אני כותבת את הסיפור ועדיין לא מאמינה שזה אמיתי… מרגישה שאני חולמת… כותבת לכן את הסיפור כדי לחזק את עצמי ואת הקהילה, ולהודות לה' יתברך על חיי עולם שנטע בנו.
הנה הסיפור כמות שהוא… לקרוא וכן להאמין:)
למרות שגרת נורמה שמתחילה לחדור אט אט, עדיין לא שכחנו את הבלבול וההלם כשהמשבר החל. את הדאגות, הלחצים והמלחמה על חיי יום יום ועל העבודה.
היו לחשושים, דבורים ונסיונות ניחוש. מי ישאר? ומי יחל"ת? מי חיונית? ומי תעבוד מהבית?
המון אי וודאות, חשש ותקווה ששימשו בערבוביה…
אט אט החלה התמונה במשרד להתבהר. הודיעו לרוב העובדות שהן מתכבדות להישאר בבית, ולחלק קטן- שהן 'זכו' להימנות בין המעט ה'חיוני' שמתאפשר לו להמשיך לעבוד.
אני הייתי ביניהן.
את האמת? שמחתי! זה נתן לי תחושה טובה וגם הרגיע אותי שהמשכורת תמשיך להיכנס כסדר, מה שממש לא מיותר לנו אף פעם, וודאי לא בחודש של פסח.
חזרתי הביתה 'מבסוטה' וחיכיתי לבעלי שישוב הביתה כדי לבשר לו את הבשורה הטובה.
בצהריים, כשישבתי עם הילדים והשמועות המשיכו לזרום, קלטתי נקודה מאד משמעותית שמשום מה הדחקתי ולא חשבתי עליה עד עכשיו. לא רק המשרד שלי סוגר שערים… גם גני הילדים ובתי הספר…
איך לא חשבתי על זה קודם???
רגע! יש לי חמישה ילדים שיצטרכו טיפול. יצטרכו מסגרת. יצטרכו תעסוקה.
ומי תהיה הגננת? המטפלת והמורה המסורה?
טוב… התשובה פשוטה.
אם אין אני להם, בעלי להם…
וזה משהו שממש לא נראה לי…
לא יכולה לחשוב על זה שהוא יעזוב את הגמרא בשביל שאני אשאר בעבודה…
אני יודעת שהרבה פעמים אין ברירה, ובשקלול המלא נאלצים לנהוג הנהגת 'ביטולה זהו קיומה' – חצי שעה של בעל בבוקר, מאפשר לאישה להיות בעבודה ובכך הוא קונה יום מלא של לימוד.
אבל הפעם… זה ממש לא היה הסיפור.
אין פה שאלה לטווח ארוך. אין לי מחויבות לעבודה (הרבה תשמחנה להחליף אותי). אנחנו לא נגיע לפת לחם, גם חל"ת מספיק לתקופה הזו…
בקיצור, לא ראיתי סיבה אמיתית לנתק את בעלי ממקור חיותינו, ובשיחה כנה עם עצמי היה ברור לי שבמצב שלי, ובנסיבות חיי – אני זאת שאמורה להיות בבית עכשיו.
חלפו כמה ימים, קיבלתי חל"ת והבנו שסכום החל"ת לא ממש מספיק. בעלי ואני שקלנו שוב מה לעשות. שנינו ידענו שיש מעטפה שממתינה ושנינו לא העזנו לחשוב עליה… ידענו שיש לנו סכום שנאגר פרוטה לפרוטה וממתין לנו בצד. זה היה סכום שחסכנו להוצאת מרפסת… כל כך הרבה חלמתי על המרפסת שנבנה, על הישיבה הנינוחה עם כוס קפה, ועל הילדים שנוסעים בבימבה מסביב… ועל… ועל…
ובכל זאת, בשיחה ביננו בה הרגשתי מחדש כמה תועלת ועליה רוחנית אנחנו זוכים לה מהימים הללו שבעלי מתמסר יום ולילה ללימוד (ועוד שקול התורה מתנגן בבית!!!) ונפלה שוב ההחלטה – פותחים את המעטפה… אני לא מוותרת ולא חוזרת לעבודה על חשבון לימוד התורה של בעלי.
זה לא היה הכי קל… אבל מרגע שהחלטתי חשתי בנעימותה של ההחלטה הנכונה מתפשטת בי. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון והרגשתי שהעובדה שאני מסוגלת לקבל את ההחלטה האמיצה הזו מעידה, שלא נמכרתי לעבודה…
עד כאן פרק א' – שהוא מבחינתי נפלא כמות שהוא.
בכל זאת… היה לזה המשך…
כשניסיתי לחשוב מה אני יכולה לעשות, נזכרתי שכבר תקופה של שנים אני דוחה את הנושא של תיאומי מס שלכאורה מגיע לי החזרים כספיים. היתה לי הרגשה שיש איזו טעות ואני משלמת יותר מדי מס. כבר שנים אני דוחה את התאום הזה. הוספתי כמה קבלות ויצאתי באחד מימי בין הזמנים לסניף. הפקידים לא היו. אך לאחר שהסברתי במודיעין את המצב שלי, שהקורונה פגעה לנו בהכנסות ואני חייבת קצת כסף, הם ריחמו עלי, אספו את המסמכים למעטפה והבטיחו להעביר לפקידים.
חלף חודש… המצב התייצב, מצאתי סידור לילדים ואני שוב בעבודה.
הבוקר אני בודקת את חשבון הבנק.
13 אלף ₪ ממס הכנסה!!!
איך???
מה???
אני לא מאמינה… זה לא יכול להיות!!!
דומעת, מתרגשת, ד' כמה אתה רחום ואוהב אותנו!
ושולחת לשמורה.
