לא צריך להסתכל על השעון בשביל לדעת שהשעה 3. המשרד, ששוקק חיים ושיחות בשעות הבוקר, מתחיל לשנות איזון לטובת השקט, כשהרבה מהבנות יוצאות לכיוון האוטובוסים וההסעות.

גם אני בין היוצאות בשער בשעה הזאת, אבל באותו יום לא.

יום מקדים להעלאת גרסה מורכבת דרש ממני למצוא סידור לילדים ולהישאר ליום ארוך. נשארנו כמה מהצוות ומנהל המחלקה.

אני עובדת על רכיב טכני עדין, שלא קל להשיג לו חלקי חילוף. עכשיו רוצים לשדרג את הגרסה ולהוסיף כמה פיצ'רים משמעותיים.

טסטים אחרונים לפני אישור סופי, תיקונים דחופים למקרי קצה שעלו – והופ, הסליל נקרע! הדבר האחרון שהיה חסר להשלמת האווירה הלחוצה.

ידעתי שמהרגע להרגע אין סיכוי להשיג סליל חדש, ובאותה רמת אין סיכוי – אין מצב שהגרסה נדחית. הודיעו עליה בחגיגיות לכל המשתמשים, ההנהלה בפוקוס על זה, הגרסה תעלה מחר. חייבים פתרון דחוף כאן ועכשיו. הסליל היקר קרוע, וסליל המחשבות שלי טס קדימה לאלתר תחליף מידי.

הצעתי לבוסית שאנסה להסתדר עם… סלוטייפ. רעיון משונה שיכול להתממש רק ברקע של לחץ אטומי לסיים את הבדיקות.

רק שאין לי מוצר כזה.

עטים ופתקי ממו אפשר למצוא בעמדה השולחנית שלי, אבל סלוטייפ לא. הבוסית שלחה מייל בתפוצה רחבה לכל העובדים: "דרוש בדחיפות סלוטייפ לגרסה קריטית שעולה מחר!"

הכותרת המוזרה העלתה חיוך על פני כולם, הסלוטייפ המיוחל אותר, ומנהל המחלקה בא לחזות בסיטואציה המצחיקה בה אני מנסה להצמיד בדיוק מרבי את שני חלקי הסליל לרצועת הדבק.

"חייב תמונה!" הוא הודיע בנחרצות, ורץ לחדרו להביא את מכשיר הטלפון שלו (שמשום מה לא היה עליו, למזלי) 

 לא ידעתי איפה אני שמה את עצמי… הדבר האחרון שמתחשק לי זה להיות מונצחת בטלפון שלו, ולהיות מועברת ללא יודעת מי, או מועלה בסטטוס שמתאר רגעי צחוק בעבודה.

השתדלתי לסיים ממש מהר את המלאכה ולהעלים ראיות מהשטח. עד שהוא חזר השולחן היה מפונה ופני היו שקועות במסך.

אמנם זו היתה הזדמנות לא רעה להפיג את המתח סביב הגרסה לפסים של צחוק וקלילות, אבל דווקא לכן פתאום תפסתי כמה צריך להיזהר בסיטואציות כאלו, בהן הלחץ המשותף יכול להישבר לטובת (לרעת) קלות ראש.

דבק זה דבר מצוין, לא כשהוא מחבר במקום שצריך לשמור מרחק.