הכי רווחי

קיבלתי חיזוק גדול מהסיפור שלך, מסר לקושי שאני נמצאת בו היום. 

לפני יותר מעשור בחרתי בהחלטה הנגדית ממך: להישאר בבית במקום להתקדם בעבודה. ראיתי שאני לא מצליחה ללבוש את שני הכובעים יחד, הבית פשוט קורס, ובחרתי בעבודה הרבה פחות טובה שנתן לי גמישות גדולה בשעות ואפשרויות עבודה מהבית. נשארתי שם עשר שנים, המשכורת ותנאי העבודה דווקא בסדר, אבל מקצועיות וקידום חסרים לי מאוד. 

היום התמונה המשפחתית כבר שונה, אני מחפשת עבודה חדשה, ומיואשת מהרזומה הדל שלי שיכול היה להיות מבריק ונוצץ אילו בחרתי בעבודה אחרת משך כל השנים. לא מתחרטת על אותם שנים, זה היה בשבילי הדבר הנכון לעשות, אך גם לדברים נכונים יש מחיר. 

אז דבר ראשון רוצה להגיד לך שאין תשובת קסם. אין. תמיד צריך להתפשר, השאלה על מה, ועד כמה, ולכמה זמן. תמיד צריך יד על הדופק והרבה תפילה לחפש את האיזון הנכון בשביל היום ולא בשביל אתמול. 

דבר שני, רגשות האשמה ניכרים בין מילותיך. אשמה היא כלי של היצר הרע. הקב"ה ברא אותנו בני אדם, הוא רצה שננסה לעשות תמיד את הדבר הנכון, וגם רצה שלפעמים נטעה. אני בטוחה שניסית לטפל במשפחה עם הרבה אהבה ומסירות במשך השנים, לא הזנחת אותם בידיעה או ברצון, והתוצאות כבר לא בידיים שלך. 

מרגישה שמשמים בחרת לכתוב על הקשיים האלו של ילדייך, כי אני דווקא נמצאת בבית, וגם לי יש בן הסובל מהרטבות, וגם לי יש ילדה ב ו' שהגיעה למצב קשה ומקבלת סיוע מקצועי, וזה לא נגרם מחוסר מודעות או מחוסר ערנות. זה בגלל שאלו הקשיים שהקב"ה בחר לי ולילדים שלי, ואני לא יכולה להאשים את עצמי בזה, רק לעשות כל מה שניתן כדי לעזור להם עכשיו. 

אז מה כן? קחי לך עידוד מהכאב שאת נמצאת בו עכשיו, כי כמו שהקב"ה עצם את עינייך מלראות לפני כן, זה הוא ולא אחר שעכשיו פקח את עינייך לראות את הילדים והבית באור חדש, ונותן לך הזדמנות לשנות את המצב לטוב. תתפללי, תתיעצי, תחפשי את השינויים הקטנים או הגדולים שיכולים לעזור, אך בעיקר תאמיני שהכל ממנו, גם עבר וגם הווה, ותאמיני בעצמך וביכולות שלך. בעז"ה עוד תראי הרבה נחת. 

דבר ראשון תודי לד' על החופשה "הדפוקה" שהיתה לך ולמשפחתך. נראה שבזכות החופשה הזאת המשפחה שלך תזכה בעז"ה בדבר הכי טוב – בך, אמא. 

הייתי ממליצה לך דבר ראשון, לנסות לברר עם עצמך מה הפריע לך בחופשה: – האם גילית פתאום שהמשפחה לא מושלמת ואת חייבת! שלמות? -האם מפריע לך שיש לילדים שלכם חוסרים שאת רוצה למלא? – האם את בעצמך מרגישה חסר והחמצה כי יש לך יכולות יותר לקחת חלק בעיצוב האישיות של ילדייך ואת לא מספיק ממצה אותם? 

אם הדבר היחיד שמפריע לך הוא שלא הכל מושלם, אז מניסיון של כולנו… אף פעם לא הכל יהיה מושלם! זה העולם הזה! אם את מרגישה חסר של משהו, עשית צעד ענק קדימה! 

רוצה לשתף איתך המלצה מה לא לעשות: אל תקריבי קורבנות עבור הילדים שלך!! אם את מרגישה שצעד שלך הוא קורבן, זה לא יפתח קשר רגשי עם ילדך, אלא הפוך. ומה כן? זה האתגר הקשה והממושך שיש לך. 

קשר רגשי, גם עם ילדיך עצמך ובשרך, לא נוצר ברגע אחד או בפעולה זו או אחרת, זו עבודה שמורכבת ממעשים קטנים וממושכים שרק את בעצמך יכולה לדעת מה מתאים לך, לילדייך ולמשפחתך. 

כן צריך להפנים שזה תהליך, שמשתלם מאוד בסופו של דבר! את התהליך את יכולה לעשות לבד, אם יש לך יכולת האזנה לעצמך, או להיעזר במישהי, משפחה, חברה או מטפלת רגשית טובה, שתוכלי לשתף אותה בהצלחות וגם בכשלונות ולמצוא בתוכך את התשובות מה את עושה נכון ומה לא. 

בהצלחה רבה! ושנה טובה! 

גם אני יכולתי לכתוב את הסיפור האישי הזה… לפני שנתיים, בדרך לחיידר, 2 הבנים האמצעיים שלי עברו תאונת דרכים. תוך כמה דקות התייצבתי שם ומאותו רגע תפקדתי, כמו בדרך כלל, בעצם, על מצב חירום. כאם במשרה מלאה מאד (11 ילדים) וכעובדת במשרה מלאה גם כן, כל החיים שלי הם על מצב חירום. 

וכך עמדתי שם בבית חולים, ליד מיטתו של אחד הילדים, שנפצע קשה יותר. נכנס אלינו לחדר איש צוות פרא רפואי מתחום הפסיכולוגיה. וביקש לדבר עם הילד ולהתחיל כבר בבית החולים תהליך עיבוד וטיפול של הטראומה. אחרי השיחה עם הילד ואיתי, הוא ביקש לקבוע פגישה עם האחות האחראית ואיתי. בשיחה יחסית נינוחה, עד כמה שאפשר בכאלו נסיבות, קיבלתי לראשונה את ה"זבנג" ישירות בפרצוף. 

אחרי שהם הביעו את תדהמתם מאמא שמגדלת כזו משפחה. בתנאים שתיארתי, ממש בעדינות תוך נסיון לצפות יפה הכל, הגיבה לי האחות הראשית- אז אתם תמיד מגויסים למצב חירום, לא רק עכשיו, איך את עושה את זה? אבל, היא לא נתנה לי הנחות: "תראי את עצמך, מהרגע שנכנסת אלינו רגע אחד את לא יושבת, תמיד בפעולה, תמיד מזיזה ענינים, תמיד עושה. מתי את בBEING, אין לזה תרגום אבל זה משהו כמו פשוט להיות שם. הילד שלך צריך אותך, הוא סובל, הוא לא יכול לזוז, שבי איתו, תהיי איתו, תלטפי לו את היד בלי לדבר." כמובן, שהיא אמרה את זה מאד עדין, וגם הפסיכותרפיסט. אבל התרגום של מה שהם אמרו, הלם בתוך ליבי כאלף תופים. 

אני הרבה יותר מזה, כי אני חייבת להיות סופרוומן בעוד עניינים. בעלי לא נכנס לבנק (עוד לפני עידן האינטרנט), ולא לקח ילד לרופא. אפילו לטיפולים וניתוחים קטנים עם הילדים הלכתי לבד, כי חבל לי על הזמן שלו. ותמיד הרגשתי עם זה מצוין. עד ההערה של הצוות בבית חולים… 

אין לי הפי אנד, כי זה לא קרה עדיין. אבל לאט לאט אני לומדת לעשות את זה בדרך שלי. להסתכל לילד בעיניים, גם אם הוא לא נפצע ח"ו. להיות איתו, להקשיב לו. עשיתי שני דברים בסך הכל: 

1. לנשום עמוק לפני שאני נכנסת הביתה, לנתק הכל, ולפנות לכל ילד בשמו (מי שבבית) ולשאול לשלומו.
2. להתפנות מכל דבר, אפילו משיחה חשובה ודחופה מהעבודה, ולקבל את פניו של כל ילד בתורו (וגם של הבעל). לכבד אותו ולשאול לשלומו. 

שני הדברים הקטנים האלו התפתחו לאט לאט לשיחות ארוכות, עם הגדולים. זמן של יחד וצחוקים בערב. המון שיחות קטנות עם הקטנים, שיתופים קטנים של מה שהיה ומה שחושב וכו. אני מורידה מסדר היום את כל מה שלא אני חייבת לעשות. וגיליתי שיש הרבה דברים כאלו. יש לי כמובן צלצול שונה לטלפונים מהעבודה, ואם אני לא יכולה, אפשר תמיד להשאיר הודעה. הם יודעים שאני חוזרת מייד כשאני יכולה. 

שלום אלישבע, גם אני הייתי שם בבור השחור הזה. בעבודה שהיא הרבה יותר מבית ובבית שהוא לא כל כך המקום שלי…. ועזר לי השם והוא שם לי סטופ. זה היה כואב, זה היה מטלטל הרגשתי כאילו נתנו לי בעיטה והנחיתו אותי על קרקע חדשה שאני אפילו לא יודעת את משמעותה. וחתכתי, ודי. 

עזבתי את העבודה לטובת עבודה פחות מאסיבית ופחות אהובה… לקחתי יועצת ארגונית מדהימה מהשורה הראשונה שעזרה לי לפגוש את עצמי ואת הבית שלי ולעשות את הדרך חזרה הביתה… אני עוד באמצע הדרך לומדת להקשיב לילדים. לומדת להנות מהשהות איתם. להיות נוכחת, אבל באמת… בסוף זאת ההשקעה הכי שווה שלנו… 

בימים נוראים של שנת תשפ"א ישבתי לעשות חשבון נפש ובניתי לעצמי חזון. מטרות ותוכנית מדהימה של שינוי ארגוני – פנימי – אישי. חשבתי על גיל שמונים כשאשב על הכורסא ואשתה תה עם שמיכה על הברכיים, מה יתן לי סיפוק ושמחה שמילאתי את ייעודי? זאת שאלה ששווה לחשוב עליה ולחיות לאורה. 

בהצלחה רבה רבה! מחזקת את ידיך ומתפללת שנזכה למלא את ייעודנו בעולם… ‫

האמת היא שקראתי ובכיתי ביחד עם אלישבע. הזדהיתי מאוד עם התיאור ואני מאמינה שכל אחת כאן יכולה להזדהות. אבל היא ממש לא אשמה בזה, וגם לא המשרה הבכירה שלה. אפשר להיות אמא נהדרת גם עם משרה פול טיים ואפשר לא להיות אמא גם בחצי משרה. הכל עניין של חשיבות וסדר עדיפויות. 

אני רוצה גם לעזור לך אלישבע ולייעץ ממקום של חברה ומשתתפת. לא יודעת אם זה אפשרי בשביך לקצץ שעות, אבל לפחות בזמן שאת בבית תראי להם שאת מאה אחוז שלהם ואמא שלהם. אם תוכלי לתת זמן לכל אחד רק עם אמא ולהסביר להם שהעבודה אמנם לוקחת לך הרבה שעות, אבל הבית זה המקום החשוב ביותר בשבילך, ובעלך והילדים חשובים לך יותר מכל השקעה, לאורך זמן אני מאמינה תוכל לעזור. 

בהצלחה רבה לך לי ולכולנו 

כואב לשמוע איך החופשה שהשקעת עליה המון זמן, מאמץ וכסף הותירה אותך במפח נפש. אבל- אפשר עדין לתקן. 

כדי שבשנה הבאה בעז"ה תוכלו להנות ביחד, צריך להשקיע כל השנה.. איך חוזרים הביתה? לאט לאט. קשר עם ילדים נבנה בהדרגה ובהרבה סבלנות. את לא יכולה בבת אחת להכתיב להם שמעכשיו יהיו פתוחים איתך ויספרו לך על החוויות והקורות איתם אם הם לא רגילים לכך. 

מה כן? תחשבי מה את יכולה לקזז מהעבודה כדי להשקיע יותר בבית, (קחי את זה כפרויקט נוסף, את הרי טובה בזה, את רק צריכה לסמן את זה כמטרה חשובה) אולי יום חופשי? אולי להוריד שעות? אולי פעם פעמים בשבוע להוציא אותם בבוקר או לחזור מוקדם יותר ולהיות איתם בבית בצהרים. מה שמתאפשר לך.. 

תספרי לילדים שאת רוצה להיות איתם יותר ולכן הורדת מהעבודה מה שיכולת (אל תבהלי אם זה לא יעניין אותם, או אם בהתחלה תרגישי מיותרת בבית הם הרי התרגלו להסתדר בלעדיך בשעות האלו). בזמן הזה תשתדלי להיות איתם, לשתף אותם מחייך ולהקשיב למה שהם מספרים ולעשות איתם דברים שהם מעוניינים בהם. 

תכיני להם את האוכל ותשתדלי להיות מה שיותר אמא איתם, רק מה שאת יכולה ומה שמתאים לך ולא מה שכל השכנות והחברות והדמויות האגדיות מהעיתונים עושות. לאט לאט הילדים יתרגלו לנוכחותך בחייהם ובעז"ה יתחילו להיות קשורים אליך יותר, לשתף אותך בעולמם ותהני להרגיש את פרות ההשקעה המשתלמת בחייך. 

כמובן, שעם הגדולה זה קצת יותר מורכב בגלל הגיל וההרגל (הרבה בנות בגיל הזה עסוקות כל היום עם החברות והטלפונים גם אם אמא שלהם לא עובדת כ"כ הרבה שעות), אם תרגישי שקשה לך איתה תוכלי להתייעץ עם מישהי מקצועית. 

העצה הכי טובה: לצד ההשקעה תתפללי על זה הרבה, הקב"ה איתך ורוצה לעזור לך, זה יתן לך כח גם ברגעים יותר מתסכלים. בהצלחה רבה רבה!!!

אלישבע יקרה ואהובה מאד. בשניה שסיימתי לקרוא, הרגשתי מוכרחה להגיב. 

הכתיבה שלך נוגעת עמוק בלב, גם אם את עדיין מרגישה את החומה והניכור, ברור שהפתח שפתחת הוא ענק והדרך לישועה שלך ושל כולכם- כבר ממש מתקרבת ובאה… 

קודם כל, את גיבורה ואלופה! צריך אומץ גדול כ"כ כדי להיות ישירה ולהודות בכנות במה שקורה. ילדים, בכל גיל, הם עם שאוהב לסלוח. כתבי- לגדולים, הסבירי- לבינוניים, ודברי בציורים- לקטנים כמה שאמא הלכה רחוק רחוק לעבודה, ועמוק בתוך הלב גדל הגעגוע עד שכמעט נחנקנו כולנו, ח"ו. 

החליטי, באומץ שיש לך- על שני צעדים ראשוניים שמובילים אותך חזרה בשביל הביתה. רק את יודעת מה וכמה ואיך. לא מעט מדי- שלא תשכחי, ולא הרבה מידי- שלא תתייאשי, ספרי אותם לילדיך, ותני לזמן הריפוי לבוא אל ביתכם… 

אמא אינה נמדדת בכמות השעות שהיא בבית, אלא- האם הלב שלה עמוק בו, הנוכחות. ויש המון דרכים להגביר נוכחות ולב- משחק גמדים מידי ערב, ארוחה בכל יום שקשורה לילד אחר, חידות משפחתיות, וכו'. ואל תשכחי לבקש את עזרת השותף השלישי… 

אוהבת אותך ובטוחה בהצלחתך! אחות. 

שלום חברות, קראתי בשקיקה את התגובות המדהימות שהגיעו על 'איך חוזרים הביתה'. כל כך מרגש לראות את ההשתתפות הכנה של כולן! ומלאי עצות חשובות והמון עדוד ותמיכה! איזו קהילה מיוחדת!! 

כמו שכמה ציינו – קשר הורים וילדים אינו בהכרח קשור עם היקף המשרה של האמא, למרות שגם נתק מוחלט אין – ברור שאמא שכל כך הרבה שעות מחוץ לבית, ובעקבות כך גם הלב שלה מחוץ לבית – תצליח הרבה פחות לבנות קשר עם בני המשפחה, אך כמובן שבניית קשר חם ואוהב זה פרויקט חשוב לכל אמא באשר היא. 

רציתי להוסיף 2 נקודות חשובת לענין הקשר עם הילדים, לי אישית זה ממש עשה מהפך בחיים: 

1. השקעה בהנקה-  כמובן, למי שיכולה ומסוגלת, אך לא מודעת לחשיבות. כולנו אמהות טובות ומסורות אך לפעמים יש לנו אפשרות בחירה.  אישית לא ידעתי איזה משמעות אדירה יש לדבר הזה. תמיד תפסתי את ההנקה כתזונה בריאה יותר מתחליפי החלב ותו לא. עד שנחשפתי לקורס המדהים של תמר ניסנבוים, בו היא מלמדת חומר מחכים ומעשיר במיוחד, ומוכיחה עד כמה הנקה זה קודם כל קשר עם אמא, שהשפעתו לכל החיים. ב"ה הצלחתי להניק את התינוק הנוכחי שלי הרבה יותר מהקודמים – והקשר איתו מדהים! (אגב, על הדרך זה גם מחזק את הקשר עם הילדים הגדולים יותר, הלב של אמא פשוט יותר נפתח!). מומלץ ביותר!!! 
2. שמעתי הרצאה מהרב פנחס ברייער שפשוט שינתה לי את ההסתכלות (זה היה לפני שנים, מקווה שאני מדייקת בתוכן) – הוא אמר שבגיל הרך יש אהבה טבעית בין הורים לילדים, ויש להם חן מיוחד. אך הקשר הזה אינו ממשיך על אוטומט. באזור גיל 6 הילד גדל, כבר אין לו 'חוכמות', לאט לאט מתחילות דרישות לימודיות וכו' ואם לא משקיעים בקשר כמו – להתעניין באוספים שלו, ב'מחנה', בחברות וכו' – הקשר הולך ומתרופף ובגיל הבגרות – בכלל, תשכחו מזה שהוא יראה בהורים כתובת לשפוך את הלב ולשתף. 

הוא דיבר כמה חשוב לתחזק את הקשר במיוחד מהגיל הזה ואילך, אז כבר יש פחות את האהבה הטבעית והראשונית. ושההורים יראו דוגמא אישית לילדים שגם הם משתפים מחוויות והרגשות שעברו עליהם במשך היום. אגב, בטיפולים רגשיים זה ידוע שעד גיל 6 מטפלים בילד דרך האמא! כי אז הקשר ממש חזק. חשוב לנצל את השנים האלו להרבה מגע, חיבוקים ונשיקות. 

תודה על הבמה החשובה והמחכימה, ותודה לאלישבע שהעלתה את הנושא החשוב הזה, שכולם צריכים בו חיזוק. 

האמת שאצלי התרחש משהו הפוך וגם אני מלאה תהיות, בילבולים, שאלות, האם זה נכון או לא? 

בשנים עברו הייתי הרבה יותר מכורה לעבודה, להתקדמות, למקצועיות. משקיעה שם הרבה כוחות ולא משאירה מספיק לבית. בשנים האחרונות עברתי תהליך פנימי של התחברות לעצמי ולמעגל המשפחתי המצומצם שלי. זאת מתנה ללא ספק!!! ואני גם בטוחה שזהו צעד נכון! 

אבל בעקבות זה שהתחברתי יותר לבית, להיות יותר ולחוש יותר את בעלי והילדים, לחוש יותר את העצמי ואת המהות שלי, אני מרגישה שאיבדתי מהעוצמה שהיה לי כעובדת. אני כרגע במקום שמבחינה מקצועית וגם מבחינת השכר, יש לי לאן להתקדם. אני מרגישה סוג של נשארת מאחורה ביחס לנשים אחרות במקום כמו שלי… 

אבל הכיף של להיות מחובר ליהודי/לנשמה שבי בלחיות את החיים, לא מאפשר לי לעבוד מעבר לגבולות שלי…. האם זה נכון? האם מבחינת השתדלות כן צריך להתאמץ יותר? האם אאבד את הרלוונטיות המקצועית שלי באיזשהו גיל? 

אם יש לכם מידע בעניין יותר מאשמח לשמוע, אני מבולבלת בנושא לגמרי… תודה שיש לאן לפנות!!!!! 

אלישבע יקרה!! הסיפור שלך ממש כואב ונוגע בי למרות שהחיים שלי שונים ממש. 

לפני הכל ואחרי הכל, את אמא יהודיה שיודעת שמה שיישאר ממנה אחרי 120 זה הילדים שלה – הפירות שלה לנצח. אני מתפללת עליך שתצליחי לעשות סטופ למרוץ אחר העבודה ותביני שהעולם לא יתמוטט אם תשתפי עוד אנשים שיחזיקו אותו.. והבית שלך לא יכול בלעדייך!! 

אני בטוחה שאם תתחילי להשקיע באופן קבוע ולא משהו חד פעמי, הילדים שלך יקלטו את השינוי ויחזרו אליך. הם באמת צריכים אותך!! יותר מנצנץ, נותן כבוד וסיפוק להצליח בחוץ, אבל כשאת תקחי את הרגע הזה של ההלם והקושי, ותמנפי אותו לשינוי מהותי, אין מילים לתאר את הגבורה את הויתור את מסירות הנפש!!! מאמינה בהצלחתך!!! 

זו באמת מציאות כואבת, ברור שעבודה סוחפת הרבה פעמים היא הסיבה למצב, אבל יצא לי לראות גם כאלו במשרות חלקיות או בהוראה שאין להם כ"כ סבלנות לילדים וממילא הקשר עם הילדים בהתאם. 

או להפך יש אמהות עובדות משרה מלאה, אבל ברגע שהן חוזרות הביתה הן מתמקדות רק בילדים ומנסות לדחוס כמה שיותר תשומת לב במעט השעות שיש להן, וכן בשבתות כמה שיותר להיות עם הילדים. 

לדעתי הענין הוא יותר בגישה – מה תופס אותי יותר, מאשר המשרה וההיקף שלה.

אלישבע יקרה, קראתי את הסיפור שלך ונהיה לי עצוב בלב, אני חושבת שנס שגילית את זה עכשיו לפני שהציפורים פרחו מהקן. כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן! 

תחשבי קדימה- איך הלאה יוצאים מכאן ואל תתני לתמנון הרגשות אשם להפיל אותך. ועוד עצה ממני הקטנה, תתפללי על זה שיהיה לך קשר טוב זורם ושמח עם ילדיך. 

ה' יתן לך כוחות למצוא את הדרך להיות אמא ואישה לתפארת עם המון קשר וקרבה לילדיך. המון הצלחות וסיעתא דשמיא. ‫ 

מקסים!! גם הסיפור וגם התשובות, ממש החכמתי ובכיתי בעיקר מהתשובות לסיפור.. 

אני גרפיקאית. עבדתי בת"א ופוטרתי לאחר 22 שנה(!). עבדתי במקום חילוני, פעמיים בשבוע במשרד ועוד יום מהבית. בכל בוקר שלחתי את הילדים וזה כ"כ התאים לי שאני בבית בבוקר, ורק אז נוסעת לת"א. אני גרפיקאית במחלקת המודעות, ולאחר החל"ת ביקשו ממני לעבור למחלקת כתבות (שכוללת מידי פעם תמונות פרוצות ורכילות…) לא הייתי מוכנה בשום אופן ומיד פיטרו אותי. 

הרגשתי טוב בהתחלה שבגלל זה פיטרו אותי וציפיתי לישועת ה', מצאתי כמה מקומות עבודה אבל ממש לא מה שאני רוצה. לא העבודה ולא המשכורת… מתפללת לאדון הכל שיפתח שערי שמיים עבורי… עכשיו כשקראתי את התשובות פרצתי בבכי אמיתי לישועה! תודה שעזרתם לי שוב לבכות ולהתפלל… שאבשר אתכם בשורות טובות:) 

תגובה לסיפור "איך חוזרים הביתה". אני קוראת את הסיפור ולא יכולה להתאפק. מרגש מרגש מרגש אותי לקרוא את התגובות, איך כל כך הרבה נשים מה שעומד בראש מעיניהן זה הבית והילדים. כן, גם אלו העסוקות שכמעט לא בבית, זה בראש מעיניהן, זה אכפת להן, זה הכי חשוב להן. 

אני די חדשה בשמורה וכל הזמן הרגשתי שהעולם סביבנו השתבש ונשים כל כך מעוניינות בקריירה, אני בכל פעם מתרגשת לראות כל כך הרבה נשים שזוכרות מה נכון!! 

חוץ מזה רציתי לומר תודה גדולה, בדיוק הודעתי לפני כמה ימים על עזיבה של מקום העבודה והחלטתי להוריד שעות, ראיתי שאני לא מסוגלת גם לעבוד 8 שעות וגם לתפקד אח"כ עם הילדים בבית. זה לא קל, המחשבות על איך נסתדר ומי אמר שאמצא מהר עבודה, ומה נעשה בינתיים עד אז. אבל אני משתדלת להתחזק שזה הצעד הנכון שאני אמורה לעשות. 

עכשיו כל כך התחזקתי מכל התגובות! אני מרגישה שה' שלח לי בדיוק את המילים המחזקות שהייתי צריכה לשמוע! מילים שיזכירו לי מהו באמת תפקידי העיקרי ומי באמת שולח לנו פרנסה. יישר כוח עצום!!

התגובה שלי היא תגובה כללית לכל מי שה"שטחים" של בית/עבודה/בעל/ילדים מתערבבים אצלה. 

אני גם עובדת מחוץ לבית, ויש לי אופי ותכונות שיכלו ממש להזניק אותי רחוק בעבודה, וגם מצד הבוס היו כל הזמן בקשות שאתקדם בעבודה ואקח אחריות על עוד דברים, ואעבוד שעות נוספות, אבל ב"ה לבעלי (ופחות לי) היה ברור באופן המובהק ביותר שאני יוצאת לעבוד נטו בשביל השתדלות בפרנסה ולא מעבר לזה כלל, אישה שהיא גם אמא ל – 5 ילדים לא יכולה להשקיע בכל הזירות בלי שזה יבוא אחד על חשבון השני.

בהתחלה היה לי קשה מאוד עם ההשקפה הזו של בעלי, אבל מילד לילד קלטתי שזה פשוט נכון ואמיתי, וסירבתי בנחרצות לכל קידום ושעות נוספות, הרי מה שמגיע לי יגיע בין אם אעבוד שעות נוספות ובין אם לאו, ומזונותיו של אדם קצובים לו, זו לא סיסמא זה אמיתי. 

בכל אופן, מה שעזר לי מאוד לחזק בתוכי את ההשקפה הזו, זו סדרה ששמעתי מאת הרבנית רות ולדמן "משלום הבית לשלמות הבית" ושם היא מדברת המון על העניינים האלו, ומה תפקידה של האשה בבית, וכיצד להיות רעיה ואמא טובה ופנויה יותר, יש את הסדרה הזו גם בטלפון בעלות מזערית של 40 ש"ח. הרבנית ולדמן מוכרת מאוד כאישיות עם השקפה שהרבה מגדולי הדור עומדים מאחוריה, וגם בקו של שמורה היתה בעבר סידרה שלה.  יש לי 2 מספרים, באחד מהם ניתן לשמוע חלק מהשיעורים חינם ובמספר השני ניתן להרשם לכל הסידרה 072-246-0494 03-9146477 מומלץ ביותר! 

לחמודה ששאלה איך מראש לא להגיע למצב הזה? אז "מודעות" זה שם המשחק. מודעות מראש יכולה עם הרבה ס"ד ותפילות למנוע, שחלילה לא נגיע. אז אם בשביל זה סיפרת דיינו:) 

מתביישת לומר, אחרי שקראתי את התגובות, עבדתי עוד שעה בערב לא בשביל שעות חסרות, אלא כי הייתי במשהו מעניין ונסחפתי (על חשבון שעת שינה) אח"כ תפסתי את עצמי- נכון שזה יעזור לי כספית, אבל יותר יעזור לי בחיים להיות רגועה אחרי שינה טובה מאשר עוד שעה בעבודה:) 

מקווה שהמודעות תעזור לי לא להיסחף שוב.

מגיבה עדיין לסיפור "איך חוזרים הביתה" אני לא מגיבה כמעט, אבל הפעם הייתי חייבת קראתי את כל התגובות שכתבו כולם. ו— קיבלתי כח. 

אני כרגע מסיימת חל"ד, ויש לי שני אוצרות מהממים. נשמע לי הזוי ומופקע לשלוח בייבי בן 4 חודשים למעון עד ארבע, נכון שכולם אומרים לי שזה המצב היום וככה זה, הלב שלי כואב ורוצה אחרת! 

גיליתי שכן, זה אפשרי, עם הרבה תפילה וס"ד, אולי פחות כסף בכיס אבל הכיסים של הילדים שלי יהיו מלאים יותר באהבת אם, שגם המטפלת הטובה ביותר זה ללא תחליף ובשורה התחתונה- למקום שאדם רוצה לילך- מוליכין אותו. 

עוד מעט נגיע לר"ה, הכל נידון מחדש, ולא כמות שעות העבודה שלי קובעת את ההכנסה, רק הקב"ה לבדו! חיזקתן אותי מאד מאד! בעז"ה אני עובדת בתחום שאפשרי לשלב חצי משרה, תתפללו עלי שאמצא…. 

אני שומרת את הקובץ הקודם של התגובות, לימים קשים יותר כשאחפש מאיפה לקבל כח. תודה רבה. 

סיפור מטלטל. אני חושבת שזאת שאלה לרב. הכי פשוט לומר : תעזבי את העבודה הרגע, ותתחילי להשקיע ביחסים עם הילדים, ואולי אפילו קחי עזרה וייעוץ ממישהי, איך לגשת לילדים וכו' קל לומר… ולכן, ברור לי, שזאת שאלה שצריכה לבוא לגדולים מאיתנו. משתתפת בכאבך. 

***

רק תמסרו לגיבורה שהעיזה לשתף שהחיים הם תהליך, ואם היא תצליח להיכנס לתהליך משקיע במשפחה – כן, כזה שכולל זמן איכות עם כל ילד לפחות פעם בשבוע וגם עם בעלה… למרות שזה יהיה קשה כי אין פתרונות קסם, אני בטוחה שאחרי שנה כזאת היא והמשפחה תהיה במקום אחר. ‫

***

אמאלה, אני קוראת את מה שאלישבע כתבה ופשוט בוכה.. בוכה! איך ייתכן שהעבודה לקחה לילדים את האמא שלהם? מפחיד….. ‪ 

***

וואוו יש לי דמעות בעיניים! הכאב שלך ממש צועק. אולי להוריד שעות, ולתת זמן איכות כל יום לכל אחד?

***