. דומעת..