לתגובות הקוראות
דיבורים באוויר
אם בתעודת הזהות היה סעיף של תיאור אופי, היה כתוב עלי: בחורה תוססת, חברותית, תקשורתית וכיף לשהות בחברתה. בכל התקהלות חברתית אני במרכז, מרתקת, בכל מקום של דיונים אוהבים לשמוע את דעתי, ובכל הזדמנות אפשרית – פורחים סביבי סיפורים והתרחשויות שפגשו אותי היום, אתמול או לפני שנתיים.
כזאת אני, תקשורתית, פעילה, שמחה ומשמחת, ומנפיקה מילים לחלל העולם בקצב אוטוסטרדה.
לפעמים היו לי מחשבות שניות על החלק הזה באישיות שלי,
היה מתחשק לי לעבור למוד רגוע יותר, לפחות מידי פעם, ולדעת להקשיב לאחרים בלי להביע מיד את דעתי האישית. אבל כמה שניסיתי לעבוד על זה לאורך השנים – נשארתי באותו מקום התחלתי עם הטבע שה' ברא בי.
לפני כשלוש שנים, ערב ימי הקורונה, הייתי בסטטוס מחפשת עבודה בשוק ההייטק. התעקשתי על סביבה חרדית, או לפחות טריטוריה כזאת. לכל אחת זה חשוב,
ולאור נתוני האופי הנ"ל שלי – לי זה חשוב שבעתיים.
ואז הגיעה הקורונה ודחפה אלפי עובדים למגרש שלי – של מחפשי עבודה. אי הוודאות וחוסר היציבות שצבעו כל פינה בחיים של אז, והקפיאו כל תכנון לגיוס עובדים. הלחץ גבר, והפריבילגיה לסנן הצעות עבודה – הצטמצמה מאד.
אחרי שליחה אינסופית של קורות חיים, שהניבה בחלקה זימונים לראיונות, הגיע יום אחד הטלפון המשמח שקיבלו אותי! האמת שהבשורה לא היתה כל כך משמחת, כי המקום לא היה לרוחי בכלל.
אבל לפני שפסלתי התקשרתי להתייעץ עם הרב שמלווה אותי בדרכי ומכיר היטב את הרקע והנתונים האישיים שלי.
התקשרתי בעיקר כדי לקבל כח לסרב, והופתעתי מאד שהוא דווקא יעץ לי לגשת לשם, אך באזהרה כפולה ומכופלת שאני שומרת על שיח מקצועי וענייני בלבד – במיוחד משום שמדובר על משרד עם הרבה גברים… הוא הוסיף ואמר שכדאי לי להוסיף עוד גדר של שמירה.
לשמורה כבר הייתי מחוברת, קוראת נאמנה של סיפורי שלישי. החלטתי להקצות זמן שבועי לעבור על התגובות ולהתחזק גם מהן, ומידי פעם להאזין לשיחות המרתקות בקו של שמועה.
שיח ענייני היה אתגר אדיר בשביל דברנית שכמוני, אבל ידעתי שעל זה אני שומרת בציפורניים ובשיניים. התיישבתי בעמדה שלי ופשוט עבדתי. בלי מילה, בלי דיבור, בלי צחוק. ענייני הכי שאפשר.
המסכה שעיטרה את הפנים של כולם עזרה לי מאד והזכירה לי את השתיקה החברתית שהתחייבתי בה. גם חיוכים שנפלטו לי מבלי שליטה נבלעו מאחוריה.
העבודה ההיברידית הקלה מעלי, וצמצמה את השהות השקטה שלי בחברת אנשים.
היו לי הרבה התמודדויות בזירת הגיבושים והחגיגות, שאמנם פחתו בקורונה – אבל שינו פנים וצורה לאלטרנטיבות שגם לא התאימו לי בכלל. כל פעם מחדש הייתי צריכה להיות גיבורה, ולא היה לי אף אחד שיגבה אותי וייתן לי כח. הייתי לבד מול ה', זה היה קשה ומתוק בו זמנית.
כל הזמן הייתי עם יד על הדופק שאני שומרת מרחק ולא מתערבבת איתם. אפילו לא בקצת. במקביל המשכתי בחיפושי העבודה, כי ידעתי שנכנסתי למקום הזה ממש בלית ברירה.
ב"ה התקבלו תפילותיי, השבוע סיימתי לעבוד שם! חיפשתי ומצאתי מקום כשר בהרבה, ושמחתי מאד לעבור אליו.
רגע לפני שעזבתי ניגשה אלי אחת העובדות, ובניסיון למצוא מילים של פרידה על רקע הכרותנו הדלה – "החמיאה" לי לסיכום: "השקט שלך יחסר לנו מאד!"
לו יכולתי לצחוק… זה היה רגע של ניצחון מתוק – תעודת כבוד הכי מחמיאה שיכולה היתה להעניק לי.
כשעשיתי לי מן סיכום תקופה שמתי לב פתאום איזה רווח אדיר קיבלתי –
למדתי לשתוק. להקשיב, לווסת את כישרון הדיבור שלי ולהשתמש בו בשליטה ובמידה. אל תדאגו – לא שוררת דממה בארבע אמות שלי, עדיין שמח ותוסס, אבל למדתי להתמתן. הסתגלתי לדרך אמצע טובה יותר, שתמיד התאמצתי לחתור לכיוונה. האתגר הגדול שעמדתי בו בכבוד, ב"ה, הקנה לי יכולת אדירה ששנים חלמתי עליה…
סוף סוף הרצון שלי להשתנות קם ונהיה, והוא לא עוד דיבורים, באוויר.
תגובות השמורות לסיפור
וואו איזה תזמון הסיפור הזה… עברתי מצב כל כך דומה לשלך וגם אני עזבתי עכשיו את העבודה.
ההרגשה היא קודם כל שעשיתי את הדבר הנכון בזמן הנכון. כמה הומור שבורכתי בו נבלם מאחורי ארשת פנים רצינית. כמה משפטים, כמה מילים.. כמה כמה כמה…
אמרתי לעצמי כל הזמן- ”פוקר פייס”! שזה מבט פנים – ללא הבעה שמראים אנשים אחד לשני במשחק פוקר שלא יעלה על דעתו של השחקן השני איזה קלף (טוב או לא) הרמתי עכשיו מהערימה. זה היה בראש שלי בלי סוף. גם ברחוב. "פוקר פייס". אני עכשיו באמצע משחק.
אבל בבית? אצל ההורים, עם הילדים והבעל, שם הכל יצא והכל מצחיק ודיבורים וכיף. שם זה צריך לצאת. והגעתי לעבודה מסופקת ושלמה עם עצמי. אז אני שותקת ועובדת. ובינינו- מגיע לי ולמשפחה שלי- "אותי" יותר מבעבודה. כך היה ואולי זה יעזור למי שעדיין נלחמת בחזית,
ולי ולך כותבת יקרה בהצלחה בהמשך!!!
איזה סיפור מתוק! שאב אותי 7 שנים אחורנית…
אל הבחורה הצעירה והתוססת שהייתי, בול כמו שמתואר כאן. משועשעת להיזכר איך נעתי על מקומי באי נוחות בישיבות הראשונות, לא רגילה לשבת ולשתוק ולשתוק ולשתוק…
אח"כ הייתי מדמיינת את המורות שלי, ששיוועו לפעמים להקשבה דמומה מצידי, נקלעות למשרד ורואות את התלמידה הקופצנית שלהן יושבת בדממה ובפנים חתומות.
די מהר הבנתי, והערכתי, את הרווחים המשניים והרבה פעמים אני חושבת שלולא שהייתי מוכרחה לרכוש אותם, גם שנים של עבודה עצמית לא היו מביאים לאותה תוצאה.
מדהים לראות איך ה' מוביל אותנו במסלול המדויק לנו, מכל בחינה אפשרית:)
תודה על התזכורת! שנזכה להמשיך להיות שמורות וטהורות, אמן!
מדהימה! כל הכבוד לך! מי כמונו מבינות כמה זה קשה. במיוחד עם הנשים שבצוות, שזה לכאורה לא ממש אסור. בדיוק אתמול היתה לי שיחה ארוכה וידידותית עם עובדת חילונית בחברה, ואח״כ אכלתי את עצמי שזה לא מתאים:(
הייתי שמחה להעלות לדיון את השאלה: איפה אתן כן ממלאות את הצורך הזה בחברה? אני עובדת חרדית בחברה, רוב השבוע עובדת מהבית. משתדלת מאד לשמור על דיסטנס משאר העובדים והעובדות.
מרגישה לפעמים בדידות של ממש. והחיים כ״כ עמוסים ב״ה (!!!) שלפעמים זו החברה היחידה (חוץ מבעלי והילדים:)) שאני פוגשת במהלך השבוע.
האמת, התחלתי לחשוב שלטיפוסים חברתיים אולי באמת לא מתאים לעבוד בצורה כזו.
וואוו וואוו וואוו!
הסיפור שלך נגע בי במקום רגיש, גם אני כזאת, דברנית בלי סוף….:)
אחד הדברים שמפריעים לי בתכונה הזאת, היא שלפעמים מרוב ברברת אני גם פולטת מילים ומשפטים לא מתאימים, פוגעים. ואז דיברתי עם חברה שגם היא ניחנה באופי הנפלא הזה, וגם לה יש נפילות והיא עודדה אותי- "נכון, לפעמים אני אומרת דברים לא מתאימים, אבל יותר מזה אני משמחת הרבה אנשים! אני מצחיקה, שמח בסביבתי, מעניין, והרווח- עולה על ההפסד, כמובן עם הרבה עבודה עצמית שלא להיכשל."
אז אני מאחלת לך שתמשיכי להצליח!
וואו!!! כל הכבוד לך!!!!! מרגש כ"כ לדעת שיש בנות שאכפת להם ונלחמות כ"כ לשמור על עצמן, בכל הכח!! כל סיפור של התגברות שמפרסמים בשמורה, אפילו אם אני לא מתמודדת בעבודה עם הניסיון הספציפי הזה, נותן לי המון כח לדעת שאני חלק מקהילה כ"כ מיוחדת!!!!
***
וואו, את אדירה!!!! ככה להצליח ללכת נגד האופי הבסיסי שלך ועוד בהצלחה כזאת! סיפור ממש מרגש, גם הקטע שכל ההתגברות שלך היתה לבד- בינך לבין ה' בלי עוד חברות חרדיות בעבודה שעובדות איתך ביחד על אותו הדבר ומעריכות אותך… אשרייך! חיזקת!
***
סיפור מרגש!!! איזה תעצומות נפש… לכבוש את האופי והכישורים ולהשתמש בהם כשאפשר ובצניעות!! מחזק גם בפן של לדון לכף זכות-א"א לדעת איזה בנ"א עומד מלפנינו ובאילו בתמודדויות הוא מתמודד. תודה!!
***
כל כך הזדהתי איתך! כאחת עם אופי דומה וניסיונות דומים.. מצדיעה לך! איך הצלחת? מאיפה שאבת את הכוחות?! כמה אנרגיה צריך לשתיקה אחת! מסכימה. הטעם מתוק. אבל הדרך…
***
מזדהה עם תיאור האופי שתיארת וזה מזמן לי כל מיני נסיונות (לאו דווקא בעבודה) אשרייך שעמדת בזה, וזה מאד לא פשוט מנסיוני, עלי והצליחי!!
***
מדהימה!!!!!! ריגשת אותי מאוד!!!!! איזה בנ"א חזק ועוצמתי את, יחד עם מודעות וענווה לא פחות!! תצליחי תמיד לקדש שם שמים בטוב ובנעימים !
***
מדהים! מדהים! כל הכבוד לך!! לא יאומן כמה כח יש לאישה!!!! כמה שזה קשה – אשרייך!!!!
***
כל הכבוד על הפעילות שלכן! אתן עושות עבודה מדהימה, זה עוזר לי מאוד. תמשיכו כך!
***
מדהים! הרי כל רגע שאדם בולם את פיו, אין מלאך ובריה יכולים לשער! אשרייך!
***
גיבורה! נותנת כוח להבין שיש אפשרות של שינוי!!!!!
***
מדהים איזו "מחמאה"….אשרייך!!!!!!!!!!
***
איזה יופי! מדהימה!
***
כל הכבוד, מקנאה בך!
***
תגובות לסיפורים קודמים ושיתופים מהשטח
קראתי את הסיפור "מעשה בכוסית, גב וכוח". רציתי להגיב לרווקה שכתבה שאין לה גב: יש לי בשבילך עצה קטנה, את יכולה לכל הפחות לחשוב בליבך- "אני שומרת על עצמי חזק כדי שבעלי לעתיד יפגוש אותי שמורה וטהורה" [כמו שאת רוצה שהוא יחכה לך כנ"ל…]
בהערכה העצומה שיש לכל אחת שעומדת בניסיון! אשריכן!
שלום לצוות שמורה שעושה כ"כ הרבה!
רציתי לומר נקודה מעניינת שאולי תחזק בנות בעניין שימוש בשם משפחה/ פתיחת זום עם מצלמה: (לא אומרת שאסור, רק מחזקת בנות שמנסות להקפיד על כך)
אני עובדת במקום עם צוות מתכנתים מצומצם. כשנכנסתי, בקשתי מהעובדת – לא יהודייה, לפתוח מצלמה, כדי שאוכל לראות עם מי אני עובדת. לתדהמתי היא אמרה שתפתח מחר, אבל שאדע שהמתכנת השני (הודי במוצאו) מעולם לא פתח מצלמה, ומקפיד מאד שיקראו לו בשם משפחה בלבד!!.
כמובן שהחלטתי שאם לו מותר, לי מותר גם, וכך אמרתי לכולם לקרוא לי בשם משפחה והפסקתי לפתוח מצלמה. דברים שלהם מותר, וודאי שמותר לי בלי להתנצל:)
חורף בריא ושמור!
ישבתי וקראתי את התגובות…. ואני פשוט יושבת ובוכה… לאיזה עם מיוחד נולדתי, לאיזה ציבור מיוחד אני שייכת… יושבות בנות וכל מה שהם דואגות ממנו זה כמה שיותר להישמר…לא להשתתף… לא להיות כמו…מתגברות, שומרות ומוציאות כוחות על שלא ידעו על קיומם אפילו….
כשכל העולם פרוץ… וכל האנשים בחוץ בלי טיפה אחת של התגברות או מחשבה… והכל מותר והכל אפשר אנחנו בתוך תיבה משלנו שומרות ונזהרות על קלה כחמורה… אולי המילה הזאת לא מתאימה?אולי החיוך הזה לא במקום?
מרגש לחשוב כמה אנחנו מיוחדות… אשרינוו!!
רוצה לשתף בהארה מתוקה שקיבלתי משמים:
אני עובדת כמזכירה שעות רבות על מחשב. קיבלתי על עצמי להתעסק עם המחשב רק לצרכי פרנסה. למרות הקלות והנגישות באתרי הבנק הרפואה ועוד.
קבעו לבני תור לאורטופד, התור נקבע לשעה 10:20, אמצע היום מבחינת לימודים ועבודה, רציתי מאד לנסות להזיזו לשעה נוחה יותר. אתמול התאפקתי ממש לעמוד בקבלה ולא לגשת לאתר ולשנות בקלות את השעה!
היום אני מקבלת טלפון ממשרד המרפאה שביום שנקבע התור, הרופא מתחיל לעבוד מאוחר יותר ולכן צריכים לדחות לי את התור…
הרגשתי הארה מתוקה משמים! התגברתי והם התקשרו אלי!
