אף פעם לא היתה לי היכרות מיוחדת עם עולם הרפואה, אבל בכל זאת אני מנתחת.
מנתחת מערכות.
אני טיפוס מסודר ואוהבת לתכנן דברים מראש בצורה מחושבת ומאורגנת, מה שמביא לכך שאני מתנהלת בזהירות ומציפה סיכונים.
לפני תקופה התחילו לפתח מערכת חדשנית שמתבססת רבות על כלי שאני תכננתי. לפני הפיתוח נפגשתי עם ההנהלה כמה פעמים, הצעתי כמה חלופות, העליתי יתרונות וחסרונות לכל צד, והתקבלו הנחות יסוד לצורת העבודה.
שלחתי סיכומי פגישות והמשכתי לעבוד ולפתח במרץ.
התחלנו לעבוד מול לקוח אחד, אבל בגלל המלחמה הפסקנו לעבוד איתו ונכנס לנו לקוח אחר, מה שאומר – דרישות אחרות.
והנחות היסוד שיצאנו איתם – לא מתאימות לו…
מה שקרה היה לא יאמן –
המנהלים כנראה נלחצו, התנערו מאחריות והפילו את האחריות עלי… תוך צעקות לא נעימות…
הייתי הלומה, לקחתי את זה מאוד קשה,
ממש הרגשתי תחושת בגידה…
אחרי כל ההשקעה, המאמצים הרבים להביא פתרונות טובים, העבודה המסורה ולקיחת האחריות שלי איפה שרק אפשר…
לא הייתי מסוגלת לעבוד כמה ימים.
אף אחד לא הצליח לנחם, כי כל הסובבים אותי היו בהלם בדיוק כמוני.
עד שדיברתי עם חברה שלא היתה מעורבת, והיה לה קל להסתכל על זה "מבחוץ".
היא עשתה לי 'זום אאוט' על כל הסיפור, וגרמה לי להתבונן על הכל בפרספקטיבה חדשה.
היא אמרה לי:
גם אצלנו יש אנשים נחמדים וגם אצלם. רוב הזמן נראה שאין הבדל… ואולי לפעמים הם אפילו נראים נחמדים יותר, רק ברגעי מבחן כאלו של כעס או אגו, מתברר ההבדל המהותי בין אנשים שקשורים לתורה ומתורגלים לעבוד על המידות כל החיים, ובין אלו שלא..
רק לתורה יש כוח לייצר אנשים רגישים לשני, שעובדים על עצמם, שלא נותנים לאגו לשלוט על תגובות ומעשים.
אלו שלא זכו לעוגן שכזה, חיים בעולם שאין בו בלמים, כל אחד דואג לעצמו ומנסה לצאת כשידו על העליונה.
לא שאנחנו מושלמים… אבל זכינו לגדול בעולם של יראת שמים ושאיפות מרוממות.
תשמחי שהחיים שלך הם חיי תורה,
תשמחי שחינכו אותך מגיל אפס למידות טובות,
ושאת במקרה כזה- היית נוהגת אחרת…
ככל שהם רומסים – כך יש לך סיבה יותר לשמוח שאת זכית אחרת, "והבדילנו".
האמת שזה ממש עזר לי, מבחינה פסיכולוגית, לא להרגיש רמוסה…
זה כל כך הקל עלי לספוג את העלבון והתחושות הקשות,
וגרם לי להודות עוד יותר על הזכות הגדולה לחיות חיי תורה ומצוות,
שמלבד השכר העצום לעולם הבא, נותנים לנו גם את החיים בעולם הזה. אשרינו.
