לתגובות הקוראות
שלום, שמי ציפי, עוסקת באדריכלות בניינים.
אני עובדת בחברה די גדולה ומבוססת שמרימה פרויקטים בסדר גודל. כששואלים אותי "מה עניינים?" אני עונה "בונים בניינים", ומתכוונת לפשוטו כמשמעו.
עם השנים שחלפו ומגדלי הדיור שהוקמו, נכנסתי יותר ויותר לעובי הקורה, תרתי משמע, ורכשתי התמצאות מקיפה מאד בכל תהליכי החברה, בסגנון העבודה ובפרקטיקה מהשטח.
אותן השנים הביאו בכנפיהן גם חילופי עובדים, כדרכו של עולם, ותחת העבודה מול בוסית דתיה וכמה קולגות חרדיות, החליפו אנשי הצוות פנים וצורה ומצאתי את עצמי עובדת עם נשים חילוניות וגברים מסקאלה מגוונת שנעה בין חרדי לחילוני, באווירה מתירנית וקלילה. הפכתי גם להיות העובדת הוותיקה שיש בידה מידע יקר ערך, שלא תמיד ניתן להעביר בתהליך חפיפה יסודי ככל שיהיה.
כך נעשיתי בורג מרכזי במושב לצים… כולם מאד העריכו את הידע והמקצועיות שלי, התייעצו איתי הרבה ונעזרו בי המון, אבל אני הרגשתי שכאן לא מקומי. הסגנון הפך להיות חברי מידי, המיילים ששלחו לי הכילו כל מיני אימוג'ים ומחמאות יתר, ובישיבת צוות אחת "סתם בשביל הקטע" החליפו הדתי והחרדי כיפות…
התייעצתי עם בעלי, ושאלנו רב. תיארתי לו את המצב, וגם את המצב הכלכלי, ושאלנו לעצתו האם אפשר להישאר במקום כזה.
הוא הורה לי להתחיל לגשש לכיוון עבודה חדשה, אבל ברגע שאני אפסיק להרגיש שהמצב הנוכחי מפריע לי – הוא התנה את ההיתר להישאר בינתיים – וכח ההרגל יכהה בעיני את האווירה הצורמת – לעזוב מיד.
התחלתי לחפש, אבל כשיש משכורת מסודרת ועבודה יציבה – רמת החיפושים היתה בהתאם, ולא ממש הניבה פירות… וגם לא הצעות עבודה.
אחרי תקופה לא ארוכה התחלתי להרגיש התקררות כזאת. לא משהו שידעתי להצביע עליו ביד, כן משהו שידעתי להרגיש אותו בלב. בעלי אמר: אם הגעת למצב שאת מרגישה שם ב"נח", חייבים לעבור ל"לך לך". שאלנו שוב את הרב והוא הורה לעזוב מידית.
ופרנסה מה תהא עליה? ובית של תורה מי יחזיק אותו? "בית של תורה לא יישאר לך", פסק הרב בנחרצות, "אם את נשארת במקום עבודה שכזה". וכך, לאור המצב שנוצר, קמתי ועזבתי.
עזבתי עבודה מעולה עם תנאים מצוינים, השארתי בה את הוותק רב השנים והנסיון העשיר שצברתי, כי מה שווה המשכורת הגבוהה ואיזה ערך לתנאים הטובים, אם אני משלמת תמורתם בחיים האמתיים?
זה לא היה קל בכלל, והעתיד לפני מעורפל. אבל הגעתי לצומת דרכים והייתי חייבת לבחור בפניה הנכונה, כי ידעתי שהאפשרות האחרת והקורצת תוביל אותי למדרון.
החבר'ה שם היו בהלם, והתחילו לרחרח למה עזבתי. הם הצליחו להרכיב את התמונה מחצאי משפטים, והבינו שלא מתאים לי לעבוד עם הרכב הצוות הנוכחי, בלי חלילה לפגוע אישית באף אחד.
אחרי כמה ימים חזרו אלי עם הצעת פשרה: נעביר אותך למחלקה אחרת בחברה. ה"מחלקה האחרת" פירושה תפקידים שאני לא ממש אוהבת, קצת עבודה שחורה, הרבה תלות באנשים אחרים, וכמעט אפס שווי לכל הנסיון רב השנים שאיתי בתיק. אך האפשרות הזאת היתה מעולה בעבורי מבחינת האווירה שם, ובהתייעצות חוזרת עם הרב החלטתי למקם את כסא העבודה שלי במשבצת הזאת. פחות נוצצת, לא מתגמלת באותה מידה, אבל תשאיר אותי עומדת ולא נופלת…
גם עכשיו כששואלים אותי "מה עניינים?" ו"איך במקום החדש?" אני עונה "בונים בניינים" אפילו שקצת התרחקתי מהמובן הפשטני של התשובה. כי השקעה בחיים הרוחניים שלי ושל משפחתי היא ה"בונים בניינים" הכי משמעותית שיש, נכון? 🙂
