מחפשת בגוגל?

יש לי הרבה מה להגיב לסיפור הזה, מקווה שיצא ממוקד: 

דבר ראשון לגבי השתתפות באירועים כאלו. אני לגמרי מסכימה עם הקביעה שעדיף לשמור את ה"לא" לזמנים שבאמת צריך. ואחת כמוני שלא עובדת במשרד ממשלתי רגוע, אלא בחברת הייטק במרכז זה קורה הרבה, הרבה מדי. ככה שהכנסתי אירועים כאלו לרשימה של ה"כן", בדיעבד גדול. 

לפעמים היה מדובר ביום יבש של קורסים ולפעמים זה בהחלט היה אירוע יחצנות של חברה גדולה כמו גוגל. אני אצמד לתיאור שהיא הביאה כי אני כל כך מתחברת אליו, האירועים האלו הם פשוט "לא לסטייל שלי". לא יכולתי למצוא הגדרה מדויקת יותר. 

הגעתי לאירוע שנתי של חברת ענק, ופשוט רציתי לברוח. התקשרתי לאחותי בהיסטריה שמה אני עושה כאן בכלל. אורות, מוזיקה שלא לטעמי בכלל ואת זה ראיתי רק מבחוץ אפילו לא נכנסתי פנימה. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לעלות על הרכבת ולברוח חזרה. כמו שהיא מהסיפור הגדירה לא היה שם משהו אסור, אלא זה היה נטוורקינג לפני פתיחת הכנס, והדוגמה שאחותי נתנה לי דווקא היה מהכנס של שמורה: כמו שאצלינו תהיה מוזיקה שקטה ונעימה, ושולחן כיבוד תוך כדי שעברנו בין הדוכנים, אז כאן מה לעשות זה מוזיקה אחרת ואוירה אחרת. אבל בכל זאת ממש לא לטעמי. 

אבל אפילו שאני מסכימה עם ההגדרה, אני מתעכבת עליה: כל העבודה שלי היא לא לסטייל שלי, העובדה שאני עובדת יום יום עם אנשים מציבור אחר, עם גברים ועוד מיליון בעיות – זה לא לסטייל שלי. לעבוד 9 שעות ביום זה לא הסטייל שלי. יש כאלו שיגידו שיציאה לעבודה באופן כללי זה לא לסטייל שלהן. אבל מה לעשות? ברוך השם נבחרנו להיות קבוצה עילית שעובדות קשה לפרנס את הבית, מי במקום בעלה ומי בנוסף לבעלה, ובתנאים הכי שמורים שיש. 

כל מי שכאן בשמורה לא עושה את זה בשביל הכיף שלה אלא ממטרה עליונה. אבל אנחנו לא יכולות לעשות רק מה שבסטייל שלנו. אז נכון שכנסים כאלו הם לא הכיוון שלי, אבל מבחינתי הם חלק בלתי נפרד מהעבודה ומהקידום המקצועי שלי (לא קריירה, אבל בהחלט קידום ידע אישי. אם אני מתעלמת מהמעטפת אני מקבלת מהכנסים האלו המון מידע מקצועי ומעולה), ולכן כמו שאני נושמת עמוק לפני הגעה למשרד, אני נושמת עמוק לפני כנסים כאלו ומתפללת חזק שלא ייכנס לי כלום מהאווירה מסביב. 

אני מוצאת את עצמי אומרת לא לכל כך הרבה אירועים קטנים כגדולים, החל מסירוב לארוחת צהרים בפעם המאה, הרמת כוסית, חגיגה קטנה במשרד, ארוחת בוקר משותפת שמביאים פעם בשבועיים בערך, ימי גיבוש צוותיים, ימי גיבוש קבוצתיים, ימי גיבוש R&D, ימי גיבוש של החברה….(אני לא מגזימה ולא צוחקת, באמת היה אצלינו כזאת כמות ועוד אחד אחרי השני. תנסו לסרב ליום גיבוש פעם בשבועיים, זה גורם לי להרגיש חייזר) וזה רק קצה המזלג, ככה שאני לא חושבת שנכון לאירועים שהם באמת מקצועיים נטו – אשמח לשמוע דעות על כך. 

ולסיום עצה קטנה: תמיד באירועים כאלו יש עוד כמה כמוני – שמורות יקרות שנמצאות שם בדיוק מאותו סיבה שאני נמצאת שם. תמצאו אחת את השניה ופשוט תהיו ביחד. (לא קשה למצוא אותנו, פשוט תחפשו ליד הקיר את החמודות עם הפאה/מטפחת והפלאפון השונה, שנראות שמתחשק להן לברוח) קשה לי לתאר כמה כח זה נותן. 

באירוע האחרון שהייתי את מצאנו אחת את השניה 5 נשים שלא הכרנו עד לאותו יום, ומה שקירב בינינו בשניה הייתה העובדה שכולנו חלק משמורה!! אפילו פתחנו דיון על אחד הסיפורים האחרונים:). הרגשתי שזה כמו החזון של המהר"ם שפירא עם ה"דף היומי" – שבכל מקום שאילו נגיע, תמיד יהיה משהו שיחבר בין השמורות!!! 

תודה רבה רבה, אין לי מילים לתאר את הזכות העצומה שלכן!!! 

יש לי הרבה מה להגיב לסיפור הזה, מקווה שיצא ממוקד: 

דבר ראשון לגבי השתתפות באירועים כאלו. אני לגמרי מסכימה עם הקביעה שעדיף לשמור את ה"לא" לזמנים שבאמת צריך. ואחת כמוני שלא עובדת במשרד ממשלתי רגוע, אלא בחברת הייטק במרכז זה קורה הרבה, הרבה מדי. ככה שהכנסתי אירועים כאלו לרשימה של ה"כן", בדיעבד גדול. 

לפעמים היה מדובר ביום יבש של קורסים ולפעמים זה בהחלט היה אירוע יחצנות של חברה גדולה כמו גוגל. אני אצמד לתיאור שהיא הביאה כי אני כל כך מתחברת אליו, האירועים האלו הם פשוט "לא לסטייל שלי". לא יכולתי למצוא הגדרה מדויקת יותר. 

הגעתי לאירוע שנתי של חברת ענק, ופשוט רציתי לברוח. התקשרתי לאחותי בהיסטריה שמה אני עושה כאן בכלל. אורות, מוזיקה שלא לטעמי בכלל ואת זה ראיתי רק מבחוץ אפילו לא נכנסתי פנימה. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לעלות על הרכבת ולברוח חזרה. כמו שהיא מהסיפור הגדירה לא היה שם משהו אסור, אלא זה היה נטוורקינג לפני פתיחת הכנס, והדוגמה שאחותי נתנה לי דווקא היה מהכנס של שמורה: כמו שאצלינו תהיה מוזיקה שקטה ונעימה, ושולחן כיבוד תוך כדי שעברנו בין הדוכנים, אז כאן מה לעשות זה מוזיקה אחרת ואוירה אחרת. אבל בכל זאת ממש לא לטעמי. 

אבל אפילו שאני מסכימה עם ההגדרה, אני מתעכבת עליה: כל העבודה שלי היא לא לסטייל שלי, העובדה שאני עובדת יום יום עם אנשים מציבור אחר, עם גברים ועוד מיליון בעיות – זה לא לסטייל שלי. לעבוד 9 שעות ביום זה לא הסטייל שלי. יש כאלו שיגידו שיציאה לעבודה באופן כללי זה לא לסטייל שלהן. אבל מה לעשות? ברוך השם נבחרנו להיות קבוצה עילית שעובדות קשה לפרנס את הבית, מי במקום בעלה ומי בנוסף לבעלה, ובתנאים הכי שמורים שיש. 

כל מי שכאן בשמורה לא עושה את זה בשביל הכיף שלה אלא ממטרה עליונה. אבל אנחנו לא יכולות לעשות רק מה שבסטייל שלנו. אז נכון שכנסים כאלו הם לא הכיוון שלי, אבל מבחינתי הם חלק בלתי נפרד מהעבודה ומהקידום המקצועי שלי (לא קריירה, אבל בהחלט קידום ידע אישי. אם אני מתעלמת מהמעטפת אני מקבלת מהכנסים האלו המון מידע מקצועי ומעולה), ולכן כמו שאני נושמת עמוק לפני הגעה למשרד, אני נושמת עמוק לפני כנסים כאלו ומתפללת חזק שלא ייכנס לי כלום מהאווירה מסביב. 

אני מוצאת את עצמי אומרת לא לכל כך הרבה אירועים קטנים כגדולים, החל מסירוב לארוחת צהרים בפעם המאה, הרמת כוסית, חגיגה קטנה במשרד, ארוחת בוקר משותפת שמביאים פעם בשבועיים בערך, ימי גיבוש צוותיים, ימי גיבוש קבוצתיים, ימי גיבוש R&D, ימי גיבוש של החברה….(אני לא מגזימה ולא צוחקת, באמת היה אצלינו כזאת כמות ועוד אחד אחרי השני. תנסו לסרב ליום גיבוש פעם בשבועיים, זה גורם לי להרגיש חייזר) וזה רק קצה המזלג, ככה שאני לא חושבת שנכון לאירועים שהם באמת מקצועיים נטו – אשמח לשמוע דעות על כך. 

ולסיום עצה קטנה: תמיד באירועים כאלו יש עוד כמה כמוני – שמורות יקרות שנמצאות שם בדיוק מאותו סיבה שאני נמצאת שם. תמצאו אחת את השניה ופשוט תהיו ביחד. (לא קשה למצוא אותנו, פשוט תחפשו ליד הקיר את החמודות עם הפאה/מטפחת והפלאפון השונה, שנראות שמתחשק להן לברוח) קשה לי לתאר כמה כח זה נותן. 

באירוע האחרון שהייתי את מצאנו אחת את השניה 5 נשים שלא הכרנו עד לאותו יום, ומה שקירב בינינו בשניה הייתה העובדה שכולנו חלק משמורה!! אפילו פתחנו דיון על אחד הסיפורים האחרונים:). הרגשתי שזה כמו החזון של המהר"ם שפירא עם ה"דף היומי" – שבכל מקום שאילו נגיע, תמיד יהיה משהו שיחבר בין השמורות!!! 

תודה רבה רבה, אין לי מילים לתאר את הזכות העצומה שלכן!!! 

הייתה לי אסוציאציה לסיפור של השבוע: 

הרב פינקוס זצ"ל פעם דיבר על ראשית תקופת ההשכלה בה יראי שמים שאלו מה רע בללמוד מתמטיקה וכדומה באוניברסיטה, הרי אין בזה שום כפירה (ונניח לרגע שיש שם רק גברים ופותרים את הנושא של צניעות כי זה לא הנושא). מה רע בזה? 

אז הרב פינקוס אמר שפעם כשיהודים מסביב לעולם היו נפגשים לא משנה איפה ומאיפה היתה להם שפה משותפת. לשפה המשותפת הזאת קראו תורה. היו מדברים בלימוד. השפה הזאת חברה ביניהם, והשפה הזאת היא המחברת לקהילה אליה הם שייכים. 

לכן, ברגע שיהודי יושב בכיתה באוניברסיטה עם כל אומות העולם ולומד מתמטיקה, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא, הוא מחליף את השפה שלו. כעת יש לו שפה חדשה. קוראים לשפה שלו החדשה מתמטיקה המחברת את כל הסטודנטים למתמטיקה לקהילה אחת שזאת שפתם. 

נראה לי שבמקום ההוא שהשותפה ביקרה בו היא לא הרגישה בנח כי שם השפה המדוברת והמחברת את כולם לקהילה אחת היא הייטק-קריירה-גוגל. והרי היא משלנו ושייכת לקהילה שלנו. 

אני כל כך מסכימה עם הרגשות האלו… אני עובדת בחברת הייטק שמפתחת בפלטפורמה שיש סביבה הרבה מאוד הילה, הרבה מאוד תרבות, מכירות.. כמו שאת אומרת… פשוט עושים הכל כדי שכל מי שקשור למוצר הזה ירגיש שזה החיים שלו. 

פעם בשנה יש תערוכת ענק בגן לאומי מיודע לכך בארצות הברית עם הכרזות על מוצרים חדשים, דוכנים על תוספים לפלטפורמה. הם קוראים לזה DREAM {השם של המוצר}. אירוע חלומי… לכל מי שנסחף עמוק לכל ההילה והריגושים סביב החברה. 

יש לנו פגישת חברה פעם בחודש – והנושא היה האירוע הזה. אז דיברו על חידושים טכנולוגים שהוצגו והכל, ובאיזשהוא שלב הראו הסרטה מהאירוע. זה היה נראה כמו איזה מופע ולא כמו כנס טכנולוגי… אורות, במה מטורפת, מושקע כמו אירוע של הזמר הכי גדול בעולם או משהו… 

הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את זה. מספיק אני עובדת על עצמי כל הזמן לא להיסחף, אבל זה נותן תחושות עוצמתיות של חיבור… פשוט עצמתי עיניים והקשבתי לתוכן המקצועי נטו. 

סיפור מרגש ונוגע ללב! כמה שהוא פשוט ככה לא פשוט… 

היו פעמים שאמרתי לעצמי ’מה אני עושה כאן?’ וזה הוביל אותי לחשוב ’מי אני בכלל?’ אבל האמת שצריך באמת לדעת להגדיר את עצמך. מי את? מה את מייצגת? את מי את מייצגת? את התפקיד שלך יכולות עוד נשים לעשות. למה דווקא את ולמה דווקא כאן? 

עצם החשיבה העמוקה שלך שבכלל ניסית להבין מה מפריע לך, זה כבר מראה שיש לך רגישות ומודעות- ובקיצור את חלק מהשמורה. 

בהתחלה הרגשתי בעבודה באמת קצת טמבלית מבחינת ’מושגים’… אבל אז לאט לאט הבנתי, שבעצם כמו שאיינשטיין היה נראה לאנשים מבחוץ קצת לא נורמלי ואז הבינו שהוא סופר גאון והראש שלו מפותח כל כך ככה הבנתי שאני פשוט משובחת (ולגמרי אני מפרגנת פה לעצמי! מגיע לי!!) ומי שבמעמד כזה גבוה זה פשוט לא לסטייל שלו להתלהב מדברים פשוטים ועממיים. 

אנחנו משובחות. הנשמה היהודית שלנו היא כמה ליגות מעל אלה שנשארו לחפש ולדשדש אחרי האושר האמיתי. תמשיכי בכיוון שלך! גאות בך כולנו! 

כל הכבוד!!!, הגיע בדיוק בדיוק ביום ובזמן!!! 

מחר יש כנס 'איגוד המהנדסים לתכנון ותשתיות' בתל אביב, לפני כמה חודשים מהנדס המועצה בה אני עובדת רשם אותי לכנס כיוון שאני היחידה באגף העוסקת בתחום, המנהלת שלי היום הגיעה לשאול אותי מה עם היציאה שלי מחר לכנס… נתת לי רעיון מה לענות לה, מעתיקה את המייל ששלחתי לה בדקות אלו: 

" שלום ___ בעניין כנס איגוד המהנדסים מחר בדקתי וראיתי שהכנס הוא בעיקר עניין מכירות ושיווק ופחות ידע מקצועי או קידום מקצועי אז החלטתי לא ללכת, אין לי עניין לטרוח בשביל פרסומות ושיווק… אני מעדיפה לקדם בעבודה מה שאני יכולה, וגם- יש לנו מחר שוטף איתך שכ"כ חשוב לי ולא הייתי רוצה להפסידו…:)" 

משהו מתוק שהשמורה נותנת- בזכותכן אנחנו מרגישות כמו "בן יוחיד של הקב"ה" עם ההשגחה המדויקת הזו של הסיפורים המתוזמנים… 

תודה ענקית ענקית לשמורה הקדושה!

רציתי להעלות לדיון את השורה הזאת: אבל משקלול נתונים עלה לי, כי עדיף לשמור את ה"לא" לפעמים שהוא באמת נצרך. 

כמתמודדת במשרד מרובה מוקשים מכל הסוגים, אני בוחרת יום יום את המלחמות שלי. ברור לי שיש קו דק בין להיות עובדת שהיא "נכס" לעובדת שהיא "נטל", וכדי שלא לחצות אותו אין לי אלא לשקלל שוב ושוב נתונים, ולבחון טוב למתי עדיף לשמור את ה"לא". 

המסקנה העולה מהסיפור, לפיה גם לאחר שיקול דעת והחלטה מושכלת שהפעם הזאת עדיף לומר "כן", עדיין יש מקום להרגיש רע ולמצוא סימנים משמיים למה ההחלטה הזאת היתה שגויה, קצת מחלישה אותי… 

אשמח אם תוכלו לעשות סדר בדברים. תודה על הכל! 

אני כל כך מסכימה עם המשפט- זה לא לסטייל שלי. 

יש מקום בתוכי שיודע מה המקום המתאים לי ומאלו מקומות אני צריכה להימנע. למה לשים עליו סימני שאלה? כמו: מה בדיוק הבעיה? אני רק אהיה עניינית, זה חלק מתפקידי וכו'. 

יש בתוכנו מצפן רוחני שאומר "כן" ו-"לא". ולא צריך לחפש לו הסברים והצדקות, רק ללכת עם האינטואיציה הפנימית. כמו חוש הריח ש"יודע" בעבורנו מה טוב ונעים ומה לא, ואנחנו לעולם לא משכנעים את עצמנו שאוכל שמריח רע "אולי הוא כן בסדר", כי החוש אומר שלא. 

גם החוש הרוחני שולח לנו מסרים, ואנחנו צריכים לקחת אותו בחשבון ולא להתפלסף ולהתנצח איתו

התחברתי מאד לתחושות שלך. הרבה פעמים אנחנו עומדות בצומת הזאת של ימינה או שמאלה, כשאין כביכול משהו מהותי שזועק לא, אבל בכ"ז מקומנו לא שם!!!!! 

"אשתך בירכתי ביתך" ונכון שמזמן אנחנו כבר לא מוצנעות וחבויות לצערנו, אבל מכאן ועד להיות בקדמת הבמה של העולם הנאור וה"מתקדם".. זה כבר לא!! והיצר הרע עובד שעות נוספות וטורח להצניע את מה שהוא רוצה ולהבליט את כל "הערכים" החשובים שיהיו, אבל צריך מאד להיזהר ולזכור תמיד את מקומנו ואת תפקידנו. 

אשרי "שמורה" שמשמרים את הנושא החשוב הזה שלא ישקע בתהום החומריות וישאר תמיד למעלה בבחינת "נס להתנוסס" 

חידוד ההבדל בין מקצועי לבין 'מקצועי- תרבותי' הוא פשוט הארה שמיימית בתוך החושך הזה שנקרא "השתדלות לפרנסה". כמה מדהים ומחייב לשים מראה עצמית בלתי מסנוורת ובלתי מטייחת ולהבדיל בין "השתדלות" ל"הנאה חוצת גבולות מעבודה ממלאת סיפוק ואור". 

נכון, הנאה וסיפוק מהעבודה הם חובה וכלי. על האיש נגזר "בזיעת אפך תאכל לחם" ועל האישה לא, כך שאישה שלוקחת על עצמה את עול הפרנסה ממש לא צריכה לעבוד בכל מחיר והיא חייבת לעבוד בעבודה שתיתן לה כח וסיפוק, ואפילו אור ודלק, אבל לא להתבלבל מה התפקיד ומה "על הדרך". 

סליחה אם זה נשמע מטיף ולא ישים משהו כמו "תעבדי, תהני, תתמלאי סיפוק, אבל אל תרשי לעצמך להתמלא סיפוק יתר על המידה, תשאירי בתוכך מקום להתמלא גם מהבית והילדים, בעיקר…" אז אם זה נשמע לך יומרני, מטיפני ומנותק מהמציאות – אל תתייחסי, כתבתי בעיקר בשביל לחדד לעצמי:) 

מקסים! מזדהה עם כל מילה (חוץ מזה שחבל לי שעניין אותי לקרוא שגוגל השיקו ענן בארץ… זה כן מתחומי העניין שלי). 

אני חושבת שכשמגיעים לכאלה מקומות מתחדדת פתאום הנקודה של "אנחנו רצים והם רצים" – לראות כל כך הרבה אנשים ר-צ-י-ם בטוחים שהם בקדמת העולם, ברור להם שזה הסיפוק הכי גדול שלהם בחיים… אווירה חגיגית אמיתית (?!?) 

ואנחנו – גם אנחנו רצות, ורוצות. אבל לאן – הכיוון שלנו כל כך חד. כל כך ברור. כל כך מספק וממלא, שאין לנו צורך בכל מה שנראה שם מהמרוץ ל… חלל…

תודה!! זה מקסים! 

גם אני ויתרתי על אירוע מאד מושך שהיה יכול לתת לי המון ידע מקצועי וקידום, פשוט משום שהוא נערך בהפלגה מעורבת. היו כמה חברות שכן השתתפו וכל הזמן ציפור קטנה מנקרת שחבל.. וזו היתה הזדמנות שאין לה תחליף. 

תודה זה היה מאד במקום וחידד תובנות שלא הצלחתי לקרוא להן בשם…

אהבתי את המשפט האחרון: אל תעזבי אותה אפילו לא ליום אחד. 

הזכיר לי את התקופה הרעה שלמדתי באקדמיה. היה לי שם קשה מאד, חשתי סבל פנימי שלא יתואר במילים. בדיוק מתאים המשפט הזה של אל תעזבי את המקום הטוב הזה. ולו ליום אחד. 

רב התיר לי ללמוד לתואר ראשון שהעבודה חייבה אותי. אבל הרגשתי ששילמתי מחיר כבד לנשמה שלי!!!!! המורה סיפרה סיפור שמסקנתו כפירה. וגם סתם אני זוכרת את עצמי במסדרונות של המכללה שואלת את עצמי בדמעות פנימיות: אני? בת בית יעקב? מה אני עושה במקום כזה בכלל. אבל דמעות לא היו לי, באותה תקופה הן יבשו לגמרי, כמו התפילות וסיפורי הצדיקים שניסיתי לספר לילדים שלי. אבל אפס. גורנישט. הלב היה אבן. 

הרגשתי שהיה לי מטען של אידישקייט שנשאתי אתי מהבית ומבית הספר שהשארתי אותו על מפתן האקדמיה והמשכתי בלעדיו. איבדתי את החום לאהבת תורה ולכל מה שקשור לקדושה. לא הצלחתי להתרגש מהרצאה ומדברי חיזוק. הרגשתי שקלקלו אותי במקום מאוד עמוק אבל לא הייתה לי שליטה על כך כמה שניסיתי להתגבר על זה. כמו טובל ושרץ בידו. וככה בכיתי על עצמי. בת בית יעקב שנהרסה מבפנים. גם אחרי שסיימתי את התואר לא הצלחתי להחיות את הנשמה. 

עד שבאה שמורה והחזירה לי בחזרה את הכווול!!!!!!! את הלב היהודי ואת כל מה שאיבדתי. את ההתלהבות בקדושה ואת הרגישות המיוחדת לבנות שמורה. זה היה הנס שלי. והתואר? היום שוכב לי במדף. את מקום העבודה שדרש את התואר בכלל עזבתי. 

באמת תודה לשמורה. הסיפורים שמגיעים הם בדרך כלל הבולטים יותר, אבל על כל סיפור כזה אני בטוחה שיש המו-ו-ו-ו-ן סיפורים קטנים, רגעים של הימנעות והחלטות קטנות-ענקיות – שמגיעות מהמודעות והגב שהשמורה נותנת. 

אני יודעת על עצמי לומר שאם לא שמורה – או שלא הייתי עובדת במשרד שבו עבדתי, או שלא הייתי נשארת מי שאני היום… אז שוב – תודה! 

איזו הרגשה! יכלה להיות הרגשה כזו רעה שבסך הכל הלכתי לכנס מהעבודה והכל כזה גרוע- פשלות וכו'. אבל יצאת מהרגשה של בירור עצמי ותובנה והרגשת מה הגבול אחת שאלתי- ברור לך מה נכון מה במקום הראשון ומה לא נמצא בכלל. 

את מדהימה! בזמן בו אנשים מחפשים סטייל וקידמה וחיים על ענן, את חיה במציאות האמיתית שאין עוד מלבדו! אשרייך 

אני בחורה מתחילה בשוק, ובת לאמא 'שמורה'. אני משתדלת לא להפסיד את ה'אישי לשלישי', ומתרגשת כל פעם מחדש מהידיעה איזה נשים יש בעמ"י. לא יכולה שלא להעריך. קבלנה את הערכתי הצעירה… הפעם לא יכולתי לקרוא ולהמשיך הלאה. 

אהבתי את ה-"הדבר הזה פשוט לא לס-ט-י-י-ל שלי" כמה פשוט, ככה מדהים. פשוט לא לסטייל שלה, שלנו. כי בעצם יש לנו את הסטייל שלנו, של הבתים שלנו, של החינוך שלנו, זה סטייל ברמה אחרת, כמה רמות מעל!! ואיזה סיבה או רצון יש לנו לערבב את הסטייל הטוב, היפה, האמיתי והרוחני שלנו עם סטיילים אחרים?!

שלום אני מעריכה מאד את גיבורת הסיפור:) ומבינה מאד את ההרגשה שלה שזה לא היה המקום ולא היה האווירה הנכונה והמתאימה בשבילה בטח גם אני הייתי מרגישה כך ובעז"ה שלא אקלע לסיטואציה כזו ובכל זאת הפריע לי המשפט הזה- "מי הם שאהיה איתם באותו מקום?" 

זה צרם לי. יכול להיות שהיא לא התכוונה לזה והניסוח שלה לא היה מדויק,

אבל איך אפשר להגיד את זה על יהודים!! (ואני לא מדברת על אנשים שמנסים לעקור את תורת ישראל בכוונה וכו' שהם ערב רב…) זה לא גויים! אם אנחנו אומרים את זה – זה בגלל שאנחנו לא יודעים מה זה גודל של נשמה יהודית! גם הנשמה שלהם זוהרת באור יקרות! רק שאנחנו לא רואים את זה! 

ובכלל, העולם הזה הוא עולם הפוך ראיתי! (זה למדתי מהרב בויאר שליט"א). יכול להיות חילוני או ילד שירד מהדרך שנראה לנו רחוק- ולמעלה הוא גבוה ממני!!! מעולם לא שמעתי רב שאמר- "מי הם שאהיה איתם באותו מקום" 

מי הם- זה משפט מזלזל! ואסור לזלזל באף יהודי- בטח שהוא תינוק שנשבה והם באמת מסכנים, נכון שלא כל מקום מתאים לנו! ואם המעשים לא מתאימים לנו- לא נהיה במקום כזה. אפשר לומר שלא מתאים לי להיות במקום כזה, האווירה לא התאימה ובטח היה שם גם כוחי ועוצם ידי וכו' וכו' אבל לא להגיד- שמי הם שאהיה לידם (אנחנו לא נלך למקום חילוני כדי לא להיות מושפע מהמעשים וגם כנראה מעשים של אנשים חילונים לא מתאים לנו- אבל לא בגלל- שהם לא ראויים שאהיה במחיצתם!) 

צריך להעריך כל יהודי וזה כח של כל המחזירים בתשובה היכולת לראות יהודי- לראות את הניצוץ שלו להעריך אותו ורק ככה למשוך אותו אליהם. מקווה שכיוונתי לרצון ד' תודה רבה לכם על הכל! 

אני אף פעם לא מגיבה וזה אולי לא יפה כי קראתי עד היום סיפורים מדהימים ותובנות מחכימות–! 

אבל- חייבת לומר שלא אהבתי את הנימה שנשתרבבה למייל הפעם האמת היה ממש צורם, התנשאות שלא במקומה.. יש מקום לדון בדברים שוב, לכתוב אותם בצורה מכבדת יותר. אחינו בני ישראל גם אם הם טועים ותועים. היא יכולה לומר- מה לי ולאוירה כזו או אחרת או לאירוע שהוא תרבותי מקצועי וכו. וזה מספיק בשביל להסביר את הסיטואציה– 

ועוד משהו- אני גם לא בטוחה שמעל הבמה הזאת נכון להתבטא באופן- בעלי תלמיד חכם וכו'.. בצורה כזו, כי יש הרבה התמודדויות בנושא וזה רק מגביר כאב לחלק נכבד מציבור הנשים היקרות שמתאמצות כל כך להישאר מחוברות ושמורות. חושבת שיש דרכים נוספות להביע תובנות ומסקנות בלי לתאר ולפרט ניואנסים. בתקווה שלא הייתי בוטה מדי ותודה על הכל.. 

הסיפור שלך נותן המון כח ועוצמה. הזדהיתי מאד עם המשפט: יש המון הבדל בין מקצועי למקצועי תרבותי. 

הסתייגות קטנה, לאו דווקא בקשר למה שאמרת: ההתנשאות על אחינו הטועים היא בעייתית למדי, לא זו התחושה הנכונה. יצא לי להיתקל בבנות שממש עושות צחוק, כמובן מאחורי הגב, מנשים לא דתיות שהן מכירות. ותמיד מרגיש לי שלא זה רצון ה'… 

כאילו ככה להתנהג בשביל להרגיש שאנחנו יותר שווים… לא הרמה של עובדי ה' לצחוק ולהרים את האף על מי שלא זכה, במקום לשאוף להיות סמל ודוגמה לאדם שבוחר בטוב… ומיותר לציין שזה עלול להיות גורם לריחוק ושנאה מיותרת. הארכתי כי זה נושא שכואב לי. 

לא אהבתי את אווירת הזלזול באחינו החילונים שנשבה בין השורות בטקסט. 

כמובן שאנו צריכים לשמור על עצמנו ולהתרחק מן האווירה במקומות כאלו וכו' וכו', אבל מכאן ועד לכתוב "מי הם בכלל"?? 

הלוווווו, מדובר באחים שלנו, נשמות יקרות ואהובות שהקדוש ברוך הוא ברא!!! אנחנו חייבים לשמור על עצמנו לא רק במובן של להתבדל ולהתרחק, אלא גם במובן של לאהוב, לכבד, ולזכור שכולנו משתייכים לאותו העם- עם הסגולה. 

אגב, אני עוסקת בקירוב, אולי לכן השורה הזאת כל כך כל כך צרמה לי, ממש הרגשתי שאני נפגעת באופן אישי:) ‫

מחזק מאד, דווקא בגלל העדר ה"הפי אנד". זה מרגיש לי כמו שאני אומרת לילדים כשאני צריכה לגעור בהם: "אם היית הילד של השכנים לא הייתי אומרת כלום, אתה שלי ואני רוצה אותך הכי טוב שיכול להיות" חידדת את התחושה שלפעמים דרך הלא – רוצה בורא עולם לומר לנו כמה אנחנו כן!!! 

***

וואו, אני ממש מבינה אותך! זה באמת הרגשה שאני הרבה פעמים מרגישה ולא ידעתי להגדיר אותה, אז תודה שהגדרת לי אותה בצורה כ"כ ברורה ויפה, שזה פשוט לא לרמה שלי ולא מתאים לי. אפילו אם לכאורה נראה שאין שום דבר אסור. מעריכה מאד! את לא מוותרת לעצמך ולא מעגלת פינות! 

***

אשרייך שאת זוכה לשמור ולשמר ולחזק אותנו לשמור על דקויות!!! זה כ"כ לא קל והרבה פעמים לא יודעים לשים את האצבע על הנקודה ועל הגבול… וזה יכול להיות בכ"כ ברבה תחומים…. ריגשת וחיזק אותי!!! תודה לך! ‫

***

כל כך התחברתי! עוד יותר מזה כל כך הזדהיתי אחת שעברה סיפור דומה מעריכה מאוד על הראייה החזקה להבין ששונה זה גם בדברים שהם לא אסורים. תמשיכי להיות חזקה ולשמור על הבית שלך.. אשרייך!!!!!!! 

***

ואוווו את כל כך צודקת רק תודה על התזכורת, כי זה דבר שצריך בו חיזוק כל כמה זמן מחדש כי אחר כך מתקררים ובאמת לא מבינים מה הבעיה. לצערי כן הלכתי לכנס שיכולתי לוותר עליו אבל הסיפור שלך חיזק ומקווה בעז"ה להימנע בפעם הבאה:).. 

***

מילה אחת? סולת. ריגשת אותי בדקות של התחושה, בלחוש באויר, גם שאין אור אדום או אפילו כתום מהבהב מולך. אשרייך! הלוואי שכולנו נספוג ונתחזק עוד ונוכל להיות בענן שלנו, כבעמוד הענן… 

***

אהבתי את המשפט הדבר הזה פשוט לא לס-ט-י-י-ל שלי. כל המשפטים האלו ודומיהם הם אלו שנותנים את הכח לעמוד נגד כולם. תודה על הסיפור המיוחד! 

***

מדהימה שאת! כמה נדוש, אבל פעם ראשונה שאני מגיבה סיפור של התמודדות של יום יום… נתת כח! ואיזו הגדרה יפה ונכונה- ההבדל הדק בין 'מקצועי' לבין 'מקצועי תרבותי' ותודה ענקית לשמורה!! 

***

כל הכבוד על האומץ להפיק לקחים ולהודות בטעות! נהניתי מאוד מחידוד הנקודה של הגבול הדק בין מקצועי לבין מקצועי-תרבותי, סופסוף יש שם למה שאני מרגישה או יותר נכון רק "מריחה". 

***

וואו כל כך נכון ממש מזדהה באמת הגבול הוא כ"כ דק, כ"כ מבלבל,היום וטוב שאת מעלה את המודעות מחדדת מבהירה את כל כך אמיתי אמן שנזכה לעמוד איתנים בכל האירועים שיגיעו במהלך העבודה 

***

וואו! נהנתי והתרשמתי מהכנות שלך!! במקום להתבוסס בתסכול ואשמה עצמית פניך קדימה לשימוש נכון במצפן של זהב… כדבריך… תזכי לחיות נכון על פי האמת הפנימית שלך!! הרבה נחת! 

***

מקסים! טוב שיש באישי בשלישי גם את סיפורי הנפילה, והתקומה! גם מהם צריך ללמוד, לקבל כח. לא פחות מכל דבר אחר.

***

אלופה שהיא בא לי בדיוק בזמן, שה"אליטיסטים" בחברה בהולכים לסדנא מאד שווה ויקרה. אהבתי שהיא משווה את האוירה בכנס לבית תמחוי/מכירה יד שלישית:) 

***

נכון בהחלט יש הרבה שטחים אפורים שצריך עין חדה כדי להבחין שזה לא זה… יפה שהגעת למסקנה הזאת זה בטוח הגיע אחרי חשיבה עם עצמך!!! 

***

רציתי להודות על הסיפור של "מחפשת בגוגל", מכיוון שהתלבטתי אם ללכת, והסיפור נתן לי את השמחה על כך שלא הלכתי. 

***

ואווו!!! צמרמורות!!! אהבתי ממש את ההגדרה- מקצועי/ מקצועי- תרבותי! חזק ומחדד ביותר! ‫

***

מדהים זה ממש חידד לי…כל מיני שאלות שהיו לי… אשרייך שהצלחת להרגיש את הגבול 

***

נכון לגמרי! רק שביום יום זה נשחק… תודה החיזוק והעמדת הנושא בצורה כ"ע ברורה וחדה! 

***

מדהים!!! אין על הדקויות של שמורה, זה פשוט שומר עלינו! 

***

אהבתי!!! המשפט הזה- "לא לסטייל שלי" צריך לגזור ולשמור ‫

***

מרגש מאד!!! חזקי ואמצי! עושה איתך את הדרך.. בשלב שלי. 

***

וואו אהבתי הכי שיש! מגדירה כל כך מדויק תודה! 

***

תודה על השיתוף בכישלון ולא רק בהצלחה… 

***

ממש ממש אהבתי!!! אלפי תודות! 

***

תובנה מרגשת ביותר 

***

תובנה מדהימה וחדה 

***

סליחה על התגובה… למה מכירה יד שלישית זה לא מכובד??? אולי יותר לא מכובד להוציא הון תועפות על מותגים? לא מתאים לשמורה, וחבל…): 

***

"או כמו להיות באיזו מכירה של יד שלישית":( מה??? אה…..  טוב היא הייטקיסטית… חכמים הזהרו בדבריכם!!

***