סטוריטלינג
יצא לי להשתתף באיזה קורס השנה בו הקדישו מקום של כבוד לטרנד עולמי די חדש "סטוריטלינג" (-אמירת סיפור).
אכן, הפיכת 'סיפור' לכלי אפקטיבי זאת מיומנות שנחמד לרכוש, אם כי ה'או-הו' וההילה סביבו (רק תדמיינו את ה'ס-טו-רי-ט-לינג במנגינה מאנפפת:) בהחלט מוגזמת, כמעט כמו רוב הדברים מהסוג הזה…
אבל משהו אחד כן ממש תפס אותי בדברים של המרצה.
היא הביאה מחקרים המוכיחים מדעית, שבשעת האזנה לסיפור מתרחשת במוחו של המאזין פעילות מוגברת המצביעה על מעורבות גבוהה, ומאפשרת קליטה והפנמה משמעותית מאד אצל המאזין, הרבה יותר משיטות העברת מסרים אחרות.
וואו.
זה כבר משהו שממש ריגש אותי.
קלטתי פתאום כמה מדהים המח שלנו, ואיך שהקב"ה ברא אותנו בדיוק כאלו המתאימים 'בול' לתורה הקדושה, ומיד כמובן, חשבתי על פסח.
וזה מה שהרהרתי לעצמי באותם רגעים:
הנה גם אני, לאה ראם, בת לדור אחרון, זאת שלכאורה מרוחקת כל כך הן מנטלית והן תקופתית, מהרגעים הגדולים של ההיסטוריה ומאותן אבני הדרך היסודיות של עמנו – גם בי טבע ה' מנגנון שיאפשר לי להרגיש ממש כאילו אני חיה אי אז בדור ההוא.
הרי כבת לעם היהודי, אני אמורה לחיות בכל יום מחדש את החוויה ההיסטורית הלאומית העצומה שהיתה לנו. חוויה עצומה בכל קנה מידה. רק לחשוב נניח, על מצוקת סב-סבי וכל חבריו שהיו משועבדים תחת מלכות קשוחה, או על סבתי, שכמו יתר הנשים הצעירות סביבה, שילדה תינוקות זערוריים ומתוקים, שנחטפו ממנה באכזריות והושלכו ליאור… ואיך שמתוך המקום הרמוס והשפל הזה, הם זכו לגאולה. ברצף אירועים מסתוריים שנארגו יחד לדרמה קוסמו-פוליטית מפתיעה, בה המלכות הכי משפיעה ומאיימת התמוטטה כליל, וקבוצת העבדים הנאנקים תחתיה הפכו לאומה מובילה ונחשבת שעבורה התהפכו סדרי בראשית, נקרע הים ונפתחו שבעה רקיעים.
אני אמורה להתחבר לסדרת הגילויים המפעימים, שהחלה בימים אלו ממש שבמהלכם התהווה העם היהודי.
גילויים היסטוריים שלא היו ולא יהיו כמותם עד עולם.
גילויים אותם חוו מיליוני איש בראיה מופלאה שאין חולק עליה, ובעקבותיה חשו את המציאות האלוקית האדירה וכרתו ברית נצח עם בורא עולם שבחרם מכל עם, רומם מכל לשון וקדשם במצוותיו.
אבל איך כל זה מגיע עד אלי?
אני שנולדתי אלפי שנה אחר כך?…
איפה אני בכל הסיפור הזה?
איפה אני?
בסיפור!!!
בורא עולם הטוב והמיטיב, שבחרנו להיות לו לעם – בדורות העוקבים עד לדור המרוחק הזה,
שתל בתוכינו מנגנונים שיהיה בהם את היכולת לקלוט בעוצמה גבוהה – סיפור.
ולכל המיליונים שראו אותו אז בעיניהם הוא ציווה לספר לבניהם את מה שראו עיניהם.
לבניהם, ולבני בניהם.
כך, מדי שנה ושנה, אנחנו מתחברים מחדש לתחנת הטעינה הלאומית שלנו.
יושבים כולנו סביב הפסח ומספרים סיפורה של אומה.
וזה מה שעונה הרב מבריסק על קושיית רבי עקיבא איגר: מה ההבדל בין זכירת יציאת מצרים שבכל יום, לבין סיפור יציאת מצריים של 'הלילה הזה'
ועונה: שזה דרך סיפור!
הדרך הזאת המותאמת ליכולות הפיזיות של המח שלנו – לקלוט סיפורים ולהפנים אותם היטב בליבנו…
בתורה הקדושה אנחנו מצווים 'למען תספר' והנה יש לנו 'התקן אוטומטי' – 'פלאג אנד פליי' שמתאים לזה בהתאמה מושלמת. הסיפור הזה עובר לנו בגנים בעוצמות גבוהות, נספג בכל נימי נפשנו ומפיח חיים של אמונה מענגת בכל שנה מחדש, לכל דור מחדש.
גם אנחנו יכולות להרגיש
כאילו יצאנו ממצרים.
*****
ומסיפור יציאת מצרים הקדוש והנשגב, המהווה כלי להעברת האמת האלוקית שהתגלתה לנו אז – עד אלינו ממש,
כמה מילים על סיפורים מסוג אחר.
כי אז, כמובן, חשבתי גם עליכן, על הסיפורים שלנו, ועל נעמי המוכשרת שלנו המנגישה אותם בדרך הכי נעימה ללב שלנו לקלוט.. ורציתי בהזדמנות הזאת, גם לכתוב לכן כמה מילים על זה.
ב"ה, מזה כמה שנים זכינו ומאות סיפורים זרמו כאן, הסעירו, רגשו, כאבו, צחקו או תזכרו…
התגובות שלכן זה חלק משמעותי של העניין (ואגב, הרב מבריסק כותב ש"סיפור" משמעו שאלות ותשובות, וזה עוד משהו טוב שקורה כאן בשיח המתפתח!)
זה כל כך טוב שאתן שולחות את מה שאתן מרגישות – זה תמיד מעניין אותנו וחשוב לנו לדעת, גם כשמדובר בביקורת!
אבל יש משהו חשוב, לאור התגובות האחרונות שאנחנו צריכות להזכיר לעצמנו מפעם לפעם:
אחרי הכל: זה סיפור!
זה לא 'קול קורא' או 'פסק הלכה', זה לא 'כתב אישום' או 'מסר מהשוויגר'
זה סיפור.
סיפור על מישהי שבדיוק כמוך, מנסה להיות יותר טובה מ… עצמה.
יותר קרובה לאלוקים מהמקום שבו היתה היא ביום האתמול.
סיפור.
נכון,
לסיפור יש כח.
וזאת הסיבה שאנחנו משתדלות להביא סיפורים עם גוון מחזק, פחות נספר על מישהי שהחליטה לא לגלוש בווינט אלא רק ב'חדרי חרדים' (או ההפך, לא יודעת מה יותר גרוע…) אבל בואו ניקח את זה ברוח המתאימה…
המטרה היא לא לאסוף את נקודת החיזוק של כל האלפים ולחבר יחד לאצבע מאשימה על עצמי – איך את לא
גם" ו"גם" ו"גם" ו"גם" כמותן…
אז גם אם פורסם סיפור של מישהי שהתנזרה מאתר חדשות ואת דווקא כן חשבת שצפייה בהלוויה היא חוויה רוחנית מרוממת, ראשית תוכלי לשמוח שיש בתוכנו כאלו שנזהרות יותר בדברים שלך קשה או לא מתאים… וגם אולי לקחת מזה איזה שהוא דבר שמתאים לך: לחשוב פעמיים לפני שאת מחליטה על שבירת קבלה שהחלטת, למשל… או כל דבר אחר שתמצאי לנכון – כמתאים עבורך,
לא מצאת? אז לא… שבוע הבא יהיה משהו אחר בעז"ה:)
זה כל הסיפור!
ספציפית לכל מי שביקשה כללים והנחיות ברורות וחד משמעיות וכלליות ופרטיות להתייחסות לטכנולוגיה-
אז לצערנו, לא זאת המסגרת…
זה נושא רחב מידי בשביל 'סיפור'
כן אני יכולה לשתף אתכן שבימים הללו אנחנו שוקדים על בניית מתכונת של עיון והעמקה בנושא הגדול הזה במסגרת 'יקיר לי'.
בעז"ה מקווה בהקדם שנוכל לספר עוד…
כל טוב ופסח כשר ושמח,
לאה
בת חורין
אני לוקחת אתנחתא מקרצוף ארונות ומתישבת לכתוב לכן את הסיפור שלי.
הקופירייטרים מתחרים מי יצליח לשלב ביטוי קולע מה"אגדות", לבצע "הסבה" למוצר משתלם יותר,
או לפרסם לנו שמי שנכנס לחנות המדוברת "מצה" משהו טוב.
הסיפור שלי מדבר על חירות. אמיתית, במשמעות הכי פשוטה.
נכנסתי לעבוד במקום חילוני בתוך טריטוריה שמורה ואיכותית של חדר עם בנות חרדיות בלבד.
ההנהלה הכירה בנו, ובדרישות ההפרדה והחסימה שהיו חשובות לנו מאד,
וגם הכירה והוקירה את תוצר העבודה המעולה שהפקנו. שביעות הרצון היתה הדדית – עבדנו ביעילות ובחריצות וקיבלנו יחס מתחשב ומכבד.
אחרי תקופה לא קצרה של עבודה במתכונת הזו, נקראתי לשיחה אצל המנהל.
הוא פתח בשבחים על עבודה מצויינת, והמשיך בהצעה מחמיאה ומפתה לקדם אותי לתפקיד בכיר יותר.
האמת? שמאד רציתי.
התפקיד המדובר מאד נחשב, והעבודה שם הרבה יותר מעניינת.
חוץ מההרגשה הטובה שבחרו לקדם דווקא אותי, ניעור בי פתאום הרצון להיכנס למשהו חדש ומרענן.
אבל ידעתי טוב מאד שהתפקיד החדש ימקם אותי מחוץ לחדר השמור,
יכניס אותי לעבודה בצוות מעורב, ויוציא אותי בכלל מהקבוצה החרדית, על כל התנאים המתחשבים והמכבדים שבה.
לא הייתי צריכה לחשוב מידי הרבה, כי מיד הגיע הפירוט עם מי אני הולכת לעבוד צמוד-צמוד, ובאיזה חדר אשב בתפקידי החדש…
הנישול המיידי מכל התנאים הדתיים שהיו לי עד עתה – היה חד וברור כל כך, שלא הותיר לי מקום להתלבטות.
הודיתי במילות נימוס למנהל על ההצעה, ובאותה נשימה הוספתי שאני מעדיפה להישאר בחדר שלי עם סביבת העבודה החרדית.
הבעות הפנים שלו סיפרו על פליאה גדולה עלי, והוא גם הודיע לי בצורה ברורה שאם אני בוחרת להיצמד לתנאים שיש לי עכשיו – לא אוכל להתקדם לשום מקום.
"חבל, את כובלת את עצמך בגישה הזאת" אמר במשפט מסכם.
אבל בחרתי להיצמד, ולא להתקדם. ולהישאר בת חורין אמיתית.
